שפת אמת, במדבר, במדבר ו׳Sefat Emet, Numbers, Bamidbar 6
א׳תרל"ו
1
ב׳במדרש צדקתך כו' באיזה יום חודש מקום כו'. דהנה בני ישראל נבראו לברר ולהעיד על הבורא ב"ה וב"ש. וכתיב אתם עדי ואני אל. במדרש כביכול אם אין אתם עדי אין כו'. ובודקין העדים בשבע חקירות באיזה יום באיזה מקום כו'. כי א"י להיות עד. עד שיהי' הדבר ברור בכל צד. ולכן צריכין בנ"י לתקן כל אלה המקומות הצריכין בירור. ובאמת ימי המעשה והשבת הוא ענין הנ"ל. דשבת סהדותא איקרי וימי המעשה הם החקירה שכמו שמתקן ימי המעשה כך יוציא לאור עדותו בשבת קודש. כמאמר מי שטרח בערב שבת כו'. לכן כל מעשה התורה ובנ"י הכל מבורר ומפורסם במקום וזמן כדי לתקן העולם והזמן. כמ"ש במ"א שזה יסוד הכל עולם שנה נפש. ונפשות בנ"י מתקנים העולם והזמן:
2
ג׳במדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו' כה יהי' זרעך כו' צא מאצטגנינות שלך כו' ע"ש כל דברי המדרש. וכלל הדברים כי הברכה והריבוי הוא ע"י הביטול למקור ושורש האחדות. דהנה החוקרים הקשו איך יבוא הריבוי מן האחד המיוחד. והתירוץ כי השי"ת כל יכול. וכן עשה הקב"ה להיות בא הריבוי ע"י הביטול להאחדות. להראות כי אף שיש מיני התחלקות ורבויים הכל אחדות אחד. וכמו כן ממש אברהם אע"ה שהוא קיום העולם. כדרשת חז"ל בהבראם באביהם. לכך המזל הי' מורה שלא יוליד כי איך יבוא הריבוי מן האחד דכ' אחד הי' אברהם. וזה מסר לו השי"ת ברכה זו לדורות כה יהי' זרעך בדומה לך. שגם המה יהי' מספרם אשר לא יספר פי' שע"י שיהיו באחדות א' יהי' בהם הברכה והריבוי:
3
ד׳במדרש נרננה כו' ובשם אלקינו נדגול כו'. דכתיב במספר שמות. פי' שיש לכל א' מישראל שם מיוחד. שמעתי מפי אא"ז ז"ל בשם הזוה"ק בפ' שמות כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ"ש ס' רבוא אותיות בתורה וס"ר נפשות בישראל כו'. וכל התורה שמותיו של הקב"ה. וע"ז כ' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' שבנ"י נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו ית'. וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו. ולכן אח"ז הדגלים כמ"ש במדרש שנתאוו לדגלים כמלאכי השרת. פי' המלאך אין בו שום דבר נפרד וכולו מורה על שליחותו וכבוד קונו. כמו כן בנ"י כיון שהכירו כ"א מעמדו נתאוו לדגלים שיהיו מצוינים לשמו ית':
4
ה׳במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. ומה לו בריבוי כבוד עצמו. אך הוא כדי שיוכל יותר להרבות כבוד שמים כי כ"מ שהאדם מבטל כבודו כדי להרבות כבוד שמים הרי מוכן לקבל הכבוד כי ע"ז ניתן הכבוד לאדם כדי להרבות בו כבוד שמים לכן כבודו מתרבה כדי שיהי' לו למעט כדי להרבות כבוד שמים. וכן מי שמרבה כבוד עצמו הרי לו הכבוד לרע לו לכן נוטלים ממנו הכבוד. ורבינו הק' מלובלין ז"ל דקדק במ"ש כבוד שמים מתרבה. מה קמ"ל בזה. וודאי כשמרבה כבוד שמים הרי הוא מתרבה. רק שלא יחוש האדם שע"י ביזוי כבודו והוא ת"ח ח"ו יתמעט כבוד התורה. ע"ז נאמר כבוד שמים מתרבה בוודאי. אף שממעט כבוד עצמו כיון שכוונתו לש"ש להרבות כבודו ית' כנ"ל:
5