ספר הבחור, המאמר הראשוןSefer HaBachur, First Treatise

א׳העקר הראשון. בחלוקת שרשי לשון הקדש לשמונה חלקים:

ב׳א. דע כי כל שרשי לשון הקדש נחלקים לשני מיני פעלים, וכל פעל לששה גזרות, וכל גזרה לשבעה בנינים, וכל בנין לששה זמנים:

ג׳וכל זמן לשני מינים, וכל מין לשני מספרים, וכל מספר לשלשה גופים, ולכל גוף דבור מיוחד. ועתה אבאר כל אחד ואחד:

ד׳ב. השני פעלים האחד עוֹמֵד, והאחד יוֹצֵא.

ה׳הָעוֹמֵד. כמו, הָלַך. עָמַד. יָשַׁב. ודומיהם. שהפעולה עומדת בגוף הפועל ולא תצא ממנו לזולתו.

ו׳והיוצא. כמו, שָׁמַר. פָקַד. הָרַג. ודומיהם, שהפעולה יוצאת ממנו לזולתו, ובהרבה דברים נבדלים הפעלים העומדים מהיוצאים כמו שיתבאר בקצורי זה:

ז׳ג. וששה הַגְזָרות הם שְׁלֵמִים, חֲסֵרִים, וכְפוּלִים.

ח׳ושלשה מיני נָחִים, והֶם נַחֵי אות ראשונה, נחי אות שניה, נחי אות שלישית, הרי ששה גְזָרות:

ט׳ויש עוד שאר גְזָרות כמו נַחֵי הַקְצַווֹת. וַחֲסַרֵי הַקְצָווֹת. ומְרוּבָעִים. ודומיהם, אבל כלם מוּרְכָבִים ויוצאים מאלה הששה כמו שיתבאר:

י׳ד. ושבעה הבנינים מהם שלשה פועֲלִים נקראים אבות. ושלשה פְעוּלִים נקראים תּוֹלְדות:

י״אואחד מהבנינים אב וְתּוֹלדָה. דהיינו; מצד אחד הוא פּועל ומצד אחד הוא פָּעוּל. כמו שיתבאר:

י״בהַפּוֹעֲלִים, הם; קַל. וּפִּעֵל. וְהִפְעִיל:

י״גוְהַפּעוּלִים הם; נִפְעַל. ופֻעֵל. וְהֻפְעַל.

י״דוְהַפּועֵל וְהַפָּעוּל. הוא נקרא הִתְפַעַל:

ט״וה. ולאומר שנמצא עוד בנין הנקרא מְרוּבַע. כמו; שׁוֹפֵט שׁוֹפַטְתָּ וכולי. אָשִׁיב בגזרת נַחֵי הָעַי"ן במאמר שני עקר שמיני, ושם אוכיח בראיות ברורות וצוֹדְקוֹת שאינו ראוי להקרא בִנְיַן בפני עצמו:

ט״זו. וששה זְמַנִּים, הם ששה פעולות. עָבַר. בֵּינוֹנִי. פָּעוּל. מָקוֹר. צִוּוּי. עָתִיד:

י״זושני הַמִּינִים הם הזכר והנקבה:

י״חושני הַמִּסְפָּרִים הם היחיד והרבים:

י״טושלשה גוּפִים הם; הַנִּסְתָּר, וְהַנּוֹכַח, וְהַמְּדַבֵּר בַּעֲדוֹ:

כ׳וְהַדִּבּוּר הַמְּיוּחָד לכל אחד הוא בנקודתו או בתוספת אות אחת או שתים על שלש האותיות השרשיות כגון אותיות תהימו"ן בסוף העברים, ואותיות אֵיתָ"ן בראש העתידים:

כ״אהעקר השני. בביאור ההבדלים אשר בין כל אחת ואחת מן שמנה החלוקות הנזכרות:

כ״בא. דע אף שאמרתי שבכל גזרה שבעה בִּנְיָנִים זה אינו אלא לחלק הַפְּעָלִים היוצאים אבל חלק הפעלים העומדים אין לו רק שלשה בנינים הַפּוֹעֲלִים, כי הבנינים הַפְּעוּלִים אינם צריכים להם כי הם עצמם פְּעוּלִים כאשר רמזתי כבר בסימן ב' ומעטים נמצאים שיבאו בבנין נפעל וְהִתְפָּעֵל כמו שיתבאר בעקר שמיני:

כ״גב. ואשר אמרתי כי לכל בִּנְיַן ששה זמנים זה אינו אלא לשלשָׁה בניני הפועלים כי בארבעה האחרים לא שייך הַפָּעוּל בעבור שהם עצמם פְעוּלִים גם בקצתם לא שייך הצווי כאשר יתבאר בכל אחד מהם:

כ״דג. ואשר אמרתי כי לכל זמן שני מינים זה צודק בכל הזמנים חוץ מן הַמָּקוֹר שלא שייך בו מין כלל כי הוא שוה לכל ונקרא מקור כי ממנו נובעות כל הפעולות שיתבאר עוד.

כ״הואשר אמרתי כי לכל מין שְׁנֵי מִסְפָּרִים גם זה צודק בְּכֻלָּם חוץ מהמקור:

כ״וד. ואשר אמרתי כי לכל מספר שלשה גופים, זה אינו אלא בֶּעָבַר וּבֶעָתִיד. אבל שאר הזמנים אין להם רק גוף אחד, כי אין לַבֵּינוֹנִי וְלַפָּעוּל רק גוף הנסתר.

כ״זואם תרצה לשמש בהם בשאר הגופים צריך להוסיף מלת כנוי הַנּוֹכַח עם הַנּוֹכַח.

כ״חומלת כנוי הַמְּדַבֵּר בַּעֲדוֹ עם הַמְּדַבֵּר בַּעֲדוֹ. כמו; אַתָּה פּוֹקֵד. אֲנִי פּוֹקֵד. אַתֶּם פּוֹקְדִים. אֲנַחְנוּ פּוֹקְדִים. אַתְּ פּוֹקֶדֶת. אַתֶּן פּוֹקְדוֹת. וכן בפעול.

כ״טואין לצווי רק גוף הַנּוֹכַח, ואין לדבר בו בשאר הגופים, כי אין מצווין אלא לנוכח:

ל׳ה. ואשר אמרתי כי לכל גוף דבור מיוחד זה אינו אלא לנוכח ולנסתר, אבל דבור המדבר בעדו, הוא שוה לזכר ולנקבה בכל הפעלים ובכל הכנויים, כמו; אֲנִי. אֲנַחְנוּ. וכן כָּל נִי וְנוּ שבכנויים.

