ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ישראל, הקדמהSefer Charedim, Commandments Dependent on the Land of Israel, Introduction
א׳הקדמה על מצות התלויות בארץ ישראל:
1
ב׳גרסינן בסוף פ״ק דסוטה דרש ר׳ שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא״י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא״י איכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן ע״י א״ל הקב״ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם שנאמר לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל וגו׳ לפיכך חובה עלינו ללמוד לשמור ולעשות כל המצות התלויות בא״י ואלהי ישראל יהיה בעזרנו. במסכת יבמות פרק הערל נחלקו ר׳ יוחנן ור״ל אי קדושה שקדש עזרא במקומות אשר כבש בא״י קדשה עד עולם או עד שחרב מקדש שני רבי יוחנן סבר קדשה עד עולם וכל המצות התלויות בא״י נוהגת גם אחר החורבן מדאורייתא ור״ל סבר דבטלה הקדושה כשחרב המקדש ואין המצות התלויות בא״י נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן. רמב״ם וסמ״ג ובעל התרומה פסקו כר״ל אבל הראב״ד ורש״י ובעל התוספות ורבינו שמשון פסקו כר׳ יוחנן וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והרב ר׳ מתתיה והרב בעל העזר והרב ר׳ אליעזר טהור קדש, דגן תירוש ויצהר בלבד חיובן מדאורייתא אבל שאר פרי מדרבנן ואפי׳ זיתים וענבים עצמן כדכתב רמב״ן בפי׳ החומש בפ׳ ראה זה דעת רוב הפוסקים אבל רמב״ם וסמ״ג פסקו דהכל מדאורייתא רק חרובין בפירות אילן וירקות בפרי האדמה דחיובן מדרבנן, כל פרי שתחלתו וסופו אוכל כלו׳ שתכף צמיחתו ראוי לאכילה כגון קישואין ודלועין ותפוחין ואתרוגין וכיוצא בהן מיד חייבים אבל פירות שאין ראויין לאכילה בקוטנן פטורין אפי׳ מדרבנן עד שיהיו ראויים שנא׳ וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שיעשה תבואה, עונת המעשרות זו היא התבואה והזתים משגדלו שליש ממה שעתידין לגדל ושאר פירות משיתחילו להתבשל כמו שמפורש פ״ק דמעשרות מותר אדם לאכול עראי מן הפירות קודם גמר מלאכתן או להאכיל לבהמה אפי׳ אכילת קבע בלי תרומה ומעשר נגמרה מלאכת הפירות למעשר נאסרים אפי׳ באכילת עראי עד שיוציאו כל תרומה ומעשר שבהן ומפורש התם במשנה אי זה הוא גמר מלאכה למעשר וז״ל הרמב״ם אי זה הוא גמר מלאכתן של פירות הקישואין והדלועין והאבטיחין משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק ואם אינו משפשף משיעמיד ערמה ובאבטיח משיסדר אותן במוקצה אבטיח בצד אבטיח היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן ותורמין קישואין ודלועין אע״פ שלא הסיר הצהוב מעליהן, הירק הנאגד משיאגד אם אינו אוגד משימלא את הכלי אם אינו ממלא ה״ז אוכל עראי עד שילקט כל צרכו כלכלה משיחפה הפירות שבה בעלים ובהוצין וכיוצא בהן אם אינו מחפה משימלא את הכלי אם אינו ממלא עד שילקט כל צרכו, כלי גדול שדעתו למלאות את חציו כיון שמלא חציו נטבל היה בדעתו למלאות את כולו אינו נטבל עד שימלא את כולו היו שנים ובדעתו למלאות את שניהם לא נטבלו עד שימלא שניהם אגד הירק אגד גדול בשדה אע״פ שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק ה״ז נטבל הפרד והצימוקין והחרובין משיעמיד ערמה בראש גגו והבצלים משיסיר העלים והקליפות שדרכו להשליכן מעליהן ואם אינו מסיר עד שיעמיד ערמה התבואה משימרח ואי זה הוא ממרח זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר כדרך שעושין כשגומרים כל מעשיה אם אינו ממרח עד שיעמיד ערמה הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל אם אינו כובר עד שימרח ואע״פ שמרח מותר ליטול מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל, היין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומ״מ ושותה. השמן משירד לעוקה אע״פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומן הפסין ונותן לקדרה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע״פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל העיגול של דבילה משיחלקנו קנו הגרוגרות משידוש ואם הכניסם למגורה משיעגיל בידו ע״פ המגורה היה דש הגרוגרות בחבית או העיגול ע״פ המגורה ה״ז לא יאכל ער שיעשר, תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהם עראי עכ״ל הרמב״ם פ״ג מהלכות מעשר ומן הל׳ שכתב בכלכלה עד שיחפה הפירות למדנו דהא דקתני במתניתין בפ״ק דמעשר כלכלה משיחפה אין פירושו בכלכלת תאנים בלבד כסתם כלכלה המוזכרת בגמרא דהיינו של תאנים וכדמשמע פ״ח דנדרים אבל בכל פירות האילן מיירי וכן כתב גם בפירוש המשנה משיחפה פי׳ משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהם עכ״ל וטעם הרב שפירש בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דתנא דמתניתין בפ״ק דמעשרות דקתני אי זה היא עונת המעשרות בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששונה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פרי אילן רק החרובין שפירש אחר כך גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים לחים ויבישים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצימוקין משיעמיד ערמה ובענבים לחים לא אמר אי זה היא גמר מלאכתן ועוד למה שנה שמן ויין ולא שנה זתים וענבים עצמן אע״כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל פירות