ספר החיים, ספר פרנסה וכלכלהSefer HaChaim, Sefer Parnasa VeKhalkala
א׳פרק ראשון
כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם בפ' זה יש להסתפק דרישא דקרא משמע שלא בא למעט רק כי לא על הלחם לבדו יחי' אבל פשיטא שגם הלחם הוא צורך האדם שהרי אנו רואים שא"א לו לחיות בלא לחם והיה ראוי א"כ לכתוב בסופא דקרא כי אף על מוצא וגו' אבל כי על מוצא פי ה' משמע שממעט הלחם לגמרי וזה א"א כדפי' וי"ל דודאי על מוצא פי ה' לבד אפשר לו לאדם לחיות אם זכה לו כדרך שזכה לו משה ואליהו ורישא דקרא מיירי ברוב העולם שאינם זוכים לאותה מדריגה וצריכים הם אל הלחם שאעפ"כ לא יחיו על הלחם לבד רק גם על מוצא פי ה' שיתעסקו בו בשעת האכילה וכן כל מ"ב תלוים במאמרו של הקב"ה ובו נבראו להגיד כי ע"פ דברי התורה העולם עומד (א) ולכך על כל ברכת הנהנין אם בירך שהכל נהיה יצא וזהו ג"כ מה שנ' את זה תאכלו וגו' שלא הו"ל רק את זה לא תאכלו וממילא אנו ידעינן דהשאר תאכלו אבל לפי שאפשר לו לאדם להיות בלא לחם אם יזכה כדפי' וכדי שלא תאמר שכ"א חייב לפרוש עצמו מן האכילה ושתיה אולי יזכה לאותה מדריגה העליונה ולכך כתב את זה תאכלו כי התורה נתנה לכל קהילת יעקב ואותה המדריגה רחוקה הרבה מאד מן האיש ההמוני ע"כ ימנע האדם עצמו מן התענוגים היתרים שאינם לצורך רק יקנה במקומם לחם העניים (ב) כי מזונות האדם קשים כקי"ס ואין ליהנות מענייני הנס רק מה שהוא הכרח גדול אל האדם וזהו שנ' ואכלתם לחמכם לשובע שיש להסתפק דפשיטא כי ברבו' הטובה רבו אוכליה ויאכלו לשובע אבל קמ"ל כי עם ריבוי הטובה שהזכיר בפ' אל יאכלו אף לחמכם רק לשובע בעלמא ולא דרך פיזור (ג) ומטעם זה נקרא כל סעודה על שם הלחם כמו שנ' עבד לחם רב וכן לחם אלקיו הוא אוכל להגיד שלא יהנה מסעודתו רק מה שהוא הכרחי לו כלחם זה אשר עליו יחיה האדם (ד) ועצם אחד יש לו לאדם בשדרה שלו והוא קיים לעד ולנצח בגין דלא סביל טעמא דמזוני דבר נש ואף מן הדברים ההכרחי' לא יהנה רק על מוצא פי ה' כדפי' לפי שהשטן מקטרג על אכילת האדם ושתייתו ותקנתו בלחם הפנים אשר לפני ה' תמיד (ה) ובספר הזוהר כ' שמלאך אחד יש ששמו סוריאל והוא נוטל כל מילי דאורייתא שנ' על הסעודה ואיתעטר ביה קמיה מלכא ומטעם זה השם של סוריא"ל נראה על שם שהאדם מתגאה בשעת האכילה ועי"כ הוא סר מאחרי אל וזהו למען תהיה תורת ה' בפיך שר"ל באכילת פיך וכן אך אשר יאכל לכל נפש פי' אותה אכילה שנהנין ממנה כל נפש אדם דהיינו בין נפש הבהמי ובין נפש השכלי אותה אכילה לבדה הוא יעשה לכם אבל שאר אכילת פיגול הוא לא ירצה לכם.
כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם בפ' זה יש להסתפק דרישא דקרא משמע שלא בא למעט רק כי לא על הלחם לבדו יחי' אבל פשיטא שגם הלחם הוא צורך האדם שהרי אנו רואים שא"א לו לחיות בלא לחם והיה ראוי א"כ לכתוב בסופא דקרא כי אף על מוצא וגו' אבל כי על מוצא פי ה' משמע שממעט הלחם לגמרי וזה א"א כדפי' וי"ל דודאי על מוצא פי ה' לבד אפשר לו לאדם לחיות אם זכה לו כדרך שזכה לו משה ואליהו ורישא דקרא מיירי ברוב העולם שאינם זוכים לאותה מדריגה וצריכים הם אל הלחם שאעפ"כ לא יחיו על הלחם לבד רק גם על מוצא פי ה' שיתעסקו בו בשעת האכילה וכן כל מ"ב תלוים במאמרו של הקב"ה ובו נבראו להגיד כי ע"פ דברי התורה העולם עומד (א) ולכך על כל ברכת הנהנין אם בירך שהכל נהיה יצא וזהו ג"כ מה שנ' את זה תאכלו וגו' שלא הו"ל רק את זה לא תאכלו וממילא אנו ידעינן דהשאר תאכלו אבל לפי שאפשר לו לאדם להיות בלא לחם אם יזכה כדפי' וכדי שלא תאמר שכ"א חייב לפרוש עצמו מן האכילה ושתיה אולי יזכה לאותה מדריגה העליונה ולכך כתב את זה תאכלו כי התורה נתנה לכל קהילת יעקב ואותה המדריגה רחוקה הרבה מאד מן האיש ההמוני ע"כ ימנע האדם עצמו מן התענוגים היתרים שאינם לצורך רק יקנה במקומם לחם העניים (ב) כי מזונות האדם קשים כקי"ס ואין ליהנות מענייני הנס רק מה שהוא הכרח גדול אל האדם וזהו שנ' ואכלתם לחמכם לשובע שיש להסתפק דפשיטא כי ברבו' הטובה רבו אוכליה ויאכלו לשובע אבל קמ"ל כי עם ריבוי הטובה שהזכיר בפ' אל יאכלו אף לחמכם רק לשובע בעלמא ולא דרך פיזור (ג) ומטעם זה נקרא כל סעודה על שם הלחם כמו שנ' עבד לחם רב וכן לחם אלקיו הוא אוכל להגיד שלא יהנה מסעודתו רק מה שהוא הכרחי לו כלחם זה אשר עליו יחיה האדם (ד) ועצם אחד יש לו לאדם בשדרה שלו והוא קיים לעד ולנצח בגין דלא סביל טעמא דמזוני דבר נש ואף מן הדברים ההכרחי' לא יהנה רק על מוצא פי ה' כדפי' לפי שהשטן מקטרג על אכילת האדם ושתייתו ותקנתו בלחם הפנים אשר לפני ה' תמיד (ה) ובספר הזוהר כ' שמלאך אחד יש ששמו סוריאל והוא נוטל כל מילי דאורייתא שנ' על הסעודה ואיתעטר ביה קמיה מלכא ומטעם זה השם של סוריא"ל נראה על שם שהאדם מתגאה בשעת האכילה ועי"כ הוא סר מאחרי אל וזהו למען תהיה תורת ה' בפיך שר"ל באכילת פיך וכן אך אשר יאכל לכל נפש פי' אותה אכילה שנהנין ממנה כל נפש אדם דהיינו בין נפש הבהמי ובין נפש השכלי אותה אכילה לבדה הוא יעשה לכם אבל שאר אכילת פיגול הוא לא ירצה לכם.
1
ב׳וצדיק אוכל ג"כ לשובע נפשו ולא לשובע גופו לבד (ו) וזהו ג"כ מה ששנינו ג' שיושבים על שלחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כו' שהכוונה על ג' כחות האדם דהיינו גוף רוח ונשמה שכולם נהנים משלחן א'.
2
ג׳וכל מסיבה שאין עמה דברי תורה הרי הם יושבי חושך וצלמות אחר שלא נגה עליהם אור התורה (ז) ועליהם ארז"ל מכאן לסומין שאוכלים ואינם שבעים להיפך הברכה שהאדם אוכל קימעה והוא מתברך במיעיו אבל כאן הוא אוכל הרבה והוא מתמעט אצלו עד חציו לפי שכל שלחנם מלאו קיא צואה.
3
ד׳וקי"א הוא החציים מאותיות ברך והקב"ה ברא לאדם ז' נקבים.
4
ה׳ב' עינים ב' אזנים ב' נחירים והשביעי הוא קדש והוא הפה.
5
ו׳וכמו שהעינים והאזנים והנחירים הם שנים שנים על צד היותר טוב כך היה ראוי להיות לו לאדם תרי פומי (ח) כמו ששנינו בירושלמי אמר רבי לוי אילו הוינא בסיני הוינא בעינא לקב"ה דיהיב לן תרי פומי והיה ראוי שיאמר אילי הוינא כד ברא קודשא ב"ה לעלמא אבל נקט סיני כי משעת מ"ת ואילך לא היה ראוי שיעבור המאכל והמשתה דרך הפה הקודש שנתייחד לקדושת דברי תורה והיה ראוי מסיני ואילך שיהא לו לאדם פה מיוחד לתורה לבד ולאכילה ושתיה לבד שלא יהא כמעביר סילון של מים סרוחים דרך פתח קודש הקדשים אבל רצה הקב"ה שיהא מוצא אחד לשניהם כדי שיהא הפה שעוסק באכילה הוא הפה שידבר בדברי תורה בשעת האכילה ואע"ג דכ"מ ודאי ראוי להקדים צרכי הנפש לצרכי הגוף כמו שמצינו בתפילה שאסור לו לאדם לאכול אלא א"כ התפלל תחלה אבל כאן על השלחן אוכל תחלה לשובע נפשו ואחר כך עוכק בדברי תורה שנא' ואכלת ושבעת וברכת כי כשהאדם שבע מתענוגיו חוזר למאוס בהם לפי שרואה שתענוגי הגוף אינם קיימים ואז פונה עצמו אל תענוגי השכל ומתחיל לעסוק בדברי תורה שאין האדם שבע מהם לעולם שנאמר מה אהבתי תורתך כל היום הוא שיחתי פי' אע"ג שכל היום הוא שיחתי אעפ"כ אהבתי אותם ביותר (ט) וזהו כוונת רז"ל שאמרו שחייב אדם ליתן תחלה מזון לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת והבהמה הוא כינוי לגוף שנהנה תחילה והדר ואכלת אכילה ודאי שהוא מזון הנפש וזהו ג"כ מה שארז"ל שאין אומרים שירה על זריקת הדם והקטר חלבים ונסוך המים רק על נסוך היין לבד שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים שהכוונה שאין האדם מוכן לומר שירה רק מתוך השובע שנא' מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כלומר לאחר שהתענג האדם אז יפה ונעים אליו אהבת הש"י לפארו ולרוממו על כל דברי שירות ותשבחות אבל לא שהוא יושב בתעניות וממעט את דמו וחלבו וגם לא כששותה מים רק בשעה שהטיב את לבו ביין המשמח אלהים ואנשים ר"ל חלק הנפש הנקרא אלהים עם חלק הגוף הנקרא אדם דהיינו שישתה מן היין שעור הראוי באופן שיגביר השכל על היין ולא שיגביר היין על השכל (י) וזהו ג"כ מה שארז"ל שמבטלין ת"ת מפני הוצאת המת והכנסת כלה וראייה לדבר מ"ש עת ספוד ועת רקוד ולא עת לספוד ועת לרקוד רק הלמ"ד חסר בשניהם רמז לביטול הלימוד בשני הזמנים הללו ולפ"ד שלא היה ראוי שידחה מצות ת"ת שהוא כנגד כולם מצות ריקוד הכלה או הספד המת רק מפני שאין התורה נקנית לא מתוך העצב והיגון של הספד המת ולא מתוך קלותראש של הריקוד שעל הרוב הוא עת שכרות היין והואיל ובלאו הכי אין הלימוד בשלימות בשני הזמנים הללו ע"כ בקל ראו חכמים לבטלו לגמרי מפני כבוד המת ומפני שמחת חתן וכלה:
6
ז׳הפרק השני
ויהיה שלחנו של אדם נקי מכל לכלוך דאיהו סטרא אחרא ומ"מ צריך ג"כ ליתן חלק לאותו הצד (א) והם מים אחרונים שהם חובה בוודאי ואינו מברך עליהם דוודאי אינם בכלל ברכה ויין הסעודה יש שהיא לטובה ולברכה ויש שהוא לרעה ומסטרא דגפן סדום גפנם ולכך נוהגים כל שותי יין לענות לחיים אחר שמביא לו חברו את הכוס לפי ששתיית היין על הרוב היא רבת הנזק ומביא יללה לעולם וגם לא נברא היין רק לנחם בו האבלים וכן כל היוצא ליהרג במיתת ב"ד היו נוהגי' לשכרו ביין (ב) ע"כ אומרים לחיים כלומר כוס זה יהיה לחיים ולא למות וכן מצינו בתלמידי דר"ע שעל כל כוס וכוס אמר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהן ומה שאמר על כל כוס וכוס מגיד שלא היו קובעים עצמם על היין רק על כוס וכוס היו כנמלכים לשתות ולא קלקלו השבטים רק מתוך רוב אכילה ושתיה שנ' וישבו לאכול לחם וימכרו את יוסף ואין ישיבה אלא עכוב שנ' ותשבו בקדש וכן בעגל נאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק וכל מה שהיין מחזק האהבה בין איש לרעהו בזמן ששותין אותו כראוי אם ירבו לשתותו יתרבה הקטטה והמריבה ביניהם ולא יקומו זה מעל זה עד שיתלוצצו ויצחקו זע"ז כי לץ היין וגו' ואפשר שזהו שנ' ויקומו לצחק כי כאשר קמו צחקו זע"ז ועיקר שבח שבסעודות היין הוא תחלת ישיבתם אל השולחן שאז יחזיקו טובה לבעה"ב שקראם על הסעודה ויוסיפו יחד אהבה וחבה ועוז וחדוה במקומם ועז"נ הביאני המלך אל בית היין הרי שלא דימה נעימת התורה רק אל תחלת בואם אל בית היין ועיקר הנזק והילל' הוא למאחרים על היין יותר מדאי כי שכורי אפרים סבורים שאין שמחה ואין סעודה רק בהרבות בו בשתיית היין ואומרים שזהו שנ' ויעש המלך משתה גדול וגו' את משתה אסתר משתה גדול לפי שהותר להם באותה סעודה להיות כופין זא"ז על שתייה גדולה אבל הסעודה הגדולה שהזכיר בתחלת הס' אע"ג שהיתה שמונים ומאת יום ובהראותו את עושר כבוד מלכותו וגו' ויין מלכות רב אעפ"כ לא נקראת משתה גדול לפי ששם היה השתייה כדת אין אונס אבל אין זה עיקר הטעם רק היה צריך להיות סעודה הראשונה כדת בלי אונס לפי שרצה להתענג עמהם ימים רבים שמונים ומאת יום ואם היו כופן זא"ז לא אפשר להם למשך על המשתה כל כך ימים הרבה.
ויהיה שלחנו של אדם נקי מכל לכלוך דאיהו סטרא אחרא ומ"מ צריך ג"כ ליתן חלק לאותו הצד (א) והם מים אחרונים שהם חובה בוודאי ואינו מברך עליהם דוודאי אינם בכלל ברכה ויין הסעודה יש שהיא לטובה ולברכה ויש שהוא לרעה ומסטרא דגפן סדום גפנם ולכך נוהגים כל שותי יין לענות לחיים אחר שמביא לו חברו את הכוס לפי ששתיית היין על הרוב היא רבת הנזק ומביא יללה לעולם וגם לא נברא היין רק לנחם בו האבלים וכן כל היוצא ליהרג במיתת ב"ד היו נוהגי' לשכרו ביין (ב) ע"כ אומרים לחיים כלומר כוס זה יהיה לחיים ולא למות וכן מצינו בתלמידי דר"ע שעל כל כוס וכוס אמר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהן ומה שאמר על כל כוס וכוס מגיד שלא היו קובעים עצמם על היין רק על כוס וכוס היו כנמלכים לשתות ולא קלקלו השבטים רק מתוך רוב אכילה ושתיה שנ' וישבו לאכול לחם וימכרו את יוסף ואין ישיבה אלא עכוב שנ' ותשבו בקדש וכן בעגל נאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק וכל מה שהיין מחזק האהבה בין איש לרעהו בזמן ששותין אותו כראוי אם ירבו לשתותו יתרבה הקטטה והמריבה ביניהם ולא יקומו זה מעל זה עד שיתלוצצו ויצחקו זע"ז כי לץ היין וגו' ואפשר שזהו שנ' ויקומו לצחק כי כאשר קמו צחקו זע"ז ועיקר שבח שבסעודות היין הוא תחלת ישיבתם אל השולחן שאז יחזיקו טובה לבעה"ב שקראם על הסעודה ויוסיפו יחד אהבה וחבה ועוז וחדוה במקומם ועז"נ הביאני המלך אל בית היין הרי שלא דימה נעימת התורה רק אל תחלת בואם אל בית היין ועיקר הנזק והילל' הוא למאחרים על היין יותר מדאי כי שכורי אפרים סבורים שאין שמחה ואין סעודה רק בהרבות בו בשתיית היין ואומרים שזהו שנ' ויעש המלך משתה גדול וגו' את משתה אסתר משתה גדול לפי שהותר להם באותה סעודה להיות כופין זא"ז על שתייה גדולה אבל הסעודה הגדולה שהזכיר בתחלת הס' אע"ג שהיתה שמונים ומאת יום ובהראותו את עושר כבוד מלכותו וגו' ויין מלכות רב אעפ"כ לא נקראת משתה גדול לפי ששם היה השתייה כדת אין אונס אבל אין זה עיקר הטעם רק היה צריך להיות סעודה הראשונה כדת בלי אונס לפי שרצה להתענג עמהם ימים רבים שמונים ומאת יום ואם היו כופן זא"ז לא אפשר להם למשך על המשתה כל כך ימים הרבה.
7
ח׳והנה אונקלוס לימד דעת את העם מה שתרגם כי אם כלו לשתות עד די יספקון לשתות שזהו גמר שתייתם כששתו די ספוקם כי לא ישתו רק כדי לרוות צמאם ואם הבהמה כך אדם שהוא בן דעת עאכ"ו ומה שסיפרו רז"ל בפ' החליל (ג) מן האבן שתייה דבעי למשטף עלמא כו' אפשר שהוא רמז ללב אבן שיש להם לבריות על דבר שתייתם שלא יתבוננו על מעשי הש"י כי נורא הוא ואשר נתן חק וגבול לאבן שתיה שלא יעברנו כדי שלא ישטוף את העולם והם אינם נותנים חק גבול לשתייתם כאלו כל אחד יבא לשטף את רעהו ודוד רצה להכניע את לב האבן הזה ואמר איכא מאן דידע שם ולא אמר יחנק בגרונו.
8
ט׳בגרונו ודאי כי שם מקום תענוג שתיית היין נקט חספא וכתב עליו את השם לרמז כי קדושתו הגדולה הוא שורה על האדם הדומה לחרס הנשבר ובזה היה מכניע זדון לבו הדר חזא דנחית טפי פי' ראה דוד שהאד' היה נכנע מאד עד שהיה פרוש יותר מדאי אמר כמה אמר דמירטב עלמא עדיף טפי: כלומר אין ראוי שיצער עצמו מן היין רק צריך ג"כ לרטב את עצמו אמר ט"ו מעלות כלומר מזכיר לו מעלות נפשו העולה עד כסא הכבוד שהוא ט"ו מעלות כל א' של מהלך ת"ק ובזה היה מגבי' קצת דעת האדם עד שהעמידו על השיעור הראוי:
9
י׳פרק השלישי
וראוי לאדם לקרב שכיניו ומיודעיו אפי' הן עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם וזהו מצות הכנסת האורחים שמנו חז"ל מכלל המצות שהאדם אוכל פירותם בעה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב שהנותן אכסניא לאורח הבא לא מיקרי הכנסת אורחים כי האורח מאליו הוא בא והוא לא הכניסו.
וראוי לאדם לקרב שכיניו ומיודעיו אפי' הן עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם וזהו מצות הכנסת האורחים שמנו חז"ל מכלל המצות שהאדם אוכל פירותם בעה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב שהנותן אכסניא לאורח הבא לא מיקרי הכנסת אורחים כי האורח מאליו הוא בא והוא לא הכניסו.
10
י״א(א) ומעתה אל תהא סעודת המריעים קל בעיניך בזמן שאין עמו שחוק וקלות ראש ולא לחנם אמרו חז"ל לענין הסעודה שאם התחיל כבר שאין מספיקין אף לתפלה כי גדולה לגומא שמקרבת את הרחוקים ומחזקת את האהבה שבין איש לרעהו (ב) וכן היה המנהג אף מימים הקדמונים להיות לכל משפחה ומשפחה יום מיוחד בשנה שהיה להם למשתה ולשמחה כמ"ש דוד כי זבח משפחה לנו בעיר.
11
י״בוהנה הקב"ה קידש את בית הבחירה ויכולין אנחנו עכשיו ג"כ לקדש את בית הכנסיות שנ' ואהי להם מקדש מעט ופי' אדם אחד יכול לקדש לו מקום מיוחד שנא' בכל מקום אשר אזכיר אל שמי וג"ו הקב"ה קדש את הכהנים קדושת הבטן וכל איש ישראל יכול לקדש את עצמו בקדושת הנזיר שנאמר נזר אלהים על ראשו ואז הוא יותר קדוש מן הכהן שהרי אף לאביו ולאמו אינו מטמא והקב"ה קידש את יום השבת ובית ישראל לקבוע מועדים ולעבר את השנים וכשנעשה נס אף לאדם אחד יכול לקבוע זבח משפחה ולהקריב קרבן ולשבות ממלאכה ולפי דעתי שעל שבת (ג) זה ארז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות דלשון חול לא יתכן לומר על שבת קודש ולא הוה ליה למימר רק סעודתך בשבת כסעודתך בחול אבל על יום הקבוע לו לזבח משפחה שלו שהוא רגיל לעשותו שבת ע"ז אמר שיותר טוב שיבטלו ולא יצטרך לבריות ולפעמים שהעני מזמין על שלחנו את העשיר והוא מתבייש לאכול עם העני אע"ג שהו' קרובו לא כן מדתו של הקב"ה שהוא קרוב לכל קוראיו ר"ל לכל מזמיניו רק שיקראהו באמת.
12
י״גולפי שזה אי אפשר לגבי שכינה יראה האדם לזמן על שלחנו לומדי התורה במקום השכינה והחכמים עצמם לא ימנעו מליהנות משלחן העשירים כדרך שעשה אלישע שקיבל הנאת אושפיזא מן השונמית במטה כסא שלחן ומנורה ובפרט עכשיו שבטל אהבת הריעים ואחוזתם ולא נשאר להם רק קירוב הדעת בשעת הלגימא.
13
י״דוכבר שאלו לחכם א' מפני מה החכמים מצויים על פתחי העשירים ואין העשירים מצויים על פתחי החכמי' והשיב כי החכם מכיר ג"כ במתנת העשיר ונוהג בו כבוד ומתחבר עמו מפני מתנתו הטובה אבל העשיר יענה עזות ומבזה מתנת החכמה.
14
ט״ו(ד) וכל הסעודות שאנו נוהגים לעשות בחנוכה נראה שאינם רק דרך זבח משפחה על הניסים שנעשו לאבותינו בזה"ז ומה שנקראו סעודות רשות זהו לפי שכל מי שעושה סעודה שהוא מחוייב בה כגון סעודת הנשואין וממילא אין מחזיקים לו עליה כ"כ טובה אחר שהוא דרך החיוב אבל העושה סעודת מריעים בזה ניכר נדיבתו הואיל ועושה אותה אע"ג שאינו מחוייב בה כענין המשל שהבאתי לעיל מן הכהן שאינו מחזק טובה לבעה"ב על כמה כורין תרומה שהוא נותן לו ומחזיק לו טובה על קומץ אחד של חולין שהוא נותן לו ומשום הכי קורא לסעודה זו סעודת הרשות ולקמן אכתוב עוד טעם א' על הסעודה שאנו נוהגים לעשות בחנוכה: (ה) ויש לרחק מסעודת רע עין שנא' אל תלחם לחם רע עין והיה ראוי לכתוב אל תאכל לחם רע עין וכתב אל תלחם לפי שהאורח נבהל ונתבייש לאכול בסעודת רע עין ואפי' יש לפניו כמה מטעמי' ממלא כרסו מן הלחם לבדו וזהו אל תלחם לחם: (ו) כיצד יתנהג האדם עם האורחים הבאים לביתו זהו יש ללמוד מאברהם אבינו האחד שיהא שמח לקראתם ולא יצער עצמו על הוצאותיו עמהם רק יחזיק להם טובה על שבאו לביתו כאלו הוא מקבל הנאה ממנו כדרך שעשה אברהם שהיה רץ לקראתם והשתחווה להם שימלאו את בקשתו מהם שיאכלו עמו ואפי' הוא חלש כדרך שהיה אברהם בשלישי למולתו ויאמר מעט ויעשה הרבה ויעשה כן אף לאיש נכרי כי בלב שלם הוא עושה להם אחר שהוסיף לעשות כן אף לאיש נכרי שאינו ידוע לו כדרך שעשה אברהם אע"ג שהיה סבור שהם ערביים ורז"ל למדו (ז) מכאן שגדול הכנסת אורחים כקבלת פני השכינה שהרי בזכות הכנסת אורחים נגלה השכינה על אברהם והטעם לפי שעי"כ יתן האדם אל לבו ויאמר אם אני עושה כן בשביל חבירי שאני שמח לקראתו ק"ו בנו של ק"ו שראוי לי להיות רץ כצבי כדי לעשו' רצון אבי שבשמים ושלא אתהדר במקום עשיית המצוה ולא יעכבני שום חולשת הגוף וכל מה שאוציא לצורך המצוה יהי' מעט בעיני וכאשר יתן האדם אל לבו את כל הדברים האלו אין ספק שהשכינה עומדת כנגדו ואומרת אם אדם זה שהוא חסר בהוצאת נדיבתו אעפ"כ הוא שמח על נדיבתו אני שאיני חסר כלום בנדיבתי עאכ"ו שראוי לי לחזור ולהשפיע עליו את ברכתי הטובה גם ראוי שיתן האדם אל לבו ויאמר אם אני גומל חסד עם באי ביתי ומכניסם לביתי כדי לכבדם אם כן כל שכן שראוי לי לגמול חסד עם נפשי עליבתא דא שהיא אכסנאי דהך גופא דיומא דין היא הכא ולמחר לית היא הכא הדא דכתיב גומל נפשו איש חסיד (ח) גם יתן אל לבו שהאדם בעולם הזה הוא כאורח נטה ללון והקב"ה הוא הבעל הבית העורך השלחן לפני כל א' וא' והמכיר בטובת הקב"ה הוא האורח הטוב האומר הרי.
15
ט״זכמה יגיעות יגע ב"ה לפני כמה יין טוב הביא כמה בשר טוב הביא וכל מה שטרח לא טרח רק בשבילי ושאינו מכיר בטובת הקב"ה הוא האורח הרע האומר מה טרחא טרח הבעה"ב מה יין הביא כו' וכל מה שטרח לא טרח רק בשבילו ובשביל אשתו ובניו ויותר זר כשהאורח רוצה לדחוף ולגרש הבעה"ב מביתו כענין שנא' באחשורוש הגם לכבוש המלכה עמי בבית וכל העול' כולו של הקב"ה וכשהאדם חוטא כביכול הוא רוצה לדחוף את רגלי השכינה וכ"ש החטא שהאדם עושה במקדש ה' ובביתו וז"ש בחגיגה ר"י כי מטא להאי קרא קבכי והמסכ' צרה כהתכנס ומאהבת הש"י לעמו ישראל צוה שיבנ' הבית משלהם כאלו הם בעלי הבית והוא ית"ב האורח וחייב בכבודם שאלמל' החזיק היא עצמו כבעה"ב היו שונאי ישראל חייבים כלייה ק"ו ממשפט האורח הרע המצער את הב"ה שיגרשנו הבעה"ב מביתו ומרשותו: (ט) וזהו כוונת הלל הזקן שאמר בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן כו'.
16
י״זואם אתה תבא לביתי אלא אבא לביתך כלומר אם תחזיק אותי כבע"ה גם אני אבא לביתך כלומר אחזיק עצמך כבעה"ב ואכבדך ואם תבא לביתי כו' ומדרך המוסר ג"כ שהבעה"ב יחוס על האורחים כענין שנא' בלוט כי על כן באו בצל קורתי ובפזמון של עיה"כ אנו אומרים בניך בצל קורתך באו הרי שאנו מזכירין זכות מה שנאספנו למנין ובאנו לבית מקדש מעט וראוי לחוס עלינו כאשר חס האב על בני מקוראיו וזהו ג"כ פי' של כל מקראי קודש הנאמר בכל מועדי ה' לפי שהכ"ג היה מראה אז לעולי הרגל את שני הכרובים שהיו מעורים זה בזה להראות את חבתם שאינו ניכר מי הוא הבעה"ב ומי הוא האורח רק הם כשני אוהבים המקבלים זה את זה בשוה (י) וזהו יראה כדרך שבא לראות כך בא להיראות.
17
י״חובשעת התקלה הוא אומר אתי מלבנון כלה כביכול כאלו הוא נתחייב ג"כ גלות עמהם על שלא נזהר בכבודם:
18
י״טפרק הרביעי
(א) צריך שיהא ביתו של אדם פתוח' לרווח' לכל האורח הבא ומבקש אכסנאי כי לא נקרא בית רק על שם בואו שם כדאמר בגמרא ואז הוא ב' של ברכה והוא בית רבתי שבה מתחיל התורה כי בית כזה וודאי הוא התחל' וסבה גדולה אל התורה על דרך שמח זבולין בצאתך והלמ"ד שבסוף התורה רמז על ויששכר באהליך שהקדים גם כן זבולן ליששכר.
(א) צריך שיהא ביתו של אדם פתוח' לרווח' לכל האורח הבא ומבקש אכסנאי כי לא נקרא בית רק על שם בואו שם כדאמר בגמרא ואז הוא ב' של ברכה והוא בית רבתי שבה מתחיל התורה כי בית כזה וודאי הוא התחל' וסבה גדולה אל התורה על דרך שמח זבולין בצאתך והלמ"ד שבסוף התורה רמז על ויששכר באהליך שהקדים גם כן זבולן ליששכר.
19
כ׳גם האשה נקראת בית כי דלתי הבית אינם נפתחים או נסגרים רק על פי האשה ובזוהר אמרינן ושם אשה גדולה מאי גדולה משובחת משאר הנשים שהם מצטערים כשיבא אורח לביתה וזו היתה שמחה.
20
כ״אונראה שזהו גם כן מה שנאמר חדל להיות לשרה אורח כנשים כלומר שלא היה לה דרך שאר הנשים שהם קמצנות.
21
כ״בומכאן דכל שבח האושפזא דאשה הוא.
22
כ״גובזמן שדלתי הבית פתוחים אז נקרא אותו הבית יש על שיש בו ברכה וטובה והבית אשר דלתותיו סגורים נקראו אין כי אין בו כלום (ב) וזהו סוד שם של שד"י וסוד שם של אדנ"י אשר שניהם נמצאים בדלתי הבית שזהו נכתב במזוזת הבית וזה נרמז באדנ"י הפתח בסוד אדנ"י המשכן ובזה נמצא אותיות י"ש ובזה נמצא אי"ן אלא שהדל"ת קשור בתוכה עד כי מן י"ש נעשה שדי.
23
כ״דומן אי"ן נעשה אדנ"י בתוספת הדל"ת וק"ל.
24
כ״הובפרק הרואה אמרינן ביתא דהוו ביה שיתן אפייתא ביממא כו' ולא שקיל ידא מן כיסא דסבר דילמא אתי עניא בר טובי' כו' ותו הוו פתיחין ליה בבי לד' רוחות העולם וכל דעייל כפן כו' השתא נפיל בתלא ולא אתנח הנך רואה שאע"ג שאין ספק שהבית ההוא היה ג"כ בית המדרש לרבים אעפ"כ לא היה מזכיר רק מה שהיה פתוחה לעניים כי בזכות זה היה ראוי שתבא הברכה לפתחו שלא תחריב כדפי'.
25
כ״וובזוהר כיון דמברך האדם המוציא שכינה קאי קמיה ועדיין אינו מתענג על ה' עד כי ונפש נענה תשביע אילו העניים ואז תתענג על ה'.
26
כ״זוכל מעשה הנס אין להנות ממנו רק לצורך קיום הגוף.
27
כ״ח(ג) ולכך החריב יהושע את יריחו לפי שהיה ממעשה ניסים וכן בנס של המן נאמר ובביזה לא שלחו את ידם ומשה הסיע את ישראל מן ביזת הים.
28
כ״טכדי שלא יהנו מן הנס שלא לצורך וכן כל מזונותיו של אדם שהם קשים כקריעת ים סוף דיו שיהנה ממנו האדם בכדי צורך פקוח נפש והשאר יניח להיות מאכל לעניים ומרודים.
29
ל׳ורמז לדבר שירי הדם היה שופך על יסוד המזבח כלומר אותן השיריים שאין צורך בהם ראוי לעשות ממנו יסוד הצדקה שחשוב כמזבח: ע"כ בזמן שהעניים מצויים בעולם או שהרעב בעולם ראוי לו לאדם שיפחת את מזונו כדי לתת גם לזולתו (ד) וזה אחד מן הטעמים של התעניות שהתענו על הגשמים כדי שאותו המאכל שהיה ראוי להם לאכול ביום התעניות שיתנו לעניים ועל תענית זה אמרו רז"ל אגרא דתענית צדקה דשאר התעניות של ימי התשובה וודאי אגרה דידהו הוה התשובה.
30
ל״אוא"י לבד היא שנשתבח בזה שאע"ג שהיתה רבתי עם אפ"ה לא במסכנת תאכל בה לחם כלומר שלא הוצרכו לצמצם בה לצורך העניים כי השפע והברכה היתה יורדת בה כפי רבוי העם שעליה ויש בני אדם שיותר טוב בעיניהם שאותו רבוי טובה שלא יצטרכו לו שילך לאיבוד כדי שלא יהנו ממנו הבריות והם דומין לדבור' שיציאת הדבש ממנה הוא הכרח לה ועם כל זאת תכונת טבעם כל כך רעה עד שהיא עוקצת את כל המתקרב אצלה להנות ממנה וכשהוא עוקצת את האדם גם היא ניזקת עמו כעניין שדרשו על כאשר תעשנה הדבורים כך סופה של בריות אלו.
31
ל״בועליהם אמר דוד סבוני כדבורים וכו' בשם ה' כי אמילם.
32
ל״גוהנה טבע המלח הוא להיפך מן הדבורה זו כי המלח נתגדל בקרקע המקוללת שנאמר גפרית ומלח שריפה כל ארצה ועם כל זאת הנאת המלח מרובה מאד כך לא ימשך האדם אחר שכיניו ואנשי עירו שהם צרי עין ואפילו אם רעה גמלוהו הוא יגמלם כל טוב כענין שנאמר בדוד אם גמלתי שולמי רע.
33
ל״דוזכה שניתן לו ברית המלח לברית עולם.
34
ל״הולכן צריך שלא ישבית האדם ברית המלח מעל שלחנו כדי שיעורר אותו על הנדיבות כדפי'.
35
ל״ו(ה) ומכאן תבין עניין אשת לוט שהיתה נציב מלח על שלא נתנה מלח לאורחיו.
36
ל״זוכך עניין אותה ריבה שהמיתו אנשי סדום במיתה משונה על ידי שמשחוה בדבש עד שהיתה למאכל הדבורים הכל תבין ממה שכתבתי ויש בני אדם שלא די להם שלא יתנו את העניים לתת להם לחם (ו) רק יפגיעו ג"כ השערים שערי הזול ושערי הרחמים אשר מהם המטיר ה' לחם על הארץ ולכך עונש שלהם מרובה וגם דוד קללם שנאמר שבור זרוע רשע שפירשו אותו רז"ל על מפקיע השערים ויש לתמוה וכי בשביל שרוצה למכור ביוקר יהא נקרא רשע ולא מצינו שהזהירה עליו התורה ועוד כמה התפלל דוד על קללת רשע זה ולא התפלל כן על שאר הרשעים.
37
ל״חולכך תראה שלא קראו רשע בשביל שרוצה למכור ביוקר אלא שהוא רשע כבר בפני עצמו ובשבילו יורד הקללה בתבואת הארץ וחוטא זה יש לו תבואת הרבה וגם קונה תבואות הרבה ומפקיע את השער נמצא שלא עליו יגיע אותה הקללה שיורדת בשבילו ואדרבא חוטא זה נשכר בה וזה אינו ראוי לכך התפלל דוד ע"ה ואנו רואין שהכתוב הזהיר את אוכלי המן שלא יותירו ממנו עד הבוקר וכן הזהיר גבי אכילת הפסח והנותר ממנו באש ישרף וכ"ז רמז על שריפת אש של גיהנם ששולטת באות' שהם מקטני אמנה רק יהא לבו של אדם נכון ובטוח בהקב"ה שיזמין לו פרנסתו דבר יום ביומו:
38
ל״טפרק חמישי
(א) לפי שהצדקה היא פרנסת העניים ראוי לבאר כאן בחלק הפרנסה עניין הצדקה.
(א) לפי שהצדקה היא פרנסת העניים ראוי לבאר כאן בחלק הפרנסה עניין הצדקה.
39
מ׳הצדקה כוללת כל המצות כענין שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' והטעם לפי שעיקר הצדקה הוא מה שירחם האדם על נפשו עלובתא דא ושיזין אותה על ידי עשייתו הישר והטוב וכן מי שיורה חטאים בדרך התשובה הוא בכלל הצדקה שאם חייב האדם נעשות חסד עם חבירו כדי להחיות את גופו עם הנפש עצמו לא כל שכן (ב) במצות הצדקה יש להרהר קצת שאחר שהקב"ה שונא לעני זה וחפץ דכאו מי ימלא את לבו לקרב את שונאו של הקב"ה.
40
מ״אולפי דעתי שזה היה טעותם של אנשי סדום שהכריזו שכל מי שמחזיק ידי עני ואביון ישרף באש ולכך נשרפו הם מדה כנגד מדה וקשה להאמין שיהא שום קיבוץ מדיני בעולם שיעשה השחתה זו לחק מדיני וכ"ש שיעניש עליו עונש גדול כזה ולא מצינו ג"כ שהיו מענשי' את מי שמפזר את שלו שלא לצורך רק הענישו לחונן דלים מטעם שפי' לפי שחונן שונאו של הקב"ה ולא כאלה חלק יעקב כי חלילה להאמין שהקב"ה שונא לעני זה אדרבא הוא אוהבו כי את אשר יאהב ה' יוכיח והוא יתברך שמו יודע בו שיעמוד בנסיון יותר מעשיר זה.
41
מ״בואין זה רק כאב אשר יוכיח את בנו ומכהו בשבט מוסר ומצטער אח"כ שישמע קול בכיית הבן ומרמז לחבירו שיראה לרצות את בנו שאינו שוה לו כלל לחזור ולחנוף לו שא"כ לא היה מועיל כלל שבט המוסר שלו ואין ספק שאם חברו יתן לבנו דינר אחד כדי לרצותו שהאב ישלם לו כפל כפלים כך ממש הענין גבי הצדקה והנה הש"י לבד הוא המשביע לכל חי ברצון טוב לפי שהוא י"ת אינו חסר כלום בנתינתו אבל האדם שחסר בנתינתו הנה לבו תמיד רק רע לתת לזולתו כמו שהזהיר הכתוב ולא ירע לבבך וגו'.
42
מ״גוכל נדיב לב תרגום אונקלוס דיתרעי ושאר כל נדיב תרגום נדבתא והטעם כדפי' לפי שהלב הנותן הוא רע.
43
מ״דולכן כל המקבלים צדקה הן דין בהכרח הואיל והנתינה אינה ברצון ואפילו היה העשיר מאכיל לעני זה פטומית אף על פי כן מזונותיו מרורים עליו כזית הואיל והם בידי בשר ודם וכ"ש עכשיו שאינו מאכילו רק לחם עוני ובצמצום גדול שהרי אינו מחויב לתת לו רק כדי מחסורו (ג) גם כל ימי עני רעים כי שבע שמות נקראו לו כמנין ימי השבוע ואלו הן ד"ל מ"סכן א"ביון ד"ך מ"ך ר"ש ע"ני ראשי תיבות ד"ם אד"ם ר"ע נמצא שהצדקה אינו מבטלת מן העני תוכחת שבט המוסר אשר יסרנו הש"י.
44
מ״הוממה שכתבתי שכל נדבת האדם אינו ברצון אני קורא ג"כ תגר על מנהג אשכנז שנוהגים להפסיק עם קריאת התורה בין גברא לגברא ולתת מי שבירך אל העולה לתורה והש"צ מכריז את צדקו ברבים שהוא ראוי לברך בעבור שיתן נדבה לצדקה ואפילו הוא עשיר אינו מנדב רק פרוטה בעלמא והלוואי שיתנה הירצה אלקים במתנה פחיתא כזו.
45
מ״ווכן בשעת הרגל שינדבו מתנת יד היה ראוי שיהא לכל איש ואיש כפי ברכתו אשר ברכו הש"י והנה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט רק נדבת כולם שוה לפרוטה נחושת והלוואי שלא יביא העשיר על עצמו קללה על ידי מתנה פחותה כזו.
46
מ״זומי שמרחם את העני חסד הוא מאת הש"י שנתן לו כזה בלבבו להיות איש רחמני ולהתברך על ידי כך שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך לפי שהעני עושה טובה לעשיר בזה כענין שאמרה רות האיש אשר עשיתי עמו והטעם כי בזה הוא פותח שפע הברכה ומורידו עליו בסוד פתוח תפתח ולכך מחויב העשיר לגמול חסד לעני תחת הטובה ואלא שהקב"ה רוצה לנסות עני זה בעניו ואותה טובה שהיתה ראויה לעני זה אינה חוזר' ריקם והקב"ה נותנה לעשיר זה לפי שהוא אוהבו של עני זה והוא יפרנסנו גם העני עצמו מתפלל לפני קונו שיתקיים עושרו של העשיר זה כדי שלא יתקפחו פרנסותיו כי העשיר חונן ונותן לו.
47
מ״ח(ד) וזהו לשון גומל דלים שראוי לו לעשיר לחזור ולגמול טובה לעני על הממון הזה שהיה מוכן לו ונלקח ממנו וניתנה לו וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וכן מה שאומר ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא פירושו שאם לא יפרנס עני זה שוב לא יקרא ויתפלל על טובתך אל ה'.
48
מ״טוממילא יהיה בך חטא כי עונותיך הראשונים יהיו נזכרים לפי שאינך ראוי לעושר זה רק בזכות שהטיב לעני זה וז"ש עושר שמור לבעליו לרעתו.
49
נ׳פי' מפני רעתו של עשיר זה יחזיר העושר להיות שמור לבעליו הראשונים שהוא העני וזהו ג"כ נתן תתן לו כלומר תן לו משלו שכבר היה עושר זה ראוי לו ולכך נקרא צדקה ולא מתנת עניים כי לפעמים אינו נותן לו רק שלו וגם הכל של הקב"ה שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ואין זה רק שיעשה עצמו צדיק ע"י צדקה זו כעניין שנאמר וצדיק חונן ונותן.
50
נ״א(ה) הקמצניות הוא סבה גדולה אל שיעלים האדם עיניו מן הצדקה והוא בא ממיעוט האמונה והקמצנות מבטל יראת שמים מעל לב האדם רמז לדבר שע"י קמצא ובר קמצא חרב ירושלים כלומר עכשיו בטילים אותם האנשים שהיו יראים ושלמים עם הקב"ה על ידי שהבן הוא קמצא ואביו היה קמצן וזהו בר קמצא.
51
נ״בוהקמצן נקרא כילי על שאומר כי לעצמי יהא הכל ואין לזולתי חלק בשלי.
52
נ״ג(ו) והממון נקרא דמים לומר שכמו שהדם היא הנפש כך הממון הוא עיקר חיותו של אדם ואם אין לו דמים נחשב הוא כמת וכמו שצריך גם כן לפעמים למעט את הדם על ידי הקזה כדי שלא יקבל הדם הפסד כך צריך ג"כ לנכות דמיו ומעותיו ולמעטם על ידי צדקה כדי שלא יכלה הממון וזהו שנאמר לא תכלה פאת שדך שאם לא יניח לקט שכחה ופאה הוא מכלה את שדהו כי בא זה ואיבד את זה עד שלקט קצירו ופרט כרמו לא ילקט שוב ע"י הקללה שתרד בו.
53
נ״דלעני ולגר שהם בעליו הראשונים יעזוב את חילו וממונו כדפי' לעיל להיפך מן עשר תעשר שפירשו בו רבותינו ז"ל עשר בשביל שתתעשר ולא שיהא משמעותו של תעשר לשון עושר שהרי השי"ן שמאלית אבל רוצה עשר בשביל שתזכה ליתן מעשרות הרבה על ידי הברכה המרובה.
54
נ״ה(ז) וזהו שאמרו גם כן מלוה להוצאה נתנה רמז על ממונו של אדם שהוא הלוואה בידו שניתן להוצאה של צדקה וכמו שיש ללמוד לבניו אחריו את דרך האמונה כך ילמדם דרך הצדקה כעניין שנאמר באברהם למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה.
55
נ״וגם רמזו רז"ל באמרם כי ביותר צריך להזהר במקום שיש בו חסרון כיס.
56
נ״ז(ח) ולשון חסרון כיס שאמר מגיד כי הוא עצמו אינו חסר כלום ואין כאן רק מה שהכיס הוא חסר לפי שעה ואין בכך כלום כי יחזור עוד להתמלא ולפעמים שאדם נותן לחברו כל אשר לו והוא יכלכלנו כל ימיו הן רב יחיה הן מעט יחיה וזהו שנאמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך כלומר אף אם תשלך כל יהבך אל קופת הצדקה לא יעזבך רק יכלכלך ויהיו מזונותיך מזומנים מעל שלחן המלך ויש בני אדם שמשימין את עושרם כופרם לנפשם ואינם חסים על ממונם ומהם להיפך שישימו את נפשם כופר לממונם שיסכנו עצמם בעבור הממון ועליהם אמר המשורר הם לממונם ואין ממונם להם רק לנושאי נשותיהם וכל מי שדואג על ממונו יותר מדאי אין תורתו מתיישבת עליו ואולי לזה כוונו רז"ל בפרק חלק תורתו של דואג לא היה רק מן השפה ולחוץ שכוונתם על כל אדם שדואג דאל"כ מאי דהוה הוה ומאי קמ"ל מתורתו של דואג אם לא כדפי': ג' כתות הן של חסירי האמונה והבטחון.
57
נ״ח(ט) ורז"ל רמזו אותם בג' משמורת הוי הלילה הכת הראשונה צועקים ומתלוננים בלי שום סבה או טעם רק הם כחמור זה הנוער הכת השני דומים לכלבים שהם עזי נפש לא ידעו שבעה והכת הג' המתעסקים במה שהוא הכרח להם לצרכי הגוף כמו התינוק היונק משדי אמו וכמו אשה המספר' עם בעלה אבל אין בכל הכתות הללו שישים אל לבו להתאנח ולהצטער על שריפת בית אלהינו ועל כבוד שמו הגדול המחולל בפשעינו ושיתפלל על זה בג' זמנים הללו שהם רצוי' לפני הש"י שהרי גם מלאכי מעלה מר יבכיון בג' זמנים הללו על חורבן בית אלהינו ומתפללים עליו.
58
נ״טהבטחון בהקב"ה הוא כמגדל עוז זה שהוא רם ונשא והאדם עולה בו שאז צריך שלא ישים פחד ומורך בלבבו כי מיד שישים מורך בלבבו הוא מוכן ליפול מעל המגדל מפני פחד מראה עיניו כי יפול כך מגורת הרשע היא תבואנו אבל הצדיק הבוטח ירוץ במגדל הזה ולא יפול כי נכון לבו בטוח בה' וצריך האדם לרחק את עצמו מן הצדקה בכל יכלתו אפילו דרך מתנה אמר הכתוב ושונא מתנות יחיה.
59
ס׳(י) ואפשר שר"ל שכל מי ששונא מתנת יחיה את את עצמו ע"י מלאכתו כדי שלא יצטרך לבריות וכן אברהם אבינו ע"ה אמר הרימותי ידי לאל עליון פי' אם ארצה לקבל מתנות ארים את ידי ואפשוט אותה נגד אל עליון כי הוא לבדו משביע ומשפיע לכל חי רצון לפי שאינו חסר כלום משא"כ בשאר הנותנים כדלעיל וכן אפי' ממון שכבר נתייאשו ממנו הבעלים יש להתרחק ממנו אחר שאינם נותנים אותו ברצון טוב שכן אברהם לא רצה להנות משלל סדום אע"ג שכבר נתייאשו ממנו הבעלים וכל זה כדי שלא יאמר אני העשרתי את אברהם כלומר לא היה מקום לברכותיו של אברהם לבא רק ליקח ממנו וליתן לו ולכך לא רצה להיות זוכה במקום שחב לאחרים אבל ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמו לשום אדם וכל מי שמקיים את העני ומחזיק בידו מביא ג"כ תקומה לעצמו שנאמר הקם תקים וכן עזב תעזוב עמו ואפשר שהוא ג"כ רמז לסוכת דוד הנופלת שתקים בשכר הצדקה:
60
ס״אפרק ששי
(א) להיות מועדי ה' מכלל תענוגי האדם וכעת אזכיר כאן איזה חידושי' בעניני המועדי' וכבר כתבתי שרז"ל חברו לנו סדר המועד כדי לעקור מלבנו עניני הוברי השמים האומרים שעה זו טובה ושעה זו רעה אבל אנו אין לנו רק לעסוק בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת כו' ואז לא יזיק לנו שום עת ובפרט בעניין השבת שמזלו הוא כוכב שבתאי שעבודתו הוא לישב דואג כל היום ולהלביש שחורים ולקרא נצום והקב"ה צוה לנו לעשות היפך זה דהיינו להתענג בו ולהלביש מלבושי כבוד כל השומר שבת מחללו מודה באלוה קדמון שהוא ראש לכל ראש וכן אותיות שבת יוצאים מאותיות ראש השי"ן מן הריש והבי"ת מן האלף והתי"ו מן השי"ן לפי שהשבת ראש האמונה וראש ותחלה לכל מקראי קודש וכן אמרו רז"ל שהשבת שקול כנגד כל המצות (ב) ונראה שהכונה כמי שאומר המלח שבתבשיל הוא שקול כנגד כל ההבשיל שאינו ר"ל שהמלח לבדו חשוב כמו התבשיל רק התבשיל אינו נחשב לכלום בזמן שאין בו מלח כך טעמי המצות לא היו נחשבים למאומה אם לא הי' נכלל עמהם סוד השבת וטעמו וזהו לשני דברים הא' שנראה שרבוי המצות הם עול גדול שהעמיס עלינו יוצר הכל שנתן רסן גדול בפינו למנוע ממנו כל תאוות גופניות דמש"ה נקראת התורה תושיה לפי שמתשת כחו של אדם וגופו אבל אחר שמצינו השבת שהאדם ינוח ויתענג בו במאכל ובמשתה וזוכה על ידו לנחלת שני עולמי הרי זה עדות נאמנה כי התורה והמצות נתנה לנו לטובתינו והאדם האוכל ושותה ומטיב לבו בדרכי הש"י ועושה צדקה ומשפט נבחר לה' יותר ממה שיסגף את גופו ונפשו מטומאה.
(א) להיות מועדי ה' מכלל תענוגי האדם וכעת אזכיר כאן איזה חידושי' בעניני המועדי' וכבר כתבתי שרז"ל חברו לנו סדר המועד כדי לעקור מלבנו עניני הוברי השמים האומרים שעה זו טובה ושעה זו רעה אבל אנו אין לנו רק לעסוק בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת כו' ואז לא יזיק לנו שום עת ובפרט בעניין השבת שמזלו הוא כוכב שבתאי שעבודתו הוא לישב דואג כל היום ולהלביש שחורים ולקרא נצום והקב"ה צוה לנו לעשות היפך זה דהיינו להתענג בו ולהלביש מלבושי כבוד כל השומר שבת מחללו מודה באלוה קדמון שהוא ראש לכל ראש וכן אותיות שבת יוצאים מאותיות ראש השי"ן מן הריש והבי"ת מן האלף והתי"ו מן השי"ן לפי שהשבת ראש האמונה וראש ותחלה לכל מקראי קודש וכן אמרו רז"ל שהשבת שקול כנגד כל המצות (ב) ונראה שהכונה כמי שאומר המלח שבתבשיל הוא שקול כנגד כל ההבשיל שאינו ר"ל שהמלח לבדו חשוב כמו התבשיל רק התבשיל אינו נחשב לכלום בזמן שאין בו מלח כך טעמי המצות לא היו נחשבים למאומה אם לא הי' נכלל עמהם סוד השבת וטעמו וזהו לשני דברים הא' שנראה שרבוי המצות הם עול גדול שהעמיס עלינו יוצר הכל שנתן רסן גדול בפינו למנוע ממנו כל תאוות גופניות דמש"ה נקראת התורה תושיה לפי שמתשת כחו של אדם וגופו אבל אחר שמצינו השבת שהאדם ינוח ויתענג בו במאכל ובמשתה וזוכה על ידו לנחלת שני עולמי הרי זה עדות נאמנה כי התורה והמצות נתנה לנו לטובתינו והאדם האוכל ושותה ומטיב לבו בדרכי הש"י ועושה צדקה ומשפט נבחר לה' יותר ממה שיסגף את גופו ונפשו מטומאה.
61
ס״בשנית לפי שלב האדם מפקפק מאוד בתורה ובמצות אם הם אלהיי לפי שכל אמונ' שבא לאדם מזולתו היא מביאו לידי ספק אם לא עמד הוא בעצמו עליה כאשר עמדו על הבירור אבותינו הקדושים שעמדו רגליהם על הר סיני שכולם עלו למדרגת הנבואה ושמעו קול אלהים חיים מדבר ומאהבת הש"י את עמו ישראל וכדי להסיר מלבם כל ספק נתן את שבת קדשו שהוא אות ברית בינו ובינינו ובמנוחתינו לא ישכנו ערלים במה שירגיש כל איש ישראל בעצמו שפע אלהי ואור פניו כי רציתו ושמחה יתירה שנופל עליו בלי מתכוין מיד בהכנסת השבת וליל של שבת כולה אור ועוז וחדוה במקומינו בלתי ספק שאין זה רק ניצוץ האור והשמחה המבהיק ממקום שהנבואה יוצאת משם שאע"פ שאין לנו לא נביא ולא חוזה ואנחנו על אדמת נכר עכ"ז לא עזב ממנו חסדו ואמתו להשפיע עלינו אור אלהים מדי שבת בשבתו ובפרט אנחנו עייפי הגלות המר הזה אנו מוציאים מרגוע לנפשינו ביום הקודש הזה ובזה נתברר לנו בירור גמור שאין אחריו ספק כי תורתינו תורת אמת וזהו גם כן מטבע הנפש שהוא מקור השמחה ומטבע מצות השם שהם משמחי לב אשר שניהם חצובים ממקום האור והשמחה ושקועים וכלואים במעבה חומר האדם שישמחו זה לעומת זה בבא עת דודים יום ש"ק כאשר ישמח איש נכרי בארץ מרחקים לקראת אוהבו וקרובו שבא מארץ מולדתו (ג) וזהו סוד בואו ונצא לקראת כלה ובבא עת דודים יפשוט האד את בגדי החול שלו וילבש מלבושי שבת.
62
ס״גרמז שיסיר מעליו כל לכלוכי החומר שהורגל בו כל ששת ימי המעשה ויתעטף בהוד המצות שהיא תפארת לעושיה וגם במו"ש קודם שיפריש ממנו אור הנשמה היתירה ויחזור ללבוש את בגדי החול שלו ויבדיל על היין כלומר יעשה הפרש בין קדושת תענוגי שבת ובין תענוגי החול וא עושה כן הרי הוא מנוחלי עוה"ב.
63
ס״דוחכם אחד היה משבח את עצמו ששייר קצת מקדושה דשבת להבדלת ימי החול ומי שאין לו יין היה מוציא ידי חובתם משלו וכ"ז מבואר להורות שצריך להוסיף קדושה וטהרה גם לו גם לאחרים כמו שמוסיפים מן הקודש על החול ונוהגים העולם שהאב מברך את הבן וכן הרב את תלמידו ביום הקודש הזה לפי שצינורי הברכות פתוחים בו ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ויש בו עוד טעם אחר לפי שדרך האב שכועס תמיד על בנו ומקללו כל ימי השבוע וכן הרב את תלמידיו ולכך מקדים לברכו בתחילת השבוע ומשברכו לא יכול לקללו עוד ע"ד וברך ולא אשיבנה ומטעם זה שכתבתי אמרו רז"ל שהכל מודים שהתורה בשבת נתנה לפי שהתורה והמצות לא נתאמתו אצלנו רק ע"י אות שבת וז"ש ג"כ הכתוב ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם כלומר התורה והמצות שנתת לנו נתאמת לנו במעמד הר סיני לאותן שעמדו עליו וידעו שהוא תורת אמת אכן לדורות הבאים אחריהם הנחת גם כן אות אמת וזהו ואת שבת קדשך הודעת להם כדפי' הרי כמו שהמלח או תבלין נותנים טעם בכל התבשיל כך השבת נותן טעם לכל המצות להסיר כל הספיקות הנופלים עליהם וזהו מאמרם תבלין יש לנו ושבת שמה ואולי הקיסר היה מלעיג על המצות מטעם הספיקות שזכרתי לעיל ולא האמין באמונה שבא לו מזולתו הואיל ולא עמד על אור של שבת (ד) השבת הוא תועלתו גדול אל התורה כי המנוחה והמרגוע שימצא בו האדם גורם אל שיהא לבו פנוי לת"ת ואור החכמה והשכל נתוספו ביום הזה אבל אותם שאינם בני תורה הם מוכנים יותר לעבירה ביום זה לפי שהם בטלים ממלאכה וקובעים עצמם במושב לצים ולעג השאננים וזש"ה לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו' הזהיר שלא יבערו אש המחלוקת בכל מושבות הלצים שלהם ביום השבת הואיל והם פנוים ממלאכה על כן ראוי להמשיך את העם אל בתי כנסיות ואל בתי מדרשות לשמוע תורה מפי החכם הדורש ברבים: ולפי שסגולת מזל שבתאי המושל ביום השבת לבטל כל מחשבות האדם כמו שארז"ל האי מאן דבשבתאי מחשבתיה בטילין (ה) לכך הרהור מותר בשבת ואע"ג דבעלמא ק"ל דהרהורי עבירה קשה מעבירה הכא לא מידי קעביד הואיל ומזל דיומא קגרים שיתבטלו וסימן לדבר רבות מחשבו"ת בל"ב אי"ש סוף תיבות אותיות שבת לאחור לומר שמחשבות שבת יחזרו לאחור וכדי שלא יאמר האדם שגם הדבור אינו כלום רק הוא בכלל הרהורים המותרים ע"כ ארז"ל שאמירה לגוי שבות ולא אמרו אמירה לגוי אסור והוכיח שהאמירה חשוב מלאכה שהרי הכתוב הוא אומר וישבות אלהים מכל מלאכתו והוא לא ברא העולם רק באמירה בעלמא הרי ששביתת הדבור חשיב שביתה ממלאכה:
64
ס״ההפרק השביעי
מה שארז"ל כל (א) המועדים בטלין חוץ מחנוכה ופורים לא שיתבטלו לגמרי וחלילה שיתבטל אפי' נקוד' א' מן התורה שהיא נצחית וכ"ש מועדי ה' אבל הכוונה כי היונים שביטלו כל מועדי ה' לא ביטלו חנוכה ופורים לפי שלא הקפידו עליהם לבטלם אחר שאינם מן התורה וגם אינם מועדים גמורים שהרי מותרים הם בעשיית המלאכה ועוי"ל לא שיתבטלו המועדים עצמם חלילה אבל הטעם שלהם בטל שכל המועדים הן לזכר יצ"מ וכבר בטל מצרים ובטל שיעבודם אבל טעם מצות חנוכה ופורים אינם בטילים לעולם שעדיין עומדים עלינו בכל דור ודור להשכיח אותנו מתורתינו כדרך שעשו היוונים בימי החנוכה האלו וכן בכל את ובכל שעה חושבים עלינו שונאים מחשבת רשע להכחידנו מגוי כדרך שחשב עלינו המן הרשע.
מה שארז"ל כל (א) המועדים בטלין חוץ מחנוכה ופורים לא שיתבטלו לגמרי וחלילה שיתבטל אפי' נקוד' א' מן התורה שהיא נצחית וכ"ש מועדי ה' אבל הכוונה כי היונים שביטלו כל מועדי ה' לא ביטלו חנוכה ופורים לפי שלא הקפידו עליהם לבטלם אחר שאינם מן התורה וגם אינם מועדים גמורים שהרי מותרים הם בעשיית המלאכה ועוי"ל לא שיתבטלו המועדים עצמם חלילה אבל הטעם שלהם בטל שכל המועדים הן לזכר יצ"מ וכבר בטל מצרים ובטל שיעבודם אבל טעם מצות חנוכה ופורים אינם בטילים לעולם שעדיין עומדים עלינו בכל דור ודור להשכיח אותנו מתורתינו כדרך שעשו היוונים בימי החנוכה האלו וכן בכל את ובכל שעה חושבים עלינו שונאים מחשבת רשע להכחידנו מגוי כדרך שחשב עלינו המן הרשע.
65
ס״ואלא שהקב"ה מצילנו תמיד מידי הרי שנ חנוכה ופורים אינם בטלים לעולם ולא הגיע אליהם צרות היוונים רק בשביל שרצו להשתמד ח"ו ולפרוך עול לגמרי בימי יחזקאל הנביא וכל האומר שרוצה להשתמד ח"ו ידוע שלא יכופר לו עון זה עד שיהרג עצמו על קדושת השם וזהו שהשיב להם הנביא העולה על רוחכם היה לא תהיה ולמה כי ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליככ כלומר ידעתי בכם שאתם מאמינים בני מאמינים וכאשר אשלח עליכם חמת אנטיוכס הרשע וחביריו שיהרגו אתכם בזדון אז תעמדו בנסיון וע"כ תחזרו לחנך בית ישראל כדרך שחינך שלמה בית ה' בכמה מיני קרבנות כך יתחנך הבית הזה ע"י זקינים ונערים טף ונשים ובתולות שלא ורצו להשתמד ויהיו נהרגים על קידוש הש"י ונקרא חנוכה ע"ש חנוכת הבית שחזר להתחנך ע"י החסידים ההם (ב) וזולת פי' זה אין טעם לשם זה של חנוכה שאם הוא לשון ציווי שמצוה שיהיה לנו חנייה ושביתה מעשיית המלאכה בכ"ה בכסליו.
66
ס״זזה אינו חדא דמותר במלאכה הוא ועוד לא יום כ"ה לבד זמן החנייה והשביתה רק כל שמונת ימי חנוכה ועוד מאי שנא חנוכה משאר כל מועדי ה' שלא נזכר בשמם בכמה בחודש הם ואם ר"ל שחנו מצרתם מיד כשנכנס כ"ה בכסליו היה אין זכרון נס הנרות כ"כ ראייה על בטול צרתם ויותר היה ראוי לעשות זכרון על הנס שנמסרו גבורים ביד חלשים כו' ועוד מ"ש ששמחו על חזרת הידור מצוה זו של הדלקת הנרות ולא שמחו על חזרת שאר כל המצות שנתבטל הרמז מהם ולכ"נ שהשמן שטימאו היוונים הוא רמז לאמונת הרעות שלמדו ישראל מן היוונים ועי"כ נטמא השם טוב שלהם עד שרצו להשתמד לגמרי כדלעיל ולאחר שחנכו הבית ע"י הריגת החסידים חזרו לבנות את היכל ה' וטהרו את השמן שהוא רמז לשם הטוב והשליכו מהם האמונת הרעות ולכך נהגו להרבות בסעודת מריעים בחנוכה להודיע שאנו שמחים על שחזר הרשות להנתן בידינו לעבוד את ה' ית' ועדיין יד ה' טובה עלינו בכל יום ויום להחזיק ידיו בתורתו כדפירש' ומשום הכי נקראת סעודת חנוכה סעודת רשות על שבטל השמד וחזר הרשות להנתן.
67
ס״חבידינו ויהיה א"כ סעודות חנוכה ענין נכון בזמן שיש עמו יראת השם שעכ"פ לא נתקן עיקר חנוכה רק להודות ולהלל ואפי' סעודת פורים אע"ג שעיקרו למשתה ולשמחה ניתנה וחייב האדם לבסומי כו' מ"מ צריך להזהר משמחה שיש עמה שחוק וקלות ראש כמ"ש (ג) רז"ל בקרא של ליהודים היתה אורה וגו' וששון זו מילה ויקר אילו תפילין ריש לתמוה וכי קודם לכן לא היה להם מצות מילה ותפילין חלילה אבל מגיד שקיימו וקיבלו עליהם מאמר הפורים האלה בשמחה ואינם מצטערים כלל על הוצאות הפורים כדרך שאין האדם מצטער כלל על הוצאות שמחת מילת בנו וזהו ששון זו מילה ומגיד עוד שצריך שלא יהא שמחה זו רק שמחה שיש עמה יראת השם וזהו ויקר אילו תפילין כמ"ש בברכות רב יודא היה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דקבדח טיבא א"ל מי לא כתיב בכל עצב יהיה מותר א"ל קמנהי תפילין ותכריך בוץ שלבש מרדכי כאשר יצא בלבוש מלכות ועטרת זהב גדולה נראה שהם תכריכי בד שלובשים בו את המתים וכל זה כדי שלא תזוח דעתו עליו דוגמתו לבוש הסרגני"ש שכתבו המחברים שנוהגים ללובשו ביום טוב מפני שהוא זמן שמחתינו וראוי להזכיר בו יום המיתה כדי שתהיה גילה ברעדה.
68
ס״טוכדי להשלם כל ענייני הפורים אבאר כאן דיבור אחד של תוספת באגדת המגילה המתחיל (ד) ולידחו עשרת אלפים ככרי כספא שמעתי שעשרת אלפים ככר כסף עולים חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו ת"ר אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם דו"ק ותשכח עכ"ל התוספות ונשאלתי שהרי מפור' כתיב בתורה שלא היה רק מאה ככר שנ' וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' והיאך פירשו התוספות א"כ שעלה הסך הגדול הזה של עשרת אלפי' ככר שהוא מאה פעמים מאת ככר והשבתי להם שהמן רצה ליתן בעדם כל הערך הגדול המפורש בתורה למי שאומר הרי ערכי עלי שחייב ליתן חמשים שקלים שלימים שהם מאה חצאי שקל ויהיה א"כ החשבון מכוון שאם חצי שקל אחד עולה למאת ככר א"כ מאה חצאי שקלים עולה מאה פעמים מאת ככר שהוא עשרת אלפים ככר.
69
ע׳וזהו שפירשו התוספות ואמר שיתן כל פדיונם דוק ותשכח עכ"ל כי הערך הגדול של נ' שקלים הוא נקרא כל פדיונם של כל ימי חייהם כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה תוציא מהם כ' שנה שלא נתחייבו בהם הרי נ' פעמים מחצית השקל בשקל הקודש.
70
ע״אושקלי הקודש כפולים משקלי החול דהיינו מאה חצאי שקלים בשקלי החול שהאד' נותן כל ימי חייו והמן רצה לקנות כל גופם ולכך הוצרך ליתן ערכם הגדול.
71
ע״בובדברי המגילה עצמה שמעתי להקשות מה (ו) שנ' גם אני ונערותי אצום כן דה"לל נצום כן בל"ר ולא אצום שהוא ל"י אבל לפי שאין האדם יודע במצפוני חבירו שעשה בסתר ואולי נערותיה יאכלו בסתר ולכך לא יכלה להבטיח את מרדכי על תעניות נערותיה רק מה שהיא תתענה בודאי וזהו אצום כן: (ז) ויש מתמיהים עוד כי מה ראה המן לעשות עץ כ"כ גבוה של חמשים אמה ובה' או ו' אמות היה סגי לי' ומצאתי כי המן ראה בחלומו את מרדכי פורח על גבי ביתו וכדי לקיים מאמר החלום הזה אמרו לו זרש אשתו וחכמיו שיראה לעשות עץ גבוה יותר מביתו שהיה גבוה מאוד קרוב לחמשים אמה כדרך הבתים הגדולים והגבוהים שיש להשרי הגדולים וכדי שיתלה מרדכי באורך למעלה גבוה יותר מביתו של המן צווהו לעשות העץ גבוה נ' אמה ולא ידעו שהחלום היה מרמז שעתיד שתשים אסתר את מרדכי על בית המן כן יפלו כל אויבי השם ואהביו כצאת השמש בגבורתו
72
ע״גסליק חלק השלישי הנקרא ספר פרנסה וכלכלה
73
