שפת אמת, במדבר, שבועות י״גSefat Emet, Numbers, Shavuot 13
א׳תרמ"ד
1
ב׳ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה דכתיב לב טהור ברא לי אח"כ רוח נכון חדש. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה ולכן איתא שבאה רוח טהרה בלבות ישראל בלילה זו ועיקר הטהרה ע"י התורה כמ"ש אמרות ה' אמרות טהורות. והם מטהרין לאדם. כדכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים הוא ע"י השפעה מי הדעת בלב ישראל שכשזוכה להאיר לבו בהבנת דבר חדש בתורה זוכה לטהרת הלב והתורה נק' מים. לכן צריך כ"א לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה. והנה גם זה נכלל במתן תורה שהקב"ה נותן גם הכלים להיות מוכן לקבל התורה והוא טהרת הלב. ואא"ז ז"ל אמר במד' ויקחו לי תרומה הה"ד לקח טוב נתתי לכם. פי' כי גם הלקיחה אל התורה ולהקב"ה גם זאת מתת אלקים היא. וז"ש לקח טוב נתתי ויקחו לי כו' עכ"ד. ולכן נק' מתנת התורה לקח טוב שנכלל בזו המתנה הכנה איך ליקח ולקבל את המתנה:
2
ג׳וביום הביכורים כו' דאיתא נ' שערי בינה נבראו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט כו'. פי' שאין באפשרות האדם להשיג למעלה בשער הנ' אך אחר כלות השגת האדם ניתן במתנה הארה גם משער הנ' והוא מתן תורה בחג הזה. והענין יתכן לפרש עפ"י מ"ש האר"י ז"ל כי ביציאת מצרים הי' עד מ"ט שערי טומאה והקב"ה וב"ש הקדים להצילנו קודם שנכנסנו למעלה. א"כ מובן כי אין בכח האדם להיות בנסיון יותר ממ"ט שערי טומאה. וזה לעומת זה עשה. כי באמת כח שיש לאדם להשיג בשערי קדושה הוא ע"י התגברות על שערי טומאה. וכפי שהיינו בגלות מצרים ויצאנו מאלה השערי טומאה כך זכינו מדה במדה למ"ט שערי בינה. אך כתיב אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. אעלך על מ"ט שערים כנ"ל מדה במדה. גם עלה הוא תוספות לשער הנ' שהוא מתנה. ולכן זה השער נקרא ביכורים שהוא בהתחדשות תמיד. דשם אין הסתר והתנגדות כנגדו. כיון שאין כח האדם לבוא לנסיון במקום גבוה כזה וכל הסתרות הם רק כדי ליתן שכר לצדיקים כו'. ולכן המצוה שתי הלחם חמץ תאפינה כיון ששם הכל טוב ושם יש ביטול יצה"ר. וכ' כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' אחר מדריגה הראשונה רק כשבא הארה למטה אז צריך בירור מזוקק שבעתים והם ימי הספירה. אבל למעלה בשער הנ' נק' אמרות טהורות שא"צ שם בירור כנ"ל:
3
ד׳איתא בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה בו תורה לישראל הוא. דבודאי כל המחלוקת דתנאים ואמוראים המה נמי בשמים כדאיתא אלו ואלו דברי אלקים חיים. פי' שיש כמה מיני הנהגות למעלה ויש עולמות ומלאכים שתלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה חציו לה' וחציו לכם. ויש עולמות ומלאכים שאין תלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה כולו לה' כו'. אבל בעצרת שניתן בו התורה ואיתא הכל נעשין אוהבין למרע"ה ומסרו לו מתנות. הגם דאותן שקטרגו מקודם א"כ הם מאלה המדריגות שאינם צריכין למעשה התחתונים. אעפ"כ הודו שהתורה צריכה אל בנ"י וז"ש הכל מודים בעצרת כו':
4
