שפת אמת, במדבר, נשא י״טSefat Emet, Numbers, Nasso 19
א׳תרנ"ד
1
ב׳במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שיצא ראשון ע"ש דכתיב תורת ה' תמימה פי' תמימה שבכל אות ואות נמצא כל התורה כי התורה שמו של הקב"ה וכדאיתא קוב"ה ואורייתא כולהו חד וכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך לומר כי התורה היא אלקות וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. כמו כן כתיב כל חפציך לא ישוו. ולכן אין מוקדם ומאוחר בתורה כי בכל אות יש הכל ולכן היא משיבת נפש. וכל התשובה היא בכח התורה שהיא תמימה ולכן יכול כל אחד למצוא תקונו ושורשו ע"י אות אחת שבתורה. אך באמת הוא כפי מה שהיא התורה יקרה אצלו מכל חפציו ממש. כך יוכל להתדבק באור התורה. וכל חפציך לא ישוו הפי' כי אין האדם זוכה לרצון האמת רק בכח התורה כדכתיב הנחמדים מזהב ונקראת חמדה גנוזה שאין חמדה ותשוקה בעולם כמו התורה רק אין זוכין לחמדה הגנוזה רק ע"י רוב יגיעה בתורה. וזה משיבת נפש שמחזרת התשוקה והרצון. שבאמת קודם החטא הי' כל תשוקת האדם אל הבורא ית' כמו שנותן השכל שכל פעולה נמשכת אחר הפועל והנברא אחר הבורא. אך החטא מבדיל ולכן התורה משיבת נפש. פי' נפש. רצון. כמו יש את נפשכם. ובאמת התשוקה היא כפי הארת הנשמה באדם דכתיב ויפח כו' ויהי האדם לנפש חי' שקודם החטא שהי' לו הנשמה בשלימות הי' כל תשוקתו ודבקותו בחי החיים. והנה כמו כן בקבלת התורה דאיתא שיצאה נשמתן והתורה החזירה להם ע"ש שדרשו כן בפסוק משיבת נפש. והוא כנ"ל שלכן יצאה נשמתן שיקבלו אח"כ ע"י התורה הנשמה עליונה כמו שהי' קודם החטא וזהו משיבת נפש אותו הנפש שנאבד ע"י החטא. לכן נק' שבועות יום הביכורים שניתן לנו נפש חדשה מן השמים. וז"ש נשבעין ועומדין מהר סיני. שכ' לא תשא כו' שם כו' אלקיך לשוא פי' זה החיות אלקית שקבלו בקבלת התורה צריכין לשמור מאוד כענין שכתוב אשר לא נשא לשוא נפשי. ויתכן לישב בזה מה שאמרו אבותינו היים הזה ראינו כי ידבר כו' וחי ועתה למה נמות והלא מסרו נפשותם. אך באמת בראותם כי זכו לקבל נשמה חי' הי' יקר להם מאוד זה הנפש החדש שקבלו בהר סיני:
2
ג׳והנה בכל שבת יש ג"כ הארה מקבלת התורה והיא בחי' נשמה יתרה שאמרו חז"ל בפסוק וינפש וי אבדה נפש מכאן שניתן לאדם נשמה יתירה. ומקשין העולם דא"כ במוצאי שבת צריך להיות וינפש. אבל הרמז הוא כנ"ל כי כשבאה הנשמה יתירה רואין מה שאבדנו ע"י החטא כי א"י להשיג הרצון והתשוקה של הנפש האמיתי עד שבא השבת ורואין מה שאבדנו לכן וי אבדה נפש. וז"ש המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כדכתיב יתן לך משאלות לבך. פי' שזוכין לתשוקה ורצון הנ"ל להיות משאלות הלב ותשוקתו להתדבק בו ית' כדרך שהיה קודם החטא וכמ"ש לעיל פי' משיבת נפש וכל חפציך לא ישוו. ודוק ותשכח:
3
ד׳במדרש וישלחו מן המחנה כו'. כשקבלו בנ"י התורה נתרפאו מכל המומין וע"י החטא חזרו להיות מצורעין וזבין ולכן צוה להפריש מהם הטמאים ע"ש שמביא הפסוק כל המחלה כו' לא אשים עליך כו'. הענין הוא שהתורה דכתיב בה תורת ה' תמימה וניתנה לבנ"י הוא עדות שנפשות בנ"י הם תמימים כמ"ש תמימים ינחלו טוב לכן הוסר כל מום מנפשות בנ"י בעצם. ולכן אע"פ שאחר החטא היו בהם מומין אבל הוא במקרה לא בעצם. ז"ש אם שמוע תשמע לקול כו' כל המחלה כו' לא אשים. פי' שאין המחלה יכולה לידבק בהם בעצם כי רחוקים הם מהמומין. ז"ש כל המחלה ולשון אשים. והטעם כי אני ה' רופאך. ורפואת ה' הוא בעצם לא במקרה. והבן. לכן כתיב וישלחו שבנ"י יכולין ליפשט עצמותם מהמומין. ובזה פרשנו המדרש בפרשת מצורע נכונו ללצים שפטים כששמעו בנ"י פרשת נגעים נתייראו א"ל הקב"ה אתם לאכול ולשתות ע"ש המשל. ותמהו כל המפרשים הלא פ' נגעים לישראל נאמרה. אך הפי' כי הנגעים נכונים ללצים וכמ"ש במצרים המחלה אשר שמתי. אבל לבנ"י ניתן פרשת נגעים איך להתרפאות מהם כי הם רחוקים בעצם מהנגעים. ולכן ניתן להם דרך טהרת הנגעים:
4
ה׳בענין ברכת כהנים כה תברכו כו'. ובמד' שנמסרו הברכות ביד בני ישראל כמ"ש והי' ברכה כו' דכתיב ה' עוז לעמו יתן הוא בחי' משה רבינו תורה שבכתב. ה' יברך את עמו בשלום הוא בחי' אהרן אוהב ורודף שלום והוא בחי' תורה שבע"פ מלה דקיימא בעובדא. וכן כתיב שפתי כהן כו' ותורה יבקשו מפיהו רמז לתורה שבע"פ. ומצינו במשנה תלמידיו של אברהם ותלמידיו של אהרן. הגם כי משה רבינו רבן של כל ישראל הוא בבחי' תורה שבכתב ואאע"ה ניתן לו בחי' תורה שבע"פ שכל מה שאמר נעשה ממנו תורה כמ"ש למען כו' יצוה את בניו כו' ושמרו דרך ה' הגם שלא ניתנה עדיין התורה ולכן נמסר הברכה בידו והי' ברכה וכן אהרן נמשך אחר מדת אאע"ה. והנה איתא איזהו חסיד המתחסד עם קונו פי' שמביא בעולם התגלות חסדיו של הקב"ה כמ"ש ז"ל על אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. והוא מכח השלשה מדות שמנו חכמים במשנה עין טובה כו'. פי' עין טובה שכל מה שהוא רואה מכיר בו חסד וטובת הבורא ית"ש והכל טוב בעיניו ובכח זה נעשה טובו וכדאיתא גבי נחום איש גם זו. ואיתא בזוה"ק פ' זו על מאי דכתיב באברהם כה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ב' פירושים שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ותו פירש שאברהם חשב מדת כה אעפ"י שהיא דין חשבה לצדקה ע"ש. והוא כמ"ש שע"י שאברהם חשבה לצדקה נעשה מדה זו חסד וצדקה. וזהו המתחסד עם קונו כמ"ש. וזה כה תברכו את בני ישראל שע"י ברכת הכהן העובד במקדש מתמלא מדה זו חסד וצדקה וברכה:
5