שפת אמת, במדבר, שבועות י״בSefat Emet, Numbers, Shavuot 12
א׳תרמ"ג
1
ב׳בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר. מסתמא יורד קדושה משמים לבנ"י בכל שנה ושנה. כמ"ש בשבועות זמן מתן תורתנו כן הכנה קודם החג מתקיים בכל שנה כמ"ש ביום הזה באו כמו שהיום עומד לפניו ית"ש בשמים תמיד. ובזה פרשנו ענין הנאמר בגמרא יום אחד הוסיף משה דרש היום כמחר לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא לה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. וקשה סוף סוף איך נאמר היום ומחר אי הכוונה על מחר ויום שאחריו. ע"כ נראה כי באמת היום ומחר הם זמנים אלו שיורד בהם קדושה בכל שנה ושנה להכנה לתורה. ומאמר השי"ת הוא לדורות כי הוה ועתיד הכל שוה לפניו ית'. רק בעבור כי לא נגלה לבנ"י זה רק ביום ע"כ הוצרכו עוד ב' ימים. ויש לרמוז פי' זה בלשונם ז"ל תרי יומי לבר מהאידנא ר"ל בכל שנה הוא באמת רק תרי יומי לבר מהאידנא בשנה זאת שלא נודע לבנ"י צריך להיות ג' ימי פרישה. הכלל העולה מזה כי בכל שנה גם מלילה מתחיל קדושת היום ומחר. ובזה יש לישב קושית המפרשים שאומרים זמן מתן תורתנו וקיי"ל בז' בחודש ניתנה תורה. ולפמ"ש יתכן לומר כי בכל שנה שמתקיים היום ומחר כפשוטו לילו עמו שפיר י"ל שזמן מתן תורה בששי בחודש כמ"ש. כי באמת פנימית בנ"י מוכנים בכל עת לקבלת התורה רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף. ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמ"ש וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף. ובמד' נשא בפ' וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף כו' ע"ש. מחנה הוא הרמ"ח איברים שבאדם עצמו ג"כ שכפי בירור הסיגים כך ה' אלקיך מתהלך כו' וכמו שהוא בכלל ע"י התאספות בנ"י כאחד ונק' מחנה אז בכחם לשלח כל צרוע וזב כו'. וכן הוא בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד כו' מתעברין מינה כל הסט"א. וכן הי' הכנה בהר סיני כאיש אחד כו'. וכמו כן באדם עצמו כשמאסף עצמו לרצון אחד להשי"ת זוכה לטהרה:
2
ג׳בפסוק וישב משה את דברי העם אל ה' וכ' רש"י ממכילתא וכי צריך הי' משה להשיב אלא ללמדך ד"א ממשה רבינו ע"ה כו'. ואין מובן כי הקושיא במקומה עומדת. וביאור הענין עפ"י מאמרם ז"ל ד"א קודמת לתורה לכן הוצרך ללמדנו דרך ארץ קודם קבלת התורה. והענין הוא כי דרך ארץ הוא הכנת האדם מכח הדעת שבו. וזה ענין תיקון המדות בימי הספירה קודם קבלת התורה וכמו שנזדככו בנ"י מיציאת מצרים עד שבאו להר סיני והקדימו נעשה לנשמע וזה אות על רוממות הדעת שהי' להם ומרע"ה רצה שיהי' מתן תורה עפ"י הקדמת אתערותא דלתתא ואז נשאר דבר של קיימא וזה הקדמת ד"א לתורה:
3
ד׳בפסוק עושי דברו לשמוע בקול דברו. דאיתא במד' בפסוק כתפוח בעצי היער שאין לו צל לכן ברחו כל האומות ובנ"י בצלו חמדתי כו' וקשה הא אין לו צל. אבל התירוץ הוא כי לכן נאמר בין הבנים שבעוה"ז נתן הקב"ה ההנהגה עפ"י הטבע והשרים שלמעלה. וכמ"ש חז"ל מי כמכה באלים באלמים. אכן אם התחתונים מבינים ומשתוקקים להתגלות הנהגה עליונה מהשי"ת אז מגלה האמת וכל זה הענין נעשה על ידי בנ"י שזכו להמשיך התורה ועשרת הדברות שהוא הנהגה עליונה אש דת כו'. ולכן כתי' בצלו ולא לצלו. כי בנ"י האמינו כי לעולם הנהגת העולם בצל כנפיו ית' רק שהי' בדרך אמונה והשתוקקו שיתגלה לעין כל וזכו להוציא הדבר מכח אל הפועל. וזהו עושי דברו שרצו להיות נדברים מאתו ולהיות כל הנהגה עפ"י מצות המלך ב"ה וב"ש ולכן זכו לשמוע בקול דברו. וכתיב ה' צלך דייקא ולא כל הרוצה ליטול השם נוטל רק כפי האמונה כנ"ל. וכ"כ בשם הבעש"ט ה' צלך כמו הצל שהוא לפי תנועת האדם. כך מתגלה הצל שלמעלה כפי תנועת עבודת התחתונים. וכן הוא בכלל בזכותן של בנ"י כמ"ש:
