שפת אמת, במדבר, שבועות ב׳Sefat Emet, Numbers, Shavuot 2
א׳תרל"ג
1
ב׳מיו"ט שבועות בקיצור ראשי דברם שאני זוכר
2
ג׳התורה היא חיות וקיום מעשה בראשית. ברוך אומר ועושה הוא על מעשה בראשית שנבראו בעשרה מאמרות. וגוזר ומקיים הוא על הדברות שמקיימים העולם:
3
ד׳בפסוק אל תיראו כו' נסות אתכם כו' תהי' יראתו על פניכם כו'. לאו רישא סיפא. וי"ל כי היראה נצרך להיות ע"פ האדם כדי שלא יבוא לידי חטא. אבל מ"מ צריך האדם להתחזק לעבוד להשי"ת באהבה. אף שמכיר את מקומו כי נתרחק ע"י חטאים. מ"מ ע"ז נאמר ודגלו עלי אהבה. ובמד' דילוגו עלי כו' אף שלא בהדרגה. שבאמת השי"ת אמר הטיבו כו' אשר דברו כי היו רחוקים ממדריגת מרע"ה אעפ"כ אם היו חפצים בכל לב להתקרב הי' מתקבל כנ"ל:
4
ה׳בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה הי' חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד. [וי"ל ששתי לחם רומז על זה] כמ"ש וירד ה' על הר סיני ומתרגמינן ואתגלי כו'. שהי' גילוי החיות בכל הנבראים. וכ"כ אתה נגלית. וכ"כ פנים בפנים דיבר כו' שהי' כל הבריאה מכוון למעלה לשורש החיות ואיתא כשאמר השי"ת אנכי ה' אלקיך היו כל פרטי הנבראים סבורין שלהם הדיבור עד שאמר אשר הוצאתיך כו' ע"ש. והפי' כי ודאי השי"ת הוא החיות והכח של כל הנבראים. ובאמת ה' אלקיך קאי על כל הבריאה. רק שהתגלות מלכותו ואלקותו לכל הבריאה הוא ע"י ישראל. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. ונחזור לדברינו שכיון שהי' מתגלה החיות והי' תיקון הראוי. ממילא צריך להיות שלא יוכל האדם לחטוא. כי הטבע עצמו מעכב שלא יעבור שום אדם על דעת קונו. וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר. ואז נראה להם הכל בחוש הראות שא"א לסור מהש"י חי החיים. ולכך מצוה לזכור יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך והוא ההתגלות שהי' אז עומד כל אדם לפני ה' ממש כנ"ל. והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל:
5
ו׳בגמ' א"ר יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. וקשה אדרבה לא הי' ר' יוסף כזה נמצא כלל. וי"ל כי קודם נתינת התורה ודאי הי' ג"כ הטוב נגנז רק שבמתן תורה נתגלה ונפרש הטוב מרע שלא יהי' מעורב. והבן:
6
ז׳ענין קריאת רות בשבועות. שהוא ענין תורה שבע"פ. שהקב"ה מבקש שבנ"י במעשיהן יוסיפו על התורה שבכתב כי הרי מעשה צדיקים הם תורה. ונעשה ממעשי בועז ורות מגילה שהוא ברוה"ק. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר. פי' שבנ"י יאמרו מעצמם כדברים האלה. וכ"כ אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע כו'. והוא תורה שבע"פ שמצד זה מיוחד התורה לבנ"י. שדעתם מיוחד להשיג סתרי התורה שנסתר ואינו מפורש בתורה. וזה עצמו ענין בועז דאיתא הפי' בו עז. והיינו שהי' מאמין בדברי חכמים שדרשו עמוני ולא עמונית ולא הי' לו ספק בדבר כפלוני שאמר פן אשחית. והוא אדרבה הי' שמח בדבר להראות שדרשת חכמים היא התורה שניתן מסיני. ואמונת חכמים הוא יסוד תורה שבע"פ. והוא ענין אמת ואמונה. תורה שבכתב מפורש בלי הסתר. אך הרצון מבנ"י בעולם השפל הזה לבוא אל האמת ע"י אמונה. כי היצה"ר מוסר עצמו על זה להסיר האמונה מן האדם. ושיהי' נדמה בעיניו כמרוחק מהשי"ת ואומר לאדם שהוא גיאות להתקרב להשי"ת בתפלה שבלב וכדומה. אבל באמת אדרבה ההתקרבות להשי"ת מביא יראת שמים. וצריך האדם לתת לב לראות איך אינו בוש לחשוב הבלי עולם אף כי מלא כל הארץ כבודו. ואיך יבוש מלהרהר מה שהוא רצונו ית' באמת. ויראה שמה"ט הוצרכו בנ"י לשמוע ב' דברות ראשונות מהשי"ת בעצמו. כדי שיאמינו זה באמת כי השי"ת הוא החיות של כל אדם. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ממש כל החיות שלך. וז"ש לשון יחיד כי פנימיות החיות של כל ישראל היא נקודה אחת שנותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחי' את כולם. וכן אמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי הרי לאדם צדיק נתגלה השראת השכינה שבו. ואין האדם משתנה לדבר חדש ע"י המעשים. רק שנתגלה פנימיות החיות שבקרבו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כו'. וכפי מה שמאמין בזה החיות ואינו שוכח ומייגע תמיד להתדבק בשורש החיות זוכה לאמת ע"י אמונה כנ"ל. וצריך האדם להאמין שכמו שבמאמרו ית' יהי אור מאיר עוד היום האור. כן במאמרו אנכי ה' אלקיך יש חיות אלקות בכל איש ישראל:
7
ח׳קרב אתה ושמע. והלא עמהם הי' עומד שם והם נתרחקו ומה קרב. ונראה שכשהי' שליח מכל ישראל לשמוע עבורם הי' צריך להתקרב יותר למעלה. ובילקוט איתא שלא רצה ליקרב ומלאכים קרבוהו בע"כ דכ' ומשה נגש כו' ע"ש. [גם י"ל כי למשה הי' הדיבור ממקום גבוה יותר. רק ע"י שכל ישראל שמעו מקודם. לא הי' ממקום גבוה כ"כ. ואפשר זה הי' רצון בנ"י באמת]:
8
ט׳בענין אמירת בני ישראל פן נמות. אף שמסרו נפשם לקדושת שמו ית'. ופי' מו"ז ז"ל כי חששו שלא יתקיימו הדברות בידם כיון שיהי' עפ"י נס ונס הוא רק לשעה. ובזה פי' הכ' תורה צוה לנו משה עי"ז מורשה כו' לעולם ודפח"ח. ועפ"י פשוטו נראה כי היו דברות של חיים ואין מהראוי שיבואו על ידי הדברות למיתה כדכתיב וחי בהם ולא שימות. א"כ נראה מדיצאה נשמתן הוא ראי' שאין הדיבור מיוחד להם רק ע"י מרע"ה. כמו שכן הי' האמת דכ' הטיבו כו' אשר דברו [ואפשר גם מרע"ה א"ל אל תיראו כו'. אבל כשהרגישו יראה בנפשותם באמת טוב עשו באמרם קרב אתה כו']:
9