ספר חרדים, מצוות עשה א׳Sefer Charedim, Positive Commandments 1

א׳מצות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום.

ב׳(א) דבור ראשון של עשרת הדברות להאמין שיש אלוה הוא המציא כל הנמצאים מן האין ומן האפס המוחלט והיא ית׳ משגיח בכלם ומושל בהם ומנהיגם שנאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וזו אחת מששה מצות עשה שכתב הרב רבי אהרן בס׳ החינוך שחיוב התמידי שלא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו ומי שלא יאמין בזה נקרא כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא ממנין תרי״ג:

ג׳(ב) להאמין שהאלוה הזה ברוך הוא שהמציא הכל הוא א׳ בלי שום שתוף שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד והמצוה זו גם היא כראשונה שחיובה תמידי אינה פוסקת מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו ומי שלא יאמין בזה נקרא כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא וענין האמונה בשתי מצות אלו היינו שיקבע האדם בלבו הדבר הזה שהוא אמת ואם ישאל ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בפיו שח״ו אין אלוה או שח״ו יש לעצמותו שני ואפילו יאמרו להורגו אם לא יוציא כן מפיו או שירכין בראשו להודות יהרג ואל יעבור, ממנין תרי״ג:

ד׳(ג) השם הנכבד והנורא הזה מצוה לירא ממנו שנאמר את ה׳ אלהיך תירא שני מיני יראה אחת יראת העונש כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא ואחת יראת הרוממות וזו עיקר שנאמר כי פחד אלי אד אל ומשאתו לא אוכל אד אל היינו עונש ושאת היינו רוממות לשון יתר שאת כן כתבו המפרשים וכן בזוהר פרשת ויקהל בההוא אשא דקא אמרן שרי דחילו דדינא ועל דא כתיב ויראת מאלהיך עונשא דיליה כו׳ וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא דמאן דעבר על פקודי אורייתא אתענש בההוא סטרא דכד שרי ההוא סטרא לאלקאה לא שכיך עד דשני ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי ובגין כך בעי למדחל מהא אשא דדחילו שריא ביה ע״כ. ובהקדמת בראשית כתב יראה דאיהו עיקר׳ למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו׳ רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין דכלא קמיה כלא חשיבין כד״א וכל דיירי ארעא כלא חשיבין עכ״ל, ובפ״ק דתענית על פסוק מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך דמייתי בגמרא כתב רש״י פשטיה דקרא מי יודע עוז וכח למצא אותו לנוס מפניך ביום אפך וכיראתך עברתך כשם שאת יראוי ומפוחד כך יש להתיירא ולהתפחד מעברתך עכ״ל ומצוה זו גם היא תמידית וכן כתב רב אחאי גאון ומבעי ליה לאינש למהוי אימתא דקודשא בריך הוא עליה תדירא שנאמר את ה׳ אלהיך תירא וזהו שאמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד ממנין תרי״ג:

ה׳(ד) מכלל היראה שלא להוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ולצורך גדול ולא לבטלה כדאמרו במסכת תמורה אזהרה ל למוציא שם שמים לבטלה שנאמר את ה׳ אלהיך תירא והשומע הזכרת ה׳ מפי חבירו לבטלה בשוגג שלא יודע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור ובמזיד חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי הכי איתא במסכת נדרים יש מפרשים הוא עצמו היינו השומע שלא חש לכבוד ה׳ שהיה לו לנדותו בפומבי ואם היה מתיירא ממנו היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד כדי שלא יהא מכשול לרבים: והרמב״ן פי׳ בשטת נדרים שלו הוא עצמו היינו המזכיר לבטלה אף כי לא נדהו שום אדם הוא יחלוץ מנעליו וישב בקרקע בנדוי ויבקש משלשה שיתירו לו ואז בהכנעתו ונסלח לו ואם לאו עליה אתמר אם לא תשמור כו׳ ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה׳ את מכותך ואת מכות זרעך ומצוה זו נמי תמידית ואיזו הזכרת ה׳ לבטלה בכל לשון הוא בין בשבועת חנם שלא השביעוהו ב״ד בין בשבועת שקר או בקללה או בדברי הבאי או שבירך ברכה שאינה צריכה ענף מצוה:

ו׳(ה) מצות עשה לאהוב את ה׳ שנאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וכתב הרמב״ם והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבאותיך מה אנוש כי תזכרנו וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה׳ אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה׳ תמיד כאלו חולה חולת אהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שונה בה תמיד בין בשכבו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יותר מזה תהיה אהבת ה׳ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה עכ״ל וכתב עליו הראב״ד תשגה לשון שגגה שבעבור אהבת ה׳ תשגה בענייניך ולא תשים עליהם לב אינבי ביסודו בלע״ז ואע״פ ששתי מצות אלו הם תמידיות לא יפסקו מעל האדם כל ימי חייו אפילו רגע קטן כדלעיל מכל מקום חיובן ביותר בשעת קיום המצות עשה או לא תעשה דאמר רשב״י כל פקודא דלאו איהו ברחימו ובדחילו לאו פקודא היא, ממנין תר״ג:

