ספר חרדים, מצוות לא תעשה ד׳Sefer Charedim, Negative Commandments 4

א׳מצות לא תעשה מן התורה התלויות בפה בקנה ואפשר לשומרן בכל יום:

ב׳(א) דבור שלישי דעשרת הדברות לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכשנאמר דבור זה בסיני נזדעזע כל העולם ליחרב, ממנין תרי״ג ונחלק דבור זה לארבעה חלקים הא׳ שלא לישבע על הדבר הידוע שהוא לא כן כגון על האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ועל עמוד של שיש שהוא של זהב או להיפך וכן כל כיוצא בזה זהו ענף ראשון:

ג׳(ב) שלא לישבע לאמת את הידוע על השמים שהם שמים ועל האבן שהיא אבן וכיוצא, ענף שני:

ד׳(ג) שלא לישבע לבטל את המצוה שלא להניח תפילין או ציצית או להתענות בשבתות וימים טובים או להכות יהודי או לקללו או לגזול ממונו או למוסרו ביד אנס כל זה שבועת שוא שהרי מצווה מסיני שלא ל לעשות. ענף מצוה:

ה׳(ד) שלא לישבע לעשות דבר שאי אפשר לו לקיים כגון שלא יישן שלשה ימים או שלא יאכל שבעה ימים רצופים ועל כל אלה הארבע מיני שבועת שוא מלקין אותו ובשבועה זו אחרונה ויישן לאלתר ויאכל לאלתר ואע״פ שזה לאו שאין בו מעשה קבלו מסיני שלוקין עליו אלו עיקרי שבועת שוא, ע״מ:

ו׳(ה) כתב רבינו יונה ורבינו סעדיה גאון ואסור לישבע חנם אע״פ שנשבע על אמת שנאמר לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא תרגומו למגנא עד שיתחייב שבועה בב״ד או ישבע ע״מ:

ז׳(ו) וכתב הרב רבינו יונה אם חייובו ב״ד את האדם לישבע שבועה והוא יודע שאינו יכול לישבע באמיתות אסור לו לקבל עליו השבועה לאמר אשבע כדי להפחיד את חבירו אע״פ שאין בלבבו לישבע שנאמר לא תשא יש בכלל משמעותו לא תקבל לישבע לשוא כדאיתא במכילתא, ענף מצוה:

ח׳(ז) אמרו במסכת ברכות כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא וכן כתב רמב״ם, ע״מ:

ט׳(ח) כתב רמב״ם סוף הלכות שבועות כל המזכיר שם שמים לבטלה עובר על לא תשא לשוא ועונשו חמור מאד שהוא בכלל מה שאמר הכתוב אם לא תשמור לעשות ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה׳ את מכותך ואת מכות וגו, ובכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ע״מ:

י׳(ט) וכן המסבב להשביע חבירו חנם שהיה חייב חמשים ותבעו מנה כדי שיודה נ׳ וישביעו שבועת התורה או שלא היה חייב לו כלום ותבעו כדי להשביעו שבועת היסת, רבינו יונה. ע״מ:

י״א(י) לא תשבעו בשמי לשקר היינו שבועה בדבר הרשות שעשה או שלא עשה לשעבר והוציא שקר מפיו בעת שבועתו׳ ממנין תרי״ג:

י״ב(יא) וכן בכלל שבועת שקר הנשבע להבא שיעשה כך וכך או שלא יעשה ואח״כ לא קיים דברו ועון שבועת שקר מביא כליה שנא׳ ולנשבע בשמי ל לשקר וכלתו את עציו ואת אבניו ונפרעים ממנו ומכל העולם כלו, ע״מ:

י״ג(יב) דבור תשיעי דעשרת הדברות לא תענה ברעך עד שקר, ממנין תרי״ג:

י״ד(יג) אלהים לא תקלל כמשמעו ועונשו ונוקב שם ה׳ מות יומת בסקילה, ממנין תרי״ג:

ט״ו(יד) לא תקלל חרש אע״פ שאינו מתבייש וכ״ש לשומע ולוקה אע״פ שאין בו מעשה, ממנין תרי״ג:

ט״ז(טו) שלא לקלל עצמו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד ובין במקלל את עצמו ובין במקלל את חבירו אם קלל בשם או באחד מהכינוים לוקה ואם קלל בלא שם או כינוי איסורא דאורייתא מיהא איכא כדכתב בספר החינוך ועונש שניהם גדול בידי שמים ועליהם כתיב אם לא תשמור ליראה והפלה ה׳ את מכותך ואת מכות זר זרעך וגו׳. במנין תרי״ג (טז) במקלל לעצמו נכפל לאו בתורה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד וכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם והשמר הוי לא תעשה ואמרו בזוהר דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן כדי לקיימה לכן כל איש יחרד, ע״מ:

י״ז(יז) ונשיא בעמך לא תאור היינו מלך ישראל או כל ראש ישיבה בזה תוס׳ לאו על המקלל שאר ישראל, ממנין תרי״ג:

י״ח(יח) וכן תוספת לאו במקלל דיין שנאמר אלהים לא תקלל זה דיין שדן דינך ולא היה דינו ישר בעיניך שלא תקללהו. ענף מצוה:

י״ט(יט) ומקלל אביו ואמו מות יומת, ממנין תרי״ג:

כ׳(כ) וחייב על האב בפני עצמו ועל האם בפני עצמה שהוא״ו של ואמו כמו או ענף מצוה:

כ״א(כא) ארור מקלה אביו ואמו ממנין תרי״ג:

כ״ב(כב) ועובר על האב בפני עצמו ועל האם בפני עצמה פירש רבינו יונה דאין פירוש מקלה מקלל אלא שמזלזל דאין מכבד אותם כראוי כאשר כתבנו למעלה ואמרו ז״ל ארור בו נדוי לכן כל איש יחרד שלא ינדוהו בשמים אם יקל מעט בכבודם, ע״מ:

כ״ג(כג כד) כל אלמנה ויתום לא תענון לא מבעיא בממון אלא אפי׳ לדבר להם בקושי הוי עינוי וענש הכתוב מיתה למענה דכתיב בתריה והרגתי אתכם בחרב, רמב״ם ורבינו יונה, ממנין תרי״ג:

כ״ד(כה) לא תונו איש את עמיתו פירשו רז״ל שלא יצערנו בדברים קשים מלשון והאכלתי את מוניך את בשרם ובאונאת ממון יש לאו אחר מתרי״ג:

כ״ה(כו) הוסיפה התורה לאו באונאת הגר אפי׳ בדברים קשים שנאמר וגר לא תונה מתרי״ג:

כ״ו(כז) שלא להלבין פני חבירו אפי׳ כשמוכיחו להשיבו מעון הכתוב הוכח תוכיח ואמרו יכול יוכיחנו ויהיו פניו משתנות ת״ל ולא תשא עליו חטא, רמב״ם מתרי״ג:

כ״ז(כח) אך כשהוכיחו כמה פעמים ולא רצה לקבל אז יש לו להוכיחו ברבים ובכלל לאו זה מנו חכמים המכנה שם רע לחבירו שהוא מתבייש ממנו או הקוראו בבזיון בכינוייו ואמרו המכנה שם רע לחבירו או המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ע״מ:

כ״ח(כט) ולא תענה על ריב לנטות פי׳ ר׳ שלמה גבירו״ל כענין אל תצא לריב מהר שאמר שלמה אלא שיהיה האדם מאותם ששומעים חרפתם ואינם משיבים שאם אינו עונה באין נרגן ישתוק מדון ואם יענה תתחזק המריבה ביניהם ומצוה זו מנאה רשב״ץ מתרי״ג:

כ״ט(ל) לא יקום עד אחד באיש אזהרה לב״ד שלא יחתכו הדין על פי עד אחד: ממנין תרי״ג:

ל׳(לא) ונראה דגם העד עצמו מוזהר בכך כדאמרינן בפסחים טוביה חטא וזיגוד מנגיד והרי רב פפא הלקה לזיגוד על שהעיד יחידי על טוביה ואין עד אחד כשר אלא לענין חיוב שבועה ששנים מחייבין את האדם ממון ו ואחד מחייבו שבועה, רשב״ץ, ע״מ:

ל״א(לב) ולפני עור לא תתן מכשול אזהרה לאדם שלא יתן לחברו עצה שאינה הוגנת לו׳ רבינו יונה. ממנין תרי״ג:

ל״ב(לג) לא תשא שמע שוא אמרו ז״ל דקרינן נמי לא תשיא אזהרה לכל אדם שלא יספר לשון הרע ע״מ:

ל״ג(לד) ואזהרה נמי לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו רשב״ץ, ע״מ:

ל״ד(לה לו) לא תלך רכיל בעמך כמשמעו אזהרה לכל אדם שלא יטעון דברים מזה לזה מתרי״ג, וגם מכאן אזהרה שלא להוציא שם רע:

ל״ה(לז) גם דרשוהו לשון נוטריקון כאלו כתוב רך לזה אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה כלומר שלא יכבד אחד מבעלי דינין יותר מחבירו בדברי טענותיהם, ע״מ:

ל״ו(לח) לא תלך רכיל וסמיך ליה לא תעמוד על דם רעך פירשו בספר מנחת יהודה בשם רבינו משה מקוצי לא תלך ברכילות ותמעון דברים מאדם לחבירו של חרפה או גנות שאמר עליו אבל אם שמעת אדם שאמר להרוג את חבירו אסור עליך להמנע מהיות רכיל מלהגיד לו וישמור נפשו ולא ימיתנו וכן פירש נמי רבינו יונה:

ל״ז(לט מ) שלא להשבע או לידור בשם ע״ג שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ממנין תרי״ג ולוקה ובכלל לאו זה דאפי׳ להזכיר שמם אסור אלא אם כן יכנה להם שם של גנאי בית גליא קורין לה בית כריא עין כל עין קוץ ומה שהזכירו חכמים מרקוליס אומר ר״ת ששמה קילוס לשון שבח וחכמים החליפו במרקולים לשון גנאי ומר לשון חילוף בכמה דוכתי ע״מ:

ל״ח(מא) סיפי׳ דקרא לא ישמע על פיך שאסור לגרום לאחרים שאסור לעשות שותפות עם כותי שמא יתחייב לו שבועה וישבע לו או ידור בע״ג שלו ועל פיך היינו על ידך ענף מצוה:

ל״ט(מב) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא׳ ולא יהיה כקרח וכעדתו ממנין תרי״ג לגאון ולר׳ שלמה גבירו״ל ורבינו יונה ורשב״ץ:

מ׳(מג) מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם ועובר בלאו שנאמר ולא תשא עליו חטא ע״מ:

מ״א(מד) שלא לכפור ממון ומי שכפר בבית דין עובר בלאו דכתיב ולא תכחשו ופסול לעדות אעפ״י שלא נשבע, ממנין תרי״ג:

מ״ב(מה) ולא תשקרו איש בעמיתו אזהרה שלא לישבע בשקר על כפירת ממון נוסף על לאו דלא תשבעו בשמי לשקר והוא כולל אפי׳ אין שם כפירת ממון ממנין תרי״ג:

מ״ג(מו) שלא להסית אדם לע״א שנא׳ וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, ממנין תרי״ג:

מ״ד(מז) לא תהיה אחרי רבים לרעות הוזהרנו בזה שלא להחזיק ידי עוברי עבירה ולא להתחבר עם המסכימים אל העול וכענין שנא׳ לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, רבינו יונה ע״מ:

מ״ה(מח) ולא תחניפו את הארץ הרי זו אזהרה לחנפים הכי איתא בספרי, ממנין תרי״ג לגאון ולר׳ שלמה גבירו״ל ולרבינו אליעזר ממיץ וכת חנפים אין מקבלים פני שכינה ומי שהוא חנף מביא אף לעולם ואין תפלתו נשמעת וכשהיה אגריפס המלך קורא ס״ת לפני העם והגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו לא תתיירא אגריפס אחינו אתה באותה שעה נתחייבו שונאים של ישראל כליה שהחניפו ואע״ג שלא היו יכולים למחות מ״מ היה להם לשתוק וזה העון של החנף שמחשב עין של מטה יותר מעין של מעלה הכי איתא פרק בתרא דסוטה בגמ׳ ובתוספות:

מ״ו(מט) אזהרת נבלות הפה שמביא יסורין וכליה לעולם יליף לה בזוהר סוף פרשת נח מדכתיב כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ופי׳ מחניך רמ״ח איבריך מקרב היינו הלב שהוא באמצע הגוף ששם שכינה שורה הלכך והיה מחניך קדוש ונקי מכל חטא ובפרט מזימות דאלהי ישראל שונא זמה הוא וזהו לשון ערות דבר ואפי׳ דבור נבלה לא יהיה בך והיינו דקאמר ערות דבר שאם יראה בך מיד ושב מאחריך שכינה מסתלקת ממנו ומיד מנדין אותו בשמים בהיכל נוגה ארבעים מלאכים שהם מנדין לכל מוציא מפיו דברי נבלות הפה וכן מנדין לכל מי שחייב נדוי וארבעים יום אין תפלתו נשמעת ועשרה כרוזים מכריזים בכל יום באותן מחנות הקדושים הזהרו בפלוני שהוא בנדוי על עון פלוני שעשה עד שישוב בתשובה וכששב בתשובה מאותו עון מתכנסים אותם הארבעים מלאכים ומתירין אותו ומכריזין פלוני הותר מנידויו מכאן ואילך תפלתו תעלה ועד שלא שב מנודה הוא למעלה ולמטה ושמירת יוצרו סרה מעליו והותר ומעותד הוא למקרים רעים וכשישן בלילה נשמתו כיון שהוא בנדוי סותמין בה שערי שמים ואינה עולה ודוחין אותה בין הקליפות הכי איתא בזוהר פ׳ פקודי רמ״ט, ענף מצוה:

מ״ז(נ) לא תנחשו פי׳ שלא יאמר פתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי נחש עבר מימיני שועל משמאלי וכיוצא בהבלים אלו וישים אותם לסימן להמנע ממעשה, ממנין תרי״ג:

מ״ח(נא) גם בכלל לא תנחשו השם סימנין כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול לעתיד וסומך על הסימנים ומכוין מעשיו על ידי ניחוש זה אסור וא״ת יונתן ואליעזר האיך ניחשו והלא אסור לנחש אפי׳ לבן נח וי״ל דאליעזר לא סמך על הניחוש לגמרי אלא שאל בת מי את תחלה כדמוכח כשסיפר הדברים ואע״ג דכתוב בת מי את אחר שכתוב שנתן אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן יונתן י״ל שרק כדי לזרז נערו עשה כן ובלאו הכי היה עולה, ענף מצוה:

מ״ט(נב) לא תעוננו פירוש ל לשון עת ועונה אלו נותני עתים עונה זו יפה לצאת לדרך עונה זו אינה יפה אסור אלא יבטח בהשי״ת בכל ענייניו, ממנין תרי״ג:

נ׳(נג) ובכלל לא תעוננו דלא יעשה אחיזת עינים להראות לבריות דבר שאינו כך בין בדרך תחבולות וקלות או בדרך כישוף כדכתב רשב״ץ מתרי״ג:

נ״א(נד) לא ימצא בך כו׳ וחובר חבר איזהו חובר האומר דברי לחש על הנחש או על העקרב שלא יזיקו ואם עשה מעשה עם דבורו אפי׳ הכה באצבע או הניד ראש או שאוחז בידו שום דבר בעת שמלחש הרי זה לוקה. מתרי״ג:

נ״ב(נה) הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן לא די להם שהם בכלל מנחשים וחברים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש שנאמר ויהיו חיים לנפשך אבל הבריא שקורא פסוקים או מזמורים מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מן צרות או מנזקים הרי זה מותר, מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפי׳ בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אע״פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו, הרמב״ם, ע״מ:

נ״ג(נו) שלא לשאול באוב שנאמר ושואל אוב, מתרי״ג:

נ״ד(נז) שלא לשאול בידעוני שנאמר וידעוני וגו, מתרי״ג:

נ״ה(נח) שלא לשאול למת שנאמר ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא המת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו ובעל אוב נמי עובר בלאו שדורש אל המתים סמ״ג ורמב״ן. מתרי״ג:

נ״ו(נט) שלא למנות בדיינים אדם שאינו בקי בדינין שנאמר לא תכירו פנים במשפט, מתרי״ג:

נ״ז(ס) שלא להעמיד שום שררה ולא דיין על ישראל אלא מישראל ולא מגרים אלא אם כן היתה אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אבל מלך אין מעמידין עד שיהיו אביו ואמו מישראל מן המשיאין לכהונה שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך רצה לומר מן המבוחרים מתרי״ג:

נ״ח(סא) ולפני עור לא תתן מכשול הוזהרנו בזה ליזהר מאד בדין שלא להורות את בני ישראל אשר שלא כדת וארז״ל הוו מתונים בדין, רבינו יונה, ע״מ:

נ״ט(סב) שלא יורה שתוי שנאמר ויין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהורות את בני ישראל ושתוי היינו ששתה רביעית יין בלי מזיגה או יותר מרביעית אע״פ שמזגו ובזוהר החמיר מאד על הדבר ואמר שזהו שאמר הכתוב דינו לבקר משפט רצה לומר קודם אכילה ושתיה שהדן אחר אכילה ושתיה כאלו מחריב העולם ענף מצוה:

ס׳(סג) שלא להטות הדין שנאמר לא תעשו עול במשפט וזה כולל כל ישראל והגרים מתרי״ג:

ס״א(סד סה) הוסיפה תורה לאו בהטיית דין יתום או גר שנאמר לא תטה משפט גר יתום ואם היה גר ויתום והטה דינו עובר עליו בשלשה לאווין, ענפי מצוה:

ס״ב(סו) אם רשע וכשר באים לפניך לדין לא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין ת״ל לא תטה משפט אביונך למדו פירושו מסיני בעל עבירות שהוא עני ואביון מן המצות מתרי״ג.

ס״ג(סז סח) לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול שלא תאמר זה עני וחבירו עשיר מצוה לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות ולא תאמר עשיר הוא זה כיצד אביישנו בשביל דינר אחד אזכנו וכשיצא לחוץ אומר לו תן שאתה חייב לו מתרי״ג:

ס״ד(סט) רשע פסול לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע ודרשו רז״ל אל תשת רשע עד מתרי״ג:

ס״ה(ע עא) ובפשוטו אפי׳ עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין רשעו אסור להעיד עמו אע״פ שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו ואין צריך לומר עד כשר שיודע בעדות חבירו ויודע שהעד השני עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע וכל מי שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מן התורה או גנב או הלוה ברבית הוא רשע ופסול לעדות סמ״ג, ע״מ:

ס״ו(עב) קרוב פסול לעדות קרובו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות שנאמר לא יומתו אבות על בנים על עדות בנים ולמדו מן הפסוקים לכל הקרובים ואפי׳ לדיני ממונות ובין לזכות בין לחובה פסולין, ממנין תרי״ג:

ס״ז(עג) לא יקום עד א׳ באיש לכל עון הרמב״ם פירש דזו אזהרה לבית דין שלא יחתכו הדין על פי עד אחד, ממנין תרי״ג:

ס״ח(עד) וגם העד מוזהר שלא יעיד יחידי ואם העיד מלקין אותו וכדאמרינן פרק ערבי פסחים טובי׳ חטא וזיגוד מנגיד דאין עד אחד אלא לכופר ממון לחבירו דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ומה שמצינו בקדושין פרק האומר באחד שהעיד לאחד שזנתה אשתו אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ולא גער בו שמואל לפי שהעיד יחידי ובפרק הכותב שהעידה בת רב חסדא לפני רבא על אשה שחשודה על השבועה ולא גער בה יש לומר לאפרושי מאיסורא שאני, סמ״ג ורשב״ץ ע״מ:

ס״ט(עה) שלא להוציא מפיו דברי תורה או תפלה כשהוא ערום או נגד ערות אחרים שנאמר ולא יראה בך ערות דבר וכן נגד צואה כן כתב רבינו יונה וכתב רשב״ץ שהוא ממנין תרי״ג:

ע׳(עו) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה מכאן שכל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה לחזור עובר בלא תעשה וגם מפורש פרק איזהו נשך שאסור לאדם להיראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו ואפי׳ לעבור לפניו אסור שלא יחשוב שבא לתובעו ויפחד, ממנין תרי״ג:

ע״א(עז עח עט) לא תשימון עליו נשך אזהרה כוללת שלא יהא אדם אמצעי בין הלוה למלוה בריבית לא עד ולא סרסור ולא ערב ולא סופ׳ ועוברין נמי על לאו דלפני עור לא תתן מכשול, מתרי״ג וכוללת ארבעה ענפים:

ע״ב(פ פא) כתב ספר החינוך אמרו רז״ל דבכלל לאו דלא תעמוד על דם רעך איכא שלא יכבוש אדם עדות שלא יאבד חבירו ממון דהמעות נקראים דמים הכי איתא בספרא מנין שאם יודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה שנאמר לא תעמוד על דם רעך, ענף מצוה:

ע״גמצות לא תעשה התלויות בפה בקנה ובזמן מן התורה:

ע״ד(א) שלא לתבוע הלואה שעברה עליה שביעית שנא׳ לא ינוש את רעהו, ממנין תרי״ג:

ע״ה(ב) הזהירה התורה אל עם ישראל שלא יוציאו החתן מביתו כל שנה הראשונה שנא׳ נקי יהיה לביתו שנה אחת והמוציאו למלאכה מן המלאכות עובר בלאו והחתן עצמו נמי מוזהר שלא לצאת ע״מ:

ע״ומצות לא תעשה התלויות בפה בושט ואפשר לשומרם בכל יום:

ע״זתנן בסוף מסכת מכות ר׳ חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא׳ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ופרש״י לזכות את ישראל כדי שיהיו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להם שלא היה צריך לצות כמה מצות וכמה אזהרות של שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם עכ״ל הילכך בשעת מניעת אדם עצמו מן האיסורין יכוין בלבו שמפני צווי השי״ת הוא נמנע לעשות רצונו וישמח בחלקו:

ע״ח(א) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו והוא בכרת וגם דם הנפש. ממנין תרי״ג:

ע״ט(ב) דם האיברים כשפירש בלא תעשה:

פ׳(ג) וכן דם התמצית ע״מ:

פ״א(ד) לא תאכלו כל נבלה היינו בהמה או חיה או עוף טהורין שמתו או שאירע פסול בשחיטתן ובכלל לאו זה בהמה שנולדה שאסורה כל שבעה דהויא ספק נפל וליל שמיני שריא דיצאת מכלל נפל וגוי המוכר נדיים וטלאים קטנים אינו נאמן עליהם לומר שהם בני שמנה ימים:

פ״ב(ה) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לפי שנוטה למות וכשם שאין חילוק בנבלה בין מתה ע״י ארי או ע״י חולי כך אין חילוק בטרפה שהיא נוטה למות בין ע״י ארי או ע״י חולי והם שבעים טריפות שמנו חכמים. ממנין תרי״ג:

פ״ג(ו) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ממנין תרי״ג:

פ״ד(ז) שלא יאכל אבר מן החי שנא׳ לא תאכל הנפש עם הבשר, ממנין תרי״ג:

פ״ה(ח) לא תבשל גדי בחלב אמו נאמר בתורה ג׳ פעמים ותנא דבי ר׳ ישמעאל אחד לאיסור אכילה וא׳ לאיסור הנאה וא׳ לאיסור בישול מנה סמ״ג אכילה ממנין תרי״ג:

פ״ו(ט) והנאה אמר שהיא ע״מ ואין כל איסורין אלו נוהגין אלא בטהורים ולא בטמאים, ע״מ:

פ״ז(י יא יב יג יד טו) שלא לאכול בהמה טמאה שנאמר את זה לא תאכלו וכו׳ וחיה בכלל בהמה ועוף טמא שנאמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודג טמא שנאמר מבשרם לא תאכלו וחגב טמא שנא׳ כל שרץ העוף לא יאכל ושרץ הארץ שפרה ורבה שנא׳ כל השרץ וגו׳ ורמש הארץ היינו שאינם פרים ורבים אלא הם תולעים גדולים באשפות ובגופים. רמב״ם, ממנין תרי״ג:

פ״ח(טז יז) שלא לאכול שרץ המים שנא׳ אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו׳ ולא תולעת הפירות שנא׳ לכל השרץ השורץ ממנין תרי״ג:

פ״ט(יח) שלא לאכול ערלה שנא׳ שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ממנין תרי״ג:

צ׳(יט) ואפילו קליפת הפרי וגרעוניו אסירי אבל העלין והלולבין שרי, ואם קדש האשה בערלה אינו מקודשת דאפילו בהנאה נאסרה מריבוי הכתוב וערלה נוהגת בחוצה לארץ דין תורה הלכה למשה מסיני וקבלו בפירוש דדוקא ודאי אבל ספק ערלה דחוצה לארץ מותרת, ע״מ:

צ״א(כ כא כב) אסור לאכול מתבואה חדשה עד סוף יום ששה עשר בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ואין איסור חדש אלא בחיטין ושעורין ומיניהם ונוהג גם בחוצה לארץ מן התורה ממנין תרי״ג:

צ״ב(כג כד) שלא לאכול תקרובות ע״א ושלא לשתות יין נסיכם שנא׳ השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו בכלל לאו זה יין שנתנסך לע״א שהוא עיקר שמחתם בזבח ממנין תרי״ג וענף מצוה:

צ״ג(כה) ונשמרתם מאד לנפשותיכם להכי כתב מאד דחמירא סכנתא מאיסורא ארז״ל ג׳ משקין אסורין משום גילוי המים והיין והחלב בהמה או עוף נשוכי נחש אסורין תאנה נקורה או אבטיח וכיוצא בו אסורין שמא אכל מהם נחש רשב״ץ ע״מ:

צ״ד(כו) שלא לאכול בכור תם ובכור נוהג בזמן הזה אפי׳ בח״ל שנא׳ לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ובכורות וגו׳. מתרי״ג רשב״ץ:

צ״ה(כז) לא תאכל כל תועבה פירשו בספרי דהיינו בכור תם שאסרה תורה להטיל בו מום שאם הטילו בו מום נאסר באכילה מן התורה מתרי״ג לר׳ שלמה ז׳ גבירו״ל כדמפרש דבריו רשב״ץ:

צ״ו(כח) המת וקברו ותבריכיו אסורין בהנאה מן התורה כדאיתא פרק שני דע״א ופרק ששי דסנהדרין ויליף לה התם מגזירה שוה שם שם כתיב ותמת שם מרים וכתיב בעגלה ערופה וערפו שם מתרי״ג לרשב״ץ ורא״ם:

צ״ז(כט) צוה הבורא שלא ילך אדם בחוקות העכו״ם לרדוף אחרי שרירות לבו דכתיב בפ׳ קדושים תהיו ולא תלכו בחקת הגוי וחוקות העכו״ם זוללים וסובאים ומכאן אמרו אזהרה לבן סורר ומורה עכ״ל הרב רבינו אליעזר ממיץ, ע״מ:

צ״ח(ל) לא תאכל על הדם בכללו שלא לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה אלא אם רצה חותך ומניח עד שתמות ואוכל, מתרי״ג:

צ״ט(לא) אל תשקצו את נפשותיכם הוזהרנו בזה שלא לאכול דברים שנמאסים על הנפש שלא יאכל דג או חגב עד שימות וכן לא ישתה בקרן מקיזי הדם רבינו יונה ענף מצוה:

ק׳מצות לא תעשה התלויות בפה בושט ובזמן:

100

ק״א(א) כל האוכל חמץ מתחלת ליל ט״ו עד סוף כ״א יום בניסן במזיד חייב כרת שנא׳ כי כל אוכל חמץ ונכרתה. מתרי״ג:

101

ק״ב(ב) והאוכל חמץ בערב הפסח מחצי היום ולמעלה לוקה דכתיב לא תאכל עליו חמץ ואזמן הפסח קאי שהוא מתחלת שעה שביעית ע״פ. מתרי״ג:

102

ק״ג(ג) כל האוכל או שותה ביום הכפורים חייב כרת שנא׳ כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מתרי״ג:

103

ק״ד(ד) לא תאכל על הדם הוא לאו שבכללות בפ״ק דברכות למדו מכאן אזהרה שאסור לאדם לאכול משעלה עמוד השחר עד שיתפלל דפירושו לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם, וכן כתבו סמ״נ ורשב״ץ ורשב״ם, ענף מצוה:

104

ק״המל״ת מן התורה התלויות בחוטם:

105

ק״ו(א) דבור שביעי של עשרת הדברות לא תנאף כאן כלל בעילת כל העריות שבתורה עוד דרשו בו לא תנאף נוטריקון לא תהנה לאף ופירשו המפרשים שרוצה לומר שאסור להריח ריח אשת איש המבושמת וכן דשאר עריות דאף פירוש חוטם לשון נזמי האף רשב״ץ ע״מ:

106

ק״ז(ב) בשמים של ע״א אסור להריח בהם שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם לכן אין מברכין על ריחות האלה שהרי אסור להריח בהן:

107