שפת אמת, במדבר, שבועות י׳Sefat Emet, Numbers, Shavuot 10
א׳תרמ"א
1
ב׳לחג השבועות
2
ג׳איתא בזוה"ק אמור דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה. דכמו שהי' בשעת מתן תורה מקודם פרישה כדכתיב לך כו' וקדשתם כו' כן בכל שנה. וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים אח"כ ורוח נכון חדש זה התורה. ואיתא אש שחורה על גבי אש לבנה והוא טהרת הלב כמ"ש וכבסו שמלותם ויחורון לבושיהון כי הלב הוא כלי ולבוש לקבל הפנימיות וכפי טהרת הלב כן נרשם חקיקת התורה כמ"ש הלומד ילד כדיו כתוב על נייר חדש כו':
3
ד׳בענין תנופת שתי הלחם בשבועות. דכתיב כאשר ירים משה ידו כו' וכפי מה שגוברין על עמלק זוכין לתורה כן כתיב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כו'. כאשר חכמים הגידו כי כל החטא שנכשלו בעגל הי' ע"י עמלק הרשע. והנה כ' הקול קול יעקב והוא בחי' מרע"ה שר התורה. אכן לפי שעמלק עירבב את בנ"י ממדריגה זו והוצרכו אח"כ לתקן העשי' וזה עצמו הקדמת נעשה לנשמע שהבינו בנ"י כי הם תחת העשי' וצריכין לתקן זאת מקודם ומדרגת משה רבינו ע"ה הי' למעלה מזה. וכן היו מוכנים להיות כל בנ"י לולי אותו רשע שעירבב אותנו. ולכן סילק עצמו מרע"ה ממלחמה זו. והי' תיקון בחי' היד ששם יש הסתרת עמלק. ולכן אח"כ לא [* היו] יכולין לזכות לאותו הקול רק ע"י מס"נ והוצרכו לכפית ההר כגיגית משא"כ מקודם היו מוכנים בעצם להתורה כמדריגת מרע"ה אספקלריא המאירה. פי' בכ"מ שהולך. האור עמו. וז"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש שבכל עת שיש מחיית עמלק זוכין לתורה כנ"ל. ואיתא בזוה"ק ואתחנן משה שירותא הוי ומלכא משיחא סיומא ע"ש בפסוק אתה החלות. וזה הרמז שתי הלחם וקריאת רות לתיקון הכולל שיהי' בביאת משיח שיהי' נמחה כל זרעו של עמלק ויתגדל כבוד שמו ית' כמ"ש וקרבתנו כו' לשמך הגדול שמרמז לב' הזכירות קבלת התורה ומחיית עמלק יד על כס יה. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ובודאי הואיל ונשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל צד התגדלות שמו ית' צריך להיות מקודם מחיית עמלק ימ"ש. ועתה ביום הביכורים שהיא התורה שנקראת ראשית. פי' שכל הדברים השורש והראשית שלהם בתורה ונקשרים כל הדברים בשורש התורה ע"י בנ"י ועי"ז הראשית מתרומם הכל. ועי"ז יכולין למחות שם עמלק. וכמ"ש במ"א במאמר ותרומת ידך הוא ביכורים. וכ' והי' בהניח כו' ובחג הזה שמתעורר השורש הוא עיקר המנוחה והוא הזמן למחות שם עמלק. ובאמת בזמן המקדש הי' תיקון העשי' וכן במשכן והקרבנות הם התיקונים במעשה ממש וכיון שקלקלנו נעשה נחרב המקדש. ואין לנו שיור רק התורה שהיא בחי' נשמע. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. ואיתא מפני היד שנשתלחה במקדשך והוא בחי' נעשה כנ"ל:
4
ה׳בעשרת הדברות פרש"י כל הדברים בדיבור אחד אח"כ חזר ופירש כל דיבור בפ"ע. הענין הוא כמ"ש בבריאת עולם בראשית נמי מאמר הוא והוא הכלל שהכל נברא בראשון כמ"ש רש"י רק בכל יום נגמר הדבר בפרט. וע"ז אמרו במשנה במאמר אחד יכול להבראות רק להפרע וליתן שכר כו'. כן בדברות יש כלל ופרט. וכאן הוא רק מדה טובה בלבד כמ"ש למען צדקו יגדיל תורה כמ"ש חז"ל רצה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו'. וזה ענין תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה להתפשט במעשה זו כח התורה ונשמע הוא בחי' הכלל. וכ"כ וידבר אלקים כו' אח"כ אנכי ה' כמ"ש רש"י בבראשית עלה במחשבה במדה"ד ואח"כ שיתף מדה"ר כו'. וכן בכל יום יש ענין זה בק"ש ה' אחד הוא להיבטל אליו ית' בכלל בחי' נשמע. אח"כ ואהבת והי' אם שמוע הוא בפרטות. ושם יש בכל לבבך ב' לבבות והוא בחי' נעשה לתקן כל דברי הגוף ועוה"ז כנ"ל:
5
ו׳איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. הענין הוא כמו שיש שבת ונשמה יתירה בפרט. כן בכלל בריאת העולם הי' מקודם עשרה מאמרות בחי' המעשה כמ"ש ששת ימים עשה כו' בחי' נפש. אח"כ בקבלת התורה קיבל העולם הפנימיות בחי' נשמה יתירה היינו הארה מלמעלה מהטבע והוא עצמו בחי' שבת:
6
ז׳איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. הענין הוא בחי' התפילין של יד בחי' נעשה ושל ראש בחי' נשמע. ומה שממשיכין עתה ע"י התפילין הי' אז מורגש בנפש כל איש ישראל אותן הארות ומוחין הבאין מלמעלה. כי כל כתר הוא המשכת כח מלמעלה מהשגת האדם והוא בחי' נשמה יתירה כמ"ש במ"א. לכן בשבת אין צריכין תפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות שבשבת מחזירין לבנ"י אותן הכתרים ויכולין להרגיש מעצמם אותן ההארות שזוכין ע"י התפילין בחול:
7