ז׳(ו) דרך החושק לשורר וכיון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתב׳ כאשר שרו משה ובני ישראל ומרים ודבורה ויהושע ובני קרח ודוד ושלמה ברוח הקודש כמה דאתמר משכיל שיר ידידות וכתיב שיר השירים אשר לשלמה למלך שהשלום שלו וכתיב שירו לו זמרו לו וכתיב באהבתם תשגה תמיד פירש הראב״ד דהוא נמי ל׳ שיר כמו שגיון לדוד ובתוקף החשק בו ית׳ הראשוני׳ גם האחרונים שרו לפניו ר׳ יהודה הלוי ר׳ יהודה החסיד ור׳ אברהם עזרא אחריהם זצ״ל, ענף מצוה:

ח׳(ז) כשם שהחושק בחולי אהבתו לתשוקתו תדד שנתו מעיניו כנודע כן האוהב הנאמן ליוצרנו ית׳ יעור משנתו במתיקות זכרו כדכתב החסיד בעל חובת הלבבות לא יישן כי אם על יצועי אהבתו ולא יקוץ כי אם במתיקות זכרו ויתגבר כארי מחצות הלילה ואילך ויקום להדר ולשבח לפניו ולהתבודד ולהשתעשע בו וברכת תורתו כדוד דכתיב חצות לילה אקום להודות לך ודוד אוהב נאמן היה לו כדכתיב ארחמך ה׳ חזקי ופרש״י אאהבך תרגום ואהבת ותרחם וכתיב כן יתן לידידו שינה ופירשו ז״ל זה ת״ח שמנדד שינה מעיניו לעסוק בתורה ואין לשון ידידו יוציא מפשוטו ר״ל אוהבו שמרוב חשק אהבתן לו ית׳ מנדד שינה מעיניו לעסוק בתורתו ולהשתעשע בו וז״ל כאשכ. רשב״י פרשת אחרי מות עלה ס״ח נפשי אויתיך בלילה כו׳ בלילה דבעי בר נש מרחימותא דקב״ה למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דאתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד דתניא זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים ליה לקודשא בריך הוא ענף מצוה:

ט׳(ח) דרך החושק לקרוא לחשוקתו לבבי לומר כי כל מחשבות לבו לעשות כל שלבה חפץ ולבבו ולבבה באהבה נקשרו וכן קורא ליוצרו אוהב הנאמן לו שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם וכתיב אני ישנה ולבי ער ופירשו רז״ל דעל ה׳ קאמר וכן דרך החושק לקרוא לחשוקתו נפשי לומר כי קשה לו לפרוש ממנה כפרישת נפשו מגופו כי מיד ימות וכן האוהב הנאמן ליוצרו קורא לו נפשי וזה לשון הזוהר פ׳ אחרי מות עלה ס״ז ר׳ חייא פתח נפשי אויתך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך כו׳ נפשי יאותיך בלילה מיבעי ליה מאי נפשי אויתיך אף רוחי בקרבי אשחרך ישחרך מיבעי ליה אלא הכי תנא קב״ה רוחא ונפשא דכלא ישראל אמרי נפשי ורוחי אנת בג״כ אויתיך להתדבקא בך ואשחרך לאשכחא רעותך עכ״ל, והיינו כי עזה כמות אהבה כלומר כקושי פרישת הגוף מהנפש כדאיתא התם עלה ד״ן וטעם הדבר כי הוא ית׳ נשמה לנשמה ענף מצוה:

י׳(ט) כתבו רמב״ם ורשב״ן דמצות ואהבת את ה׳ כוללת נמי שידרוש לאחרים תורה ודברי כבושים עד שיביא אהבתו ית׳ בלבם ותיבת ואהבת יוצא לשני כלומר תעשה באופן שיאהבוהו אחרים דהכי אמרי בספרי ואהבת את ה׳ אהבתו על בריותיו כמו אברהם אבינו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן מפני זה קראו הקב״ה אוהבו שנאמר זרע אברהם אוהבי ענף מצוה:

י״א(י) מצות עשה לדבקה בו ית׳ שנאמר ובו תדבק היינו תוקף האהבה שלא יפרד עוד ממנו אפילו רגע והכתיב חלקי האהבה והדביקה בשתים שנאמר לאהבה את י״י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו וכתב הרב בעל חובת הלבבות שענין הדביקה היא אהבה הנאמנה והלב השלם כמו שנאמר יש אוהב דבק מאח וזה לשון הרמב״ן בחומש ובו תדבק שתהא זוכר הש״י תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שלא יהיו דבריו לבני אדם בפיהו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהא נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה ע״כ, מנין תרי״ג:

י״ב(יא) לשון רמב״ם כך אמרו חכמים בפי׳ מצוה זו הדבק בחכמיו ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם לפיכך צריך אדם שישתדל שישא בת ת״ח וישיא בתו לת״ח ולאכול ולשתות עם ת״ח ולעשות פרקמטיא עם ת״ח ולהתחבר עמהם בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו המתדבק בהם כאלו דבק בשכינה וכן צוו חכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם ע״כ, ענף מצוה:

י״ג(יב) ליראה תלמידי חכמים שנאמר את ה׳ אלהיך תירא ודרשו בפר״ק דקדושין את לרבות ת״ח וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא כדהוכיחו רמב״ן ורשב״ץ בראיות ברורות. ענף מצוה:

י״ד(יג) לאהבה ת״ח כבניו שאמר ואהבת את ה׳ אלהיך את לרבות ת״ח וכן מצאתי למפרשים ונוהנות בזכרים ובנקבות ואמרו בפרק במה מדליקין מאן דרחי׳ רבנן הויין ליה בנין רבנן מאן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי משתמען מיליה כצורבא מרבנן ופירש״י דרחי׳ אוהב הויין ליה בנין רבנן ואהבתו להם כאב על בן ואמרו במסכת כתובות פרק הנושא על יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח היה עומד מכסאו ומנשקו ומחבקו וכן בילקוט במלכים סימן רכ״ד אמרו על אליהו ז״ל כשהיה רואה בני אדם צדיקים היה מנפפן ומחבקן ומנשקן, ענף מצוה:

ט״ו(יד טו) ק״ש בבקר ובערב שתי מצות עשה תליות בפה שיקרא בפיו כל שלש פרשיותיה דכתיב ודברת בם וכמו שנכתוב לקמן בס״ד ובכלל המצוה שיכוין בפסוק ראשון ויאריך בדל״ת של אחד שיעור שימליך את ה׳ במחשבתו על רמ״ח איבריו ולמעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם דכתיב על לבבך כדאיתא במסכת ברכות ואמרינן התם דזה נקרא קבלת עול מלכות שמים וכתב הרב ר׳ אהרן בספר החינוך וצונו לזוכרו בשני העתים האלו בקבע ובכוונה גמורה אחד ביום כדי להועיל לכל מעשינו שביום כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות ה׳ ומלכותו וכי הוא מושל בכל והשגחתו ויכלתו על הכל ויתן אל לבו כי עיניו ית׳ פקוחות על כל דרכיו של אדם וכל צעדיו יספור לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו ולא יוכל להחביא ממנו אחד מכל מחשבותיו הלא תהיה לאדם מחשבתו זאת למשמרת כל היום ההוא וכן בלילה תהיה לו למשמרת כל הלילה ויהיה ירא וחרד מחטוא לפניו כי הוא מלכו ואלהיו. ענף מצוה:

ט״ז(טז) מצות עשה לקדש את הש״י אם יאנסוהו להמיר דתו או לעבור על אחת משלש עבירות חמורות שבתורה והם ע״ז גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור ובשעת הגזירה אפילו על מצוה קלה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ויחשוב כן בלבו כשקורא ק״ש בתיבת בכל נפשך ובתיבת ובכל נפשכם ויסכים הסכמה גמורה שאם יבא לידי נסיון יתחזק וימסור נפשו וממונו בשמחה כר״ע ובני חנה ונחשב לו כאלו נמסר בפועל והיינו דכתיב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא מעלה הקב״ה לצדיקים כאלו הם נהרגים בכל יום בהעלותם על לב ככה, הכי איתא בספרי ובזהר פרשת בלק אמר דצריך לחשוב מחשבה זו נמי באריכות דל״ת דאחד וז״ל שם לשוואה גרמיה נו אינון דמסרי נפשייהו על קדושת שמים והיינו ביחודא דשמע ישראל דכל מאן דשוי רעותיה הכי בהאי קרא יתחשב ליה כאלו מסר נפשיה על קדושת שמיה, ובפ׳ צו אמר אוקמיה רבנן שוב יום אחד לפני מיתתך דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא ולמימסר רוחיה לגבי מריה ויפוק באחד ובמסכת ברכות פ׳ הרואה כשהוציאו את ר׳ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקת של ברזל והיה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך עכשיו שבא לידי לא אקיימנו יצתה נשמתו באחד, ממנין תרי״ג:

י״ז(יז) להתפלל בכל יום בכוונת הלב שנאמר ואותו תעבודו וכתיב ולעבדו בכל לבבכם אע״פ שהיא מצוה כוללת כל תרי״ג מצות ש שעבדיו אנחנו שהוציאנו מארץ מצרים מהיות להם עבדים ותמורת עבודת פרך בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה נתן עלינו יתב׳ עול עבודתו תרי״ג מצותיו כדאיתא בזהר סוף פרשת בהר סיני וכן כתב רמב״ן ורמב״ם מ״מ מפי השמועה למדו דיש כאן מצוה פרטית זהו שאמרו בספרי איזו היא עבודה שבלב זו תפלה וכן כתב רמב״ם וסמ״ג וסמ״ק ומנאה בסמ״ק עם המצות התליות בלב כיון דהקב״ה תלאה בלב ואם לא כיון בה לא יצא ידי חובתו ועונשו גדול מאד כדכתב רשב״י פרשת פקודי כד קריב קמא מאריה וצלו צלותיה ולא חייש על יקרא דמאריה טב ליה דלא איברי וקב״ה אמר כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו עכ״ל וישעיה הנביא אמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו׳ ומיירי במתפלל בלי כונה כדפירש ר׳ דוד קמחי וזהו לשון נגש כדארז״ל הגשה לתפלה, ממנין תרי״ג לרמב״ם סמ״ג סמ״ק ורש״ן גבירו״ל:

י״ח(יח) להדמות אליו יתברך שנאמר והלכת בדרכיו ופירשו רז״ל מה הוא רחום אף אתה הוי רחום מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא חסיד אף אתה חסיד ויתנהג האדם בכל עניניו במדות האמצעית ולא ילך אל אחד מהקצוות והוא הדרך הישרה והטובה נקראת דרך ה׳ היא שצוה עליה אברהם אבינו לבניו שנאמר אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה׳ ממנין תרי״ג:

י״ט(יט) להיות בבית המקדש במורא וכובד ראש מאימת השי״ת השוכן בתוכו שנאמר ומקדשי תיראו ואמרו בתורת כהנים את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל מקום דעלייהו כתיב ואהי להם למקדש מעט אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ועונש העובר על זה גדול מאד כדאיתא בזהר בפ׳ נשא על פסוק כי יפליא אמרו כל בי כנשתא דעלמא מקדש אקרי ושני חכמים מקובלים גדולים בדורינו פסקו הדבור בבית הכנסת לגמרי רק בדברי תורה ויראת השם והם החכם השלם כמה״ר משה קורדואירו זלה״ה והחכם השלם כמה״ר יצחק אשכנזי זצ״ל וכבד עונש השח אפילו שלא בשעת התפלה כי כן לשון הזוהר מאן דמשתעי בבי כנשתא מפני אימת השוכן בו יתברך דהא כתיב במקום גילוי שכינה קול דממה דקה וכתב סמ״ק דיש לאדם לדון ק״ו מהעמים העומדים בבית תפלותם שעומדים כאלמים וכן כתב הכלבו לכן יש לאדם ללמוד ק״ו העומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ענף מצוה:

כ׳(כ) וכן כתב רבינו יונה מעלות רבות נמסרו לנו במצות עשה מעלת הבחירה אחת שנאמר ובחרת בחיים ובכל עת שמזדמן לפני האדם איסור או ספק איסור והוא פורש מקיים מצות עשה זו ובסוף פ״ק דקדושין כתב רבינו נסים דמאי דאמרינן בכוליה גמרא ספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים וכתב שכן דעת רש״י ובתשובה כתב אפילו בעסקי העולם כל המשכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי׳ באפשר רחוק ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות עכ״ל, ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

כ״א(כא) ומעלת שלמות הבטחון בו ית׳ מצוה שנית שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך וכן כתב הרמב״ן שזו מצות עשה שלא נשאל מהוברי השמים החוזים בכוכבים ולא מזולתם מה לעתיד להיות אם נשמע דבר מהם נאמין כי הכל ביד ה׳ מפיר אותותם כפי התקרבנו לעבודתו והכי איתא במסכת פסחים ומינה נלמוד דמצוה לבטוח בו ית׳ בכל לב בכל ענייני העולם כמפורש בקבלה ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ ארור הגבר אשר יבטח באדם כו׳ וכתיב בטחו בו בכל עת וכתיב בטח אל ה׳ בכל לבך ממנין תרי״ג לרבינו יונה ולגאון ור״ש גבירול ורמב״ן וסמ״ק:

כ״ב(כב) ומעלת התבונן בגדולתו ית׳ מצוה שלישית שנאמר וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה׳ הוא האלהים דוד אמר ה׳ משמים השקיף על בני אדם לראות -- היש משכיל דורש את אלהים וכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלהים ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

כ״ג(כג) ומעלת זכרון חסדיו ית׳ והתבונן בהם מצוה רביעית שנא׳ וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר ויאכילך את המן שמלתך לא בלתה כו׳ ומינה נלמוד מק״ו אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל שמציל אותנו משיני אריות רשעים העומדים תמיד עלינו לכלותינו ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור לולי ה׳ שהיה לנו וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה׳ יתברך מעת שיצרו בבטן אמו ואז יכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה וכן שמעתי מפי מורי הרב החסיד כמהור״ר יוסף סאגיש זצ״ל, ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

כ״ד(כד) לזכור בכל יום בלבבנו כי עבדים היינו לפרעה במצרים בעבודת פרך בחמר ובלבנים ואלו לא הוציאנו עדיין אנו ובנינו היינו עבדים שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים וכתיב ואותנו הוציא משם וכדתניא בהגדה דפסח בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא עצמו יצא ממצרים ופרי המחשבה הזאת כדי שלא יחזיק האדם עצמו כבן חורין כדתנן באבות ואין אתה בן חורין. ובזוהר פרשת בהר סיני עלה קי״א לאשתדל בתר פקודי אורייתא דכלא איקרי עבודה כעבד דאשתדל בתר מאריה בכל מה דאצטריך בגין דישראל אקרון ליה עבדים דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם מאי טעמא אינון עבדים בגין אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ובג״כ כתיב בעשר אמירן לבתר דכתיב אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים למפלח לי כעבד דפלח למאריה דפרק ליה מכל מרעין בישין דעלמא עכ״ל, וסתם זכירה בלב כדאיתא בספרא ובספרי ומקרא יתירא דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים דרשו ז״ל דחיובא נמי להזכיר יציאת מצרים בפה כדי לחזק הלב דרחמנא לבא בעי. ורשב״ץ וסמ״ק מנו מתרי״ג מצות זכרון יציאת מצרים בפה בכל יום וענף המצוה העקרית לזכור אותה בלב חרד, חלק מצוה:

כ״ה(כה) כשם שמצוה לזכור יציאת מצרים ביום בך מצוה לזוכרה בלילה כדאיתא בפ״ק דברכות כי נתן לב כי גם בלילה היו המצרים מש משעבדים אותנו כדאמרו ז׳ על פסוק וירא איש מצרי מכה איש עברי שהיו מעמידים את ישראל למלאכתם מקריאת הגבר ולכך הרג בכוריהם בלילה ומרוב צרתם כתיב ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו כל מצרים ויאמר קומו צאו כו׳ ועל ידי זכרון זה נשתעבד לאלהינו יתברך גם בלילות ובמקום פולחן מצראי בליליא ניקום בלילי׳ לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא דכתיב קומי רוני בלילה ולא נחזיק טובה ל לעצמנו וכדכתיבנא לעיל סימן ז׳. ענף מצוה:

כ״ו(כו) איש אמו ואביו תיראו מפני צווי ה׳ ידמה אותם בעיניו כמלך ומלכה ויפחד וירעד מאד מל מלעבור על רצונם אלא כל אשר יצוו שניהם או א׳ מהם יהיה הדבר בעיניו דבר מלך שלטון לא יטה ימין ושמאל דלא שייך ל׳ מורא אלא באדון או מלך על עבדיו שנא׳ ואם אדונים אני איה מוראי כו׳ וכתיב ירא את ה׳ בני ומלך כללו של דבר יתנהג עמהם כמו שהיה מתנהג עם מלך בשר ודם שירא מאד פן יתיז ראשו אפילו קרעו כסותו ורקקו בפניו והכהו ישתוק ויסבול מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו שהשוה מוראם למוראו דכתיב את ה׳ אלהיך תירא וכתיב בהם איש אמו ואביו תיראו לפי ששלשתן שותפין ביצירתו והמצער אביו או אמו כאלו ציער השי״ת ומחמת יראתו לא ישב ולא יעמוד במקום המיוחד לאחד מהם ולא סותר דבריו אע״פ שהוא יודע שאינו כן לא יאמר לא לא כן הי׳ אפילו להכריע ולומר יפה אמר אבי או אמי אסור מפני שמשוה עצמו אליהם שהוא כדאי להכריעו ונוהגת בזכרים ובנקבות ומה שאז״ל איש ספק בידו לעשות היינו כפי דרך הגמ׳ אם אין ענין למורא תנהו ענין לכבוד של מאכל ומשקה ושירות פרט לאשה שרשות בעלה עליה, ממנין תרי״ג:

כ״ז(כז) מצות מורא האב מצוה לעצמה ומצות מורא האם מצוה ל לעצמה אעפ״י של שלענין מנין תרי״ג נמנו לא׳ וארו״ל לכך הקדים בכבוד אב שנאמר כבד את אביך ואת אמך ובמורא הקדים האם שנא׳ איש אמו ואביו תיראו לומר ששקולים הם וקראו רז״ל מצות כיבוד אב ואם ומוראם חמורה שבחמורות שבתורה רק אם אביו ואמו יאמרו אליו שיעבור על אחד מאיסורי תורה או אפילו על איסור דרבנן לא ישמע להם בזה ואם מתעסק בכבוד אב ואם ונזדמנה מצות עשה לפניו פטור שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אם קודם שהתחיל במצות כבודם ומוראם נזדמנה לפניו אם אפשר למצוה שתעשה ע״י אחרים תעשה ואם לאו עשנה הוא הכל מפורש בפ״ק דקדושין, ובדברי הפוסקים, חלק מצוה:

כ״ח(כח) ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר רק בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ויהי׳ רוצה כבוד חבירו ככבוד עצמו ואהבתו וחמלתו על חבירו כאהבתו וחמלתו על עצמו ומבקש עצתו ושמה בטובתו ומיצר בצרתו ודבורו עמו תמיד בנחת דרך חבה וכבוד והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא אע״פ שאין חבירו עומד שם ולא הגיע לו בושת ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי וארז״ל דבמצוה זו כלולה כל התורה כולה ממנין תרי״ג:

כ״ט(כט) ואהבת את הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה אחד מפני שהוא בכלל ישראל ואחד מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר ממנין תרי״ג:

ל׳(ל) בצדק תשפוט עמיתך מצות עשה כוללת שתים א׳ לדיין כדלקמן ואחד לכל אדם ותלויה בלב והיינו לדון כל סתם אדם מישראל לכף זכות וידונו אותך לכף זכות בשמים וכתב החסיד הרב ר׳ יוסף יעב״ץ ומה שאמרו יהיה כל אדם בעיניך כלסטים ומכבדו כרבן גמליאל היינו קודם מעשה להשמר ממנו כדי שלא תבא לידי חשדא אבל אם חסר חפץ מביתך תתלה באבידה או בהעלמה וכן כל כיוצא בזה ממנין תרי״ג:

ל״א(לא) להצדיק הדין על המאורע בין בגופו בין בבניו בין בממונו שנאמר וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך ויקבע זה בלבו ויכוף ראשו וישתוק שנאמר וידום אהרן ולא יצדיק נפשו מאלהים גם לא יאמר מקרה הוא כי אז ילך עמו השי״ת בחמת קרי אלא יפשפש במעשיו וישוב בתשובה וזה חלק עיקרי ממצות ואהבת את ה׳ דכתיב בכל מאדך ודרשו ז׳ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בין טוב ובין יסורין לקבל בשמחה דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה אם משפט אשירה וארז״ל הנעלבים ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שהרי הוא יתברך אוהב אותנו דכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳ וחביבים עלינו יסורים שמביא עלינו שהכל לטובתינו וכתיב נאמנים פצעי אוהב וכתיב שבטך ומשענתך המה יונחמוני ממנין תרי״ג לסמ״ק וסמ״ג:

ל״ב(לב) ומלתם את ערלת לבבכם פי׳ שיהא לבו של אדם רך לקבל דברי המוכיח ולא ישנאהו אדרבה יוסיף לו אהבה על דרך הוכח לחכם ויאהבך ממנין תרי״ג לסמ״ק:

ל״ג(לג) כתיב שמור את יום השבת לקדשו בדברות אחרונות ובראשונות כתיב זכור ואז״ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכתב רמב״ן מתיבת לקדשו למדו רז״ל מצות עשה אחת מתרי״ג והיא אמירת קדוש בשבת אבל עיקרו של פסוק מיירי בכל הימים לזכור את יום השבת בלב ובפה כדי שתהיה האמנת חידוש העולם בלבבנו עדי עד ולכך לא יהיה זז זכרון שבת ממנו וכשנמנה הימים לא נמנה כגוים לוני״ש מארטי״ש מארקו לי״ש אלא אחד בשבת שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת ששי בשבת כדאיתא במכילתא וכן כל כיוצא בזה באופן שלא ימוש מפיו בכל יום זכרון השבת וזה לשון ספרא זכור את יום השבת יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך עכ״ל למדנו שמצוה לזכור בלב כל הימים את יום השבת ענף מצוה:

ל״ד(לד) מצות עשה שישוב החוטא מחטאו שנאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ולה שני ענפים הענף העיקר בלב שנתחרט חרטה גדולה ויסכים הסכמה חזקה שלא יחטא עוד עד יום מותו שנאמר שובו עדי בכל לבבכם וארז״ל במסכת קידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אע״פ שעד עתה היה רשע ע גמור לעינינו הרי זו מקודשת מספק שמא באותו רגע הרהר תשובה בלבו דמיד אקרי צדיק גמור לפני ה׳ הרואה כליות ולב והענף השני בפה שיפרט החטא בפיו ויאמר שלא יוסיף לחטא שנאמר והתודה אשר חטא וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב וכתיב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו ובעבור התשובה הגאולה מתעכבת שנאמר שובה אלי ואשובה אליכם ובכל יום ויום בת קול מכרזת שובו בנים שובבים כדאיתא בזוהר פרשת נשא לכן כל איש יחרד וישוב אחרים מעון כפי כחו במתק לשונו וימצא חן בעיני מלכו של עולם אשרי חלקו ממנין תרי״ג:

ל״ה(לה) כבד את אביך ואת אמך מצינו כבוד בלב דכתיב מי יגור באהליך כו׳ נבזה בעיניו נמאס היינו עיני השכל שיחשוב האדם בלבו כי הוא נבזה ומאוס ונקלה וסיפיה דקרא ואת יראי ה׳ יכבד ואם הכבוד בדברים ובמעשה בלבד ולא בלב הרי משוה אותם לו שהם נבזים ומאוסים בעיניו כמוהו רק מכבד אותם בפה מפני שהש״י צוה אלא כרחך הכי קאמר ואת יראי ה׳ יכבד בעיניו שידמה בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ שזהו עיקר כבודם ומתוך כך ודאי יכבדם בדבור ובמעשה ועל המבזה אביו או אמו בלבו או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה נאמר ארור מקלה אביו ואמו ופירשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון ואשכחן בזיון בלב דכתיב ותבז לו בלבה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וכתיב ותקל גברתה בעיניה ועל זה אמר שלמה עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את אמו רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנשאת לאיש אחר אחרי מות אביו והאיש הזה הלך דרך ים ונהרג והושלך לים וחפשו היהודים לקברו ומצאהו על שפת הים ועין אחת נוקרת שנקרוה העורבים הרי לך בכבוד האב, ענף מצוה:

ל״ו(לו) וכן כבוד האם דהרי שקולים הם כדכתיבנא לעיל ונראה דעיקר מצות כבוד בלב דהא רחמנא לבא בעי בכל מצוה ועוד הרי השוה ית׳ כבודם לכבודו הוא ית׳ נתרעם בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני כלומר שעיקר כבודי בלב, ענף מצוה:

ל״ז(לז לח) לשון הזוהר פרשת כי תצא בגברא דאשתדל בתר אבוה ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה רוחיה ונשמתיה וכל עלמא דהוה ליה חשוב ליה לאי למעבד ביה רעותא דאבויה ואמיה ולמפלח לון ביה עכ״ל למדנו שקבלה בידם שבכלל כבודם האהבה ודין הוא שהרי אמרו במדרש דכל מצות כבוד אב ואם היא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובה שגמלוהו ומי שאינו מכבדם נקרא רשע דכתיב לוה רשע ולא ישלם והמאכילם ומשקה אותם ועושה להם כל צרכיהם נקרא צדיק שנא׳ וצדיק חונן ונותן היינו שנותן להם בלב חונן כדרך שהיו הם נותנים לו ולא בלב אכזרי ובכלל הפרעון שיאהב אותם אהבה עזה כדרך שהיו הם אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא כבד, וכתב בס׳ המדות ואם אין אדם מכבד אביו ואמו גזירות קשות באות עליו כענין שנאמר ויאמר ה׳ יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו׳ עכ״ל כלומר שהרי השוה ה׳ כבודם לכבודו ואע״פ שהפסוק זה כתוב בכבוד הבורא הוא הדין על כבוד אב ואם ענפי מצוה:

ל״ח(לט) מצות ביקור חולים מנאוה ממנין תרי״ג כדנכתוב לקמן וענף אחד מהמצוה דכשיראה חבירו בצער יצטער בלבו ויתפלל ויבקש עליו רחמים והמבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים מצות ביקור חולים בטור בבית יוסף בשם רמב״ן וכבר כתבנו למעלה דלפי שהתפלה עיקרה בלב מנאה סמ״ק במצות הלב ענף מצוה:

ל״ט(מ מא) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ פירוש יד מקום מיוחד וכתיב ויתד תהיה לך על אזניך וכסית את צאתך והיה מחנך קדוש תחלת הפרשה כי תצא מחנה על אויביך לדעת רמב״ם ורבינו יונה מצות אלו מיוחדות במחנה המלחמה והם שתים ויד למי קסנים שאין צריך לכסות ויתד לגדולים שצריך לכסות ינתן טעם הפסוק לפי שה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך הלכך והיה מחניך קדוש בפ״ג דמסכת ברכות ובפ׳ כ״ג דמסכת שבת אמרינן בהדיא דמן התורה אסור להרהר בדברי תורה או בתפלה כנגד עמוד של מי רגלים שנאמר ויד וגו׳ וכן כנגד צואה או בבית המרחץ או בבית הכסא או במבואות המטונפות שנאמר ויתד וגו׳ דבעינן והיה מחניך קדוש וכתב רבינו יונה דקבלו רז״ל דבכלל פסוק והיה מחניך קדוש צריך שיהיו מחנינו קדוש בכל מקום שאנו עוסקים בתורה או מהרהרין בה אבל במחנה המלחמה אפילו בלא הרהור תורה נאסרו ולדעת הרב ז״ל הרי אלו שתי ענפי מצוה אפי׳ חוץ למלחמה בכל מקום הרהור תורה או תפלה אבל רשב״ץ כתב כי עיקר שתי מצות אלו אינן מיוחדות במחנה המלחמה אלא בכל מקום וקרא יהיב עעמא למה ויד תהיה לך וגו׳ משום דבעינן והיה מחנך קדוש והרי ישראל תמיד מהרהרין בתורה וכן נראה מדברי רשב״י במסכת שבת פ׳ השואל, ולדעתם יש לומר דלרבותא נקט קרא כי תצא מחנה על אויביך דלא תימא שלא תטריח את אנשי המלחמה דוגמת דמאי דאמרו במסכת עירובין דפטרו במחנה המלחמה נטילת ידים ועירוב ודמאי קמ״ל ואמרו רז״ל דכי מהרהר בדברי תורה במקום שאסור להרהר עליו נאמר כי דבר ה׳ בזה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ממנין תרי״ג, (מב) בזוהר פ׳ תצוה אמר דהכועס הנשמה קדושה מסתלק ממנו ושורה במקומה רוח רעה היא עבודה זרה נקראת אל זר ועל זה נאמר לא יהיה בך אל זר וכתיב חדלו לכם מן האדם הכעסן אשר בכעסו החליף הנשמה בעבודה זרה זהו פי׳ אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרא במה אלא במה כלומר כי הוא עצמו נחשב ע״ז ועל זה רמז בתורה אלהי מסכה לא תעשה לך כלומר לא תעשה עצמך ע״ז והיינו ע״י כעס הרי לא תעשה וסמיך ליה את חג המצות תשמור למצות עשה רמז שישמור את הנשמה הקדושה שבו לא תפרד ממנו ע״י הכעס אלא יהי׳ לבו נח ומיושב תמיד ועל זה אמרו במדרש הנעלם שנרמז בתורה ונח מצא חן בעיני ה׳ כלומר ע״י שהיה לבו תמיד נח ומיושב מצא חן בעיני ה׳ דכל ניחא מסטרא דקדושה וכל רוגזא מסטרא דמסאבא וכתיב בתריה אלה תולדות נח כו׳ שלשה פעמים נח שמתוך שלבו נח ומיושב מאד יהיה נח בדבורו נח בהילוכו נח במעשיו ואע״פ שאין המקראות יוצאין מידי פשוטן דרך רמז נאמר בהם למשה בסיני כל אלו הדברים ענף מצוה:

מ׳(מג) בסדר עולם מונה קצת מצות עשה התלויות באיברים ומנה מצוה תלויה בלב ושמתם את דברי אלה על לבבכם היינו שחייב אדם בקוראו פ׳ שניה של קריאת שמע לקבל עליו עול מצותיו ית׳ וכדתנן פ׳ שני דמסכת ברכות למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח״כ יקבל עליו עול מצות ופירוש ושמתם על לבבכם כמו וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל וכתב רבינו יונה ארור האיש אשר לא יקום את דברי התורה הזאת לעשות אותם לא אמר אשר לא יעשה אלא אשר לא יקום לעשות פי׳ אשר לא יקבל על נפשו לעשות מצותיו, ענף מצוה:

מ״א(מד) אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית׳ קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה הכי איתא בסדר עולם וחותם שני שם בנו ית׳ והם התפילין דכתיב והיה לאות על ידכם ובשבת דליכא תפילין הוא עצמו אות דכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכלהו מועדים אקרו שבת ואין איש מישראל חסר משני אותות ועל פי שנים עדים יקום דבר כדכתב הסמ״ג וכדאיתא בתיקוני הזוהר והציצית אשר צונו ית׳ רמז לרצועת הדין שלא יאמר האדם הקב״ה רחום אע״פ שאחטא לא יעניש אותי, ארבע ציציות נגד ארבע מיתות ב״ד אע״פ שבטלו סנהדרין הוא ית׳ מעניש דוגמת ארבע מיתות בעולם הזה, וגם הארבעה ציציות רמז לארבעה שפטיו הרעים האמורים בספר יחזקאל חרב ורעב וחיה רעה ודבר ושמונה חוטין שבכנף לעורר לב רשע וטוב לו בעולם הזה ולא ילקה באחד מאלה יהא מבושר שילקה בגיהנם, השבע חוטי לבן רמז לשבע מדורות אש שבגיהנם והשמיני תכלת רמז למלאך המשחית הממונה על גיהנם ותחת ידו כמה אלפים ורבבות מלאכי החבלה עושים שפטים גדולים ברשעים שבגיהנם כדאיתא בזוהר. גם כללות חוטי הארבע כנפות ל״ב וארבע ציציות עצמן הרי ל״ו רמז לשלשים וששה כריתות שענש הקב״ה בתורה וזה רמזו ירמיה במגילת קינות שהתחיל בתיבת איכ״ה שעולה בגימטריא ל״ו רמז שעברו ישראל על ל״ו כריתות שבתורה לכך נענשו כדאיתא במדרש איכה רבתי ענף מצוה:

מ״ב(מה) זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים וסמיך ליה השמר בנגע צרעת כלומר השמר פן תשכח לדבר לשון הרע ותלקה כמותה ודרשו בספרי השמר בלב זכור בפה וקיימא לן השמר הכתוב אצל המצות עשה היא נמי מצות עשה הילכך מצוה על האדם להעלות על לבו כל יום דבור מרים ועונשה כדי שיסגור פיו ויחרד מלדבר לשון הרע וזה עון גדול ועליו נאמרו גורו לכם מפני חרב והמשכיל ידום כדאיתא בזוהר, ממנין תרי״ג לע״ד: