שפת אמת, במדבר, שבועות א׳Sefat Emet, Numbers, Shavuot 1
א׳תרל"א
1
ב׳בעזה"י שבועות . לא נכתב כסדר. ליל א'
2
ג׳בגמ' ארץ יראה ושקטה. אם יראה למה שקטה. שקטה למה יראה. אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש תנאי התנה הקב"ה אם בנ"י מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר עולם לתוהו ובהו כו'. נראה הפי' שע"י היראה שקטה לבסוף. כי מה צריך לכדר"ל הלא לא הקשה למה יראה רק אם יראה למה שקטה. דהקושיא ממ"נ אם זה שיראה עיקר א"כ מה שקטה דקאמר וכן להיפוך. ומשני שע"י היראה בתחלה שקטה לבסוף. כי אם לא הי' צורך בתנאי לקבלת התורה למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה. רק שזה הי' הכנה לקבלת התורה שע"י שכל הבריאה תלוי בקבלת התורה לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה. וע"י שיראה הי' יכולין לקבל ושקטה לבסוף. וכמו כן בכל מצוה ג"כ ההכנה ע"י היראה מקודם כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודביקות. וכל זה בא ע"י יראה הקודמת שעי"ז שומר אדם עצמו שלא יקלקל שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית'. וז"ש ושמרתם ועשיתם ושמירה הוא בחי' יראה והוא בחי' מל"ת שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למ"ע באהבה. ומל"ת הוא הכנה למ"ע כמ"ש סור מרע ועשה טוב. וז"ש ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (דאס געדעכיניש). מ"מ מי ששומר עצמו וחיותו ורצונו שלא להשתמש בו לעניני עוה"ז כדי שיהי' עיקר הרצון נקי לקיים מצותו ית'. הוא בכלל זכור ג"כ שבדיבור אחד נאמרו כנ"ל. ומרע"ה במשנה תורה עירש הכנת בנ"י ג"כ איך לבוא לבחי' זכור כנ"ל. ועיין לקמן כי סיום הדיבור שייך ליום ב' שחל בשבת]:
3
ד׳יום א'
4
ה׳וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית. וכמ"ש כח מעשיו הגיד שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. וז"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכן מ"ש מכל דיבור נתמלא העולם בשמים. וכן מ"ש נחלק לשבעים לשונות. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות כמ"ש בזוה"ק. שפי' מאמר בחשאי ובהסתר. ודיבור הוא התגלות. דבר מלך שלטון. שאז נתגלה שכח התורה מחי' הכל ומושלת על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. ז"ש בתרגום וירד ה' על הר סיני ואתגלי כו'. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי' נסתר כנ"ל. ולכך נק' יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחי' הראשית ונתחדש עי"ז. וכ"כ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז"ל בטובו בהתורה כנ"ל שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש ג"כ מ"ב בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר שיש ביטול יצה"ר ג"כ על ידי שנתגלה שגם חיות סט"א מנקודה פנימיות כנ"ל. וזה שתי הלחם שמניפין פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי יש לחם משמים והוא התעוררות מחסד ה'. ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ"מ חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'. וזה שנק' אנשי ביתו שרצון התורה להיות עוה"ז רק כפרוזדור לטרקלין כו'. וז"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין שבכח הביטול לתורה יוכל להחזיר ולהשיב נפשו ורצונו אף שנמשך כבר לדברי יצה"ר וזהו משיבת נפש. וז"ש הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שניתן בו תורה וקבלת התורה הוא התגלות גם בעוה"ז. כי הלא התורה קדמה רק שנתלבשה עתה להיות בעוה"ז ג"כ. וכ' נמי לכם להיות בטל להתורה. וי"ל הכל מודין מודין מכלל דפליגי והיינו שבעצרת כל הנבראים והטבע מתבטלין ונמשכין לשורש חיותם כנ"ל. ביטול יצה"ר. ומהר"ל ז"ל כתב שלכך יש ביטול יצה"ר כי בל"ז שהתורה תבלין לדחותו לא הי' נברא כלל ע"ש:
5
ו׳ליל ב' דשבועות בש"ק.
6
ז׳[כבר כתבתי לעיל על] זכור ושמור בדיבור אחד ששמירה הוא הכנה לזכירה והוא שמירת מל"ת שלא לצאת מהגדר להיות נקי ומוכן לקיים המצות. ודיבור ה' זכור אחר שלימות בנ"י שהוא בחי' שמור הכנת ישראל. ואיתא מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע. והלא שמעו בנ"י. אך שנתבטלו אז לשורש החיות. כמ"ש מו"ז ז"ל על רואים כו' הקולות שהי' למעלה מהתחלקות החושים ע"ש. ובכח התורה הוסר מהם הגשמיות. שמה שא"י לשמוע ע"י הטבע הוא. וכן כל מ"ש ז"ל לשבר האוזן מה שיכול לשמוע ג"כ הפי' שע"י שנתלבשה התורה בלבוש ומשל גשמיי. עי"ז בכח חיות התורה להסיר הגשמיות שיתבטל להתורה. ומה"ט נתלבשה במשלים כאלו. וז"ש לשבר האזן הגשמיי כנ"ל. וממילא יכולין לשמוע גם סוד הגנוז בתורה מה שא"א לשמוע בגשמיות. וז"ש בדיבור א' נאמרו. שע"י שבתורה מתיחדין ההסתר והגילוי. דאורייתא סתים וגליא. והוא עצמו בחי' זכור שהוא הפנימיות שנטבע בחיות האדם. ושמור שהוא השמירה מבחוץ מקום הנגלה בעוה"ז. וע"י הדיבור שהוא התגלות כח הפנימי להיות נוהג הכל עפ"י הפנימיות כמ"ש לעיל פי' דברות. עי"ז מתיחדין ויכולין לשמוע ג"כ כנ"ל:
7