ה׳איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב הכא זכור כו' יום השבת כו' וכ' התם זכור את היום כו' אשר יצאתם כו' בעצומו של יום כו'. א"כ נראה כי עצומו של יום מתן תורה הוא יום השבת. כי במה שהי' במקרה ביום שבת לא שייך לומר זכור בעצומו של יום. והענין הוא עפ"י מ"ש ז"ל בפסוק יום הששי למה הוסיף ה' תנאי התנה הקב"ה אם מקבלין ישראל התורה כו'. וכ' מקודם וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד וזה החן קיים כל העולם ומזה נעשה השבת שהוא הנייחא שיש להקב"ה וב"ש מהבריאה במה שראה שעתידין בנ"י לקבל התורה שנקרא טוב. נמצא כמ"ש בשבת הטעם כי בו שבת וזה הי' השלמת העולם כמ"ש רש"י מה הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה. כן הי' ביום מתן תורה שזה השלמת העולם ממש והוא עיקר המנוחה והנייחא לפניו ית' וזה גמר הבריאה. וכמו כן מצד התחתונים יום השבת הוא קיום ומנוחה של בנ"י שהוא החזרת הדברים לשורשם וזה עיקר הנייחא. וזה הטעם השני של השבת דכתיב וזכרת כי עבד היית כו' פי' שהוציאנו לחירות להיות במקום מנוחה ושורשו זה הוא השבת שיש ממנוחה וחירות זה חלק בש"ק לכל איש ישראל לכן הוא מעין עוה"ב. ועיקר מנוחה זו ג"כ נתקיים ביום מתן תורה שאז הי' התדבקות כל נפש ישראל בשורש השייך לו וזה עיקר המנוחה כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך כו':
5
ו׳במדרש רות שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. פי' כשבנ"י מוכנים לשמוע לעולם הקב"ה משפיע להם דברי תורה. וזה כל זכותן של ישראל שהם היו כלים לקבל דבר ה' וכל העולם לא היו יכולין לקבל דברות קדשו. ולכן איתא שמקודם הי' כביכול הדיבור בגלות כי לא הי' הכנה בעולם לקבל הדברות עד שבאו ישראל וקיבלום. ובמצרים כתיב ולא שמעו אל משה שלא היו עדיין מתוקנים. ולכן נקראו בני ישראל עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק שבהכנתם התעוררו דברות קדשו בשמים. אלקים אלקיך אנכי אעפ"י שאלוה אני על כל העולם לא יחדתי הדיבור רק עליכם ע"ש במד' יתרו. פי' שקבלת אלקותו ית' על כל העולם באה באמצעיות בנ"י שבקבלתם עול מלכותו ואחדותו ית' עליהם נמשך הארות אלקות גם לכל הבריאה כענין שכתבו חז"ל בפסוק ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכי אותה בלבד דורש אלא בזכות אותה דרישה דורש כל הארצות ע"ש. וכן הוא בענין בנ"י והאומות. וז"ש ישראל ואעידה בך כמ"ש אתם עדי ואני אל שכפי העדות שבנ"י מבררין בעולם עליו ית'. כך מתברר ומתגלה אלקותו על כל הבריאה:
6
ז׳בענין מגילת רות בשבועות להודיע כח השותפות שיש לבנ"י בתורת ה' איך שממעשה בני אדם נעשה ספר ומגילה בתורת ה'. ובמד' אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומות הי' נותן לה. פי' מו"ז ז"ל אם הי' יודע שכל כך מעשיו מגיעין עד הקב"ה ממש כענין שכתבו כל מעשיך בספר נכתבין עכ"ד. והיינו נמי שכל מעשיהם נעשה מהם תורה ותיקון ולימוד לכל הדורות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך פרשנו במ"א כי בני ישראל פעלו במעשיהם שהמשיכו כביכול אלקותו ית' להלביש כביכול אורו ית' באותיות התורה. וזהו את ה' האמרת וכמו כן ה' האמירך להיות מכל מעשה בני ישראל נעשה חקיקה ורשימה בכל העולמות להיות מזה מאמר וספר. וזה ענין התורה שנק' ספר הברית ועדות. ואיתא במד' כביכול הקב"ה אחז ב' טפחים בלוחות ומרע"ה ב' טפחים. פי' שהתורה היא הברית שיש לבנ"י התקשרות ע"י התורה בו ית' ממש. וזהו רמז תנופת שתי הלחם. לכו לחמו בלחמי. תורה שבכתב ושבע"פ כנ"ל:
7