האילן זתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמו ופעמים שגם אחר גמר מלאכת הפירות מותר לאכול מהן עראי וזה לשון רמב״ם שם פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן וכו׳ מותר לאכול מהם עראי עד שתגמר מלאכתן ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי בד״א בגומר פירותיו למוכרם בשוק אבל אם היתה כונתו להוליכן לבית ה״ז מותר לאכול מהם עראי לאחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר וא׳ מששה דברים קובע הפירות למעשר החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתו להוליכם לבית אוכל מהם עראי עד שיכנסו לבית נכנסו לבית נקבעו למעשר ואסור לאכול מהם עראי עד שיעשר וכן אם מכרן או בשלם באור או כבשן במלח או הפריש מהם תרומה או נכנס השבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אע״פ שלא הגיעו לבית עכ״ל ודבריו מפורשים במשנה ובגמרא בבלי וירושלמי, אין חייב בתרומה ומעשר מן התורה אלא הזורע ואוכל כדיליף בפרק הפועלים מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת דהכי משמע זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר ומדרבנן המוכר חייב לעשר קודם שימכור ואם עבר ומכר טבל הלוקח חייב לעשר וכתבו שם התוס׳ בשם ר״ת מכח השמועות דדוקא בלוקח הפירות אחר שנגמרה מל מלאכתן למעשר ביד המוכר אבל לקחה קודם וגמר הוא מלאכתן הוי כאלו הוא זרען ותבואת זרעך קרינן ביה וחייב בתרומה ומעשר מן התורה וכן כתב רמב״ם פ׳ ב׳ מהלכות מעשר:
2
ג׳פירות הגוי שגדלו בקרקע שיש לו בארץ ישראל נחלקו בהם תנאים בירושלמי ואמוראים בבבלי במס׳ גיטין פרק השולח אית דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מתרומה ומעשרות ומכל המצות התלויות בארץ ואית דאמר אין קנין ויש מפרשים דלא נחלקו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן לכ״ע אין קנין וכן כתב רמב״ם בתשובה נביא אותה לפנינו בס״ד. ופסק הרב בילדותו בפירוש המשנה כמ״ד יש קנין מדאורייתא ובזקנותו כשחבר ספרו הגדול היד החזקה חזר בו ופסק כמ״ד אין קנין מדאורייתא ובכסף משנה כתב מהור״ר יוסף קארו זצל״ה טעם לפסק אחרון פ׳ ראשון מהלכות תרומות וקשה לרמב״ם שהרי בפ״ק דע״א אמרו דאסור למכור שדה לגוי בארץ ישראל מתרי טעמי חד משום חניה בקרקע וחד מפני שמפקיעה מתרומה ומעשר שהגוי לא יעשר וגם כשמוכר הפירות לישראל כיון שנמרחו ע״י גוי פטורין אפי מדרבנן ותירץ הרב שם דלארבע ענינים אמרו דאין לו קנין להפקיע לאחר אחר שתצא מיד הנכרי שיקנה אותה ישראל שלא נאמר כשהיה קנויה ביד הנכרי היה קניינו בה כ״כ חזק כאלו היה ח״ל וכשקונה אותה ישראל ממנו תחשב ככיבוש יחיד ויהיה חיוב המצוה באותו קרקע מדרבנן כסוריא אלא חיובן בה מדאורייתא כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם כן כתב בסי׳ י׳ פרק ראשון מהלכות תרומות ובסי׳ י״ז כתב שנית דגם בעודה ביד נכרי אם מסרה לישראל באריסות או בחכירות או בשכירות או קבלנות היינו שנותן לנכרי מחצה או שליש ממה שיוציא השדה, חכירות היינו כך וכך מדות בין יוצא השדה רב או מעט שכירות היינו סך מעות חייב בתרומה ומעשר כאלו אין השדה של נכרי שלישית כתב בסימן י״א דאף כי לא קבל ישראל השדה באריסות אלא שלקח הפירות אחר שנתלשו וגמר ישראל מלאכתן חייב בכל מן התורה, ד׳ מוכח מלשונו בסימן זה אפי׳ שכר הנכרי ישראל לגמור פירותיו או גמרן לו באונס כיון דע״י ישראל נגמרו חייבות בתרומה ומעשר שהרי אין קנין לנכרי להפקיע וכשמרחן הנכרי בידו פטורות לא מפני שיש לו קנין אלא שגזרת הכתוב הוא דמירוח הנכרי פוטר ואפי׳ היה הקרקע של ישראל וזה הוא לשונו שם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא״י אם נגמרה מלאכתן ביד הנכרי ומירחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דיגון נכרי ע״כ משמע בהדיא דדוקא גמרן הנכרי בידו אבל גמרן לו ישראל חייבין שמא תאמר מה שאמר הרב אם נגמרה מלאכתן ביד הנכרי ומירחן הנכרי פטורין היינו שנגמרו ברשותו שהוא צוה למרחן או בלא צווי מרחו אחר בין נכרי בין ישראל או הוא עצמו מרחן דמה שאמרה תורה דגנך היינו שיהיה הדיגון נעשה ברשות ישראל ואפי׳ ע״י נכרי דיגון ישראל מקרי ולא דיגון נכרי שלא יעשה דיגון הפירות כשהם שלו דאפי׳ שכר ישראל לדגנן לו או דגין לו חנם פטורים ומה שכתב ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו וגמרן ישראל היינו נגמרו ברשות ישראל ואפי׳ גמרן לו נכרי דדיגון ישראל מקרי ואין מעשה הדיגון גורם הפטור או החיוב אלא בעל הדגן שדגנו הפירות בעודן ברשותו אם הוא נכרי פטורין אם הוא ישראל חייבין. ליתא דהא כתב לקמן בפ׳ זה סימן י״ג נכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אין חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם הרי מפורש בדבריו דמה שפטרה התורה דיגון נכרי היינו מעשה הדיגון ע״י הנכרי אע״פ שבעל הדגן ישראל. מינה תלמד דמה שחייבה תורה דיגון ישראל דכתיב דגנך וקרי ביה דיגונך היינו מעשה הדיגון שנקרא מרוח בל׳ המשנה צריך שיהיה נעשה ע״י ישראל אע״פ שהדגן של נכרי ואם באת לפוטרו מטעם שהקרקע שגדלו בו היה של נכרי הרי פסק הרב שאין לנכרי קנין בא״י וכאלו הוא של ישראל דמי וא״ת א״כ לתחייבו מדרבנן פירות הנכרי שנדגנו ע״י נכרי ולמה כתב הרב פטורין מכלום משמע אפי׳ מדרבנן מדלא פירש פטורין מן התורה אבל מדבריהם