4
ה׳בענין קריאת רות בשבועות שמעתי ממו"ז ז"ל כי הוא לחבר תורה ותפלה כו' כי דוד המע"ה כתיב בי' ואני תפלה. ולהוסיף ביאור כי הם בחי' נעשה ונשמע. כי תפלה הוא בחי' עושי דברו דכתיב הקול קול יעקב פרשנו קול תורה ותפלה. וע"ז כתיב שמע ה' קול יהודה כי ממנו יצא נעים זמירות ישראל כו'. ותפלה הוא מלה דקיימא בעובדא כמ"ש בזוה"ק שצריכין הכנת מעשים לתפלה ציצית ותפילין כו'. וכן מעשה הצדקה דאיתא בזוה"ק סוף הקדמת בראשית כי נעשה הוא צדקה כמ"ש שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ע"ש וכ"כ והי' מעשה הצדקה שלום. וכ' עושה צדקה בכל עת כי היא מצוה בידים ולכן איתא שצריכין ליתן צדקה קודם התפלה וכל זה בחי' דוד המע"ה דכתיב בי' ויעש דוד שם כו'. וע"י שקלקלנו נעשה צריכין עתה ביום הזה שהוא נשמע לשוב ע"ז ולהתפלל ולתקן ג"כ שורש העשי'. ועיין מ"ש לקמן עוד מזה. ולכן נראה שנענש אלימלך הגם שעשה עפ"י דין שלא יצא מארץ ישראל עד שהי' רעב גדול כדאיתא בגמ' ומד'. אך ע"י שכל עיקר שבטו של יהודה ומלכות בית דוד הי' בחי' הצדקה דלית לי' מגרמי' כלום לכן נענשו עד כחוט השערה. וכ"כ במד' כי כל מגילת רות להודיע כח גמילות חסדים שהוא מעשה הצדקה כנ"ל וזכה בועז ויצא ממנו עובד שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכן פי' התרגום עבודה שבלב ע"ש:
5
ו׳וכ' וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. שיום הזה הוא שורש כל המתנות שניתן לבנ"י לכן מצוה לזכור תמיד מעמד הר סיני ומתחדשים ביום זה כל הענפים היוצאים מן התורה. ולכן איתא בעצרת על פירות האילן שדנין כל א' כפי האחיזה שיש לו כל השנה בהתורה ובודאי כפי הזכירה של מתן תורה בכל הימים כך מתגלה לכל אחד ביום הזה. וכן ע"י תשובה נתקן הכל ועיקר התשובה להתורה כמ"ש השיבנו כו' לתורתך לכן כ' ועתה אם שמוע הוא בכל עת ע"י תשובה ותפלה כמ"ש במדרשות כי ועתה הוא תשובה פי' העת שמשיגין על ידי תשובה ותפלה. ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה כמ"ש העשוי' בהר סיני. לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו. וכמו כן תפלות שבמקום תמידין תקנו. וכ' קרוב ה' כו' לכל אשר יקראהו באמת ואין אמת אלא תורה שכל תפלה הבאה מתוך דברי תורה מתקבלת כמ"ש בגמ' לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה. ומכש"כ בזה היום שהוא כולו תורה הוא עת רצון לעבודה שבלב זה תפלה לכן הרמז במגילת רות בלידת דוד המלך ע"ה שורש התפלה כמ"ש לעיל:
6
ז׳בנוסח התפלה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ולכאורה קשה דהא תנן כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. אבל התירוץ הוא כי כל הבריאה בכלל בודאי לכבודו ברא כמ"ש שהכל ברא לכבודו וכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אבל בנ"י נבראו בפרטות לכבודו. ובאמת עי"ז שנבררו בנ"י נתקן כל הבריאה להתגלות כבוד שמו ית' בעולם. וכ' זכור ימות עולם כו' כי מקודם הי' כל הלשונות נכללין בלשון הקודש כמ"ש שפה אחת אם כי עתה אין יכולין להבין זאת. אח"כ מרדו. ורק בנ"י נשארו בהאחדות וכן איתא בדברות שנתחלקו לשבעים לשונות כי לכולם יש שורש בלשון הקודש ואיתא כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הענין בבני ישראל שנבררו מכלל השבעים לשונות הי' ללמד על הכלל כולו ונמצא שהכל לכבודו ברא על ידי זה שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כנ"ל:
7