ספר הבחור, המאמר השני א׳Sefer HaBachur, Second Treatise 1
א׳העקר הראשון. בביאור נקודות בנין הקל והנפעל מהשלמים וסימניהם:
1
ב׳א. בנין הקל נקרא כן בעבור שאין לסימנו אות נוספת על שלש אותיות השרשיות וגם אין בו דגש:
2
ג׳העבר כולו הפ"א קמוצה חוץ מהנמצאים והנמצאות שבהם נהפך הקמץ לשוא בעבור המ"ם והנו"ן שבסופן וטעמו מלרע כמו פקדתם. פקדתן. וכן דין כל מלה שראשה קמץ שתתרבה בתנועתה והיא מלרע ישוב הקמץ לשוא. והנה העי"ן פתוחה בכלן חוץ מבנסתרים ובנסתרת שהיא בשוא נע כמו פקדו. פקדה. והטעם לפי שאם היתה פתוחה צריך להיות אחריה שוא נח או דגש כדין אחר כל תנועה קטנה וכאן לא שייך שוא נח כי לרבים צריך להיות אחריה וי"ו כשורק ולנסתרת ה"א וקמץ לפניה גם הגדש לא שייך בהן לומר פקדו. פקדה. כי הכנין נקרא קל רוצה לומר בלא דגש:
3
ד׳ב. ודע כי נמצא הנסתר ליחיד בשלש אופנים פעל. פעל. פעול. ובפסוק אחד נמצאו שלשתם, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן (שמות מ לה). אבל בשאר גופי העבר יבאו הצורויים על משקל הנתוחים. והמשל כאשר תאמר מן שמר. שמרתי. שמרתי וכולי תאמר מן חפץ. חפצת. חפצתי. וכולי חוץ מהנסתרים והנסתרה כשיבאו בהפסק ישובו לקדמותן לצירי כמו חפצו. חפצה. אבל אותם שלמדיהם אלף הם בצירי בכל גופי העבר כמו שאזכרם אחר כך. ומשקל פעול הוא בחולם בכל גופי העבר חוץ מנסתרים והנסתרות שהם בשוא כמו יכלו. יכלה ובהפסק ישבו לקדמותן לחולם כמו להוציא את הכנים ולא יכלו (שמות ח יד):
4
ה׳ג. ודע כי משקל פעל ופעול על הרוב לא יבאו רק מפעלים עומדים כמו זקן. מלא. חדלו. קמלו. ומן מלא נמצאים ויוצאים וכן כל פעלים מנחי למ"ד אל"ף שהם עומדים הם על משקל פעל כמו טמא. ירא ושרש יצא, יוצא מן הכלל. שוא בקמץ ומעטים נמצאים מהשלמים מהפעלים יוצאים כמו חפץ. אהב. אכל על משקל פעול תמיד מפעלים עומדים כמו יכל. יגר. (קטון). קטנתי מכל החסדים (בראשית לב י). לכן אין להם בינוני ופעול כמו שכתבתי במאמר הראשון בעקר החמישי בסימן ד' אבל יבא שם התואר במקום שניהם במשקל העבר כמו ואברהם זקן בא בימים (שם כד א). הוא תואר. ויהיה כי זקן יצחק ותכיהן עיניו (שם כז א). הוא עבר. ולא יכל משה. הוא עבר. ולא נמצא ממנו תואר בפסוק אבל רבותי ז"ל שמשו בו לתואר באמרם אינו יכול. אינם יכולים. ושאר כל פעולות הבנין הולכום על דרך אחד ואין הפרש בין שלשה המשקלים:
5
ו׳ד. הבינוני. (בלשון אשכנז: דיא געגין ווערטיגע לייט: פרעוענט) הפ"א בחולם בכל שלשה גופים והעי"ן בצירי ביחיד לבד כמו פוקד. אבל בשאר הגופים נהפך לשוא (דפו"פ: נע) כדרכו כמו פוקדים. פוקדה. פוקדות. ודע כי הנקבה תבא על הרוב בתי"ו בסוף ושני סגולים לפניה כמו פוקדת. ועל המעט בה"א כמו הלכה היא (ירמיהו ג ו). היא שפטה את ישראל (שופטים ד ד). ועוד אדבר בזה במאמר שלישי בעקר חמישי בסימן ב':
6
ז׳ ה. הפעול הפ"א בקמץ ביחיד, כמו פקוד ובשאר הגופים נהפך לשוא כדינו שכתבתי לעיל בעבר, ובכולם העי"ן בשורק כמו פקודים. פקודה. פקודות.
7
ח׳המקור. (בלשון אשכנז: אזנבעטטיאטע ארט: אינפיניטיפוט) הפ"א בקמץ כמו פקוד, וזה כשיסמכו לעבר או לעתיד כמו שמר תשמרון. הלך הלכת. וכן כשיבא במקום צווי כאשר כתבתי במאמר הראשון עקר ששי עיין שם. ובאותיות בכל"ם נהפך הקמץ לשוא ולפעמים גם כן זולת בכל"ם כמו עת אבוד הנשארים (דברים ז כ). וכן עת ספוד ועת רקוד (קהלת ג ד). והעי"ן בחולם, ואותיות בכל"ם בחירק, והאות שאחר בכל"ם רפויה כמו בפקוד. לפקוד. ואחר המ"ם דגש כמו מפקוד וזה לחסרון נו"ן מן כאשר יתבאר לך בפ' שירה שיר ה':
8
ט׳ו. הצווי. (בלשון אשכנז: דיא געביטענדע ארט: איאפראטיפוט) ליחיד הפ"א שואית והעי"ן בחולם על דרך המקור עם בכל"ם וברבים וביחידם הפ"א בחירק וזה לפי שהעי"ן שואית כאשר יתבאר במאמר השלישי בעקר י' בסימן כ'. וכן כשיבא היחיד בתוספת ה"א בסוף אז הפ"א בחיריק כמו שכבה עמי (בראשית לט יב). שלחה הנער (שם מג ח) וזה כשהעי"ן בפתח כמו שלח. שכב, וכשהעי"ן בחולם הפ"א בקמץ חטף כמו מן תאמר זכרה לי (נחמיה ו יד) ויש היוצאים מהכלל ואין לי בהם עסק פה:
9
י׳ז. העתיד. (בלשון אשכנז: דיא מ' קינפטיגע לייט) כבר ידעת כי סימנו אית"ן בראש ונקודות העתיד בנקודות הצווי: וכלל זה תקח בידך בכל הבנינים מכל הגזרות תוסיף אותיות אית"ן על הצווי ותמצא העתיד ובזה הבנין תמיד האית"ן בחיריק (דפו"ר: ותמיד שו"א נח אחר האית"ן חוץ מהאל"ף שהיא בסגול כמו אפקוד לפי שהיא גרונית:
10
י״אח. ודע כי גופי המדבר בעדו ליחיד ולרבים יבאו לפעמים בתו ספת ה"א בסוף כמו אזכרה אלדים (תהלים עז ד). נשלחה אנשים (דברים א כב) וגופי הנסתרים והנמצאים יבאו לפעמים בתוספת נו"ן בסוף כמו למען ילמדון. שמור תשמרון. ודין ה"א ונו"ן זה כולל (בכל) [כל] הבנינים, (דפו"ר: וכל הגזרות חוץ מנחי למ"ד ה"א שלא תבא בה ה"א נוספת אם לא בהתחלף ה"א השורש ביו"ד כמו ואהמיה (תהלים עז ד)).
11
י״בודע כי עם יו"ד ותי"ו האיתן לא תבוא ה"א נוספת בסוף רק בקצת מקומות כמו מהר יחישנה תקרב ותבואה (ישעיהו ה יט) תעפה בבקר תהיה (איוב יא יז) ודומיהם מעטים:
12
י״גט. דע כי נמצא פעלים שיבא לפעמים העתידים בחולם בסוף ולפעמים בפתח כמו וישבות המן בחולם (יהושע ה יב). למה תשבת המלאכה בפתח (נחמיה ו ג). גם נמצאים שהם לעולם פתוחים ורובם הם פעלים עומדים כמו ישכב ירכב וישמן ישרון ויבעט (דברים לב טו). אבל אותם שהם בחולם הם על הרוב יוצאים. זולת כשלמד הפעל ע"ין או חי"ת אז הם לעולם פתוחים בבין שהם עומדים בין שהם יוצאים כמו ישמע ישלח וכן כשעי"ן הפעל עי"ן או חי"ת כמו תשחק למו תלעג לכל הגוים (תהלים נט ט) ויוצאים מן הכלל שהם פעלים עומדים. וינהם עליו (ישעיהו ה ל). ומה אזעם לא זעם יי (במדבר כג ח). וכל הדינים הללו כוללים גם כן הצווי כי דין אחד לעתיד ולצווי בנקודתם כאשר כתבתי לעיל בסימן ז':
13
י״די. בנין נפעל מימנו נו"ן נוספת בראש והוא קל כאביו שאין בו דגש לסימנו.
14
ט״והעבר כולו (הנו"ן) [בנו"ן] בחיריק בראש ושוא נח חאירה והעי"ן פתוחה כמו נפקד נפקדת וכל נקודתו בדרכי אביו:
15
ט״זיא. הבינוני גם הוא בנו"ן נוספת כמו העבר אבל העי"ן קמוצה בכלן כמו; נפקד. נפקדים. נפקדה, כמו; רוח נשברה (תהלים נא יט) והוא תמיד מלרע. אבל אחת מהנה לא נשברה (שם לד כא) שהוא מלעיל הוא עבר לנקבה ולא יבא כן רק בהפסק אבל זולת הפסק הוא בשוא כמו נשברה קרית תהו ודומיהם (ישעיהו כד י).
16
י״זהפעול איננו פה כאשר ידעת.
17
י״ח(דפו"ר: יב.) המקור בא בחסרון נו"ן הבנין, ותמיד הפ"א דגושה להורות על הנו"ן, ועל כן הוצרכו לשום ה"א נוספת קודם הפ"א כמו אחרי הפרד לוט (בראשית יג יד), וזה כדי לעשות הדגש חזק, כי אין דגש חזק בתחילת המלה, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר החמישי.
18
י״טואפילו עם אותיות בכל"ם תבא הה"א כמו בהקהל העדה (במדבר י"ז ז) רק במקומות מעטים תחסר הה"א, כמו בעטף עולל (איכה ב יא) לענת מפני (שמות י ג) ובכשלו אל יגל לבך (משלי כד יז):
19
כ׳יב (דפו"ר: יג). הצווי תמיד בה"א כמו הפרד נא מעלי (בראשית יג ט), אבל העתיד אין צריך לה"א כי אותיות אית"ן שבראש יעשו הדגש חזק והכלל כי זה הבנין תמיד הנו"ן והה"א ואותיות אית"ן חרוקים, אפילו האל"ף של אית"ן (פעמים רבות) [על הרוב], כמו אנכי אשבע (בראשית כא כד) מה שאין כן בקל כמו שכתבתי, ותמיד הפ"א בדגש ובקמץ זולת כשהפ"א מאותיות א"ח הע"ר, אז הה"א והאית"ן בצירי, כמו האסף. יעבר וכולי, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי:
20