ספר החיים, ספר חיים טובים ו׳Sefer HaChaim, Sefer Chayim Tovim 6
א׳פרק ששי
ומכלל חיי האדם הוא שיהי' יד ה' טובה עליו שלא יהא מיוסר לא ביסורי הגוף ולא ביסורי ממון ואם ח"ו שיהא מיוסר שיראה לכלכל מחלהו ויתנחם מעצבון מעשיו באופן שלעולם ישב בטובה ועיקר הרפואה כזה הוא שלא יהא טובות העולם הזה קבועים בלבו רק יתייאש מהם תמיד כי לאשר יחנו כן יסעו ואז אף אם יחסרו ממנו טובתו לא יקרא עליו תגר ולא יצטער הואיל וכבר נתייאש מהם ולפי דעתי שזהו כוונת האגד' דפ"ק דמועד קטן (א) שאמר יהא רעוא דתזרע ולא תחצר כו' שיש להסתפק למה ברכו אותו החכמים בברכה הנרא' כקללה ולא בירכו אותו בפי' ול"נ דודאי כבר בירכו אותו בפי' בינם ובין עצמם ועכשיו לא באו רק ללמדו מוסר שלא יקבע בלבו טובת אותה ברכה ואין פי' של יהי רעוא לשון תפלה לומר שיהא לרצון לפני הש"י רק ר"ל שיהא רצון המתברך שיתייאש תמיד מהצלחת ענייניו שאף אם יזרע לא יחצד ואף אם יועיל לא יפיק וכן כולם וכ"ז כדי שלא יקבע בלב טובת העולם הזה כדפי' דוגמת דליחרב ביתך וליתב אושפיזך שר"ל ג"כ שיעשה ענין העה"ב עיקר וענייני העולם הזה טפל לו ואעפ"כ הקפיד הבן על שפתחו פיהם לרע' ואמר שלא יקיימו בו הברכה שלהם והאב השיב שגם פשוטו לפעמים שהוא לברכה והגהות ילקוט בספר יהושע מתרץ בשם מהר"ם מפדוא"ה ז"ל כי רשב"י ששלח בנו אל החכמים הללו כדי שיברכו אותו היה לו עמהם מריבה על עסקי הענו' כי מענותנותו של האב היה נראה שהם חכמים וצדיקים יותר ממנו ולכך מוכני' יותר לברך את בנו והם חשבו להיפך כי האב יותר ראוי לברך את בנו ואם היו מחזירים את הבן לפני האב בלא ברכה היה האב חוזר ומשלחו אליהם ויחזרו הם לשלחו אל האב וילך הדבר אלבלתי תכלית ולכך אמרו לו הברכה בלשון קללה וידעו שאביו יהפך אותו לברכה ואז יחול עליו שפע הברכה בכפל אם מפי המברכים שכוונו לטובה אם מפי שיפרש את הברכה ע"כ ופעמים הרבה שהקב"ה מייסר את האדם כדי להטיב באחריתו שנ' למען ענותך להטיבך באחרותך כי לאחר שנמרקו עונותיו נחשבו יסורים שלו כאלו באו עליו בחנם ולכך מקבל עליהם שכר כמו שדרשו על (ב) שלם ישלם המבעיר את הבעיר' אמר הקב"ה אע"ג שלא הבערתי את הבעיר' רק בשביל עונותיהם מ"מ עכשיו שעשו תשובה אעלה אני אליהם כאילו הבערתי אותו בחנם וחייב אני לשלם ובאש הצתי אותה ובאש עתיד אני לבנותה ולפעמים שהאדם מפשפש במעשיו ומוצא את עצמו שחטא אלא שמוצא ג"כ שהוא מיוסר בדבר שלא נכשל בו ואדרבה היה נזהר בו כההוא דיבמות דבר שאותו צדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו אמר רבי אבא אעפ"כ מת בן בנו בצמא שנא' וסביביו נשערה מאוד ואין להרהר בזה על מדות הקדוש ברוך הוא כי לטובת האדם הוא מייסרו בדבר שלא נכשל בו לפי שאז ימצא הסניגור מקום ללמד עליו זכות ולומר רבש"ע וכי ילקה אדם זה בדבר שלא נכשל בו ומיד יתכפרו עונותיו אבל אם היה מייסרו בדבר שנכשל בו לא היה כאן מקו לסניגוריא ואין הקב"ה מייסר את יראיו בדבר הנוגע בגופם רק נוטל מהם המותרו' שלהם כאדם זה הנוטל את בנו הנער ומנענ' לו שערות ראשו ומייסרו ע"י (ג) כך וזהו וסביביו נשערה מאד כלו' שנוטלו בשערות ראשו ואינו נוגעו בגופו ואם הוא שרוי בטובה ידאג תמיד שמא הוא מכלל אותם הרשעים שהקב"ה ממהר לשלם שכר פעולתם הטוב שנ' (ד) ולא יאחר לשונאו פי' אע"ג שאין דרך למהר לעשות טובה לשונא מ"מ ממהר הוא לשלמו לפי שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה ורשע זה אינו יכול למות אלא אם כן קיבל שכרו כבר וחושש הוא יתברך שמו פן אולת רשע זה יסלף דרכו עד שיביא עצמו לידי מיתה פתאום אז היה מוכרח לשלמו בעה"ב וזה לא ניחא קמי קב"ה ולכך ממהר לשלמו על פניו כדי להאבידו לגמרי מהצלחת הנפש ואין זה עול לפניו ית' אע"ג שעיקר שכר המצוה בעה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב מכל חיי העה"ז (ה) והיאך חוטפין א"כ מן הרשע הזה השכר הגדול הזה שהיה ראוי לו על המצות שלו ונותנים לו השכר הפחות הזה של העולם הזה הרי לקת' מדת המשפט בזה שמוטב לו לרשע זה שיהי' נענש בעה"ז כל ימיו אף ביסורין של איוב או שימית אותו במיתה קשה רק שיהא זוכה אח"כ לחיי העה"ב ואין זה רק כמבטיח את עבדיו לתת להם בשכרם דינרי זהב ואיני נותן לה רק מטבעות של נחושת מ"מ אין זה עול לפניו יתברך ואדרבה אין הקב"ה גובה חובתו רק מן הדברים היותר פחותים בעיני האדם שכן משפט התורה בפרעון בעל חובו שנ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא עליך העבוט החוצה ודרשו רז"ל מה דרכו של בעה"ב להוציא את הפחות שבכלים אף הקב"ה כן אלא שהצדיק היותר פחות שבעיניו הוא טובת העה"ז ורוצה שיקחו ממנו אף גופו וממונו משכן על עונותיו רק שלא יאבד ממנו טובת העה"ב והרשע הוא להיפך שכל עניינו העה"ב הם פחותים בעיניו כי לא יאמין בהשאר' הנפש כלל ובוחר יותר בטובת העולם הזה ומדת הקב"ה שהוא נותן לכל איש כדרכיו ולכך הוא נפרע מן הצדיק בעוה"ז ומן הרשע בעה"ב דהיינו שגובה מכל אחד מהם ממה שהוא פחות בעיניו ולפעמים שהרשע גמור עושה מצוה שהקרן שלה ראוייה להיות קיים לעוה"ב ורשע זה אינו זוכה לעמוד במחיצתו של הקב"ה משתלם משניהם באותו הזמן שבין המיתה והקבורה שהוא כמו אמצעיות בין עה"ז ובין עה"ב שהרי הרוח משוטט אז בעה"ב והגוף עדיין בעה"ז כההיא עובדא דבעיא מוכסא דמסכת סנהדרין שנתחלפה מטתו של צדיק במטתו של רשע (ו) וזהו כוונת רז"ל שאמרו גשמים מזלפין על מטתו סימן יפה לו וכן מה שלא נספד כשורה ובפ"ק דברכות אמרו לעולם ליבעי איניש רחמי אפי' עד זיבולא בתרא דלהוי בשלמא וזה מבואר ממה שכתבתי וכבר ידעת ג"כ מה שאמרו רז"ל על דוד המלך ע"ה שמעולם לא חלם חלום טוב (ז) והיפך הדבר באחיתופל שלא חלם רק חלומות טובות ולפענ"ד הטעם ג"כ לפי שאין מייסרים את הצדיק רק זמן מועט של שעת החלום שאז נבהלו רעיוניו וארכבותיו דא לדא נקשן ואולי גם בהקין תפעם רוחו קצת ומיד נתכפרו עונותיו ויתבטלו דברי חלומותיו ואין עוד רעה כלל והוא רמז ג"כ לחיי העה"ז הדומה לחלום יעוף שהצדיקים בו בחיי הצער אבל הרשעים משביעין אותו במה שבידו להשביעו מן הטומאה כדרך שמשביעין כל בעלי הקרי ואינו זוכה רק לנעימות זמן החלום הרומז לטובת העה"ז והקיץ ואין כל ובזה שכתבתי מתיישב נוסח הטבת החלום דמאן דחזי חלמא עומד ואומר (ח) חלמא טבא חזאי ויש לתמוה וכי מי שנפשו עגומה עליו והוא צריך לבקש רחמים שלא יעמדו דברי חלומותיו והיאך יעמוד א"כ ויאמר שהוא טוב ואינו רק רע אבל חלמא טבא ר"ל חלום המראי' מן השמים אל הטובים והישרים בלבותם ראיתי והם עונים אחריו כי טבא הוא וטבא להוי אחר שכבר נצטער קצת כדפירש' ומש' לעיל מתיישב ג"כ מה שמצינו (ט) בפ' אלו טריפות גבי בת הקיסר שאמרה בעינא מאלקיכון דיהב מסתרתא ולבסוף ביקשה דלישקול מינה והשיב לה רבי יהושע אלהא דידן מיהב יהב משקל לא שקיל.
ומכלל חיי האדם הוא שיהי' יד ה' טובה עליו שלא יהא מיוסר לא ביסורי הגוף ולא ביסורי ממון ואם ח"ו שיהא מיוסר שיראה לכלכל מחלהו ויתנחם מעצבון מעשיו באופן שלעולם ישב בטובה ועיקר הרפואה כזה הוא שלא יהא טובות העולם הזה קבועים בלבו רק יתייאש מהם תמיד כי לאשר יחנו כן יסעו ואז אף אם יחסרו ממנו טובתו לא יקרא עליו תגר ולא יצטער הואיל וכבר נתייאש מהם ולפי דעתי שזהו כוונת האגד' דפ"ק דמועד קטן (א) שאמר יהא רעוא דתזרע ולא תחצר כו' שיש להסתפק למה ברכו אותו החכמים בברכה הנרא' כקללה ולא בירכו אותו בפי' ול"נ דודאי כבר בירכו אותו בפי' בינם ובין עצמם ועכשיו לא באו רק ללמדו מוסר שלא יקבע בלבו טובת אותה ברכה ואין פי' של יהי רעוא לשון תפלה לומר שיהא לרצון לפני הש"י רק ר"ל שיהא רצון המתברך שיתייאש תמיד מהצלחת ענייניו שאף אם יזרע לא יחצד ואף אם יועיל לא יפיק וכן כולם וכ"ז כדי שלא יקבע בלב טובת העולם הזה כדפי' דוגמת דליחרב ביתך וליתב אושפיזך שר"ל ג"כ שיעשה ענין העה"ב עיקר וענייני העולם הזה טפל לו ואעפ"כ הקפיד הבן על שפתחו פיהם לרע' ואמר שלא יקיימו בו הברכה שלהם והאב השיב שגם פשוטו לפעמים שהוא לברכה והגהות ילקוט בספר יהושע מתרץ בשם מהר"ם מפדוא"ה ז"ל כי רשב"י ששלח בנו אל החכמים הללו כדי שיברכו אותו היה לו עמהם מריבה על עסקי הענו' כי מענותנותו של האב היה נראה שהם חכמים וצדיקים יותר ממנו ולכך מוכני' יותר לברך את בנו והם חשבו להיפך כי האב יותר ראוי לברך את בנו ואם היו מחזירים את הבן לפני האב בלא ברכה היה האב חוזר ומשלחו אליהם ויחזרו הם לשלחו אל האב וילך הדבר אלבלתי תכלית ולכך אמרו לו הברכה בלשון קללה וידעו שאביו יהפך אותו לברכה ואז יחול עליו שפע הברכה בכפל אם מפי המברכים שכוונו לטובה אם מפי שיפרש את הברכה ע"כ ופעמים הרבה שהקב"ה מייסר את האדם כדי להטיב באחריתו שנ' למען ענותך להטיבך באחרותך כי לאחר שנמרקו עונותיו נחשבו יסורים שלו כאלו באו עליו בחנם ולכך מקבל עליהם שכר כמו שדרשו על (ב) שלם ישלם המבעיר את הבעיר' אמר הקב"ה אע"ג שלא הבערתי את הבעיר' רק בשביל עונותיהם מ"מ עכשיו שעשו תשובה אעלה אני אליהם כאילו הבערתי אותו בחנם וחייב אני לשלם ובאש הצתי אותה ובאש עתיד אני לבנותה ולפעמים שהאדם מפשפש במעשיו ומוצא את עצמו שחטא אלא שמוצא ג"כ שהוא מיוסר בדבר שלא נכשל בו ואדרבה היה נזהר בו כההוא דיבמות דבר שאותו צדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו אמר רבי אבא אעפ"כ מת בן בנו בצמא שנא' וסביביו נשערה מאוד ואין להרהר בזה על מדות הקדוש ברוך הוא כי לטובת האדם הוא מייסרו בדבר שלא נכשל בו לפי שאז ימצא הסניגור מקום ללמד עליו זכות ולומר רבש"ע וכי ילקה אדם זה בדבר שלא נכשל בו ומיד יתכפרו עונותיו אבל אם היה מייסרו בדבר שנכשל בו לא היה כאן מקו לסניגוריא ואין הקב"ה מייסר את יראיו בדבר הנוגע בגופם רק נוטל מהם המותרו' שלהם כאדם זה הנוטל את בנו הנער ומנענ' לו שערות ראשו ומייסרו ע"י (ג) כך וזהו וסביביו נשערה מאד כלו' שנוטלו בשערות ראשו ואינו נוגעו בגופו ואם הוא שרוי בטובה ידאג תמיד שמא הוא מכלל אותם הרשעים שהקב"ה ממהר לשלם שכר פעולתם הטוב שנ' (ד) ולא יאחר לשונאו פי' אע"ג שאין דרך למהר לעשות טובה לשונא מ"מ ממהר הוא לשלמו לפי שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה ורשע זה אינו יכול למות אלא אם כן קיבל שכרו כבר וחושש הוא יתברך שמו פן אולת רשע זה יסלף דרכו עד שיביא עצמו לידי מיתה פתאום אז היה מוכרח לשלמו בעה"ב וזה לא ניחא קמי קב"ה ולכך ממהר לשלמו על פניו כדי להאבידו לגמרי מהצלחת הנפש ואין זה עול לפניו ית' אע"ג שעיקר שכר המצוה בעה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב מכל חיי העה"ז (ה) והיאך חוטפין א"כ מן הרשע הזה השכר הגדול הזה שהיה ראוי לו על המצות שלו ונותנים לו השכר הפחות הזה של העולם הזה הרי לקת' מדת המשפט בזה שמוטב לו לרשע זה שיהי' נענש בעה"ז כל ימיו אף ביסורין של איוב או שימית אותו במיתה קשה רק שיהא זוכה אח"כ לחיי העה"ב ואין זה רק כמבטיח את עבדיו לתת להם בשכרם דינרי זהב ואיני נותן לה רק מטבעות של נחושת מ"מ אין זה עול לפניו יתברך ואדרבה אין הקב"ה גובה חובתו רק מן הדברים היותר פחותים בעיני האדם שכן משפט התורה בפרעון בעל חובו שנ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא עליך העבוט החוצה ודרשו רז"ל מה דרכו של בעה"ב להוציא את הפחות שבכלים אף הקב"ה כן אלא שהצדיק היותר פחות שבעיניו הוא טובת העה"ז ורוצה שיקחו ממנו אף גופו וממונו משכן על עונותיו רק שלא יאבד ממנו טובת העה"ב והרשע הוא להיפך שכל עניינו העה"ב הם פחותים בעיניו כי לא יאמין בהשאר' הנפש כלל ובוחר יותר בטובת העולם הזה ומדת הקב"ה שהוא נותן לכל איש כדרכיו ולכך הוא נפרע מן הצדיק בעוה"ז ומן הרשע בעה"ב דהיינו שגובה מכל אחד מהם ממה שהוא פחות בעיניו ולפעמים שהרשע גמור עושה מצוה שהקרן שלה ראוייה להיות קיים לעוה"ב ורשע זה אינו זוכה לעמוד במחיצתו של הקב"ה משתלם משניהם באותו הזמן שבין המיתה והקבורה שהוא כמו אמצעיות בין עה"ז ובין עה"ב שהרי הרוח משוטט אז בעה"ב והגוף עדיין בעה"ז כההיא עובדא דבעיא מוכסא דמסכת סנהדרין שנתחלפה מטתו של צדיק במטתו של רשע (ו) וזהו כוונת רז"ל שאמרו גשמים מזלפין על מטתו סימן יפה לו וכן מה שלא נספד כשורה ובפ"ק דברכות אמרו לעולם ליבעי איניש רחמי אפי' עד זיבולא בתרא דלהוי בשלמא וזה מבואר ממה שכתבתי וכבר ידעת ג"כ מה שאמרו רז"ל על דוד המלך ע"ה שמעולם לא חלם חלום טוב (ז) והיפך הדבר באחיתופל שלא חלם רק חלומות טובות ולפענ"ד הטעם ג"כ לפי שאין מייסרים את הצדיק רק זמן מועט של שעת החלום שאז נבהלו רעיוניו וארכבותיו דא לדא נקשן ואולי גם בהקין תפעם רוחו קצת ומיד נתכפרו עונותיו ויתבטלו דברי חלומותיו ואין עוד רעה כלל והוא רמז ג"כ לחיי העה"ז הדומה לחלום יעוף שהצדיקים בו בחיי הצער אבל הרשעים משביעין אותו במה שבידו להשביעו מן הטומאה כדרך שמשביעין כל בעלי הקרי ואינו זוכה רק לנעימות זמן החלום הרומז לטובת העה"ז והקיץ ואין כל ובזה שכתבתי מתיישב נוסח הטבת החלום דמאן דחזי חלמא עומד ואומר (ח) חלמא טבא חזאי ויש לתמוה וכי מי שנפשו עגומה עליו והוא צריך לבקש רחמים שלא יעמדו דברי חלומותיו והיאך יעמוד א"כ ויאמר שהוא טוב ואינו רק רע אבל חלמא טבא ר"ל חלום המראי' מן השמים אל הטובים והישרים בלבותם ראיתי והם עונים אחריו כי טבא הוא וטבא להוי אחר שכבר נצטער קצת כדפירש' ומש' לעיל מתיישב ג"כ מה שמצינו (ט) בפ' אלו טריפות גבי בת הקיסר שאמרה בעינא מאלקיכון דיהב מסתרתא ולבסוף ביקשה דלישקול מינה והשיב לה רבי יהושע אלהא דידן מיהב יהב משקל לא שקיל.
1
ב׳ויש לתמוה שזה אינו רק במדה טובה אבל במדה רעה ודאי חנון ורחום ה' וניחם על הרעה אבל לפי שהוא עצמה לה ברעה הזאת מטעם שאפרש ע"כ נעשה רעה זו כטובה אצלה ושייך שפיר לומר מיהב יהיב משקל לא שקיל ומה שבחרה בנגעים הללו פירשו כבר בפי' האגדה הזאת כי במצח הקיסר ובמצח בתו פרחו מיני צרעת של אמונ' רעות נפסדות זה להפך מזה כי הקיסר היה מן הכת המאמינים שהכל נעשה כהיתר לפני האדם ואין חטא נכנס לפי האדם ואין צריך רק שיאמין בלבו ודיו וז"ש בעינא דאצבי' ליה נהמא פי' רצוני לעשות לו סעודה לאלקיכון כלו' אין טוב לו לאדם רק שיהא לו משתה תמיד ור' יהושע השיב לו שאינו ראוי לעשות כן לפי שכל ימי האדם חשובים כאלו הם נטועים סמוך לים וזהו נקטיה לגודא דרבותא דרווח עלמא כו' וכל מעשה תוקפו של אדם שמאסף כל ימי הקיץ בא הרוח ונושבו וכן מה שאסף בימי החורף בא הגשם ושוטפו וזהו עביד שית ירחי כו' אתא זיקא כו' שית ירחי בסתווא אתא מיטרא כו' רמז לשלוחי ההשגחה היוצאים מלפני הש"י וז"ש הני כנושאי זלוחאי דאתא כו' ובת הקיסר האמינה להיפך מזה והיתה מן מכת המסגפים את נפשם מהם שהולכים יחף למרחקים ומהם שסגורים כל ימיהם ומהם שמכים אם עצמם עד שפוך דם עליהם וחושבים שע"י הייסורים הללו יזכו לעולם הנשמות ולכך ביקשה דיעביד לה מסתרתא והוא ית"ש נתן לה כדרכה ומיהב כו' ואנחנו עם ה' אע"ג דחלילה שנבקש יסורים על נפשינו מ"מ גם מוסר ה' אל נבזה ולקבלם באהבה ובמדרש משלו את רשע זה שמטיבין לו (י) בעולם הזה לאדם נאמן שמקבל פקדון מיד קוביוסטוס אחד וזורק את הפקדון אחורי הדלת ותמהו בני ביתו על שלא הניח גם את הפקדון הזה בתיבה כדרך שאר הפקדונות והיא משיב אדם זה קוביוסטוס הוא ולשעה קלה יחזור ויבא ויבקש את פקדונו כדי לשחק כמנהגו ומה לי לטרוח ולהניחו בתיבה בשביל זמן מועט כזה כך רשע זה היום עושה המצוה והיום הוא בא וחוזר ומבקש את שכרו והוא יתברך נותן לו כרצונו כדפירש' אבל הצדיק היום הוא עושה המצוה ולא היום הוא בא ליטול את שכרו רק יחפוץ שיהא לו למשמרת עד בא קיצו:
2
