ספר חרדים, מצות התשובה ב׳Sefer Charedim, The Commandment of Repentance 2
א׳אע״פ שהעקרים כלם עשרים המיוחדים שבהם הם ג׳:
1
ב׳א׳ חרטה:
2
ג׳ב׳ עזיבת החטא שיסכים בלבו שלא יוסיף עד יום מותו לחטוא עד נקודה אחרונה שתצא נשמתו:
3
ד׳ג׳ וידוי דברים בפרטות לפני ה׳ בהכנעה ודמעה והוידוי יקרא קרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו ואמרינן בפרק בתרא דזבחים דקרבן בלא תשובה נקרא זבח רשעים תועבה והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שישוב ולא יחטא עוד יקרא תועבה ובשובו לכסלה יקטרגו עליו בשמים והודו נהפך עליו למשחית שיאמרו לפני מלכו של עולם הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו ראשון ככלב ששב על קיאו כדפי׳ החסיד על פסוק והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי וכתיב בתריה אף אני אלך עמם בקרי וקשה וכי זה פרי התשובה אלא על כרחך פי׳ במעלם כלומר בעוד מעלם בי שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי והוי כטובל ושרץ בידו כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלה לפיכך ה׳ כועס עליהם יותר ואומר אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם ובאמת כבר היו בארצות אויביהם כדכתיב לעיל אלא פירוש והבאתי שארחיקם עוד מלפני מא״י מרחוק עוד בארץ אויביהם והכי איתא בזוהר גם התעניות והסיגופים הבל המה מעשה תעתועים וראינו בזמן הזה כי רשע אחד אחרי שלשה ימים ושלשה לילות דהפסקת תענית ביום הרביעי חזר לסורו וטמא בזימה תשוקתו כך העיד לי החכם החסיד הקדוש הרב יעקב גוינוזו זצ״ל לכן כתב הרב רבינו יונה שאדם שהרבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גדולה וגמר בלבו לעזוב החטא עד יום מותו ועבר עידן ועידנין שהוא בטהרה גמורה ודמעתו על לחיו אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת לבו וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף הכנעה משל למי שהמרה פי המלך לא ישלח לו דורון שיטרפנו לו על פניו אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו והוא מתחנן לו בדמעה ואחרי כן ישלח לו דורון וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחלה ואח״כ קרבן עולה שהעולה היא דורון והחטאת היא הטהרה והנקיון ורחיצת הכתם וזהו שאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה׳ וירחמהו והפסוק שאומר הפך זה דכתיב ומודה ועוזב ירוחם זה הפסוק מדבר במי שבמקרה עבר עבירה ונפשו מרה לו וזה ודאי לא ישוב לכסלה יתענה ויתודה מיד כי ודאי כל ימיו יעזוב אותו החטא וירוחם משמים והצום והבכי והמספד והשק לכפר עון למדנו מאדם הראשון שהתענה ק״ל שנה על חטאו וכן ראובן שהיה בתענית ושק עד יום מותו ומדוד שהקים עולה של תשובה ואמר עונותי בצום נפשי וכתיב פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך והנביא יואל אמר וגם עתה נאם ה׳ שובו עדי בכל לבבכם בצום ובכי ומספד גם השק והתענית נלמד מאנשי ננוה אך שם לא נאמר וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ופירשו ז״ל דרכם הרעה זה משכב זכור והחמס הוא גזל שקבלו על נפשם עד יום מותם לא יוסיפו לחטוא והגזל השיבו לבעלים למדנו שזהו העיקר הגדול והשאר טפלה לו אך הם קישוט לנפש אחרי טהרתם והרב המקובל האלהי מהור״ר יצחק אשכנזי כאשר הופיע עליו רוח הקודש השיב רבים מעון כי למדם גודל פגם כל עון בספירותיו של אדון יחיד ולמד