ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ישראלSefer Charedim, Commandments Dependent on the Land of Israel
א׳מצות עשה התלויות בא״י ואפשר לקיימן בזמן הזה:
1
ב׳(א) הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כלה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך וכן כשאוסף פירות האילן יניח מעט לעניים עבר וקצר או אסף נותן ממה שקצר או אסף מעט לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן ולש ואפה נותן מעט לעניים לקיים מצות פיאה כל שהוא מן התורה ומדברי סופרים לא יפחות מאחד מששים (ב) וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלים בשעת הקציר שנאמר ולקט קצירך לא תלקט עבר ולקט אפי׳ טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב, שני שבלים לקט וגם אינו לקט (ג) וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבציר ב׳ גרגרים פרט ג׳ אינן פרט:
2
ג׳(ד) וכן בעוללות איזהו עוללות אשכול קטן שאינה מעובה כשבולת שאין לו כתף ואין ענבים נוטפות זו על זו אלא מפוזרות שנאמר וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם:
3
ד׳(ה) וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקח שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתה עבר ולקטה אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה כשם שיש שכחה בעומרים כך יש שכחה בקמה וכשם שיש שכחה בתבואה כך יש באילנות נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותם פסקו העניים מלבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאין מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים:
4
ה׳(ו) מצות עשה להפריש תרומה גדולה ליתן אותה לכהן ואין לה שיעור מן התורה וכבר כתבנו למעלה בזמן הזה שהולכת לשריפה מפריש כל שהוא לכתחלה:
5
ו׳(ז) מצות עשה להפריש אחר תרומה גדולה א׳ מעשר מהפירות הנשארים ליתן אותם ללוי וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו:
6
ז׳(ח) מצות עשה להפריש העישור מן המעשר הזה ונותנו לכהן הוא הנקרא תרומת מעשר שחייבין זרים על אכילתו מיתה. כתרומה גדולה:
7
ח׳(ט) מצות עשה להפריש מעשר שני בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית ובזמן הזה שאין מקדש פודהו בפרוטה או בשוה פרוטה מפירות אחרות ושורף הפירות שחלל עליהם או משליך הפירות לים לרמב״ם והראב״ד חלק עליו ואמר דדוקא בפרוטה:
8
ט׳(י) מצות עשה להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשנה שלישית וששית ונותנו לעניים שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו׳:
9
י׳(יא) כל אילן אחר שעבר עליו שלש שנים של ערלה מצות עשה שיהיה קדש כמעשר שני שנא׳ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש ובזמן הזה פודהו בפרוטה כמעשר שני:
10
י״א(יב) מצות עשה להתודות לפני ה׳ אחר שמוציאין כל המתנות בערב י״ט אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות שנא׳ כי תכלה לעשר וגו׳ ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו׳ כיצד אם נשאר אצלו תרומה או תרומת מעשר נותנה לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעני מעשר שני או נטע רבעי הם או כסף פדיונן מבערן ומשליך לים או שורף כל אלה מנו רמב״ם וסמ״ג מתרי״ג:
11
י״ב(יג) להפריש תרומה מן היפה ולא מן הרע על היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ואם הפריש מן הרע על היפה תרומתו תרומה אלא א שבטל מ״ע זו, מתרי״ג:
12
י״ג(יד) לתרום ממין על מינו שנאמר והרמותם ממנו דוקא ר״ל ממינו עוד דרשו שלא יתרום מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא מן פירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולפי זה יש כאן מצוה אחרת בלאו הבא מכלל עשה שאם תרם כן הוא עובר בעשה מתרי״ג:
13
י״ד(טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:
14
ט״ו(טז) הפרשת התרומות והמעשרות מצוה כמו שמצינו למעלה ונתינתן לכהן ללוי ולישראל מצוה לבדה לדעת רמב״ן ורשב״ץ, וז״ל רשב״ץ פשר הדברים לפי דעתו ז״ל שהמתנות שהם טובלות כלומר שהן אסורות באכילה עד שיפרשו מהם מתנות כהונה בזה נמנה ההפרשה מצוה והנתינה מצוה והמשל בזה הרי עסה היה אסורה עד שיפרשו ממנה חלה והפרשתה מצוה שנאמר חלה תרימו תרומה ובין שיתננה לכהן בין שישרפנה הרי נגמרה מצוה זו והותרה העיסה באכילה על כן באה מצוה שניה לתת אותה לכהן ולא נגזלה ממנו שנא׳ ראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה וכן הדין בתרומה כמו שאמר בספרי תרימו תרומה בתרומה גדולה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה לה׳ בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי ר׳ יאשיה רבי יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת״ל תרימו תרומה לה׳ חובה ולא רשות. ולפי שיש בהפרשתה מצוה חייב לברך עליה בהפרשתה כמו שהוא מפורש בתרומות ובתוספתא דברכות ואלו לא היתה המצוה אלא בנתינתה לא בהפרשתה לא היו מברכין על הפרשתה שהרי אמרו כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה, ועוד הרי הכהנים מפרישים תרומה ומברכין והוא לעצמן כמו שאמר בברכות פרק היה קורא ופרק יש בכור וכן כתב שם רש״י ז״ל ובחלה טמאה מברכין על הפרשתה ואינו נותנה לכהן כמו שהוא מפורש במסכת ברכות א״כ התרומה הפרשתה מצוה ונתינתה מצוה אחרת מן פסוק תתן לו, וכן בחלה הפרשתה מצוה מפסוק תרימו תרומה לה׳ ונתינתה מצוה מפסוק ראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה וכן במעשר ראשון נמנה הפרשתו מצוה מפסוק עשר תעשר כמו שכתבתי למעלה, ונתינתו מצוה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ויכלול שתי מצות נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה, אבל לפי מה שכתבתי בשרשים אין נמנים כי אם מצוה א׳ כיון דבדיבור אחד נאמרו ובמתנות שאין טובלות לא יבא במנין אלא נתינתן על כן נמנה ראשית הגז מצוה אחת וזרוע והלחיים והקיבה מצוה אחרת זה גם כן פרט הכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ראשית גז צאנך תתן לו ואינו מברך על הפרשתן:
15
ט״ז(יז) מ״ע לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳ ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודות הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכות מרדות עכ״ל, ממנין תרי״ג:
16
י״ז(יח) מ״ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא בתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יותר מזה מותר, אין שביעית נוהגת אלא בא״י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מתרי״ג:
17
י״ח(יט) רמב״ן מנה עוד מצוה אחרת בזה והיא האכילה לפירות שביעית מאומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה ואמרו בפרק בתרא בע״א נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכן כפל הכתוב מצוה זו ואכלו אביוני עמך כלומר מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר שכתוב בלקט לעני ולגר תעזוב אותם ונמצא שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר במצות עשה ויבא במנין המצות וכן מצאתי אני סעד לזה ממ״ש בפ״ק דיומא במשל לשתי נשים שלוקות בב״ד א׳ קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה עכ״ל רשב״ץ ממנין תרי״ג, ועוד דרשו לאיכלה ולא לרפואה כגון שלא ילעוס חטים ויתן על גבי מכתו וכיוצא בזה ולא ישנה פירות מברייתן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו לאכול מבושל לא יאכלנו חי ופירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה ולא יתן שמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר כל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין עושין מהם מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הפואה והאיזוב והקורנית הרי הוא תלוי במחשבתו חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהם מל מלוגמא וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן ואין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית:
18
י״טמצות ל״ת מן התורה התלויות בא״י ואפשר לקיימן בזמן הזה:
19
כ׳(א) הזורע שני מיני זרעים הראוים למאכל אדם כאחד בא״י לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות אסור לזרוע כלאים לגוי שהרי הקרקע בעודה ביד גוי כעומדת ביד ישראל שהרי אין לו בה קנין להפקיע מן המצות ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בח״ל ואפי׳ לערב הזרעים לכתחילה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה:
20