ל״אאבל מלת הנסתרים השוה לזכרים ולנקבות אינה אלא בעבר לבדו כמו פָּקְדוּ.

ל״בוהכלל כי כל דבור האדם נחלק לארבעה חלקים. לְיָחִיד. וּלְרַבִּים. לִיְחִידָה. וּלְרַבּוֹת.

ל״גולכל אחד מאלו שלשה דבורים נוכח. נסתר. מדבר. והיה צריך אם כן להיות בכל זמן שלשה לרבים. שלשה לנקבה יחידה. שלשה לרבות. ולפי שבעבר נשתוו שלשה לזכרים ולנקבות כמו שיבא, על כן נשארו בו תשעה דבורים:

ל״דו. וכן בעתיד היו ראויים להיות שנים עשר דבורים, ולפי שנשתוו גם כן בו שני גופי המדברים בעדם, לא נשארו בו רק עשרה דבורים, ואף כי דבור הנסתרות והנמצאות באו באופן אחד, כי מלת תִּפְקַדְנָה משרתת לשניהם, מכל מקום אינו נקרא שוה, לשתי סבות:

ל״ההאחת כי כל שָׁוֶה שהזכרתי, רוצה לומר שוה לזכר ולנקבה, וזה אינו כן:

ל״ווהשנית שאין הוראתו שוה כי האחת לנסתרות, והשנית לנמצאות, וכן אף כי נעשה שני דבורים מן תִּפְקוֹד, לא נקרא שוה, כי האחת לנוכח, והשנית לנסתרת, ואין לועזין זה כזה, לכך לא נקרא שוה:

ל״ז העקר השלישי. בביאור שלש השמות המונחים לשלש אותיות השרשיות, ובביאור גדר הפעלים השלמים ושאינן שלמים:

ל״חא. עד הנה דברתי על הַגְּזָרוֹת והבנינים ופעולותיהם בכלל:

ל״טועתה אדבר עליהם בפרט, וקודם כל דבר צריך שתדע כי לכל פעל לשון העברי, בין שהוא מהשלמים או משאינן שלמים יש לו שלש אותיות שרשיות, וכבר הסכימו המדקדקים לשקול כל שרש על משקל פעל, וקראו לאות ראשון של כל שרש פ"א, ולשנית עי"ן, ולשלישית למ"ד.

מ׳וכל שרש שתחסר או תנוח בו אחת משלש אותיותיו השרשיות קראו לו חֲסֵרֵי פֵּ"א, או נַחֵי פֵּ"א, או עַיִ"ן, או לַמֵּ"ד.

מ״אובמאמר שני בעקר ששי בסימן ו' אבאר ההפרש שבין הַחֲסֵרִים ובין הַנָּחִים:

מ״בב. לכן זכור נא בכל מקום שתמצא כתוב פ"א הפעל, או עי"ן הפעל, או למ"ד הפעל, בפעלים או בשמות, רוצה לומר אות ראשונה או שנייה או שלישית, ועוד אדבר מזה במשקלי השמות בתחילת מאמר שלישי:

מ״גג. ודע כי כל פעל הנקרא השלמים הוא אשר אין בו אחת מאותיות אֶהֱוִ"י, וגם אין בו נו"ן בראש, וגם אין שתי אותיות אחרונות דומות, כי אז לא תחסר אחת משלש אותיות השרשיות לעולם, לכך נקרא שָׁלֵם.

מ״דופעל שיש בו נון בראש נקרא מגזרת הַחֲסֵרִים, כאשר יתבאר בגזרתו, ופעל שיש בו אחת מאותיות אֶהְוִי ההוא, נקרא מגזרת הנחים, והנני אבאר דרך חנייתם:

מ״הד. האל"ף תנוח בראש או בסוף הפעלים, כמו; מן אָכַל. תאמר אוֹכַל. יֹאכַל תֹּאכַל. ובסוף כמו; קָרָא. קָרָאתָ. וכולי, אבל באמצע לא תנוח כמו שָׁאַג. שָׁאַל. ודומיהם:

מ״והה"א לא תנוח רק בסוף הפעל כמו; גָּלָה. עָשָֹה. ודומיהם. ובראש ובאמצע לא תנוח כמו; הרג. בהל. ודומיהם.

מ״זהוי"ו לא תנוח רק באמצע, כמו; קום. שוב. ודומיהם, אבל בראש או בסוף לא נמצא וי"ו שרשית.

מ״חהיו"ד לא תנוח רק בראש כמו; מן ידע. נאמר אֵדַע יֵדַע. אֵשֵׁב יֵשֵׁב.

מ״טהצירי מורה על היו"ד, ובאמצע לא תבא יו"ד נחה בפעלים לפי דעת קצת, ובסוף לא תבא שרשית לעולם לפי דעת הכל:

נ׳ה. וּפָעַל שיש בו שתי אותיות שרשיות דומות בסוף נקרא מגזרת הכפולים כמו סָבַב. תָּמַם.

נ״אומעטים נמצאים שתהיינה שתי אותיות הראשונות דומות, והם הולכים על דרך השלמים כמו; מן דֶדֶה. נאמר אֶדַּדֶּה (ישעיהו לח טו). ומן שָׁשָׁה. וְשִׁשִׁיתֶם אֶת הָאֵיפָה (יחזקאל מה יג). וכמעט אין עוד בפעלים, ויותר נמצאים בשמות, כמו; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יז). וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר (ירמיהו כב יד). בְּבָבַת עֵינוֹ (זכריה ב יב). ודומיהם מעטים:

נ״בו. ופעלים שיהיו בהם הפ"א והלמ"ד דומות אין גם אחד בשלמים, ומלת יְעַלְעוּ דַם (איוב לט ל), אֵין שָׁרְשׁוֹ עָלַע, כאשר אבאר בספר הֶהַרְכָּבָה. אבל בשרשים שאינן שלמים, נמצא. הָיָה. וְנָתַן. וזולתם מעטים, ויותר נמצאים בשמות, ובפרט עם השי"ן כמו; שֶׁמֶשׁ. שֹׁרֶשׁ. שָׁלשׁ:

נ״ג העקר הרביעי. אתחיל בו לבאר ו' הזמנים הנקראים פְּעוּלוֹת, ואבארם שתים שתים, ואתחיל בָּעָבָרִים וּבַעֲתִידִים:

נ״דא. דע כי הֶעָבַר וְהֶעָתִיד הם עקרי כל הפעולות, ובהם יוכל אדם להסתפק ולדבר בם במקום כל שאר הפעולות, וכן דרך המקרא להשתמש בהם במקום בינוני מקור וצווי, כאשר יתבאר:

נ״הב. והאותיות המשמשות בעברים להורות על גופי הנדברים, הם אותיות תְּהִימוּ"ן ולעולם בסוף.