למשכילים התיקון אשר יעשו לנפשם דברי הצומות וזעקתם במספרם כמשפטם ובכוונתם הגדולה והחזקה על דרך האמת על ידי שמות הקדש תצלנה אוזים משמוע והרעיונים יכהלו מהבין וכבוד אלהים הסתר דבר פן יהיה עונש בדבר אך נכתוב מספר התעניות הצריכים לכל עבירה והפסוק שיאמר השב ונניח הכוונה לשי״ת כדאמרו ז״ל על, פסוק ומעשה ידינו כוננה עלינו עון זרע לבטלה פגם גדול עושה למעלה הוא היה עון דור המבול הוא היה עון ער ואונן ויש בעון זה מדריגות, א׳ יש מהרהר בזכר או בנקבה ובא לידי קדי ביום בפועל או בלילה בחלום ע״י לילית שנדמית לחוטא הזה לזכר או לנקבה וע״ז נאמר ונשמרת מכל דבר רע ונאמר הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם מדרגה שנית למעלה הימנה הבא על אשתו כדרכה ודש מבפנים וזורה מבחוץ, מדריגה שלישית למעלה הימנה הבא על אשתו שלא כדרכה כדאיתא בזוהר בהיכלות הטומאה ומפורש ביבמות פ״ד אחי׳ שזה היה עון ער ואונן שהיה רע בעיני ה׳ והמיתם ולפנינו נאריד בזה מדרגה ד׳ למעלה הימנה הנוגע בערותו ביד או ברגל ומוציא זרע לבטלה ע״י שפשוף וזה היה עון דור המבול ואפי׳ נגיעה באבר אסורה פן יחם ע״ד שאמרו רבותינו ז״ל האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם ותשובתו שמונים וארבע תעניות כמנין שנותיו של יעקב שהיה בן שמונים וארבע שנה ולא ראה קרי כלל אלא ראובן היתה טיפה ראשונה שלו שנאמר ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני וקודם שיעשה השמונים וארבע תעניות יטבול ויאמר פסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בדמעה ומכוין שהשי״ת יטהר נפשו על דרך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, עון משכב זכור אחר עזיבת החטא יטבול ויתענה רג״ל תעניות כמין זכור ובכל בקר וערב של תעניות יאמר פסוקים אלו זכור תזכור ותשוח עלי נפשי ואומר ואני אמרתי בחפזי, הבא על נכרית או על בהמה או חיה או עוף בין טמאים בין טהורים פגמו גדול ותשובתו רי״ו תעניות ותשובה הבא על א״א יתענה שכ״ה תעניות ותשובה הבא על הנדה יתענה נ״ט תעניות כמנין נדה ועל כל א׳ מאלה ילקה וילבש שק ויתפלש באפר ויעשה מספד מר יותר מאלו מת לו בנו יחידו בכורו מוטל לפניו שהרי אין לאיש נכבד מנפשו ועוד הרי המלאכים אשר סביביו רחוקים ממנו ארבע אמות יען כי מנודה לרב מנודה לתלמיד והרי אדון הכל נידה את הרשע הזה אשר פגם בספירותיו ועצב את רוח קדשו ובכל יום מכריזין אותו בשמים וכדאיתא בזוהר ובגמרא מסכת ניטין וכתב רמב״ם שגם עון הנשבע לשוא או לשקר חמור ככריתות ומיתות ב״ד שהרי נזדעזע העולם כשאמר ה׳ בסיני לא תשא את שם ה׳ ואמרו המקובלים כי גם בכל עת שאדם נשבע לשוא או לשקר מרעיש את העולם ומקללין אותו בבית דין שלמעלה ותשובתו שלשים ושבעה תעניות כמנין הבל שיצא מפיו והמקלל אביו או אמו או מבזה אותם בדברים או בלתי מכבד עון גדול הוא כדאמרו רבותינו ז״ל מצות כיבוד אב ואם היא מן המצות החמורות שבתורה ותשובתו אחרי טהרתו שיתענה ששים תעניות ושק ואפר יציע אמרו הראשונים ר״ת תשובה דרך רמז ״תענית שק ואפר בכי הספד והתענית צריך צדקה מה שהיה צריך לאכול ביום ההוא יתן לעניים וכן אמר הקדוש ר׳ שלמה מלכו ז״ל מאי תענית ת״ת ענ״י כדאז״ל אגרא דתעניתא צדקתא. עון זרע לבטלה חמור מאד ואחד מן הדרכים הבא על אשתו שלא כדרכה כדכתיבנא לעיל שזה היה עון ער ואונן והכי מפורש בהדיא בזוהר בהיכלות הטומאה בהיכל הנקרא שחת כנגד שם אחד משמות יצר הרע שנקרא טמא וזה לשונו של ר׳ שמעון בן יוחאי שם פתחא קדמאה ביה קיימא חד ממנא מסטירי״א שמיה וכמה אלף ורבבן ממנן תחותיה והאי איהו קיימא על כל אינון דמחבלי ארחייהו לאושדא זרעא על ארעא או דמפקי זרעא דלא כארחא או לכל אינון. דמזנו בידייהו אלין אינון דלא חמאן אנפי שכינתא כלל האי ממנא דבסטר מסאבא דקאמרן נפיק בההוא זמנא וכמה אינון אלף ורבבן כלהו מתכנפי על ההוא בר נש ומסאבי ליה בהאי עלמא ולבתר כד נפק נשמתיה מניה האי ממנא וכל אינון דעמיה מסאבין ליה לנשמתיה ואחדין ביה ואסתאבת בה ואעילו לה לאתדנא בהו ואלין אקרון שכבת זרע רותחת דכלהו רוגזין מסאבין קיימין כלהו על דא בגין דכלהו קיימין ושארן עליה דבר נש בההוא זמנא דארתח גרמיה וחמים ליה לתיאובתא דא וכדין נטלין ליה לההוא תיאובתא וההוא זרעא אתושד בארעא ואתקפו ביה ונטלי ליה וסלקי ליה לעילא וגרמו דברית דא דאשתעבד בסטרא מסאבא עכ״ל ויש קצת בני אדם טועין בעון זה זה כי לא ידעו שהוא אסור ומהם מי שלא קדם יראת חטאו לחכמתו להיות מן החרדים על דברו יתברך ולמדו מן הגמרא מה שהיה נראה לכאורה דאין בזה עון אשר חטא מדגרסינן סוף פרק שלישי דמסכת נדרים דאשה א׳ באה לפני רבינו הקדוש ואמרה לו שולחן ערכתי לו והפכו ואחרת ג״כ באה לפני רב ואמרו דמותר הוא ופירשו קצת מפרשים דהפיכה זו היינו בעילה שלא כדרכה והורו בזה היתר לעצמם ולא נתנו לב לירד לעומקה של הלכה ולהסתכל בדברי רבני ישראל מפרשי הגמרא שכלם הקשו על סוגיא זו מאותה סוגיא דיבמות בפרק ד׳ אחין שאמר שם בהדיא דער ועונן זה היה עון מיתתם ששמשו שלא כדרכה רבינו משה בר מיימון תירוץ דער ועונן כששמשו הוציאו זרע לבטלה בגופה של אשה ומה שהתיר רב ורבי לבעול שלא כדרכו היינו בלא הוצאת זרע אלא יבעול במהירות ולפרוש מיד לבוא אלי׳ כדרכה ואז יטילו זרע במקום הראוי ליזרע והרא״ש תירץ שלא התירו רב ורבי רק פעם א׳ באקראי פעם א׳ בכל ימיו של אדם והאנשים שהזכרתי למעלה לקחו היתר לעצמן נגד החכמים האלה שמרגילין שלא כדרכה וגם מוציאין זרע במקום הטינופת לבטלה הפך הסוגיא של יבמות שאמרה שהם חייבים מיתה על בעילה זו לכולי עלמא בין לדברי הרא״ש לדברי רמב״ם והרי חלקם של אלו האנשים במדור שני גיהנם הנקרא שחת וממונה עליו טמא טמא יקרא, והאמת שאין היתר כלל במקום הטינופת שהרי הרב רבינו אשר הקשה על תירוצו של הרמב״ם שאם הדבר אמת דשלא כדרכו במהירות בלא הוצאת זרע הוא שהתירו רבי ורב היה להם להזהיר לאותם האנשים מאוד בדבר שהרי בקלות יבואו לעון מיתה ולכך פי׳ הרא״ש שלא הותר אלא פעם אחת בכל ימיו ואיברא גם לתירוץ הרא״ש קשה שהיה להם להזהיר לאיש שלא ירגיל ועוד קשה אי חשיב זרע לבטלה דנקרא שופך דמים ומביא מבול לעולם ובו מתו ער ואונן כדאמר בהדיא פרק ארבעה אחין פעם אחת מי התירו שאמרו רב ורבי שהתורה התירה ואם אינו זרע לבטלה אפילו פעמים רבות מי אסרו אלו הן דברים שאין הדעת סובלתן ועוד קשה לפירושם מדאמר בגמרא לעיל מינה דר׳ יוחנן בן דהבאי פליג דההופך שולחנו הוו ליה בנין חגרין מהבטן משמע דבתשמיש הראוי להוליד קאמר ולא מפני פעם אחת ועיקר ראיית המפרשים להתר שלא כדרכה מהא דאמר בסנהדרין אמר ר׳ אלעזר אמר רבי חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה שנאמר ודבק באשתו וכו׳. אמר רבא מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מחייב אלא אמר רבא בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור שנאמר ודבק וכו׳ ודעת הראב״ד ז״ל