ספר חרדים, מצוות לא תעשה ה׳Sefer Charedim, Negative Commandments 5

א׳מל״ת מן התורה התלויות בידים ואפשר לשומרם בכל יום:

ב׳(א) נאמר בדבור שני דעשרת הדברות ולא תעבדם זו אזהרה שלא לעבוד ע״ז בדברים שדרכה לעובדה בהם. מתרי״ג:

ג׳(ב) בפרשת משפטים כתיב ולא תעבדם בא להזהיר על העובד דרך כבוד אע״פ שאין זו דרך עבודתה וכן המגפף או מנשק לה מתרי״ג:

ד׳(ג) לא תעשה לך פסל הזהיר על העושה ע״א לעצמו אע״פ ש שלא עבדה ונכלל בפסוק זה בין העושה אותה בידו או מצוה לאחרים עשותה לו מתרי״ג:

ה׳(ד) ושלא לעשותה לאחרים שנ׳ אלהי מסכה לא תעשה לך. ממנין תרי״ג:

ו׳(ה) שלא לעשות צורת אדם הבולטת אעפ״י שאינה עושה לשם ע״א כלל אלא לנוי בעלמא שנא לא תעשון אתי אלהי כסף מתרי״ג:

ז׳(ו) ופסל ומצבה לא תקימו לכם תניא בתורת כהנים דבא להזהיר על המקיים פסל אע״פ שלא עשאו ולא עבדו מתרי״ג:

ח׳(ז) שלא ליהנות מע״א ומכל משמשיה שנא׳ ולא תביא תועבה אל ביתך מתרי״ג:

ט׳(ח) שלא ליהנות מציפוי נעבד אע״פ שהוא לא נאסר כגון אם עבדו הר או גבעה דכתיב אלהיהם על ההרים משמע ולא ההרים אלהיהם מ״מ ציפויין נאסר שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וציפוי כל ע״א הוי בכלל משמשיה, מתרי״ג:

י׳(ט י) דבור ששי דעשרת הדברות לא תרצח ועון המלבין פני חבירו ברבים קרוב לרוצח דהא אזיל סומקא ואתי חיוורא ולמדו מן המקרא דמוטב לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מתרי״ג:

י״א(יא) דבור שמיני דעשרת הדברות לא תגנוב אזהרה לגונב נפשות שהוא במיתת ב״ד ובפרשת קדושים לא תגנובו אזהרה לגונב ממון שהוא בלאו וגנבה היינו בסתר מתרי״ג:

י״ב(יב יג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול הלוקח ממון חבירו בגלוי ובחזקה נקרא גזלן איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים ואינו רוצה לפרוע ואסור לגנוב או לגזול כל שהוא דין תורה ואפי׳ עכו״ם אסור לגנוב ממנו או לגוזלו או לעושקו, רמב״ם ורשב״ץ מתרי״ג:

י״ג(יד טו טו) המשתמש במשכון או בפקדון של חבירו בכלל גנב הוא וכן הנוטל כלים מבית חבירו בהחבא להשתמש בו ולהחזירו אפי׳ מי שאין כוונתו לגנוב אפי׳ להשתמש אלא מכוון לטובה לצערו כדי שפעם אחרת יזהר בשמירת כליו הרי זה בכלל גנב מרבוי הכתוב, ע״מ:

י״ד(יז) אפי׳ הגונב את שלו מאחרי הגנב אסור לפי שטועם טעם גנבה כדאיתא פ״ק דברכות וכן כתב רבינו יונה וסמ״ג אלא אומר לו בפירוש זה שלי, ענף מצוה:

ט״ו(יח) השואל כלי שלא מדעת הבעלים נק׳ גזלן. ע״מ:

ט״ז(יט) אין השואל רשאי להשאיל ואם השאיל הרי זה נקרא גזלן ע״מ:

י״ז(כ) אסור לגנוב דעת הבריות יאפי׳ דעת הגוים ואפי בדברים ולפי שגנב אבשלום ג׳ לבכות לב אביו ולב ב״ד ולב כל ישראל נתקעו בו שלשה שבטים שנא׳ ויקח ג׳ שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום וגונב דעת הבריות נקרא גנב שנא׳ ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח אין מפרכסין כלים ישנים כדי שיראו כחדשים אין נופחין את הקרביים ולא שורין את הבשר במים לפי שמלבן והכחוש נראה שמן אין מוכרין בשר נבילה בכלל שחוטה אע״פ שהנבלה אצלו כשחוטה מותר לבור את הגריסין אבל לא על פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין שידמה ללוקח שהכל הוא ברור לא ירבה לאדם בתקרובת כשיודע שאינו מקבל, לא יסרב בו לאכול כשיודע שאינו אוכל וכן כל כיוצא בזה, ע״מ:

י״ח(כא) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון וגר בכלל עמיתך הוא׳ מתרי״ג:

י״ט(כב) והוסיף בגר שנתגייר לאו שנא׳ לא תלחצנו זו אונאת ממון, מתרי״ג:

כ׳(כג) כתיב גבי אבידה לא תוכל להתעלם הוזהרנו בזה שלא להתרשל בהצלת ממון חבירו בין מטלטלי בין קרקע כמו שאמרו ז״ל כן תעשה לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקעות כגון אם היו מים שוטפים ובאין שם חייב לגדור בפניהם מתרי״ג:

כ״א(כד) מק״ו אנו למדין מזה שהוזהרנו להשתדל בהצלת חברינו עצמם ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם וטוב ונכון מאוד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מהמשכולים להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה בהיות איש או אשה מישראל שרוים בצער רבינו יונה ע״מ:

כ״ב(כה) שלא להלוות ישראל ברבית דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך מתרי״ג:

כ״ג(כו) וכן הלוה מוזהר שלא ללות ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך קרי ביה לא תנשך מתרי״ג:

כ״ד(כז) שכיר יום גובה כל הלילה עברה הלילה ולא פרעו עובר משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, מתרי״ג:

כ״ה(כח) שכיר לילה גובה כל היום עבר היום ולא פרעו עובר משום ביומו תתן שכרו ומשום ולא תבא עליו השמש ושכיר שעות ביום גובה כל היום שכיר שעות בלילה גובה כל הלילה ממנין תרי״ג:

כ״ו(כט) כשאדם רואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה חייב לעזור את חבירו ואם לא עזרו עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מתרי״ג:

כ״ז(ל) מקל וחומר אנו למדין כשאדם רובץ תחת משאו דעבר חברו בלאו אם לא עזרו, רמב״ם סמ״ג רשב״ץ ע״מ:

כ״ח(לא) שלא יקח שכיר יותר מאכילתו שנאמר ואל כליך לא תתן מתרי״ג:

כ״ט(לב) שלא יקצור הפועל בדבר שדרכו לקצור ולא יבצור בדבר שדרכו לבצור רק לצורך אכילתו שנא׳ וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך מתרו״ג:

ל׳(לג) שלא לחסום בהמה בשעה שעושה מלאכה בדבר שאוכלה ממנו ונהנית שנא׳ לא תחסום שור בדישו מתרי״ג:

ל״א(לד) שלא למשכן את הלוה בידו אלא במצות ב״ד שנא׳ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מתרי״ג:

ל״ב(לה) ואין בית דין נותנין רשות למלוה ליכנס לביתו של לוה ולא לחטוף ממנו בזרוע אפי׳ בשוק דקאי בלאו דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ כו׳ והוי כאלו כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ולא תבא ל לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד כו׳ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו. ענף מצוה:

ל״ג(לו) אפילו שליח ב״ד אינו רשאי ליכנס לביתו למשכנו בזרוע שנא׳ לא תבא כו׳ בחוץ תעמוד והאיש דתיבת והאיש נדרש לפניו ולאחריו והוי כאלו כתוב בחוץ תעמוד אתה והאיש זה שליח ב״ד אלא והאיש אשר אתה נושה בו שהוא בעל הבית יוציא אליך את העבוט החוצה אבל אם היה חוץ מביתו יכול שליח ב״ד לחטוף ממנו משכון בזרוע ברשות ב״ד וכל זה דרך משכון אבל דרך גביה יורדין ב״ד לנכסיו ומגבין למלוה:

ל״ד(לז) ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו פירשו בספרי לא תשכב ועבוטו אצלך אלא תחזירנו לו ומיירי בכסות לילה דלא בא הכתוב לומר שלא ישתמש בעבוט חבירו דזה בכלל לא תגנבו הוא וכתב רמב״ם הממשכן את חבירו בב״ד או שממשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו מצוה להחזיר לו בעת שהוא צריך לו עבר ולא השיב לו כלי היום ביום או כלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו ממנין תרי״ג:

ל״ה(לח) אלמנה אפילו היא עשירה אין לוקחין ממנה משכון לא בשעת הלואה ולא ע״פ ב״ד שנא׳ ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכן או נשרף קודם שהחזירו לה לוקה ממנין תרי״ג:

ל״ו(לט) וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין משכנו אחר הלואה אפי׳ ע״פ ב״ד לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש שנא׳ לא יחבול רחיים ורכב. מתרי״ג:

ל״ז(מ) וחייב על הרחיים בפני עצמה ועל הרכב בפ״ע ואע״פ שאין מלאכת הטחינה נעשית אלא בחבור שניהם יחדיו ולכך נמנין שני לאוין ממנין תרי״ג כדכתב סמ״ג ובכלל רחיים ורכב כל כלי אוכל נפש כגון כלי הלישה או הבישול או סכין של שחיטה וכיוצא בהם ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם אבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה על כל כלי וכלי רמב״ם פ״ג דהלכות מלוה ולוה והראב״ד השיגו דלא מקרי חובל המלוה על המשכון ובין באלמנה ובין בכלים שעושין בהן אוכל נפש אין אסור למשכן אותו אלא דווקא שלא בשעת הלואה מתרי״ג:

ל״ח(מא מב) לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל תרגום ירושלמי לא תהון אסיר חתנין וכלתין וזו קבלה למשה מסיני וזה טעם סמיכות הפסוק לדלעיל מניה דכתיב כי יקח איש אשה חדשה ושמח את אשתו אשר לקח דהיינו מצות עונה כדכתיבנא לעיל וסמך לו לא יחבול רחיים ורכב זו אזהרה שלא ימנע אחר עונתן לא יקשור הרחיים שהוא רמז לאשה ולא הרכב שהוא רמז לאיש ואשכחן לשון טחינה באשה שנא׳ תטחן לאחר אשתו ועון פלילי הוא זה והרשע העושה זה אין לו כפרה עולמית ואין לו חלק לעוה״ב כדמסיים בפסוק זה התרגום ירושלמי ושמעתי מפי החכם ר׳ עובדיה בנו של ר׳ זכריה שמעשה היה באדם אחד שקשר יהודי א׳ ונכרת בתוך שנתו ולא היה אדם יודע רק הרשע הגיד בשעת מיתתו אני קשרתי את פלוני החתן והנה לפני מלאך המות וחרבו שלופה בידו אומר לי שהעון הזה גרם מיתתי וגם אין לי חלק לעוה״ב ומיד פרחה נשמתו, ע״מ:

ל״ט(מג) לא תסיג גבול רעך להרחיב תחומך וליכנס בתחום חבירך אפי׳ אצבע והמשנה סימן הגבול וקובעו בקרקע חבירו ואומר עד כאן תחום שלי אם בחזקה עשה עבר על לאו דלא תגזול ואם בסתר עבר על לא תגנוב ותוס׳ לאו בארץ ישראל לא תסיג גבול דסיפיה אשר גבלו ראשונים בנחלתך, ממנין תרי״ג:

מ׳(מד) שלא למחוק את ה׳ שנא׳ ואבדת את שמם לא תעשו כן לה׳ אלהיכם ממנין תרי״ג:

מ״א(מה) שלא להשחית עץ מאכל שנא׳ לא תשחית את עצה ובכלל לאו זה שיחוס אדם על ממונו ולא יפזר לריק אפי׳ שוה פרוטה, ממנין תרי״ג:

מ״ב(מו) שלא לבשל בשר בחלב אפי׳ אינו רוצה לאוכלו אלא להאכילו לנכרים או לדבר אחר שנא׳ לא תבשל גדי בחלב אמו ויתור הלאוין שנכפלו בתורה בזה לאסור אכילה והנאה כדכתבינן לעיל ממנין תרי״ג:

מ״ג(מז) שלא להטיל מום בבכור תם שנא׳ כל מום לא יהיה בו למדו מפי הקבלה לא יהיה בו, מתרי״ג:

מ״ד(מח) כתב ספר החינוך אמרו במס׳ סנהדרין דאם אדם ראה או שמע שישראל בסכנה כגון שטובע בנהר או כל מין סכנה או לסטים באין עליו חייב להשתדל על הצלתו בכל כחו וגם אם הוא לא יכול חייב לשכור אחרים להצילו וכן אם היה חולה חייב להשתדל על רפואתו והמתרשל הרי זה שופך דמים ועליו נאמר לא תעמוד על דם רעך. מתרי״ג:

מ״ה(מט) לא תקח שוחד ואפי׳ לדון דין אמת ואפי׳ שוחד דברים אסור ואם דבר לו דברי חנופה ימנע עצמו מלדונו ומייתי בגמ׳ מעשה באחד שהעביר נוצה של עוף מעל הדיין ואמר לו הדיין אני פסול לך לדון וכן מעשה בא שכסה רוק לפני הדיין ואמר לו הדיין אני פסול לך לדון. ממנין תרי״ג:

מ״ו(נ) כתיב בהרוגי ב״ד לא תלין נבלתו וגו׳ כי קבור תקברנו ביום ההוא למדו מפי השמועה דלאו דוקא בהרוג אלא הוא הדין לכל המתי׳ אבל מותר להלין אותו לכבודו. מתרי״ג:

מ״ז(נא נב) שלא לעשות מעשה אוב וידעוני שנאמר אל האובות ואל הידעונים. מתרי״ג:

מ״ח(נג) שלא להעביר מזרעו למולך שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך מתרי״ג:

מ״ט(נד נה) שלא להקיף פאת הראש להשוות צד צדעיו לאחורי אזניו ולא הקפת הפאות לבדן אסור אלא גם המקיף כל הראש עם הפאות יחדיו עובר בלאו ולמדו מפי השמועה דחייב על כל פאה ופאה ולא בתער בלבד אסור אלא אפילו במספרים אם נעשה כעין תער, ממנין תרי״ג וענף מצוה:

נ׳(נו נז) ושניהם עוברים בלאו בין המקיף ובין הניקף ע״מ:

נ״א(נח) ולא תשחית את פאת זקנך מפי השמועה למדו דלוקה על כל אחת מחמש הפאות ויש מחלוקת בין הפוסקים במקומות הפאות היכן הם וכתב הרא״ש וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל וכן כתב הרב רבינו יונה ומספרים כעין תער מותר בפאות הזקן כיון דכתב בהו לשון השחתה ולא מקרי השחתה אלא בתער דוקא ואפילו תחת הזקן יש להזהר מלהעביר תער וזה לשון סמ״ק אפי׳ תחת הסנטר עקורין מונטון אוסר ר״ת לפי שפעמים שמושך אליו שער של פאה, מתרי״ג ואע״פ שאין במנין תרי״ג בפאות רק לאו אחד ענפיו הם י׳ ועלה ממגינו (סז) דהרי בחמש פאות הזקן יש עשרה מלקיות ה׳ למגלח וה׳ למתגלח מיהו בין בהקפת פאת הראש בין בהשחתת פאות הזקן אין המתגלח לוקה אא״כ סייע בדבר שמטה עצמו אל המגלח אבל אם לא סייע כלל לא לקו כיון דלא עשה מעשה מיהו איסורא איכא כשאר לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו לפיכך אסור לישראל להניח לעובדי כוכבים להקיף פאות ראשו או להשחית פאות זקנו והמקיף את הקטן חייב ואפי׳ אשה שמותרת בהקפת ראשה אסורה להקיף פאת האיש ואפי׳ פאת הקטן, ע״מ:

נ״ב(סח) לא יהיה כלי גבר על אשה מתרי״ג:

נ״ג(סט) ולא ילבש גבר שמלת אשה מתרי״ג כתב רמב״ם לא תעדה אשה עדי איש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא הנשים הכל כמנהג המדינה איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט ש שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שערה לבנה אחת לוקה עכ״ל רמב״ם ובשלחן ערוך בספר יורה דעה (סימן קנו) אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה וגו׳ וכתב הרב רבינו אליעזר ממיץ ואפי׳ עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, ולפי שראיתי בני אדם הלובשים מלבושי אשה עראי ואשה מלבושי איש עראי בשמחות של חתן וכלה כתבתי כן ויוצרנו יתן יראתו על פנינו אמן סלה עכ״ל בספר יראים, העברת שער בית השחי ובית הערוה בתער סמ״ג כתב דאסור מן התורה ולוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ורמב״ם כתב דלא אסור אלא מדרבנן ומכין למעביר מכת מרדות ובמספרים כעין תער לכ״ע לא אסור אלא מדרבנן, וסמ״ק כתב הבעל נפש אפי׳ במספרים שלא כעין תער לא יעביר וכתב רמב״ם לא אסרו העברת שיער אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים אבל במקום שמעבירין האנשים אסור לישראל להעבירו ואם העבירו אין מכין אותו:

נ״ד(ע עא) ומכה אביו ואמו מות יומת מתרי״ג, ומיתתו בחנק וחייב על האב לבד או על האם לבד, ע״מ:

נ״ה(עב) המכה ישראל בין גדול בין קטן בין איש בין אשה אפי׳ היא אשתו אם הכה דרך פציון עובר בשני לאוין שנאמר לא יוסיף פן יוסיף ואפי׳ להרים יד אסור ומשעת הרמת יד נקרא רשע ופסול לעדות מתרי״ג, והמכה דרך מוסר אינו עובר על בל תוסיף דאמרי׳ במס׳ מכות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו וכתיב בספר עזרא ואכם מהם אנשים ואמרטם:

נ״ו(עג) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך לא ישתעבד אדם בחבירו ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ולתועלתם ואפי׳ להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות ככר לחם אסור אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ רבינו יונה. ע״מ:

נ״ז(עד) ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואם שחמטן לוקה אותו היינו האם דהאב אינו יודע מי הוא ואם נודע בבירור נסתפקו חכמים אם חוששין לזרע האב אם לאו וספקא דאורייתא לחומרא ואינו נוהג בחיה ועוף אלא דוקא בבהמה ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון בין ששחט האם תחלה או הבן ובן לאו דוקא אלא הוא הדין לבת ואפילו שחט ונמצאת טרפה לוקה ובין ששחט הוא או אחר את השני לוקה לפיכך אם שחט אותה היום ומכר בנה בו ביום יודיע ללוקח שלא ישחוט אותו עד מחר ויום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כמו במעשה בראשית לפיכך שחט אותו תחלת ליל רביעי לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה׳ שחט הראשון סוף יום ד׳ קודם שקיעת החמה מותר לשחוט השני בצאת הככבים ליל ה׳ מתרי״ג:

נ״ח(עה) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו לאו דוקא חרישה אלא הוא הדין כל מלאכה שיעשה או משא שישא אפילו אבן בשתי הבהמות יחדיו אפילו אינן קשורות יחד כגון שור וחמור שהולכין זה אצל זה ודף מונח עליהם המנהיגן אפי׳ בקול או המושכן לוקה זה דעת הרמב״ם פרק ט׳ מהלכות כלאים וכן כתב הטור בשמו וכתב שהרא״ש אביו חלק ע״ז ואמר דליכא איסור כלאים אלא בעושה בהם מלאכה אחת כשהם קשורים יחד אבל אם הם בלתי קשורים מותר לעשות בהם מלאכה יחדיו ובין לרמב״ם ובין להרא״ש אם לא עשה על ידי שניהם מלאכה אחת אלא שהיו קשורין זה בזה ומשכן או הנהיגן אין כאן איסור כלל, אבל הרב רבינו יונה כתב בשערי תשובה דאפי׳ בלי עשיית מלאכה ונשיאת משא רק שהיו קשורין יחד המנהיגן או המושכן לוקה אבל אם לא היו קשורים הכל מודים דשרי למושכן או להנהיגן בלי עשיית מלאכה אחת אך הרב רבינו אפרים תלמידו של רב אלפס סבר דאף בזה אסור ולוקה ולכך כתב שהרוכב בסוס לצוד ציד ומושך בחבל הכלב אצל הסוס לוקה משום מנהיג כלאים דבהנהגה אפי׳ בלי מלאכה ובלי קשירה אסר רחמנא ולכן חרישה דכתיב אורחא דמלתא נקט וכתב דאבי העזרי חלק על רבינו אפרים ושדעתו כדעת הרא״ש דאין איסור אלא בקשורין ועושין מלאכה אחת יחדיו נמצאו כאן ארבע דעות של הרא״ש ואבי העזרי לקולא דתרתי בעינן כמשמעות הפסוק קשורין ועושין מלאכה אחת יחדיו וה״ר אפרים לחומרא דלא בעינן אפילו חדא והרמב״ם ורבינו יונה סברא אמצעית דחדא בעינן לאיסורא אך בזה חלקו דהרמב״ם סבר כשהמלאכ׳ אחת בשני מינין יחדיו היא האסורה אף בלי קשירה ולרבינו יונה כיון דמנהיגן קשורין אסור אפי׳ בלי מלאכה והמחמי׳ תבא עליו ברכה ושמעתי מחכם א׳ שראה שהרב הגדול בדורו מהור״ר יוסף קארו זלה״ה שפעם א׳ היה בכפר וראה יהודי מושך ברסן הסוס ואחורי הסוס חמור קשור בחבל במרדעת הסוס וקרא וגער ונזף ביהודי עד שהתיר חבל החמור מעל הסוס והורה לו שימשוך או ינהיג שניהם בלי קשירה כדעת רבינו יונה וגם כדעת הרמב״ם כיון דלא היו נושאין משא אחד בין שניהם ודעת כל הפוסקים דשור וחמור דכתב רחמנא לאו דוקא אלא ה״ה לכל שני מינין אפי׳ שניהם טמאין או טהורין דין תורה דלוקה אבל רמב״ם לבדו כתב דאין אסור מן התורה רק במין אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור אבל שניהם טמאין או טהורין אין אסור אלא מדברי סופרים ומכין אותו מכת מרדות ואדם עם בהמה מותר לעשות מלאכה א׳ יחד אפי׳ קשורין:

נ״טאדם יושב על עגלה ואחד מנהיג והעגלה הולכת על שני מיני בהמות שניהם לוקין מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמות לילך הרי״ף והרמב״ם והרא״ש כתב רבינו יונה דכיון דהמנהיג שני מיני בהמה אפי׳ בקול אסור לכך אסור לפרוס שלום לעכו״ם המנהיג בכלאים שפעמים ממהרות הבהמות ללכת מחמת הקול, ושתי פרידות זו בת סוס וזו בת חמורה שני מינים הם ואסור להנהיגן יחד ואסור להנהיג הפרד עם הסוס או עם החמור עכ״ל, מתרי״ג:

ס׳(עו) שלא להרביע בהמה או חיה או עוף מין בשאינו מינו שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים ולמדו מפי השמועה דה״ה לחיה ולעוף מתרי״ג:

ס״א(עז עח) סיפא דקרא שדך לא תזרע כלאים ולמדו מפי דשמועה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך אפי׳ בחוצה לארץ שהרי זה אינו תלוי בקרקע אף הרכבה אפילו בחוץ לארץ אסורה והמרכיב מין אילן על מין אילן אחר אפילו בחוצה לארץ לוקה וכן המרכיב ירק בירק או אילן בירק או ירק באילן לוקה ומיהו הפירות לא נאסרו ואפי׳ על הזורע ואפי׳ לומר לגוי שירכיב לישראל בכלאים אסור מתרי״ג וע״מ:

ס״ב(עט) שלא יקפוץ יד מליתן צדקה שנאמר לא תקפוץ ידך מתרי״ג:

ס״ג(פ פא) שלא להוסיף על המצות ולא לגרוע כגון תפילין שהם ארבעה בתים כקבלת רז״ל הוא עושה חמש או שלש וכן בשאר. מצות כיוצא בזה, מתרי״ג:

ס״ד(פב) שלא ללכת בחקות העכו״ם במלבושיהם ובמנהגיהם במעשה ודבור מלחשי האמורי שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו אלא יהיו ישראל מובדלים מהם בכל שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים ובתוספת׳ דמסכת שבת איתא מה היו דרכי האמורי סמ״ג ורבינו יונה, מתרי״ג:

ס״ה(פג פד) שלא לעבוד בבכור ושלא לגוזזו שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך וכל הבכורות של שור וכבש ועז אסורין בגיזה ועבודה אפי׳ לאחר שנפל בהם מום ומה שנגזזו מהם אפי׳ אחר ששחטו על ידי שנפל בהם מום אסור בהנאה וכל שיש שותפות לגוי בין בבכור ובין באמו אפי׳ אוזן אחת פטור מן הבכורה ובכור נוהג בזמן הזה בין בארץ בין בחוצה לארץ מתרי״ג:

ס״ו(פה) שלא יכתוב איש בשריטה על בשרו ויקעקע השריטה בצבע שנאמר וכתיבת קעקע לא תתנו בבשרכם מתרי״ג:

ס״ז(פו) שלא ישרוט אדם בבשרו על מת שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם מתרי״ג:

ס״ח(פז) לא תתגודדו היינו שריטה על מת ובכלל לאו זה שלא להתגודד לע״א כדכתיב בהו ויתגודדו כמשפטם אלא ש שעל מת בין ביד בין בכלי חייב מלקות ולע״א דוקא בכלי לוקה דכתיב בהו בחרבות וביד אסור ולא לקי, ע״מ:

ס״ט(פח) בכלל לאו זה בפרקא קמא דיבמות דרשו שבא להזהיר לא תעשה אגודות אגודות שלא יהיו ב׳ בתי דינין בעיר אחת אחד נוהג מנהג אחד ואחד נוהג מנהג אחר כדי שלא תהיה תורה כשתי תורות סמ״נ ורשב״ץ ע״מ:

ע׳(פט) לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וכתיב לא יקרחו קרחה בראשם לחייב על כל הראש כבין העינים ודוקא על מת מתרי״ג:

ע״א(צ צא) שלא לגרוע המזון ולא הכסות לאשתו שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע מתרי״ג וע״מ:

ע״ב(צב) שלא יחדל מעשות מעקה דאמרינן בספרי ועשית מעקה לגגך זו מצות עשה ולא תשים דמים בביתך זו מצות לא תעשה, מתרי״ג:

ע״ג(צג) ובכלל אזהרה לכל מין נזק שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע וכן כל כיוצא בזה כדאיתא במסכת׳ כתובות סמ״ג ורשב״ץ מתרי״ג:

ע״ד(צד) שלא יטמא כהן הדיוט למת רק לששת קרוביו דכתיב לנפש לא יטמא כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו׳ ולמת מצוה שאין לו קוברים מצוה אפי׳ על כהן להטמא כדכתיבנא לעיל. מתרי״ג:

ע״ה(צה) ושלא יכנס לאהל שיש בו מת ולא יאהיל על המת דכתיב ועל כל נפש מת לא יבא ופסק ר״ת וסמ״ג כרבנן דסבירא להו דקברי עכו״ם מטמאין גם באהל כקברי ישראל ויש פוסקים כרשב״י דאמר קברי עכו״ם אינן מטמאין באהל אך במגע ובמשא מטמאין ויש אומרים דה״ה דאפי׳ במגע ובמשא אין מטמאין והמחמיר תבא עליו ברכה ועל הגוסס יש פוסקים דמותר לכהן לעמוד עליו עד שתצא נפשו אבל גדולי פוסקים אוסרין ופרשו רז״ל לה יטמא ולא יטמא לאחרים עמה לאחר שפירש ממנה לכך אסור לכהן ליכנס לבית הקברות לקבור אביו כי בחזרתו יטמא לאחרים מתרי״ג:

ע״ו(צו) שלא להונות במדה או במשקל ואפי׳ לעכו״ם שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל למכור בחסר או לקנות ביתר אם עבר חייב להחזיר וקשה לפני הקב״ה עונשן של מדות מעונשן של עריות המשקר במד׳ או משקל קרוי ע״ם שח״ת פי׳ עול משוקץ שנוי חרם תועבה כמבואר בפוסקים וגורם ה׳ דברים מטמא את הארץ מחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם ובכלל הפסוק כל מין עול שלא יטמין אבן המשקל במלח כדי שתהי׳ קלה ושלא ישפוך על המדה ממקום גבוה כדי שיעלה הקצף אישקומה בלעז שנראה כמלא כן כתבו רמב״ם וסמ״ג וספר החינוך, מתרי״ג:

ע״ז(צז) ואפי׳ לשהות בביתו המדה או המשקל החסרים או היתרי׳ אע״פ שאין דעתו לקנות ולמכור בהם אלא לתשמישי ביתו אפי׳ לעשות המדה עביט של מי רגלים אסור אלא חייב לשבר כדי שלא יהיו למוקש ואם השהה אותם אע״פ שלא קנה ולא מכר בהם עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בביתך אבן ואבן גדולה וקטנה וגו׳ איפה ואיפה גדולה וקטנה, מתרי״ג:

ע״ח(צח) שלא לסרס זכר מכל המינין לא אדם ולא בהמה ולא עוף בין טהורין בין טמאין שנאמר ובארצכם לא תעשו וכתיב לעיל מיניה ומעוך וכתות וכרות מתרי״ג, ואפי׳ לומר לעובדי כוכבים שיסרס בהמה אסור שגם בני נח מצווין על הסירוס כדאיתא פרק הפועלים ועובר אלפני עור:

ע״ט(צט) כי תדור נדר לה׳ אלהיך לא תאחר לשלמו וגו׳ הנה יש עונש באיחור הנדרים אע״פ שמשלם אותם אחרי כן ואדם שאמר ליתן צדקה לעניים אע״פ שלא הזכיר לשון נדר בפיו נדר גמור הוא וחייב ליתן מיד ואפי׳ אם איחר מחמת שכחה ענש יענש ובניו מתים קטנים ואשתו מתה:

פ׳(ק) שלא יעבור אדם על נדרו או על שבועתו שנאמר איש כי ידור נדר לה׳ או השבע וגו׳ לא יחל דבר ואם נתחרט והתירו לו שלשה דגמירי וסבירי מותר דכך קבלו מסיני הוא אינו מיחל אבל אחרים מחולין ומתירין לו מתרי״ג:

פ״א(קא) ולא תחללו את שם קדשי היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים כגון בשעת הגזירה אפי׳ נאנס הרי זה חילול את השם ושלא בשעת הגזירה כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב״ה וכן ת״ח או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומר עליו דופי הרי זה חילול השם וכתב בסמ״ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם הם בכלל מחללי השם שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ועון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות ב״ד ע״כ מתרי״ג:

פ״ב(קב) וקצותה את כפה כשבאה להמית את ישראל שהיה מריב עם בעלה ולכך החזיקה במבושיו דהוא מקום סכנה אתה מחוייב למהר להצילו אם תוכל באבר מאבריה היינו וקצותה את כפה ואם אי אפשר תהרוג אותה כדי שלא תהרוג אותו וכן חייב להציל בכל הרודף נערה מאורסה או אשת איש או זכר או שאר עריות שבתורה כדכתיבנא במצות עשה מתרי״ג: