שפת אמת, במדבר, נשא א׳Sefat Emet, Numbers, Nasso 1
א׳תרל"א
1
ב׳ב"ה נשא
2
ג׳איש כי יפליא כו'. פי' נזיר להיות נבדל מעניני עוה"ז אף כי גם הוא עושה דברי העולם אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר שהוא חיות הפנימיות ונק' פלא. כדכתיב עושה נפלאות שהשי"ת נותן בחי' פלא גם בעשי' גשמיית וכ"כ רמ"א בא"ח פי' ומפליא לעשות שהרכיב השי"ת נשמה רוחניי בגשם האדם ע"ש. ובמד' שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק השי"ת לברוא העולם כמ"ש ויכולו השמים לשון תאוה כו' ע"ש ששת ימים כו' מיוסדים ע"א פז חכמה יראת ה' היא חכמה ובינה סור מרע ודעת המכיר את בוראו כו'. פי' ע"י אלו הבחי' חב"ד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שברא העולם ונשתוקק להתשוקה של הנבראים ע"י שנתרחקו ואע"פ כן ויכלו כו' שבשבת קודש יש עלי' לכל דבר שמכירים שורשם וחפצים ומשתוקקים להכלל ולהבטל אליו ית'. ולכך יש לו בש"ק נחת רוח מהבריאה כמ"ש וינח ביום השביעי. וז"ש שוקיו זה העולם שתשוקתו הוא תשוקתינו שיהי' השתוקקות לו ית'. וזה בא ע"י הריחוק בחי' עוה"ז השפל. וז"ש ועלי תשוקתו. אך מעשה עוה"ז מרחקים ומסתירין כח הפנימיות. וע"י חכמה שהוא הביטול אליו ית' ע"י שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית'. נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה לה' ית' ולרצונו. ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם שעי"ז סר מרע בטבע שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא ע"י שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו. ודעת הוא המשכת החו"ב לכל מעשה ומדה בפרט כמ"ש בכל דרכיך דעהו וכ"כ ובדעת חדרים ימלאו שהוא לידע ולהבין איך להתדבק כל מעשה בפנימיות חיות שבו. וז"ש המכיר בוראו בחי' פנימיות כח הבורא בנבראים. ולכך בש"ק דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם לכך מתבטלין כל הנבראים בשבת אליו ית' כדכתיב ויכלו כו'. וז"ש המד' איך בכח האדם להיות נבדל ונדבק בשורש עליון אף שהוא בעוה"ז ע"י החפץ והרצון והשתוקקות להתדבק בחיות פנימיות שנמשך ממקום גבוה מעל גבוה:
3
ד׳אא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש מצות תשובה והתודו בגזילה. כי כל עבירה בכלל גזל. שמי שמחזיר כל הדברים להשי"ת שהוא המחי' הכל והוא בעלים של כל הנבראים ומי שיודע זה אינו חוטא בודאי:
4
ה׳במדרש משבח השלום כלי מחזיק ברכה שלום. בשבת כתיב ויברך כי נק' שלום שהוא חיות פנימיות שבכל דבר ונקודה הנותנת חיים לכל חי נק' שלום שהיא שלימות הכל. וז"ש יאר ה' פניו ישא פניו וישם שלום. פניו הוא הפנימיות כמ"ש פנים בפנים כו'. להיות האדם דבוק בשורש החיות. ובמד' דכתיב לא ישא פנים רק הם נושאים פנים ומדקדקין לברך על כזית כביצה כו'. פי' אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל כי זה נשיאת פנים שמברכין על מעט ע"י שחשוב בעיניהם מצד שמקבלים מהשי"ת ומזה שבעים ומברכים והמדה לישא פניו לזה שנושא פנים. וכיון שהוא עפ"י שכרו לא נק' נשיאת פנים כו'. ונראה הפי' כנ"ל שבנ"י דבקין תמיד בפנימיות ושורש החיות. ולכך מצד שיודעין ששורש המזון מהשי"ת חשוב בעיניהם מצד הפנימיות. וז"פ שהשי"ת נושא להם פנים שאף שחוטאים במקרה אינו נחשב להם חטא ע"י שהשי"ת יודע שפנימיותם רק לדבוק בו והחטא במקרה. ודרך נשיאת פנים ע"י שמביט בחשיבות האדם אף שבעת הזאת נתחייב בדין נושא פנים כנ"ל. וזה רק למי שמבטל תמיד רצונו וחשקו שמבחוץ להיות דבוק תמיד בפנימיות החיות כנ"ל. [בס' קול שמחה כ' בא"א]:
5