חייבים ועוד דעל כרחך אפי׳ מדרבנן פטורין שהרי גדולה מזו כתב לקמיה דאפי׳ מדבריהם פטורין וז״ל בתחילת סימן י״ג ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שיגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע״פ שגמרן הנכרי חייבין בכל מדבריהם עכ״ל ומדסיפא בשלקחן אחר מבושלים דהיינו עונת המעשרות כמפורש בדבריו פ״ג מהלכות מעשר כתב דחייבין מדבריהם מכלל דרישא שלקחן הנכרי קודם בישול פטורין אפי׳ מדבריהם וכ״ש כשהיה עיקר גידול הפירות בקרקע הנכרי וכן מפורש בדבריו בסוף פ׳ י״א מהלכות מעשר קושיא זו כבר הקשה אותם הראב״ד בהשגות שם וכאן וכן דעת קצת פוסקים לחייב פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו מדרבנן אע״פ שהוא עצמו מרחן ולדעת רמב״ם י״ל דלאו קושיא הוא דדוקא בפירות ישראל שנדגנו ע״י נכרי א״נ ישראל המוכר פירותיו לנכרי אחרי שהגיעו לעונת המעשרות ומרחן הנכרי יש לחייבן משום גזירת בעלי כיסין כדאיתא במס׳ מנחות פ׳ רבי ישמעאל פי׳ שבעלי בתים שיש להם שדות הרבה וחסים על ממונם שלא להפריש כ״כ תרומה ומעשר ומוכרים התבואה לנכרים קודם מירוח כדי להפטר, א״נ משכירין נכרים למרחם לכך גזרו שלא תועיל להם ערמתן דחייבין בכל מדבריהם אבל בפירות הנכרי שגדלו בקרקעו לא שייכא גזרה זו כלל ככתוב בתוס׳ בפ׳ ר׳ ישמעאל וכן פסק ספר מצות גדול בשם רבינו יהודה וכן בישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם גמר בישולן לא גזרו דודאי לא ימכור כדי להפטר מתרומה ומעשר דודאי כיון דלא נגמר בישולן לא יקנה נכרי אותן אלא בזול, הרבה ומפסיד שבעתים משיעור תרומה ומעשר נמצאת למד שפירות הנכרי שגדל בקרקע שיש לו בארץ ומרחן פטורין לא מפני שיש קנין לנכרי בא״י להפקיע מן תרומה ומעשר אלא מפני שמירוח הנכרי פטרן ואפי׳ היו של ישראל אלא דכשהיו של ישראל חייבין מדרבנן כדי שלא ישכור נכרי למרחן כדי להפטר אבל בשל נכרי דלא שייך לגזור הניחו הדבר בדין תורה ולכך פשט המנהג בא״י שלא ל לעשר החטים והקטניות והשמן ושאר פירות מפני שנגמרה מלאכתן למעשר ע״י הנכרי ובקרקע הנכרי גם הענבים שקונים לעשות מהן יין כיון דנגמר מלאכת היין ביד ישראל מעשרין מדאורייתא וכן אם קנה ישראל זתים מן הנכרי והוציא שמנו או קנה ענבים מן הכרם לאכילה ומלא ישראל את הכלי או שלקח כל צרכו חייב מן התורה אע״פ שהם של נכר בשעת שישראל גומר מלאכתן וכן הורו גדולי הדור הרב ר׳ יוסף קארו זלה״ה והרב ר׳ משה מטראני ז״ל וכן הדבס״י שעושים מן התירוש שקונים ישראל מן הנכרים כיון דגמר מלאכתן ע״י ישראל אע״פ שגומרים אותו ברשותו של נכרי ואין קונין רק כשכבר הוא עשוי כך וכך כל רוטיל חייב מה״ת וכן הורו חכמי הדור אחר דעת הרבנים הנזכרים נ״ע ויש מי שהיה מגמגם כיון שדעת רמב״ם לחייב פירות הנכרי שמרחן ישראל ברשותו של נכרי למה כתב ואם לקחן ישראל קודם שתגמור מל מלאכתן וגמרן ישראל חייבים מה״ת ל לשמעינן רבותא ולכתוב ואם מרחן ישראל ברשות הנכרי ואח״כ לקחו הוא או ישראל אחר חייבין מן התורה ותרצנו לו משום דמסיים רמב״ם על לקחן ישראל וגמרן הנכרי דאינו חייב ליתן במתנה לכהן אלא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר מוכרה לו לכך הוצרך למנקט לקחן וגמרן דאי הוה תני גמרן ואח״כ לקחן הייתי טועה דדוקא בזו מוכרה לכהן אבל לקחן תחלה ואח״כ גמרן יהיה חייב ליתן לכהן במתנה גם התרומת מעשר וזה פשוט אבל ודאי מרוח ישראל בפירות הנכרי כשהן ברשות הנכרי חייבין כמו שהוכחתי למעלה ממה שכתב הרמב״ם עצמו לקמן ועוד כשתדקדק לשונו יאירו עיניך ותחזינה מישרים כנזכר והוא זה פירות הנכרי שגדלו בקרקע שיש לו בא״י אם נגמרה מלאכתה ביד הנכרי ומרחו הנכרי פטורין מכלום ע״כ וק׳ לכאורה כיון דאמר אם נגמרה מלאכתן ביד הנכרי וידוע היא המרוח כמפורש בסוף דבריו דקתני לקחן ישראל וגמרן וכן בכל הפ׳ קורא למרוח גמר א״כ למה חזר וכפל ומרחן הנכרי אלא ע״כ ה״ק אם נגמרה מלאכתן ברשות הנכרי ולא תימא דכשהם ברשות הנכרי נמרחו דיגון הנכרי אקרי ליתא אלא גם מרחן הנכרי ממש בעינן כדי שיפטרו ועוד אתא החכם השלם טוביינא דחכימי חסידא קדישא כמהר״ר שלמה אבסבאן ז״ל תמיד נפשא אייתי מתניתא בידיה תשובת המאור הגדול הרמב״ם מפורש בה שמרוח ישראל בפירות הנכרי כשהם שלו אע״פ שאינו קונה אותן מן הנכרי אלא אחרי כן חייבין וז״ל תשובת שאלה על ענין המעשר בזמן הזה עיקר הדבר הוא אם יש קנין בא״י להפקיע מן המעשרות או אין לו ודבר זה מחלוקת ר״מ וחכמים וכבר נתבאר בגיטין בבלי ובכמה מקומות מן הירושלמי שאע״פ שיש קנין לנכרי להפקיע מן המעשרות מן התורה הרי היא חייבת במעשרות מד״ס נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא מי שהיה לו קרקע בא״י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהם מפני שהיא לקוחה מן הנכרי ונותן מעשר ראשון ללוי כר״ע וכן הלוקח פירות מן הנכרי מחוברין בא״י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהם ונותן לבעליהן הכהנים והלוים ומי שאין לו קרקע ולקח פירות בא״י אם מרחן הנכרי ונגמרה מלאכתם ביד הנכרי פטורין שנאמר ראשית דגנך ולא דיגון נכרים ואם מרחן ישראל ברשות הרי זה מפריש מהם תרומה גדולה כל שהוא ונותנן לכהן ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאישתעי בהדיא לפי שאין באכילת המעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אע״פ שהוא חלק ללוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות אלו אלא תרומת מעשר ומוכרה לכהן שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מרים ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן וכל הדברים הללו מפורשין בגמרא דבכורות פ״א ומפריש מפירות אלו מעשר שני ופודהו ודין כל מעשר שני בזמן הזה בין מעשר שמפריש מפירות קרקע שלו בין מעשר שמפריש מפירות שלקח מן הנכרי והוא גמר מלאכתן הכל מחללו לכתחילה על שוה פרוטה ומותר ובזמן שבה״מ קיים אין מחללין אותו לכתחילה אלא בשיווי כמו שנתבאר בערכין פ׳ אחרון וכן תרומה גדולה בזמן הזה הואיל והוא מדבריהם מפריש כל שהוא ואין לה שיעור כשמואל דאמר אפי׳ חטה אחת פוטר את הכרי וחייבין בביעור בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות נוהגות בכ״מ ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ או אינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא נוהג בכ״מ שהמעשרות נוהגים ובהדיא תנן בסוף שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מיימון ז״ל, הרי בפי׳ אמר שאם מרחן ישראל כשהפירות ברשות הנכרי חייבין ויש מי שהיה חושש מלאכול זיתים שקונין מן הנכרים וכובשים אותם במלח שהיה עולה בדעתו שהכיבוש במלח הוא גמר מלאכת הזתים למעשר וכיון שנגמרה ע״י ישראל חייב ואין זה אמת דגמר מלאכת הזתים הוא כגמר מלאכת כל פירות האילן דאכלהו תנן כלכלה משיחפה כדכתיבנא לעיל והכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים שקובעין למעשר ואין אחד מהם קובע למעשר אלא אחר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בריש פ״ד דמעשר ראשון וכדכתיבנא לעיל בשם רמב״ם גם בתורמסין היה חושש כיון דמרים הם ואין ראוי לאכילה שמא מתיקותה הוא גמר מלאכתן וגם זה הבל דסתמא תנן הקטניות משיכבור אותן בכברה בגורן הוי גמר מלאכתן ותורמסין מין קטניות הוא כדכתב רבינו שמשון והרא״ש פ׳ ראשון דמסכת כלאים כן הורה מהור״ר יוסף קארו ז״ל ואמר דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה שהרי כמה ירקות אין ראוין לאכילה עד שיבושלו ואפי׳ הכי תנן ירק הנאגד משיאגד אך המכשלה הזאת תחת ידי קצת עמי הארץ בא״י שהולכין לגן לקנות ירק או בוסר מן הנכרי והם לוקטים בידיהם ונגמרה מלאכתן למעשר בידן וקונין אותן ואוכלין אותן בטבלן והחכמים הנזכ׳ היו קוראים תגר ע״ז כשהיה נודע להם ומזהירים את העם על ככה וכן היהודים ההולכים לכרם הנכרי לעשות דבסי״א אע״פ שאין קונין אותו אלא לאחר שנגמרו מלאכתו ברשות נכרי חייבין כמפורש לעיל בתשובת הרמב״ם ויש מין ענבים שדרך עולם לעשות מהם יין שאין ראוין לאכילה כ״כ לכאורה היה נראה שאסור לאכול מהם אכילת קבע דכיון דדעתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן והוי כשבולים שקנאן מן הנכרי דאסור לאכול מהם קבע כיון דלא נגמרה מלאכתן ביד הנכרי בשלמא אם היה קונה אותן לאוכלן ע״י הדחק יש להתירן בלא מעשר לפי שנגמרה מלאכתן ביד הנכרי אבל כיון שכונתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן כדכתיבנא לעיל שגמר מלאכת היין משישלה הזגין והחרצנין מעל פי הבור או מעל פי החביות, ומנהג העולם לאוכלם בלא תרומה ומעשר ולא ראינו ולא שמענו מכל הגדולים מי שמיחה או פקפק בדבר מעולם. ולמאן דאמר תרומה ומעשר בזמן הזה דרבנן י״ל דטעם ההיתר משום ברירה שכל הענבים שאוכל הוברר הדבר למפרע דלאכילה קנאן אע״פ שנקנו יחד דקי״ל בדרבנן יש ברירה ואפי׳ בדבר שעקרו מדאורייתא כדאיתא פ״ז דמסכת דמאי, אבל למ״ד דתרומה ומעשר בזמן הזה דאורייתא קשיא טובא דקי״ל דאין ברירה בדאורייתא, ויש ליתן טעם למנהג בהא דכתב הרמב״ן בפירוש החומש בפ׳ ראה דדוקא יין ושמן חייבין בתרומה ומעשר מן התורה אבל זיתים וענבים עצמן קודם דריכה פטורין וישראל שיש לו גפן או זיתים ורצה לאכול הענבים והזיתים כמות שהם אוכל דין תורה אך מדרבנן חייבין ואם דרכן אז חל עליהם חובת תרומה ומעשר מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולכי גדלה יותר חל עליה חובת תרומה ומעשר והקונה ענבים או זיתים מן הנכרי על מנת לדורכן מדרבנן אין אתה מחייבן שהרי נגמרה מלאכתן ביד נכרי לאכילה וכשדורכן דחל עליהם חובת תרומה ומעשר מן התורה כיון דנגמרה מלאכת היין והשמן לחיוב ביד ישראל חייב מן התורה כדמפורש לעול, מה שמפריש אדם תחילה מן הפירות נקרא תרומה גדולה ושיערוה עין יפה אחת מארבעים והכינונית אחד מחמשים והרעה אחד מששים וזה מדברי סופרים אבל מדאורייתא אין לה שיעור ואפי׳ חטה אחת פוטר את כל הברי ולפיכך נקרא גדולה על דרך סגי נהור כמו שקורין לקידוש של בקר יום שבת קדושא רבא לפי שהוא קטן כמו שכתב רבינו נסים ז״ל ומדרבנן אין פוחתין לתרומה מששים בין טהורה בין טמאה טהורה הכהן אוכלה כשהוא טהור והטמאה הכהן מסיקה תחת תבשילו כמו עצים ואם הוא משקה שמן ידליקנו בנרו יין יעשה בו זילוף וזה היה בזרן שהיתה טהרה בישראל שאפילו בימי האמוראים הי׳ להם אפר פרה מזמן בית שני ולא ראו חכמים לחלה בין תרומה טמאה לטהורה אבל אחר זמן הגמרא שפסקו אפר פרה הכל בחזקת טומאת מת כמו שכתבו רבינו שמשון ורבינו אשר בסוף מסכת חלה הגאונים אוקמוה אדין הזרה ואמרו שיש רשות לאדם להפריש תרומה גדולה כל שהוא וכן כתב סמ״ג ורמב״ם מכל מקום המפריש תרומה גדולה כשיעור שנתנו בה חכמים לא הוי הפסד אוכלין כיון דעיקר הדין כך הוא אלא שהקילו בדבר כיון שהולכת לשריפה וכן הדין בחלה כמו שכתבו התוספת סוף פ׳ שלישי דיום טוב וכן כתב סמ״ק בסי׳ רמ״ח דאין שיעור לחלה אלא כשהיתה חלה נאכלת לכהן בא״י ואז לא פליגי רבנן בין נאכלת לנשרפה אבל בזמן הזה דכלן טמאות והכל לשריפה מפריש כל שהוא לכתחילה ובודאי דגם הרמב״ם כן דעתו דחלה נמי יש רשות לאדם להפריש כל שהוא כמו בתרומה ומה שכתב הרב פ׳ חמישי מהלכות בכורים בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה מפני שהיא טמאה עכ״ל, לא תלמוד מדבריו שהוא סבור שצריך לכתחילה שיפריש חלה שיעור אחד מארבעים ושמונה שהרי באותו פרק עצמו כתב שחלה נמי נקראת תרומה וכל דיניה כדין תרומה רק בדין אחד החלה חלוקה מן התרומה דהיינו דשכור וסומא מפרישין חלה לכתחילה מה שאין כן בתרומה ונתן הרב טעם לחילוק זה משום דאין בעיסה רע ויפה כדי להצריך לב ועין להפריש מן היפה וא״כ הרב קשה מדידיה אדידיה דהא כתב פ״ג מהלכות תרומות וזה לשונו ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה ע״כ והרי תלה הרב טעם הדבר מפני שאין לנו תרומה טהורה והטעם הזה ישנו נמי בחלה ולית נגר ובר נגר דיוכל לחלק בין תרומה לחלה בדין זה שאלו רמב״ם ידע בחכמתו הגדולה טעם לשבח לחלק היה לו לפרשו ולהשמיענו אותו כאשר פי׳ טעם בדין החילוק שנתן בין תרומה לחלה בהפרשת סומא ושכור שהיה קל להבין מבלי שהוא יפרש אותו אלא על כרחך דעת הרב דגם בחלה יש רשות להפריש כל שהוא לכתחילה אלא דבהלכות בכורים כתב שורת הדין שדין החלה גם בזמן הזה להפריש כשיעור א׳ מארבעים ושמנה וכן הדין גם בתרומה אלא שהרשות נתונה לאדם להפריש כל שהוא מפני שאין לנו תרומה וחלה טהורה וזה שדקדק הרב בלשונו שכתב בהלכות תרומות ובזמן הזה וכו׳ יש לו להפריש כל שהוא ולא כתב מפריש כל שהוא כלומר דאע״פ ששורת הדין להפריש כשיעור אין צריך לדקדק בדבר אלא יש רשות לאדם להפריש כל שהוא אם ירצה וכן הוא לשון הפוסקים ורוב הגאונים שפסקו שבזמן הזה שתרומה עומדת לשריפה מפני שהיא טמאה רשאי אדם להפריש כל שהוא ע״כ, ולא הוצרך רמב״ם לחזור לכתוב הרשות הזה בהלכות חלה שהרי כתב שם דחלה נמי נקרא תרומה ודין א׳ שהיה חלוק ביניהם כתבו ופירוש טעמו ומינה אתה למד דבכל שאר הדברים דינן שוה וכיוצא בלשון הזה כתב הרב בהלכות תפלה פ׳ ג׳ בדין תפלת ערבית וז״ל המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וכו׳ ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה ע״כ וכן דקדק שם הרב בעל מגדל עוז שלכך כתב רמב״ם לשון ויש. לומר שדוקא על צד הדחק הוא שמותר לעשות כן וכן המנהג בא״י ופעם א׳ קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר אפיה כדי להפריש א׳ מארבעים ושמונה אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא מאי שנא השתא ולא השיבו כי לא ידעו ולא יבינו והלכתי אני וחברי החכם הנעלה מעיין המתגבר ה׳ אליהו ששון ז״ל ושאלנו את פי א׳ מגדולי הדור הרב רבי משה מטראנ״י ז״ל כדת מה לעשות בהפרשת חלה ואם יש איזה טעם לחלק בחלת הפסח לחלת שאר ימות השנה ואמר לנו שהרב הגדול רבי יעקב בי רב שהיה רבן של כל חכמי צפת הורה הלכה למעשה כל שהוא לכתחילה ואין חלוק בין פסח לכל ימות השנה, ותרומה (ביאר) רמב״ם בפ׳ ראשון דהלכות תרומות ובתשובת שאלה שלו שהבאתי שהורה הלכה למעשה דאע״פ שאין קנין לנכרי בארץ ישראל נהי דחייב לקרא שם לכל התרומות והמעשרות אינו חייב ליתן לכהן רק תרומה גדולה אבל תרומת מעשר מוכרה לכהן אם הוא שמן שידליק בנרו או אם הוא יין וחיטים דהכל לאיבוד לא נפקא מינה מידי אבל בלוקח מפירות שגדלו בקרקע ישראל חייב ליתן לכהן השתי תרומות והמעשר ראשון ללוי והמעשר עני לעניים בשנה שלישית וששית של שמיטה ומי שאינו בקי בטיב תרומות ומעשרות אסור להיות לו בהם עסק גם מי שאינו בקי בשנת שמיטה מתי היא כדי שידע אם צריך להפריש מע״ש או מעשר עני, פירות הנלרקים מע״ה נקראים דמאי והם ספק אע״פ שהוא אומר שהם מעושרים אינו נאמן והקונה ממנו חייב להפריש תרומת מעשר לפי שהיא עון מיתה כן כתב רמב״ם והטור כתב כיון שהוא ספק מוכר לכהן כתרומת מעשר של פירות הנכרי וכן מפריש מע״ש שאין בזה הפסד שהרי הוא לעצמו אחר שיפדנו אבל הט׳ חלקים של מעשר ראשון וגם מעשר עני בשנתו אין חייב להפריש מן הדמאי מפני שהוא ספק והממע״ה לפיכך אומר ללוי ולעני הביא ראיה שאינו מעושר וטול המעשרות ואע״פ שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי צריך לקרות לה שם ואינו מפריש ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כן כתב רמב״ם פרק תשיעי מהלכות מעשר (ובבית) ישראל ראיתי שערוריה שתים רעות א׳ הקונה מעם הארץ אינו מעשר דמאי והרי רמב״ם בזמנו לא אמר דאכשור דרי וגם הרב בעל כפתור ופרח והטור שהיו כמה שנים אח״כ לא אמרו והרי גמר׳ ערוכה קא מתמה אכשור דרי ובעונותינו ראה ראינו מכשולות בדבר ונודע שמכרו טבל הב׳ וגם נוסף רעה רבה בזמנינו שהראשונים הקטנים עם הגדולים היו יודעים כל הדינין של הפרשת תרומה ומעשרות אלא שהיו חשודין אך עתה מעט מזעיר הם הבקיאים וחקרנו ומצאנו אותם טועים, והרב המקובל הקדוש רבינו יצחק אשכנזי כאשר הופיע עליו רוח הקודש והפליא לדבר פעם א׳ נכנס ע״ה אחד בביתו שהיה ממוכרי היין ואמר לו עון טכל ראיתי כתוב במצחך אוי לך והיהודי הודה ובכה ונתן לו תשובה וכל ירא ה׳ כשקונה מעם הארץ מפריש דמאי כדין הגמרא וכן יש דעה שנית בהפרשת המעשרות אין נותנין מעשר ראשון ללוי ולא מעשר עני לעני ואומרים על מעשר עני הריני מפקיר נכסי וזוכה בהם כעני ואין מביאין ג׳ בני אדם וק״ל דלא הוי הפקר אא״כ הפקיר בפני ג׳ והנלקח מכרם נכרי אין צריך הפקר אלא קורא שם ודיו אך הנלקח מכרם ישראל רע ומר המעשה עוד המפרישים מסופקים ואומרים אם השנה הזאת מעשר שני יהיה מעשר שני בצד פלוני מהחבית ומחללו על שוה פרוטה אם הוא שנת מעשר עני הריני מפקיר כל נכסי ואין אומרים כן מפני שיש ספק לחכמים בשנת השמיטה שהרי כל ישראל נהגו כרמב״ם לענין שמיטת כספים ולעבודת קרקע בשביעית אלא מפני הבורים המפרישים ולא ידעו דעת מתי שנת השמיטה הנוהגת בישראל ואין ראוי לעשות כן אלא לחקור מן החכמים היודעים מתי היא ועל פיהם יפרישו מעשר שני או מעשר עני:
3
ד׳(סדר) הפרשת תרומה ומעשרות למחמירים הרי שיש לאדם מאה רוטיל יין או שמן מפריש תרי ממאה וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה גדולה ונותנה לכהן היין שיזלף בה ביתו והשמן להדליק בנרו ואם היה מאה מדות חטים נותנן לכהן להסיק תחת תבשילו שכשם שמצוה ליתן לכהן תרומה טהורה כך מצוה ליתן לו הטמאה נשארו בידו צ״ת רוטוליש מפריש מעשר וקורא לו שם ואומר הרי זה מעשר ראשון ושיעורו מהתשעים תשעה רומליש ומהשמונה מפריש חצי רוטיל מהחמשה ומהשלשה יחשוב שכל רוטיל י״ב אוקיות גדולות והם ל״ו אוקיות מהשלשים מפריש שלשה אוקיות ומחמשה חצי אוקיא ומהאוקוא הנשארת יחשוב שהיא כ״ה דראמש מעשר שלהם שתי דראמש וחצי הרי סך המעשר ראשון תשעה רוטיל ותשעה אוקיות וחצי ושתי דראמש וחצי ונותנן ללוי והלוי נותן המעשר ממעשר זה שלקח וקורא לו שם ואומר הרי זו תרומת מעשר מן המעשר ואם רצה הישראל מפריש מן המעשר שהפריש תרומת מעשר וזו נותנה לכהן כמו שכתבו כל הפוסקים בראיות ברורות מן הגמרא זה לא יחסר כל ששת ימי השמיטה אך לאחר שהפריש מעשר זה מפריש עוד מעשר אחר מהנשאר וזה המעשר ישתנה לפי השנים שנה ראשונה ושניה של שמיטה ורביעי וחמישית קורא לה שם מעשר שני ובזמן המקדש היה מעלהו לירושלים או מסיים לו מקום ואומר מעשר שני זה יהיה בצד פלוני מהחבית ופודהו ומעלה דמיו ואוכלו בירושלים בקדושה ובזמן הזה פודהו בפרוטה או בשוה פרוטה ומשליכם לים המלח ובשנה שלישית וששית קורא לו שם מעשר עני ונותנו לעניים ומצינו בגמרא ירושלמי שהאמוראים גם בשנת מעשר שני אחר שפודהו היה נותנו לעניים:
4
ה׳כל זה כשהפירות מקרקע ישראל או שקנאן ישראל מן הנכרי כשהם מחוברים ועדיין לא הגיעו הפירות לעונת המעשרות דכיון דהגיעו לעונת המעשרות ביד ישראל אע״פ שלא קנה הקרקע כקנאו דמי אבל אם הפירות מקרקע הנכרי אפי׳ המחמיר אינו צריך להפריש רק תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר שני בשנתו אבל התשעה חלקים של מעשר ראשון משייר לעצמו וכן משייר לעצמו המעשר עני בשנתו וכן הלוקח מעם הארץ שאמר לו שכבר עישר הוא אינו מפריש אלא תרומה גדולה כל שהוא ותרומת מעשר כשיעורה ואע״פ שהגמרא אינו מצריך תרומה גדולה בלוקח מעם הארץ זהו כשהיו מפרישים תרי ממאה אבל עתה שמפרישים כל שחוא מהיות טוב אל תקרי רע ומפריש כל שהוא, (והמקילין) מפרישים כל שהוא לתרומה גדולה ואח״כ מעשר ראשון ללוי והלוי יתן תרומת מעשר לכהן ואח״כ מעשר שני בשנתו ופודהו בפרוטה או בשוה פרוטה ובשנת מעשר עני מביא ג׳ בני אדם אוהביו ומפקיר בפניהם וחוזר וזוכה בו וזה כשהפירות בקרקע ישראל דאלו בפירות קרקע נכרי הא אמרן דאפי׳ המחמיר אין צריך להפריש רק תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר שני בשנתו ובירושלים אסור לפדות מעשר שני אלא יפרישנו ויאבדנו כתרומה ואם יכול להוליכו לציון ולפדותו שם בשוה פרוטה שפיר דמי כ״כ בספר כפתור ופרח וכתב שאין תקנה בדבר אלא זו ולא מצא היתר לפדות בתוך ירושלים רק הרב בעל התרומה ולא נראו לו דבריו מ״מ אנשי ירושלים סמכו על הרב בעל התרומה ופודים בתוך ירושלים וכדאי הוא בעל התרומה לסמוך עליו בשעת הדחק וכשהמעשר שני יבש שלא הוכשר במים מכשירין אותו במים ואח״כ נוגעין בו לטמאו ואחר כך פודין אותו לפי שהמעשר שני טהור אסור לפדותו והכי איתא בירושלמי וכדכתב בכסף משנה:
5
ו׳שנת השמיטה שנה זו שהיא שנת השמ״ח לבריאת עולם הוא שנת השמיטה לדעת הרמב״ם ונמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לצ׳ שנה היום כי קם חכם א׳ לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב״ם ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב״ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב״ם ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב״ב יוציאו לאור משפטן לשון הרמב״ם ז״ל והבנתו גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוני׳ והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב״ם זה שנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא ע״פ סברת הרמב״ם כפי מה שהורו הרבנים גם כ׳ באותו פסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סורי׳ היות המנהג כן ואחרי כן כמו שלשים שנה בימי הרב ר׳ לוי צ׳ חביב ז״ל קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום ועל הרבנים הקודמים אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפ״ת והסכימו כלם לדעת אחד כמו שהסכימו הרבנים מקודם ושלחו לכל תפוצות ישראל לסאלוניק״י ולקושטאנדינ״ה אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם וכלם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים ועל פי אותו השבון כתבה הגדול מוהר״ר יוסף קארו בספר שלחן ערוך כי שנת השמיטה היתה שנת הש״ג לבריאת עולם ואע״פ אותו חשבון שנה זו שהיא שנת השמ״ח לבריאת עולם היא שנת השמיטה, גם הרב בעל כפתור ופרח כתב כי כדעת רמב״ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים וכן המנהג וכתב עוד שהרוצה לדעת מתי הוא שנת השמיטה לדעת רמב״ם כמנהג ישראל יחשוב בכמה שנים מהיצירה הוא וימנה מתחלת האלף החמישי יחשוב קע״א שנים קודם מאלף הרביעי וישליכם ז׳ ז׳ ויתברר לו שנת השמיטה דהא דאמרו ז״ל דהשנה שחרב בה״מ מוצאי שביעית היתה ונחרב הבית קע״ב שנה קודם האלף הרביעי האמת שבסוף שנת השמיטה חרב הבית בתשעה באב שאותו שנה שביעית היתה אלא שקראוה מוצאי שביעית לפי שמיד אחרי חמשים יום שנכנס תשרי התחילה מוצאי שביעית שהוא שנה ראשונה מששת שני השמיטה, וכתב עוד׳ שגם אם תחשוב מבריאת עולם ותשליכם שבעה שבעה יעלה לך חשבון שוה למני שתמנה מקע״א שנה קודם מאלף רביעי לדעת הרמב״ם ע״כ דברי הרב בעל כפתור ופרח ועל זה החשבון שסמכו כל ישראל שנה זו שהיא השמ״ח ליצירה הוא שנת השמיטה כיצד כשתמנה אל״ף שמ״ח ועוד קע״א מהאלף הרביעי ס״ה אלף ותקי״ט וכשתשליכם ז׳ ז׳ ומכל מאה ישארו בידך ב׳ א״כ מהת״ק ישארו בידך עשרה ומהאלף ישארו בידך עשרים הרי ל׳ ועם הי״ט הם תשע וארבעים שהיא שמיטה וכן אם תמנה מבריאת עולם מהחמשת אלפים כשתשליכם שבעה שבעה ישארו בידך מכל אלף עשרים הרי מאה ושלש מאות מהפרט הרי ארבע מאות מהארבע מאות ישארו בידן שמונה ושמונה וארבעים מהפרט הרי חמשים ושש תשליכם שבעה שבעה תמצא שהיא שנת השמיטה:
6
ז׳ולשון רמב״ם על חשבונו הנזכר כפי חש חשבון זה אנו מונין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים:
7
ח׳קדושת שנת השמיטה בזמן הזה דאורייתא לדעת כל חכמי ישראל שהזכרנו למעלה בראש ההקדמה דסברי דקדושה שניה שקדש עזרא קדשה עד עולם לכל המצות התלויות בארץ ישראל ולדעת החולקים ואומרים שלא קדשה לעתיד לבא אלא כשחרב המקדש בטילה לדבריהם אין קדושת שמיטה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן וכשם שנוהגת קדושת שמיטה בקרקע ישראל כך נוהגת בקרקע של נכרי למאן דאמר אין קנין לנכרי בא״י להפקיע מן המצות התלויות בה קדושתה מדאורייתא וכבר ביאר הרמב״ם בתשובת שאלה שהעתקנו לשונה למעלה שאפי׳ מאן דאמר יש קנין מודה הוא דמדרבנן אין קנין ולדבריו קדושת שמיטה בזמן הזה מדרבנן כמו בשל ישראל לכל מצות שמיטה ומצות לא תעשה שנצטוו בשנת השמיטה בין איסורי תורה בין איסורי סופרים אך חלוק אחר יש ביניהם שישראל שזרע בשביעית בין מזיד בין שוגג יעקור ואם לא עקר נאסרו אותן פירות מדרבנן משום קנס שקנסוהו וגם אסרו חכמים כל מה שגדל מאליו בשביעית והוא הנקרא ספיחים ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה קטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הם לפי׳ אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעי׳ כדכתב הרמב״ם ריש פרק רביעי מהלכות שמיטה ויובל ובסוף הפרק כתב נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעו בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והנכרים אינן מצוון על השביעית כדי שנגזר עליהם:
8
ט׳ולענין מצות ביעור פירות שביעית כתב הרמב״ם ריש פרק שביעי מהלכות שמיטה ויובל, פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית אוכל מהן כ״ז שהתאנים באילנות בשדה כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל א׳ ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדו בכל דבר שמאבד עכ״ל וכתב עליו ר׳ יוסף קארו ז״ל וז״ל פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו׳ בת״כ ופרק תשיעי דשביעית ופרק מקום שנהגו, היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש וכו׳ משנה פרק תשיעי דשביעית מי שהיו לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מזון שלשה לכל א׳ ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי פרק ג׳ וכך היא גרסת ר״ש וכך היא גרסת הרמבי״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם, וכן גרסת התוס׳ פרק מקום שנהגו וידוע דהלכה כר׳ יוסי וכתבו לפי גרסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כב״ה אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזוכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו ואמרו בתוספת פרק חמישי מי שיש לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו והמותר מניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו גם סמ״ג כתב תוספת׳ זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל דרך הפקר ומותרים לאכול ובירושלמי פרק תשיעי רבי יצחק הוי ליה עובדא פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא שאל לר׳ יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין והפקר קדמיהון פירוש שלשה אוהבים שאפי׳ שתפקי׳ הפירות לא יזכו בהם, קפודקאי דצפרי שאלו לר׳ אמי כגון אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד אמר ליה כד תחמון רגלא צלילא תהון מפקין לון לשוקא ומפקרין ליה והדר זכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק החמישי ופסק כר׳ יוסי כתב הרב ר׳ יוסף קורקוס ז״ל על גרסת התוספת׳ ור׳ שמשון וסמ״ג וז״ל זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מהנכרי כמו שנתבאר ס״פ ד׳ מ״מ כיון שאינו קנין לנכרי חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזרת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות הנכרים כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבין בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אעפ״י שלדעת רבים צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ׳ מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראייות לסמוך עליהם כל שכן בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל (ונמצינו) למדין שכל פירות שקונה ישראל בשביעית כל קדושת שביעית נוהג בהם וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור דהיינו להפקירן בפני שלשה אוהביו ואחר כך זוכה בהם אוכלם עד עולם וגם אחר ביעור מותר לקנות אותם מן הנכרי שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכה בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בבית ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור אבל לנכרי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית מפני שלא חטא מה שזרעה שהרי לא נצטוה אך אחר שקנה ישראל הפירות מן הנכרי אפי׳ אחר הביעור מיד חל עליו חובת ביעור ומפקירן בפני שלשה אוהבים וחוזר וזוכה בהם וכן יש ללמוד מדבריו של רמב״ן שכתב שאם עכב ישראל את הפירות כדי לאוכלן אסורין באכילה משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן אלא להפקירן בזמן הביעור או אחר ביעורו לא נאסרו וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור וכשיודע לב״ד יאמרו לו שיקוו׳ בהם מצות ביעור או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם והכא נמי ישראל שבאו לידו פירות הנכרי אחר זמן הביעור ודאי לא נאסרו ביד הנכרי ועתה שבאו ליד ישראל יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן וזה ברור:
9
י׳ולענין הפרשת תרומות ומעשרות בשביעית כתב רמב״ם פ׳ ששי מהלכות מתנות עניים שנת השמיטה כלה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני ובח״ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ובמואב מעשר ראשון ומעשר עני מפני שארצות אלו קרובות לא״י כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית והלכה למשה מסיני שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני כסדר רוב השנים עכ״ל, וגם בפירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית או מה שזרע כשבאו ליד ישראל מוכח בהדי׳ מכל מה שכתבנו למעלה דהם כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורין מן התרומות ומן המעשרות וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר״ר משה מטראני ז״ל גם גדול הדור כבוד מהר״ר ר׳ יוסף קארו זצ״ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל וכן עמא דבר:
10
י״אזמן ביעור פירות שביעית אינו שוה אלא כשכלה אותו המין בשדה כלה בבית שנא׳ ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה ממין זה אתה אוכל ממה שבבית כלה החיה לאכול ממין זה אתה חייב לבער אותו המין מן הבית:
11
י״בויש פירות שזמן ביעורן ידוע כדתנא בתוספתא דשביעית ומביאה בפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלין בגרוגרות עד חנוכה בתמרים עד הפורים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת ואלו הזמנים הם בשמיני אחר השביעית כדרך שאסור לעבוד את הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה כדאיתא בפ׳ ה׳ דשביעית ומחזיקין ידי נכרים בשביעי׳ בדברים בלבד כגון שראו אותו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח כדאיתא בפרק הנזקין וכיוצא בדברים אלו מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד:
12
י״גומפרש עוד בירושלמי שיכול לומר לו עדור וחרוש והתבואה שתצא מן הארץ הזאת אקננה אחר השביעית ורבים הן מפני דרכי שלום שנינו במסכת שביעית פ״ו אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקט לעצמו והותיר מותר למוכרן לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו:
13
י״דצדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותרין למכרן:
14
ט״ושנינו בפרק שביעי דשביעית חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור פי׳ כגון חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין של מוצאי שביעית חייב לבער עם היין שהרי טעם פירות שביעית בו זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא שלא במינו בנותן טעם עכ״ל סמ״ג:
15
ט״זהחמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב גלות עליה כמו שהחמיר בעריות שנא׳ אז תרצה הארץ את שבתותיה והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וכן שנינו גלות באה על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא עכ״ל רמב״ן בפי׳ החומש וכל הבאים לדור בא״י חייבין להזהר מאד מאד בשמיטה ובכל המצות התלויות בא״י כשם שהיו זהירין לקיימם האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצוה הדרים בא״י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה ונמצא הפסידן יותר על שכרן ואלהי ישראל יעזרינו לקיימן אמן:
16