כ״א(ב) כל האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום, ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילני כלאים. ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע״פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפי׳ לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים כדכתיבנא לעיל במצות הנוהגות בכל מקום אך כלאי הכרם אין איסורן מן התורה אלא בא״י ז״ל רמב״ם ריש פרק חמישי דכלאים הזורע שני מיני תבואה או ב׳ מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בא״י חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן אם חפה אותן בעפר לוקה וכן אם זרע ב׳ מיני ירק וחרצן או זרע אחד מין תבואה וזרע אחר מין ירק וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרי׳ עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרוע בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות:
21
כ״ב(ג) ענא מי שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ביחד בין שזרען ישראל בין שזרען גוי בין שעלו מעליהם שניהן אסורין באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע כלומר פן תדחק ותאסור את שתיהם ודרשינן בפרק כל הבשר פן תקדש תוקד אש וגם תניא נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן כל זר לא יאכל קדש מה להלן איסור אכילה והנאה אף כאן איסור אכילה והנאה לפיכך האוכל כזית מכלאי הכרם בין מן התבואה בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין זה עם זה בד״א שנזרעו בא״י שנאמר כרמך אבל בח״ל כלאי הכרם מדברי סופרים ספק כלאי הכרם בא״י אסור ובסורי׳ מותר כיצד היה ירק זרוע בכרם וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר:
22
כ״ג(ד) שלא לכלות הפאה שנאמר לא תכלה פאת שדך:
23
כ״ד(ה) שלא ללקט הלקט שנאמר ולקט קצירך לא תלקט:
24
כ״ה(ו) שלא לעולל הכרם שנאמר וכרמך לא תעולל:
25
כ״ו(ז) שלא ללקט פרט הכרם שנאמר ופרט כרמך לא תלקט:
26
כ״ז(ח) שלא לשוב לקחת השכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וכלן מצות לא תעשה הן שנתקו לעשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואם לא קיים עשה שבהן לוקה:
27
כ״ח(ט) שלא יקדים תרומות ומעשרות זה לזה אלא מפריש על הסדר האמור למעלה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר כלומר לא תאחר דבר שראוי להקדימו:
28
כ״ט(י) שלא יאכל זר בתרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קדש והוא במיתה:
29
ל׳(יא) שלא יאכל כהן טמא תרומה שנא׳ איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכן חלה נקראת תרומה וכהן טמא מוזהר עליה וכתב רבינו שמשון בפרק בתרא דמסכת חלה אין עכשיו בא״י תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת א״י גזרו ובימי חכמים היו מזין בא״י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע״פ שיכולין לטבול לשאר טומאת וגם על טומאת מת הזהרו מ״מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחרים באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים כדמוכח בנזיר פרק כהן גדול ולא הוזהרו עליו הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה שאין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתני בהדיא בריש תוספת דאהלות עכ״ל:
30
ל״א(יב) שלא לאכול מעשר שני חוץ לירושלום שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳:
31
ל״ב(יג) שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפי׳ בירושלים עד שיפדה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא ואזהרתיה מלא תוכל לאכול בשעריך בפ׳ הערל וכבר כתבנו לעיל דהאידנא כלנו טמאי מתים:
32
ל״ג(יד) כל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנת השמיטה ביטול מצות עשה כדכתיבנא לעיל ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר אילנות דזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות:
33
ל״דכיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן המבריך (או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהם אין נוטעין בשביעית אפי׳ אילן סרק ולא יחתוך היבולת מן האילנות ולא יפרק העלין והבדים היבשי׳ ולא יאבק את צמרתו באבק ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכלו אותו העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין ולא ינקור אותם ולא יכרוד את הנטיעות ולא יקטום אותן ולא יפסג את האילנות וכן שאר כל עבודת האילן ואם עשה אחד מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזרועה שצמאה ביותר וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסידו ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים בתחלה וממלאין את הנקעין מים, ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושני תולדות שבארנו משרבו האנסין והטילו מלכי העמים על ישראל לעשות מחנות לחילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברי׳ שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן הרי זה עושה עכ״ל רמב״ם והכי איתא פרק זה בורר אוספי שביעית כשרין ומפרש מאי אונס ארנונא ופי׳ רש״י ארנונא מס שגובה המלך מן התבואות כך וכך כורים מן השדה לשנה ומסיים גמרא כדמכריז ר׳ ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכתבו שם התוספות וא״ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא ויש לומר דאיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי יש לומר דפקוח נפש הוא ששואל מהם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי אתמר בירושלמי משום פקוח נפש:
34
ל״הלמדנו מדבריהם שלפי דעת הרוב הפוסקים שכתבו למעלה דסבירא להו דקדושת עזרא קדשה עד עולם ותרומות ומעשרות ושביעית בזמן הזה דאורייתא שאין מתירין לבעלי שדות ישראלים שבא״י שיעדו עבודת הארץ והאילן מפני המס שהרי אין היום סכנה כלל בזמן הזה מן המלכות וכן למדנו שדעת הירושלמי כדעת הפוסקים דהמצות התלויות בא״י בזמן הזה דאורייתא כיון דלא התיר אלא משום סכנה והכי נקטינן שהרי כתב הרשב״א בכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם נמצא שהירושלמי מסייע א׳ מהם הכי נקטינן דדוקא כשחולק הבבלי עם הירושלמי נקטינן כבבלי דהוא בתרא אבל כשיש ספק בבלי ובירושלמי אין ספק ירושלמי עדיף:
35
ל״ו(טו) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקר שנקצר מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפי׳ שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וז״ש את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך הקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט ויחבט ואוכל ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעית הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורען ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמל קטן מכין אותו מכת מרדות, ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו שדה בור אין אדם נפנה לשם ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה ושדה כרם אין אוסר כרמו ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו:
36
ל״ז(טז) הפירות שיוצא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצץ הוא בהרבה ולא ידרוך ענבים בגר אבל דורך הוא בעריבה ולא יעשה זתים בבית הבד אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הכד ובקוטב ומכניס לבד קטנה וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה הרי כתבנו לך מעט מזעיר במצות לא תעשה התלויות בא״י ושאר פרטים מבוארים בספרים ואתה דע לך וצריך כל איש ישראל לחבב את א״י ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה נדולה כבן אל חיק אמו כי תחלת עונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר וימאסו בארץ חמדה ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ושם נאמר אתה תקום תרחם ציון ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר׳ יהודה הלוי עליה באהבה רבה תחלת השירה ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו׳ כן אנו משוררים על ציון ר׳ יהודה בר אלעי כל ערב ר״ח בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מאליה, גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם כך בחר בא״י ויחד אותה להם ואין נקראין גוי אחד אלא עמה שכך פירש רשב״י על מקרא שכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומצינו במדרש שהקב״ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת והוא אמר זה הפסוק מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ והיה תאב ומשהורשה כתיב וילך אברם באשר דבר אליו ה׳ וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ אז נכסוף נכסף וממונו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו אע״פ שיושביה בצער מנת כך נהיה שמחים בייסורין, וזהו טעם סמיכות פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפ׳ כי תבא כמו שאמרו ז״ל ג׳ מתנות נתן הקב״ה לישראל ולא נתנן אלא על ידי יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא, וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק ה״נ בקיבוץ גליות כשרוצים לבא לא״י עמלק מזדמן להם בדרך וכאשר עינינו רואות היום תמיד ירא ה׳ וישפוט והתחיל בתיבת והיה הוא א׳ משנים עשר צירופין של השם הקדוש רמז כי הדר בארץ ישראל דבק בה׳ הפך הדר בח״ל היינו הישראל שדומה למי שאין לו אלוה ונקט צרוף זה רמז למה שאז״ל כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה וכתב רמב״ן במנין תרי״ג מצות ישיבת א״י כל עת ורגע שהאדם בא״י הוא מקיים המצוה זו וידוע שעקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצות התדירה באהבתו אותה וגם צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב״י כל פקודא דלאו איהו ברחימו ודחילו לאו פקודא היא לכך אמרו באבות דרבי נתן הוי שש וחרד על המצות והנה תיבת והיה אצל מצות ישיבת א״י רמז לשמחת המצוה וסמיכות הפרשה לעמלק רמז לחרדה במצוה מהרצועה התלויה באויר ויסורין של א״י הן מן האומות מ״ה הן החולאים מזבח כפרה הם כדבר שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון וזה רמוז גם כן בפסוק זה בסופי תיבות והיה כי תבא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה נכ״ה והוא לשון מנכה לו מן הדמים וכדפרש״י בפסוק אולי אוכל נכה בו ופירוש הענין שעל ידי הצרות שבא״י מתנכים ומתמעטים העונות והעם היושב בה נשוא עון וכתיב וכפר אדמתו עמו ודוקא בעונות קלים ששבים ומתחרטי׳ עליהם ויסורין אלו ממרקין ובעת מותו של אדם הולך נכוחו לגן עדן. [אבל] הבאים לא״י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים עליהם הכתוב אומר ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. וכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בא״י אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים:
37
ל״חוזה לשון פרקי רבי אליעזר וכל הרשעים בא״י נפשותם נשלכות לחוצה לארץ שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכין לחוצה לארץ שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה:
38
ל״ט[וכתב] רמב״ן בפרשת אחרי מות שהזכיר הכתוב בעריות ותטמא הארץ ואפקוד עונה אע״פ שהעריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ מכל מקום עקר כל המצות ליושבים בארץ ה׳ וכן שנו בסיפרא ולא תקיא הארץ אתכם ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה, והנה הכותיים לא היו ענושים בארצם ובבואם בארץ ה׳ ועשו שם כמעשיהם הראשוני׳ שלח בהם האריות הממיתים אותם לכן כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפלי כפלים ממה שהיא בחוצה לארץ וידע כי בבית המלך היא יושב, [ובכל) מקום ובכל עת צריך אדם להיות ירא וחרד ולפשוט בגדי עצלות ולאזור מתניו בחזקה לקיים מכוון מלכו של עולם שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו בלי רפיון כדאמרו ז״ל כל המרפה עצמו בדברי תורה או במצות אפי׳ במצו׳ קלה אין בו כח לעמוד ביום צרה, וזה טעם שני לסמיכות פרשת תבא לפרשת זכור דעמלק ולעיל מיניה לא תעשה עול במדה במשקל ופירש רש״י בשם רז״ל סמוך מידות ל לעמלק לומר שאם תחטא במדות הרי אני מגרה בך את הדוב פירש לפירושו דזכור זה כזכור דמרים שרוצה לומר תזכור מה שנעשה למרים על לשון הרע ותזהר פן תלקה אתה כמותה והכא נמי הא בתחילה כשבא עמלק כתיב וילחם עם ישראל ברפידים ופירושו בשביל שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות לכך לא תרף ידך מן המצות לא תחטא במצות לא תעשו עול במשפט במדה ומשקל ברפיון ידים לומר אין חסר במדה זו אלא כל שהוא וכמה דקדוקין שצונו יתברך בסיני שאסור למכור במדה חסרה אפי׳ לנכרי כדכתב סמ״ג ואסור להשהותה בבית אפי׳ לעביט של מי רגלים כדפירש בגמרא הילכך סמך זכר עמלק אצל מצות לא תעשה ומינה נזכיר זכרון עמלק בכל מצות לא תעשה וסמך אחר זכרון עמלק מצות עשה דהבאת ביכורים שהיה אפשר לרפות בה ידים לומר למה אטרח לעלות לירושלים לאשכול ענבים א׳ או רמון או שבולת והרי הבכורים נתנין לכהנים אני אתן לכהן שבעירי ומאי כולי האי לכך סמכה לעמלק לומר אם תרפה ידך הרי עמלק בצידך להלקותך וה״ה למרפ׳ ידו מכל א׳ ממצות עשה, ואעפ״י שחייב אדם להזהר בכל המצות מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצות בכח גדול והתמדה שלא יעבור עליה כל ימי חייו לפי שכללות התורה שהם תרי״ג מצות נקרא עץ חיים כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והאוחז ענף אחד מן האילן יפה אוחז בכלן שכל שאר הענפים נמשכים אחר אותו ענף שכלם גוף אחד אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו לא יוכל לאחוז כלום היינו דגרסינן במס׳ שבת פרק כל כתבי אמר ר״נ תיתי לי דקיימי שלש סעודות בשבת אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ד׳ אמות בגילוי הראש אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית אמר רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך במאי זהיר טפי אמר ליה בציצית, יומא חד הוה קא סליק בדרגא איפסיק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה ופרש״י דקיימית מצות תפילין שלא הלך ד׳ אמות בלא תפילין וכן לענין ציצית עד דרמייה וזה לשון תליית ציצית כדאמרי׳ בעלמא לא רמי חוטי עכ״ל, ובסוף פרקא קמא דקדושין תנן כל העוש׳ מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ ובגמרא בבלית פי׳ דרוצה לומר העוש׳ מצוה אחת יתירה על זכיותיו והוי כאלו אמר כל שזכיותיו מרובים על עונותיו והדבר קשה למה רבי׳ הקדוש סתם דמשמעות דבחדא מצוה קאמר בלבד לכך נראה לומר דכיון למה שאמרנו שצריך אדם להחזיק מצוה אחת כתקנה בשלמות׳ תדיר בכל כחו ואז ודאי מובטח לו שזכויותיו יהיו מרובים על עונותיו והכי נמי גרס על אותה משנה בירושלמי א״ר יוסי בר אבון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו ונראה לכאורה שחלק עם הבבלי ומפרש כל העושה מצוה אחת כפשמ׳ א׳ בלבד והטעם נודע מאליו דכשמחזיק מצוה אחת בכל עת ודאי שיהיה צדיק גמור בכל שאר המצות ועל דרך זה סיפא דקתני וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו וכו׳ היינו שמבטל אותה ואינו עושה אותה כלל והוא דעת הרמב״ם שמומר לעבירה אחת הוי מומר לכל התורה כלה וכן נמי דעת הרב רבינו יונה, א״נ אפשר שגם הירושלמי מפרש המשנה דהעושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר אלא מה שכתב שייחד לו מצוה ולא עבר עלי׳ מומיו, בא לתת טעם לרבינו הקדוש אמאי נקט האי לישנא ותירץ כדתריצנא ונראה שזה נמי דעת הרמב״ם ז״ל שאע״פ שכתב בסוף מסכת מכות על משנת רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שאי אפשר שלא תחשק נפשו באחת מכלן לעשותה בשלמותה כתיקנה ובה יזכה לחיי העולם הבא אין כוונת הרב דבמצוה אחת לבדה יזכה שהרי הוא עצמו בסוף פ״ק דקדושין על המשנה שכתבנו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו פירש בה הרב מה שפירש הבבלי בפי׳ דמצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר וגם אם נאמר שדעת הרב שהירושלמי חולק על הבבלי במה שכתב שייחד לו מצוה אחת ולא עבר עליה כל ימיו במצוה אחת לבדה קאמר והוא פירוש שלישי על השנים שכתבנו למעלה א״כ תקשה דידיה אדידיה למה לא פי׳ בסוף פ״ק דקדושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כמשמע׳ כיון שהוא סבר שזה האמת והוא מה שכתב בסוף מכות אלא ודאי הוכיח תחילתו על סופו שממה שפירש דמצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר ובזה דוקא הוא שזוכה לחיי העולם הבא מינה נלמוד דמה שכתב בסוף מכות דבמצוה אחת בשלימותה יזכה לחיי העוה״ב הכי קאמר דודאי על ידי אותה מצוה יתחזק בשאר מצות ויהיה רובו זכיות ואזדא לטעמיה שהוא סבור על דרך זה בעבירה דמומר לעבירה אחת מומר לכל התורה כלה דמסתמא כיון שפשע בה כ״כ גם בשאר המצות יהיה פושע כדכתב רבינו נסים בריש מסכת חולין אבל ודאי אין שלימות האדם אלא בתרי״ג מצות שניתנו לו למשה בסיני רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות לא תעשה כמנין רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו של אדם וא״ת הרי כמה מצות תלויות בכהנים במקדש ובמלך איך כל יחיד יכול לקיים תרי״ג י״ל דישראל כלם נפש אחת דכתיב שבעים נפש גם הם גוף אחד כמו שפירש ר׳ שמעון בן יוחאי על פסוק אדם אתם והוא מה שנאמר גוי אחד בארץ ולכך כתיב וכשלו איש באחיו ופרשו ז״ל איש בעון אחיו וכולן מצווין במצות הוכח תוכיח אפי׳ תלמיד לרב א״כ במה שמזרזין אלו את אלו במצות שהם יכולים לקיימן אע״פ שאין המוכיח יכול לקיימן בתוכחתו חשיב כאלו קיימן עד שאמרו כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וזהו שאמרו הנינשי במאי זכיין ומתרץ לפי שהם מזכים את בעליהן ואת בניהן לעסוק בתורה כלומר כיון דמצות ת״ת אינן יכולות לקיים והשלימות אינו אלא בקיום תרי״ג הרי חסר להם זאת ומתרץ שגם זאת מקיימות:
39