נ״ווהמשמשים בעתידים הם אותיות אֵיתָ"ן, ולעולם בראש, אמנם אין צריך להאריך בדרך שמושן, כי תראה בלוח הבנינים אשר אחבר אם ירצה אי"ה:

נ״זג. ודע כי עוד שלש אותיות ישמשו בראש העברים, וסימנם שָׁוֶה, ועוד אדבר בם בפרק הַשִּׁמוּשִׁים.

נ״חוהעקרית היא הוי"ו, ושמושה בשני פנים.

נ״טהאחת נקראת וי"ו הַחִבּוּר, והיא המחברת פעל לפעל או שם לשם וכולי, כמו שיתבאר בפרק הנזכר.

ס׳והשנית נקראת וי"ו הַהִפּוּךְ, והיא המפכת עברים לעתידים, ועתידים לעברים, כמו שאבאר פה:

ס״אד. דע, כשתרצה להפך עבר לעתיד תשים וי"ו שואית בראשו.

ס״בכמו; מן שמר וְשָׁמַר יְהֹוָה (דברים ז יב), שהוא כמו; וְיִשְׁמוֹר. וכן; וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל (שמות לא טז), הוא כמו; וְיִשְׁמְרוּ.

ס״גותמיד היא נקודה בשוא, זולת המבטלים המהפכים אותה לשורק, או לפתח, או לחירק, כאשר יתבאר בפרק הנזכר:

ס״דה. ואם תאמר במה אדע אי זה וי"ו החבור או וי"ו ההפוך?

ס״הדע, כשאין לפניה פעל עבר אַחֵר אז היא וי"ו הפוך, ואם לא אז היא וי"ו החבור, ופסוק אחד סימן, מִי פָּעַל וְעָשָֹה (ישעיהו מא ד), והמשכיל יבין, וכן שני הווין של וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (ישעיהו ו ג), הן שתיהן ווי ההפוך לפי שכתוב לפניהן וָאֶרְאֶה אֶת יְהֹוָה, שהיא פעל עבר בעבור הוי"ו הקמוצה שבראה:

ס״וו. ואם ישאל שואל והלא יְכַסֶּה וִיעוֹפֵף אשר לפניהם הם עתידים, נשיב כי דרך המקרא לשים עתיד במקום עבר במקומו שהוא מדבר בדבר הרגיל להיות תמיד. כמו; וְאֵיד יַעֲלֶה (בראשית ב ו). עַל פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ (במדבר ט כ), וכל אותה הפרשה:

ס״זז. ודע כי דרך המקרא לדבר בלשון עבר במקום עתיד, וזה לרוב בדברי נבואה, כי הדבר ברור לפני המקום כאלו נעשה כבר.

ס״חובתלים משלי איוב הוא להפך, כי רוב העתידים הנמצאים בהם, הם במקום עברים, וכן בשירת הים ובפרשת האזינו, אבל בספור דברי מעשה לא נמצאים כאלה רק מעט מזער:

ס״טח. ודע כי יש למלות הנוכח והמדבר בעדו ליחיד סימן אחד להכיר וי"ו החבור מוי"ו ההפוך, וזה כשהם עם וי"ו החבור הם בטעם מלעיל על הרוב, כמו שדינם תמיד זולת וי"ו, כמו; וְאַכַלְתִּי חַטַּאת הַיּוֹם (ויקרא י יט). וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים (הושע יב יא). הם עברים שהטעם מלעיל, אבל עם וי"ו ההפוך ישובו בטעם מלרע על הרוב כמו; וְשָׁמַרְתָּ (אֶת) כָּל חֻקָּיו (שמות טו כו). וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי (ירמיהו א טז), וכן בכל הבנינים מכל הגזרות, חוץ מנחי למ"ד אל"ף או ה"א, שהם תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, כמו; וְקָרָאתָ. וּמָצָאתָ. וּבָנִיתָ ופנית ודומיהם.

ע׳וכלל אחד אתן לך בכל תשע גופי העבר לדעת איזו היא מלעיל או מלרע:

ע״אט. דע כי חמשה מהם תמיד מלרע עם הוי"ו וזולתה, והם; פָּקַד. פָּקְדוּ. פָּקְדָה. פָּקַדְתֶּם. פְּקַדְתֶּן. ושנים תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, והם; פָּקַדְנוּ. וּפָּקַדְתְּ. ושנים מהם זולת הוי"ו הם תמיד מלעיל. ועם הוי"ו לפעמים מלעיל, ולפעמים מלרע, והם; פָּקַדְתָּ. פָּקַדְתִּי. כמו שכתבתי.

ע״בוכלל זה כולל בכל הבנינים מִגִּזְרַת הַשְּׁלֵמִים חוץ מהנסתרים והנסתרות מבנין הפעיל, הם על הרוב מלעיל כמו שיתבאר:

ע״גי. ודע כי שלשה גופים הנסתרים שהם; פָּקַד. פָּקְדוּ. פָּקְדָה. יש להם דין מיוחד, וזה בהסמכם למלה זערה, או למלה שהיא מלעיל, ישובו גם הם מלעיל, כמו; קָרָא לָיְלָה (בראשית א ה). וְשָׁאַל לוֹ (במדבר כז כא). וְקָרְאוּ לוֹ (דברים כה ח). בָּגְדוּ בָהּ (איכה א ב). ודומיהם:

ע״דיא. ודע כי בעתידים יש סימן אחר להכיר החבור וי"ו החבור מן וי"ו ההפוך וזה שוי"ו החבור היא נקודה בשוא, כמו שרמזתי לעיל בסימן ד', אבל וי"ו ההפוך דינה להיות נקודה בפתח ודגש אחריה, כמו; וַיֹּאמֶר. וַתֹּאמֶר. וַנֹּאמֶר, והאל"ף לפי שאינה מקבלת הדגש הבא עליה הוי"ו קמוצה, וכל זה יתבאר היטב בפרק הנ"ל אי"ה:

ע״היב. הנה ידוע תדע כי בלשנות הגוים שלשה מיני עבר והם; עבר נשלם, ועבר בלתי נשלם, ועבר שכבר נשלם.

ע״ואכן בלשון הקדש יבאו שלשתם באופן אחר, ולפי הענין יבואר כל אחד ואחד באחד משלשה האופנים האלו, והנני אתן לך דמיון ממלת פקד הנמצא במקרא על שלש הפנים. פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם (איכה ד כב). הוא עבר נשלם, בלשון אשכנז ער האט גידוכט. ובלשון לעז ויסיטו.

ע״זוַיְהֹוָה פָּקַד אֶת שָֹרָה (בראשית כא א) הוא עבר בלתי נשלם, הרי הוא כמו היה פוקד, בלשון אשכנז ער ראכטע, ובלשון לעז ויסיטאווה. אבל לפי פירוש רש"י ז"ל הוא עבר שכבר נשלם עיין שם.

ע״חכִּי פָּקַד יְהֹוָה אֶת עַמּוֹ (רות א ו), הוא עבר שכבר נשלם, שהרי הוא כמו כבר פקד, בלשון אשכנז ער האטע געדאכט. ובלשון לעז אויאה ויסיטאמו.

ע״טוכן הוי"ו המתהפכת העתיד לעבר, היא מהפכתו לעבר בלתי נשלם על הרוב, כמו; וַיֹּאמֶר. וַיְדַבֵּר. שהם מבוארים כמו; הָיָה אוֹמֵר. הָיָה מְדַבֵּר, בלשון אשכנז: ער זאגטע. ער רעדיטע. זולת בקצת מקומות כאשר יקדם לו עבר הנשלם אז גם כן הוא כמוהו, והמשל כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרוֹץ לָרוֹב וַיְבָרֵךְ יְהֹוָה אֹתְךָ (בראשית ל ל). הנה הם כמו פָּרַץ וּבֵרַךְ בעבור מלת הָיָה שלפניהם:

פ׳יג. אמנם דע שאין כח בוי"ו להפך העתיד לעבר שכבר נשלם, כי אם במקומות מעטים מאד, כמו; וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב [וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ] וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם (בראשית כח ז). שהם כמו כבר שָׁלַח [שמע] וכבר הָלַךְ, כמו שפירש רש"י ז"ל עיין שם:

פ״א העקר החמשי. בביאור הבינוניים והפעולים:

פ״בא. דע כי הפעולה שנעשת עתה בזמן הֹוֶה נקראת פעולת הבינוני, ומורכב מן העבר והעתיד, והמשל כשתאמר ראובן אוֹכֵל, משמע שכבר התחיל לֶאֱכוֹל, ועדין יֹאכַל, והנה אין ללשון הקדש פעל מיוחד המורה על זמן הבינוני הזה, כי מה שקוראים אנחנו בינוני הוא נקרא לפי האמת שֵׁם הַפּוֹעֵל והוא בדמות תואר:

פ״גב. אכן יש הפרש ביניהם כי שֵׁם הַפּוֹעֵל שהוא הבינוני לא יצדק לומר רק על אדם בזמן עשיית הפעולה ההיא ושם התואר יצדק לומר על אדם שיש בו התואר ההוא אפילו בזמן שאינו עושה הפעולה, והמשל מִן גוֹנֵב, וְגַנָּב, הנה גוֹנֵב נאמר על איש בשעה שהוא גוֹנֵב, אבל גַנָּב הוא שם תואר על איש שדרכו לִגְנוֹב, ואפילו בשעה שהוא ישָׁן נקרא גַנָּב, וזה מה שפירש רש"י ז"ל על וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ (שמות ט ב) עיין שם:

פ״דג. והפעול גם הוא נקרא בינוני כי פעולתו עשויה בזמן הֹוֶה, והוא מורכב מעבר ומבינוני, והמשל כשתאמר הַבַּיִת בָּנוּי, משמע שכבר נִבְנֶה וַעֲדַיִן הוּא קַיָּים, וזהו ההפרש שבינו ובין נפעל עבר, כשתאמר הבית נִבְנָה, אפשר שעתה הוא נֶהֱרַס או נִשְֹרַף, והנה הפעול גם הוא כדמות שם תואר, וההפרש שבינו ובין התואר הוא ההפרש שבין הבינוני והתואר כמו שכתבתי:

פ״הד. ולפעמים משמשים שמות התוארים עצמם במקום בֵּינוֹנִי וּפָעוּל וזה דַוְקָא בפעלים העומדים, והכלל כל אותם שנמצא בהם תואר לא יבוא בהם בינוני ופעול, אך יבוא התואר במקום שניהם, והמשל; חָכָם. גִבּוֹר. גָדוֹל. זָקֵן. ודומיהם, אין צריך לומר לא חוֹכֵם. ולא חַכּוּם. ולא גוֹבֵר. ולא גָבוּר. לא גוֹדֵל. ולא גָדוּל. לא זוֹקֵן. ולא זָקוּן. אבל אותן פעלים שאין בהם תּוֹאַר יבוא בהן הבינוני, אבל לא הפעול, כמו; עוֹמֵד. יוֹשֵב. הוֹלֵךְ. שׁוֹכֵב. ודומיהם, אין צריך לומר, עָמוּד. יָשׁוּב. הָלוּךְ. שָׁכוּב. כי [דפו"ר: העומד הוא העמוד. והיושב הוא הישוב ו] הבינוני עומד במקום שניהם.

פ״וולפי שהבינונים, והפעלים הם כדמות שמות לפיכך ישמשו בהם אותיות מש"ה וכל"ב המשמשות בשמות כמו שיתבאר בפרק השמושים.

פ״זה. [דפו"ר: והנה אתן לך קצת כללים תכיר בהם מתי הם במקום בינוני (בלשון אשכנז דיא געגען ווערטיגע לייט). או במקום תואר (בלשון אשכנז דאט איטל ווארט). וזה כשתמצא בהם לשמוש אחת מאותיות בכל"ם אז הם תוארים ולא בינונים כמו אֲחִיתֹפֶל בַּקּוֹשְׁרִים (שמואל ב טו לא) כַּנֹּשֶׁה כַאֲשֶׁר נשֶׁה בוֹ (ישעיהו כד ב) לְעוֹשֵׁה אוֹרִים (תהלים קלו ז) מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר (תהלים קל ו) ודומיהם. כולם תוארים כי ארבעה אותיות אלו לא ישמשו בפעלים רק במקור לפי שגם הוא כדמות שם. וכן קוראים לו קצת המדקדקים שם הפועל. אבל כשישמשו בבינונים אותיות שו"ה המשמשים גם כן בעברים ובעתידים. אז אפשר שהם בינונים או תוארים.]

פ״חוהנה לפי כוונת הענין יוכל אדם להבין באיזה מקום הם במקום בינוני, או במקום תואר, כגון; הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי (בראשית ד ט) הוא תואר בלשון אשכנז אב היטער. הֲשׁוֹמֵר אֶמֶת לְעוֹלָם (תהלים קמו ו) בלשון אשכנז דער דא הוט, וכן כולם.

פ״ט[דפו"ר: תוכל להכירם קצת בסימנים אחרים שאתן לך עתה. וזה שצריך שתדע כי הפעולות לא יסמכו. ולא יבא סמיכות עליהם, ולכן כשתמצא הבינונים והפעלים בסמיכות כמו. רוֹעֵה צֹאן (בראשית ד ב). שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת (במדבר ג כח). גְאוּלֵי יְיָ (תהלים קז ב). ודומיהם הם תוארים, ולא בינונים ועוד סימן אחר. דע כי כל בינוני שאחריו מלת, את. ודאי הוא בינוני, ולא תואר, כמו כֹּה אָמַר יְהוָה [...] עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת [עַמִּי] (ירמיהו כג ב) הראשון הוא תואר כי אינו סמוך, והשני הוא בינוני ובכלל זה, אוֹתוֹ. אוֹתָך. אוֹתִי. אוֹתָם. וכל הכנויים המורים על הפעול: גם כשיסמכו אל כנויי הנוכח. והמדבר בעדו כמו אָנֹכִי הוֹלֵךְ (בראשית כה לב). אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשָֹה לָעָם (שמות יח יד). אֲנַחְנוּ עוֹשִׁים (מלכים ב ז ט). אַתֶּם עוֹשִׁים (ירמיהו מד ז) כולם בינונים ולא תוארים, כי כשם שלא תוכל לומר אַתָּה פָּקַד. אָנֹכִי פקד, כן לא תוכל לומר אַתָּה פּוֹקֵד. אנכי פוקד מִצַד תואר אלא מצד בינוני, ויש לנו עוד סימנים טובים ודי כעת באלה שכתבנו:]

צ׳ העקר הששי. בביאור המקור והצווי:

צ״אא. דע כי האותיות המשמשות במקורים הם בִּכְלַ"ם ואין צריך לומר גם הוי"ו עמהם כי כן שמושה על כל הפעולות והשמות והמלות זולת על מלת או, ועל מלת אֲבָל, ועל תיבת אֲשֶׁר ראשה ה"א הַתֵּימָה כמו שאבאר בספרי ההרכבה במלת וְהֶאֱזְנִיחוּ:

צ״בב. ודע כי על הרוב לא יבא המקור זולת בִּכְלַ"ם רק כאשר סמוך אליו או עתיד כמו הָלוֹךְ הָלַכְתָּ (בראשית לא ל). אָמוֹר אָמַרְתִּי (שמואל א ב ל). שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן (דברים יא כב). אַבֵּד תְּאַבְּדוּן (דברים יב ב), ודומיהם, ובא כן להורות על חוזק הפעולה ועל הרוב הוא לפני הפעלים אך במקומות מעטים אחריהם. כמו וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ (יהושע כד י). ודומיהו אבל עם הצווי הוא תמיד אחריו כמו שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ (ישעיהו ו ט). ודומיהם וזה להורות יותר על חוזק הצווי:

צ״גג. דע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמד כמו לִשְׁמוֹר. לִזְכּוֹר. ודומיהם ואפילו כשיבא זולת בִּכְלַ"ם על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד כמו הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה (בראשית לא כח). רְאֹה פָנֶיךָ (בראשית מח יא). שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת, וכל המקור כשיבא במקום צווי כמו זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (שמות כ ז). שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב (דברים טז א), ודומיהם יש לפרשם כאלו הם לִזְכּוֹר, לִשְׁמוֹר, אז הם כמו צוויים ממש כמו; זְכוֹר. שְׁמוֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בִּכְלַ"ם ובין הצווי ליחיד וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני:

צ״דד. ואשר אמרתי כבר כי אין למקור זמן אומר עתה כשהוא בא עם בִּכְלַ"ם יש בו קצת הוראת זמן כי עם הבי"ת, והכ"ף הוא מורה על הרוב על זמן העבר כמו בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן (במדבר י לה), כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו (בראשית כז לד), שהם כמו כאשר נָסַע, כאשר שָׁמַע, ועם הלמ"ד והמ"ם הוא מורה על הרוב על זמן העתיד כמו לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ (בראשית ג כד), מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב (בראשית לא כט), שהם לעתיד עד כאן דברתי מהמקור, ועתה אדבר מהצווי:

צ״הה. דע, כי לא תבא אות שמושית בראש הצווי לעולם זולת הוי"ו לבדה ואף כי כבר אמרתי כי אין צווי אלא לנכח אומר עתה כי תוכל לצוות גם לנסתר אכן בלשון עתיד כמו; יַעֲשֶׁה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִידִים (בראשית מא לד), ודומיהם רבים:

צ״וו. וכן יבא הצווי לנוכח בלשון עתיד כגון רוב מִצְוֹת עֲשֵׂה, כמו תִּסְפּוֹר לָךְ (ויקרא כה), תַּעֲשֶׂה לִי (שם כו), ודומיהם, וכן בלשון עבר עם וי"ו ההפוך כמו וְאָהַבְתָּ אֶת יְהֹוָה (דברים ו), וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ (שם כ"ו), ודומיהם, והבאים בלשון צווי ממש הם מעטים כמו כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ (שמות כ׳:י״ב). שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו). אבל מצוות לא תַעֲשֶׂה לא יבאו לעולם רק בלשון עתיד כמו לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְּנוֹב (שמות כ׳:י״ג), לא נאמר לא רְצַח, לא נְאַף, לא גְנוֹב, כי לא יבא הצווי לעולם אחר אחת ממלות האלו אַל, לֹא, פֶּן, אֲשֶׁר, אֶת, לְמַעַן, בַּעֲבוּר, ודומיהם:

צ״זז. והנה למדבר בעדו לא שייך צווי כלל כי אדם מצוה לעצמו ולפעמים בא הצווי על לשון בַּקָּשָׁה וְתַּחַנֲוּן, ובפרט כנגד השם יתעלה כמו שנמצא לרוב בספר תהלים, ולפעמים משימין אצלו מלת נָא או אָנָּא. להורות על התחינה. כמו סְלַח נָא (עמוס ו). אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָא (תהלים קיא). גם נמצא צווי בלשון גזום כמו שְׁמַח בַּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ (קהלת י״א:ט׳), בֹּאוּ בֵּית אֵל (עמוס ד׳:ד׳), ודומיהם מעטים:

צ״ח העקר השביעי. אתחיל בו לבאר הוראת שבע הבנינים ותבואר בו הוראת בנין הקל לבדו:

צ״טא. הבנין הראשון הוא אב הקל, לקלותו שאין בו דגש ולא אות נוספת לסימנו כי לשאר הבנינים בין אָבוֹת בין תּוֹלְדוֹת יש לכל אחד סימן מובהק והוא דגש או תוספת אות או שתים עם הדגש כמו שתראה בלוח הבנינים אי"ה:

ק׳ב. וההוראה העצמית שלבנין הקל הזה היא להורות על מי שהוא פּוֹעֵל הפעולה בזולתו בלשון אשכנז: דיא טהעטיגע גאטטונג. רוצה לומר כי רוב הפעלים שבבנין זה הם פעלים יוצאים ונוכל לומר שבשביל זה שַׂם מניח הלשון ככל פָּעַל שלש אותיות שרשיות השתים הם לצורך הפעולה לפי שאין פָּעַל פחות משתי אותיות ואות השלישית מורה על מי שתצא אליו הפעולה. ולכן היו הפעלים של נחי העין אכן פעלים עומדים, לפי שאין בהן רק שתי תיבות נעות כגון; קָם, שָׁב, סָר, רָץ, רָם, ולכן רוב הפעלים השלמים הם יוצאים ונמצאים מעטים שהם עומדים, כמו; הָלַךְ, יָשַׁב, עָמַד, שָׁכַן, יָשַׁן, שָׁכַב, שָׂחַק, כָּעַס, בָּכַה, ויש בם סימנים להכירם והם שלא שייך בהן פָּעוּל ולא נִפְעַל, גם לא שייך אחריהן אחת ממלות המורות על הפעל כגון; את, אותו, אותי, אותך, ודומיהם גם לא יתקשרו עם הכנויים כמו; ישיבני, עמדני, עמדהו, ודומיהם, והאמת שבכל סימנים האלה יש היוצאים מהכלל.

100

ק״אלכן אתן בהם סימן שיוכל האדם לחבירם בִּנְקַלָּה וזהו שבכל פָּעַל ששייך לפניו מלת מַה, הוא פעל יוצא כגון מַה שָׁמַר, מַה אָכַל, מַה שָׁתָה, ודומיהם, אבל בפעלים העומדים לא שייך לומר מַה, כי לא יתכן לומר מַה יָשָׁב, מַה עָמַד, מַה יָשַׁן, מַה בָּכָה.

101

ק״בג. ודע כי נמצאים שרשים שהם לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים. כמו; הָפַךְ לִבָּם לִשְׁנֹא עַמּוֹ (תהילים ק״ה:כ״ה) הוא יוצא, שפירושו הקדוש ברוך הָפַךְ לבם. וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ (שופטים כ׳:מ״א). הוא עומד, וכן אשר חלק אלהיך לכל העמים (דברים ד יט) יוצא, חָלַק לִבָּם (הושע ז), עומד ואחרים מלבד אלה:

102

ק״ג העקר שמיני. בהוראת בִּנְיַן נִפְעַל:

103

ק״דהבנין השני נקרא בִּנְיַן נִפְעַל והוא של שלש מינים:

104

ק״הא. המין האחד הוא תולדתו של קַל היוצא רוצה לומר שהוא שהוא מקבל הפעולה מיד אָבִיו הַקַּל. והמשל אם תאמר על האב אָכַל, תאמר על הבן נֶאֱכַל, וכן נִלְכַּד, נִשְׂרַף. נִשְׁבַּר, או נִשְׁבָּה, אִם גָנוֹב יִגָּנֵב (שמות כ״ב:ט׳). שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ (שמואל ב כג) ודומיהם רבים. כלם פְּעוּלִים מיד אחר והנה הוראת המין הזה כהוראת בִּנְיַן פֻּעַל ממש כי אין הפרש בין וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כ״ב:ו׳), ובין וְנִגְנַב, ובין וְהִנֵּה שוֹרָף (ויקרא י׳:ט״ז), שהוא מבנין פֻּעַל ובין נִשְׂרַף.

105

ק״וויש לך לדעת שלא יבאו צווים מהמין הזה לעולם כי לא נוכל לומר הִשָּׂרֵף, הִגָּנֵב, הִלָּכֵד, הִשָּׁבֵר, אבל יבואו במין השני והטעם יתבאר לך בבנין פעל הדגוש (עיקר י' סימן ב'):

106

ק״זב. והמין השני הוא מֵהַנִפְעָלִים הַפְּעוּלִים על ידי עצמם, והם החלק היותר רב מֵהַנִפְעַל, ובזה דומה הוראתו להתפעל ממש וכן מצינו שהפסוק משמש בהם כאחד כגון אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה (ויקרא יא) שהוא כמו תִּתְּטַמְּאוּ ואחר כך אומר כי בְּכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם (ויקרא יא), שהוא מבנין נפעל, וכן אונקלוס מתרגם כל לשון נפעל בלשון התפעל וכן רש"י ז"ל כמו שפירש על וַתִּתְכָּס (בראשית כ״ד:מ״ד), וכן שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל (חבקוק ב טז), וגם יבא הצווי בנפעל מזה המין והוראתו כבנין התפעל כמו; הִשָּׁמֵר לְךָ (בראשית ל״א:כ״ד), הִפָּרֵד נָא מֵעָלַי (בראשית י״ג:ט׳), שהוא כמו; הִשְׁתַּמֵר, הִתְפָּרֵד.

107

ק״חוהכלל כל הנפעלים מזה המין אין הפרש בינם ובין התפעל, כמו; יִקָּווּ הַמַּיִם, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (בראשית א׳:ט׳), וכן וַיֵּרָא יְיָ (בראשית יח), וַיִנָּחֵם יְיָ (בראשית ו), שָׁבַת וַיִנָפַשׁ (שמות ל״א:י״ז-י״ח), אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק (שמואל ב יז כג), כולם מבוארים כאלו הם מן התפעל.

108

ק״טויש נפעלים שלא נמצאו בקל כמו נִשְׁבַּע, נִלְחַם, נִשְׁעַן, נִזְהַר, נִכְנַע, ודמיהם, והם מפורשים באלו הם מהקל כמו שיתבאר בסוף עקר שלש עשרה:

109

ק״יג. ודע כי כמו שנמצאים פעלים בבנין הקל שפעמים הם יוצאים ולפעמים הם עומדים כמו שכתבתי. כן נמצאים בבנין זה נפעלים לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים כמו; וּבְנָבִיא נִשְׁמַר (הושע יג), הוא יוצא, וְעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר (שמואל ב יד), הוא עומד, ופירושו לא שמר את עצמו, וכן וְנִמְכַּר בִּגְנֵיבָתוֹ (שמות כ״ב:ב׳), הוא יוצא שפירושו שמכרוהו בית דין, וְנִמְכַּר לָךְ (ויקרא כ״ה:ל״ט), הוא עומד, כמו שפירשו חכמים ז"ל שמוכר עצמו מפני דוחקו:

110

קי״אויש נפעלים נגזרים מפעלים עומדים והם זרים מאד, כמו; וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה (שמות כ״ד:ב׳), וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת (שמות כב ז), כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי (תהילים ק״ט:כ״ג), אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (שמות יז), ודומיהם מעטים:

111

קי״ב העקר התשיעי. בהוראת בִּנְיַן פִּעֵל הַדָּגוּשׁ:

112

קי״גדע, כי הבנין השלישי הזה גם הוא אָב ונקרא פִּעֵל הַדָּגוּשׁ כי כן תמיד דגוש בו עי"ן הפעל והוא של ארבע מינים:

113

קי״דא. המין האחד הם הפעלים המיוחדים לו לבד ולא יכנסו בבנין הקל והוראתם בהוראת בנין הקל היוצא באחר כמו; דִבֵּר, מִהֵר, צִוָּה, ודומיהם:

114

קי״הב. המין השני הם הפעלים הנמצאים בשני הבנינים אבל הם בבנין הקל עומדים כמו; שָׁכַן, הָלַךְ, ודומיהם.

115

קי״ווכשיכנסו בבנין פִּעֵל אז הם יוצאים לְשֵׁנִי כמו אֹהֶל שִׁכֶּן (תהלים עח), עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ (איוב כד), והוראתם בהוראת בנין הפעיל היוצא לְשֵׁנִי כמו שאבאר בעקרו:

116

קי״זג. המין השלישי הם הפעלים הנמצאים גם כן בשני הבנינים והם בשניהם יוצאים ואין הפרש ביניהם רק שבפעל הם מורים על חוזק הפעולה והתמדתה יותר מבנין הקל כמו; שָׁלַח, וְשִׁלַּח, שָׁבַר, וְשִׁבַּר, ודומיהם:

117

קי״חד. המין הרביעי הם הפעלים הנמצאים גם כן בשניהם והם בהם עומדים, וגם הם מורים בפעל על חוזק הפעולה יותר מבקל, כמו; וּשְׂעָרֵיךְ צִמֵּחַ (יחזקאל א), פִּתַּח הַסְּמָדַר (שיר השירים ז יג), שהם כמו פָּתַח, צָמַח, וחשובי המדקדקים אינם מודים שנמצאים עומדים בבנין פִּעֵל הדגוש כי לא הוסד זה הבנין רק לפעלים היוצאים לאומרים כִּי צִמֵּחַ וּפִתַּח הם מבנין פעל והחירק מקום קבוץ והוא כמו צִמֵּחַ, וּפִתַּח, כמו וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם, כמו וַיֻשַׂם.

118

קי״טהנה נמצאים בבנין זה פעלים אשר אין כמוהם בכל שאר הבנינים והם פעלים המורים על הפך הפעולה כמו וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ד), שהוא הסרת הדשן, וכן תְּבוּאָתִי תְּשָׁרֵשׁ (איוב ל), רוצה לומר עֲקִירַת השרשים וכן מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה (ישעיהו י), רוצה לומר הסרת הסעיפים ודומיהם:

119

ק״כה. ודע כי לא יבא זה רק בפעלים הנגזרים מן השמות כאלו שזכרתי וכאשר אבאר עוד בפרק המינים ואף אין לך רשות לעשות כן בכל פעל הנגזר מהשם רק מה שנמצא מהם בפסוק והנח זה הבנין גם הוא הוליד ונקרא שמו בנין פֻּעַל:

120

קכ״א העקר העשירי. בביאור הוראת בנין פֻּעַל:

121

קכ״בא. הבנין הרביעי הוא נקרא בנין פֻּעַל תולדתו של פִּעֵל ואין לו רק הוראה אחת והוא שתמיד הוא פָּעוּל על ידי אחר והוא אביו הַפִּעֵל אשר ממנו הוא מקבל מקרהו לכן גם הוא דגוש כאביו. והמשל כאשר תאמר על אביו סִפֵּר, כִּפֵּר, תאמר על הבן סֻפַּר, כֻּפַּר, והנה לא נזכר מי הוא המספר או מי הוא המכפר רוצה לומר לא נזכר מה הוא הפועל אם זכר אם נקבה אם יהיר אם רבים. לכן קראו לו בנין שלא הוזכר שם פועלו:

122

קכ״גב. וכן לבנין הָפְעַל הנולד מבנין הִפְעִיל כי דין אחד לשניהם כי גם הוא תמיד מקבל פעולתו מיד אחר ובעבור זה אין באחד מהם צווי כי איך יצוה אדם לחבירו בנפעל הנגזר מפעלים יוצאים כמו שכתבתי במאמר זה בעקר הח ומכל שכן שאין בהן פעול, ואף הבינוני איננו בְּפֻעַל רק במקומות מעטים במקום שם התואר כמו; וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג׳:ב׳), לַנַּעַר הַיּוּלָּד (שופטים י״ג:ח׳), שהם תוארי בראיית הקמץ ואין לומר כי הם עוברים והקמץ שבהם בעבור הסוף פסוק שאם כן היה לו לומר והסנה לֹא אֻכָּל, כי מלת אין לו תשמש בפעלים רק בשמות, וכן ה"א של מלת הילד מוכיח שאינו עבר כי לא תשמש ה"א הידיעה בפעלים, לכן צריכים אנחנו לומר כי הם בינונים תוארים, וּבְהָפְעַל לא נמצא לא בינוני, ולא תואר לעולם, גם המקור לא נמצא בשניהם כי אם במקומות מעטים ועם אותיות בכל"ם לא נמצא לעולם כמו שיתבאר לך כל זה במאמר שני בעקר שני אם כן לא נשאר בהם רק העבר והעתיד:

123

קכ״דג. ואומרים קצת המדקדקים שאפילו בעתיד אין להשתמש בְּפֻעַל וּבְהָפְעַל רק בשני גופים כי יחסרו ממנו המדברים בעדם ואומרים זה בעבור כי לא נמצאו מהם במקרא רק אחד והוא מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל (איוב י׳:י״ט), שהוא עתיד מבנין הֲפעל מנחי פאיו"ד ונראה לי כי מפני זה אין למנוע מלדבר בם והלא כמה מלין יש שאנחנו אומרים אותם מדרך הסברה אף על פי שלא נמצאו בפסוק ומכל שכן באלה שנמצאו אחד מהם בפסוק ולמה לא נדבר בם:

124

קכ״ה העקר האחד עשר. בביאור הוראת בנין הִפְעִיל:

125

קכ״והבנין החמשי גם הוא אב ונקרא הִפְעִיל וגם הוא של ארבע מינים:

126

קכ״זא. המין האחד הם הפעלים אשר הם עומדים בבנין הקל וזה הבנין יוציאם לְשֵׁנִי כמו; קם, והקים, ירד, והוריד, ולזאת הסבה הוסד זה הבנין ולכן הוא בא לרוב בגזרת נחי העין אשר שם משכן הפעלים העומדים לרוב כמו שכתבתי בעקר ששי ויבא גם מעטים בפעלים השלמים כגון; מן שָׁכַב, רָכַב, תאמר הִשְׁכִּיב, הִרְכִּיב כלם יוצאים לשני:

127

קכ״חב. המין השני כשבנין הקל הוא יוצא לשני אז הבנין הזה יוצאים לשלישי כמו מן שרש אָכַל שהוא יוצא לשני נאמר הֶאֱכִיל שהוא יוצא לשלישי, והמשל הַמַּאֲכִילְךָ מָן, הרי כאן שלשה גופים הקב"ה מַאֲכִיל, וישראל אוֹכֵל, והמן אָכוּל:

128

קכ״טג. המין השלישי הם הפעלים אשר לא נמצאו בבנין הקל כמו; הִשְׁכִּים, הִשְׁלִיךְ, ודומיהם, והוראתם כהוראתו כמו שיתבאר בסוף עקר י"ג:

129

ק״לד. המין הרביעי הם הפעלים שהם עומדים בבנין הקל וגם בזה הבנין כמו וּפַרְעֹה הִקְרִיב (שמות י״ד:י׳), וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם (בראשית י״ב:ח׳), שהם כמו; קָרַב, וְעָתַק, ואמר רא"ע שחסר מהם הפעול וּפַרְעֹה הִקְרִיב, חסר מַחֲנֵיהוּ, וכן מן וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, חסר אָהֳלוֹ וכן בשאר מקומות, ונמצאים פעלים בזה הבנין שהם במקום אחר יוצאים כמו; הֶחֱפִּיר לְבָנוֹן קָמַל (ישעיהו ל״ג:ט׳), עומד. יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר (משלי י׳:כ״ב׳:כ״ב״ג:ה׳), יוצא. וְכֵן אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ (בראשית מ״ד:ד׳), עומד. הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ (תהלים קט), יוצא. וכן כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ (תהילים מ״ט:י״ז), עומד. בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַּעֲשִׁיר (משלי י) יוצא. והנה גם זה הבנין הוליד בן ונקרא שמו בנין הפעיל:

130

קל״אהעקר השנים עשר. בביאור הוראת בנין הָפְעַל:

131

קל״בהבנין הששי נקרא בנין הָפְעַל, והוא תולדתו של הִפְעִיל, ולכן גם בתוספת ה"א כמוהו והוא של שני מינים:

132

קל״גא. המין האחד כשבנין הקל ממנו עומד כמו מן קָם, הוּקַם, והוראתו כהוראת בנין פֻּעַל, דהיינו שֶׁהוּקַם על ידי אחר.

133

קל״דב. המין השני כשבנין הקל ממנו יוצא אז הוא מקבל הפעולה על ידי אמצעי והמשל הָכְרַת מִנְחָה וָנֶסֶךְ (יואל ב׳:י״ד), הנה כאן שלשה גופים הָאַרְבֶּה וְהַגֶּפֶן וְהַמִנְחָה. הארבה הוא כורת, והגפן נִכְרַת ועל ידי כן המנחה הָכְרַת. והנה כל שאר דיני הַהָפְעַל הם כדיני אחיו פֻּעַל הדגוש כמו שבארתי בעקרו:

134

קל״ה העקר השלש עשרה. בביאור הוראת בנין התפעל:

135

קל״וא. [דפו"ר: הבנין השביעי נקרא בנין הִתְפָּעֵל ו] כבר אמרתי כי הוא אב ותולדה רוצה לומר פּוֹעֵל וּפָעוּל כי פעולותיו הוא פּוֹעֵל בעצמו לא בזולתו כמו וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים (ויקרא כ׳:ז׳), רוצה לומר תהיו מְקַדְּשִׁים את עַצְמכֶם, וזאת היא הוראתו העצמית, וכן הוראת בנין נפעל במין השני כמו שכתבתי בעקרו עיין שם:

136

קל״זב. ועוד יש לי הרואה אחרת שלפעמים הוא מתדמה כאלו הוא מקבל הפעולה ואינו כן והמשל וְהִתְבַּרֵךְ בִּלְבָבוֹ (דברים כ״ט:י״ח), ר"ל שהוא יחשוב בלבו שהוא מְבוֹרַךְ אבל איהו כן. וכן יֵשׁ מִתְעַשֵׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רַב (משלי י״ג:ז׳), ר"ל מראה את עצמו עשיר או רש ואינו כן, ודומיהם רבים:

137

קל״חג. ודע שלא יבא זה רק בפעלים עומדים אבל יש לך רשות לעשות כן בקצתן אפילו שלא נמצא במקרא אך השמר לך שלא תעשה כן בפעלים יוצאים. והכלל כי הבנין הזה לא יצא לעולם לזולתו ואל תשעה דברי שקר האומרים שנמצא במקומות שהוא יוצא כמו וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ (במדבר ל״א:כ׳), וְהִתְנַּחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ (במדבר ל״ג:נ״ד), ודומיהם, כי בטוב נוכל לפרש אותם באופן שהם פועלים בעצמם, ואין כאן מקום להאריך:

138

קל״טד. ועוד נמצאו פְעָלִים שלא יבאו כי אם בְּבִנְיַן הִתְפָּעֵל כמו הִתְפָּלֵּל הִתְחַנֵּן, ודומיהם, והם מפרשים כאלו הם מבנין הקל וזהו כלל גדול שכל פָּעַל אשר לא נמצא כי אם באחד מהבניינים זולת הקל תפרשהו באלו הוא מבניין הקל כמו נִשְׁבַּע, נִלְחַם, בְּנִפְעַל, הִשְׁכִּים, הִשְׁלִיךְ, בהפעיל. כמו שכתבתי בשניהם:

139

ק״מנשלם המאמר הראשון. בשם אל אחרון וראשון:

140

קמ״אובשם שהוא אחד ואין שני. אתחיל המאמר השני:

141