ד דאין זו ראיה כלל דהא אפי׳ לדעתם יש להקשות מאי פריך מי איכא מידי דישראל לא מחייב דילמא ר״א בהוצאת הזרע קאמר כסתם ביאה או ר״א בהרגל קאמר לתירוצם השני ולא קשיא מידי וניחא לומר הכי מלשבש המימרא דרבי אלעזר ולומר אלא כי אתמר הכי אתמר ואם לא ניחא לרבא לפרושי מלת הבא דאמר ר׳ אלעזר למה שבש המימרא מחיוב לפטור כיון דקושטא דמלתא דבישראל איכא חיובא על כרחין בהני גוני ועוד מנא ליה לרבא למילף פטורא בבן נח הבא על אשת חבירו דלמא קרא לחיובא אתא כדאמרן ואם תשיב משום דדבק פעם אחת משמע אדרבה בהרגל משמע כדכתיב כאשר ידבק האזור על מתני איש ועוד דטפי ניחא למדרש הכי ולא למדרש ודבק אדיוקא דאשת חבירו דלא כתיב בקרא בהדיא ועוד כיון דעל כרחין בהרגל או בהוצאת זרע איכא חיוב מיתה אפי׳ בישראל משום דנפקא לן ממעשה דער ואונן כדאיתא פ׳ ארבעה אחין ולמה שבש רבא מימרא דר׳ אלעזר דלמא הוא ס״ל דבפעם א׳ איכא חיובא ואי זו משנה או ברייתא הביא לדחות זה והוא המקשה מקשה בכח כל שכן לשבש אלא על כרחין לתרץ כל זה אפי׳ לדעת המפרשים צ״ל דרבא מלישניה דר׳ אלעזר מקשה ליה דמדנקט בן נח משמע דאתא למעוטי ישראל ואי בהרגל או בהוצאת זרע ישראל נמי חייב אלא ודאי בלאו הרגל והוצאת זרע קאמר ולהכי מקשה ליה איך אפשר לחייב בכותי ולא בישראל אלא ודאי לפטורא אתמר דר׳ אלעזר לומר בן נח הבא על אשת חבירו פטור בשלא כדרכה וישראל חייב, והשתא דאתית להכי יש לומר דאין ראיה מכאן להתיר שלא כדרכה כלל כסוגיא דיבמות דאמרה סתם דשלא כדרכה הוי עוז ער ואונן ולא חלקה ומה שהתיר במס׳ נדרים הפכת שולחן היינו שכיבה כדרכה במקום הראוי ליזרע אלא שהיפך השכיבה להיות היא מלמעלה והוא מלמטה כן פירש רש״י ודומה להפך משכב האמור במס׳ ברכות פרק הרואה אי נמי כדפירש הראב״ד ז״ל בספר הקדושה שחבר והטור סי׳ כ״ה באבן העזר דהפיכת שולחן היינו פניו של איש כנגד ערפה של אשה אבל אינו בועל אלא כדרכה מקום שראוי ליזרע דוגמת שכיבת בהמה עם בהמה להוליד ולא קשיא מהאי שמעתא מידי דהא לרבי אלעזר מניה וביה מקשה ליה כדי לחקור הדברים ולומר דודאי לא אמר כך רבי אלעזר אבל ודאי קושטא דמלתא דאיכא מיתה בין בכותי בין בישראל דהיינו מעשה ער ואונן דכתיב בהו מיתה בהדיא אלא ודאי נשתבש השומע דברי ר׳ אלעזר מפטור לחיוב ואם תאמר אמאי נקט רבא האי קושיא ליקשי והא ישראל נמי חייב י״ל משום דאין לו כח להקשות כך דמנא לן על כרחין אלא מער ואונן והנהו בני נח מיחשבי דאכתי לא ניתנה תורה אלא על כרחין להקשות בכח צריך להקשות דודאי אי אפשר לומר דישראל פטור וכותי חייב והכי מקשה מי איכא מידי דישראל לא מחייב וכותי מתחייב אלא ודאי שניהם שוין לחיובא והא לא אצטריך ר׳ אלעזר לא שמועינן דזיל קרי בי רב הוא אלא דין אחר אתא לאשמועינן לפטירא זהו טעמו של ראב״י ז״ל והטור אע״פ שהביא בסימן כ״ה דעת רמב״ם בסוף הסימן הביא דעת ראב״ד כהפיכת שולחן שאינו כפי׳ רמב״ם אליו כמעשה בהמה וכיון דהביא זה במסקנת דבריו נראה דהכי ס״ל בהפיכת שולחן ומעתה אין היתר דשלא כדרכה כלל ואוי למיקל כי הרשב״י ע״ה כתב שאין לעון זה תרופה כי אם בתשובה גדולה תדירה ומעשה היה פה צפת שנת הש״ח ליצירה שבמעמד הרבנים מהור״ר ר׳ יוסף קארו ומהור״ר יצחק מסעוד ומהור״ר אברהם שלום ומורי הרב החסיד ר׳ יוסף שאגים וכמה רבנים אחרים באה אשה ואמרה שבעלה היה בא עליה שלא כדרכה ונידוהו וחרפהו ואמרו לשורפו באש וסוף גרשהו מארץ ישראל וה׳ יציל שארית ישראל מעון ואשמה:
4