שפת אמת, במדבר, שבועות י״טSefat Emet, Numbers, Shavuot 19
א׳תרנ"ב
1
ב׳לחג השבועות
2
ג׳בפסוק ארץ יראה ושקטה איתא במדרש תחלה יראה ואח"כ שקטה שאמרה אדם הראשון על מצוה אחת נצטוה וחטא כו'. והענין הוא עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שצריך האדם להקדים היראה פן יבוא לחטוא ע"י החכמה כמ"ש ברוב חכמה רב כעס. מה רוב חכמה. הוא שלא להיות חכמתו מרובה ממעשיו. ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבואו ע"י החכמה לחטוא. ולכן שקטה ונתקיים החכמה כמ"ש בגמ' יראת ה' כו' אוצרו שהיא הכלי שמתקבל החכמה בה להיות דבר של קיימא. ולכן מדמי לה בגמ' לקב חומטין ע"ש. אכן אמרו שם עוד וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. וזה צריך ביאור דלכאורה נראה דכל החכמה רק כדי לבוא ליראה א"כ מה חכמתו מתקיימת דמשמע דהעיקר החכמה. אך הפי' הוא דודאי תכלית האדם להיות ירא ה' והאלקים עשה שיראו מלפניו. אכן התורה מלמדת לאדם. שערים הפנימים שיש ביראת ה'. וכל הלימוד וחכמה להתחכם ביראת ה'. כי יש הרבה מדריגות ביראת ה'. והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה' כי החכמה היא כולל הכל וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו והירא מתחכם ביראתו וזהו העיקר:
3
ד׳בענין שתי הלחם דכתיב לכו לחמו בלחמי. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר. ואיתא שהיו עונין על הן הן כו'. ויובן עפ"י מ"ש במ"א פי' אמרם ז"ל זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו דכ' ע"ז זאת התורה אדם כזה נעשה בעצם תורה. וע"ש במד' תנחומא פ' תבוא על ר"ע שדרשו עליו חלקם בחיים שיש לו חלק בעצם התורה שנק' עץ חיים. וכמו כן בקבלת התורה שהי' במס"נ כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונעשו בנ"י בעצמם תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר שנבלע בעצמותן עצם התורה. וזהו שהיו עונין כו'. ועל בחי' זו מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. וע' בזו"ח מה שדרש בלשון פיהו. ואמרו חז"ל כי טובים דודיך חביבין דברי סופרים מדברי תורה. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין שנא' והי' כעץ כו' יובל ישלח שרשיו ע"ש. והנה לעיל מיני' כתיב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי איך יתכן להיות מעשה מרובה מחכמה רק בכח ה' דכתיב בטח בה' ועשה טוב כי בנ"י יש להם חלק ושורש בתורה. וע"י הבטחון ומס"נ לשמו ית' מתדבק בכח שורש חלקו שיש לו בתורה. ועיין במד' דברים שדורש על פסוק והי' ה' מבטחו מה הבוטח בע"ז כתיב כמוהם יהיו עושיהם ק"ו הבוטח בה' כו' שעי"ז נתוסף לו הויה חדשה ומקבל כח אלקותו ית"ש. ובשמיני עצרת הארכנו ע"ש. וזה ענין מגילת רות בעצרת דכתיב אשרי אדם עוז לו בך פי' עיקר קבלת התורה שנק' עוז כשמקבל האדם דברי תורה להיות מסילות בלבבו שישאר אצלו רשימות וחקיקות בתורה. וזהו נקרא עוז לו בך כמ"ש לעיל שנעשה בעצם בן תורה וכל מעשיו תורה. וכן הי' בבועז. וסיום הפסוק עוברי בעמק הבכא הוא כמ"ש במ"א צדיקים כאלו בכל מקום שעוברין אפילו במקומות המסוכנים ומרוחקים מן הקדושה בכח שתורת ה' בלבם מוציאין שם מעין נובע וז"ש מעין ישיתוהו. וכן אלימלך שהי' אדם גדול בתורה וכפי הנראה היה במעמד הר סיני לכן אעפ"י שחטא ביציאתו לחוץ לארץ מ"מ הי' סיבה להוליד משיח צדקנו. ומכל מעשיהם נעשה תורה. וכ"נ מלשון המד' רות שאמר כ"פ שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית נראה שבכח מעשיהם נתחדש הלכה זו. וזהו עוז לו בך כמ"ש במד' מצורע לאילין דשבילין דאורייתא כבישין בליבהון. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה' אלקיך. שנתן הקב"ה כח אלקותו ית' בתורה ובכח בנ"י המוציאים בפיהם דברי תורה. כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. פי' בכח בנ"י להמשיך אלקות בכח דברי תורה. וכ' עוז התאזר. ואיתא התאז"ר גי' תרי"ג. שכל מצוה הוא דרך להמשיך התורה בתרי"ג אורחין וכן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. שבכח תרי"ג מצות יכולין למשוך אלקותו ית"ש. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש אמרתי אלקים אתם:
4
ה׳בפסוק וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. דכתיב אין כל חדש תחת השמש. והתורה אשר היא למעלה מהשמש יש בה התחדשות תדיר ואינה יכולה להתיישן. כמו כן יום מתן תורה מתחדש בכל שנה ונקרא יום הביכורים. ובמד' לכל זמן ועת לכל חפץ דורש זמן הי' לנח ולאברהם כו' ועת לכל חפץ שינתן התורה לעולם ע"ש בקהלת. כי זמן ועת הם ב' בחי' דיש זמן למטה בטבע. ועת הוא השורש של הזמן למעלה כמ"ש בספרים שיש הנהגת הטבע. ויש הנהגה תוריות. הדרך שהתורה נותנת בכל דבר ודבר כפי משפט ההנהגה עליונה. וזה הדרך מתחדש במתן תורה. ומיוחד רק לבנ"י. ובנ"י צריכין לדבק הזמן שלמטה בשורש העתים הנ"ל. וע"ז כתיב והי' אמונת עתך חוסן ישועות מה שמעלין כל הדברים אל העתים העליונים. וז"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם יתכן לפרש על יום הביכורים כמ"ש בזוה"ק אמור שעל יום זה נאמר יום אחד כו' יודע לה' ע"ש. וחג השבועות כולל כל המועדות והוא בריח התיכון מבריח מקצה אל הקצה מדת יעקב אע"ה. והרמז לזה דפסח ב' ימים סוכות ב' ימים שבועות יום אחד, כמו חמשה בריחים ובריח התיכון. כמ"ש בזוה"ק תרומה אצבעא דארמא משה ע"ש. לכן יש בו תנופה לכל הרוחות שהוא כולל הכל:
5
ו׳בענין שתי הלחם בשבועות. דכתיב יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים. ופי' בתדב"א על התחדשות דברי תורה למטה דאיתא בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה כפום מה דמשער בלבא ע"ש פ' וירא. דכפי פתיחות לבות בנ"י למטה כך נפתחים שערי בינה למעלה. כי התורה אין לה חקר ותכלית. אבל כפי הכנת התחתונים כך מתפשטת התורה ונפתחו השערים. וזהו שאו שערים ראשיכם ובאמת שתי הלחם הם בחי' משה ואהרן והם פתחי עולם כמ"ש מזה לעיל פ' במדבר. ולכן בקבלת התורה שנתקנו אלה שני עמודים למטה נעשה תקונים גם למעלה אז לחם שערים הוא מה שהתורה מתפשטת להיות השפע יורדת בשערים וצמצומים. שיוכלו התחתונים לקבל. וכ"כ בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. כמ"ש במד' בהעלותך ספינות קשורות ע"ש. כי התחתונים הם עמודים שכל הבנין עומד עליהם. כי מלמעלה לעולם מוכן השפע לירד רק שיהי' כלי למטה לקבל. וכ' או יחזק במעוזי כו' שלום יעשה לי. היא נקודה שלימות שצריכה תיקון. ואז יעשה שלום לי שמתחדש מלמעלה שלימות מחדש וכמ"ש חז"ל ע"ז הפ' העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה:
6
ז׳בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים. דכתיב תורה צוה לנו משה כו' קהלת יעקב. וכך הוא בימי הספירה נעשין בנ"י קהלה אחת וזוכין אח"כ לתורה בשבועות כאשר אמר אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא ע"ש קיבוץ כללות בנ"י וזה הי' מתקיים בהקרבת העומר וכשהיו בנ"י בשלימות הראוי. אבל עתה שאנו במדריגה פחותה צריכין עכ"פ לקבל זה ההתכללות ע"י התורה כי גם נכלל בפסוק שע"י התורה מורשה קהלת יעקב. ועצרת הוא כנופיא לכן קראוהו חז"ל עצרת כנ"ל:
7