ספר החיים, ספר חיים טובים ז׳Sefer HaChaim, Sefer Chayim Tovim 7
א׳הפרק השביעי
האדם מיום שנולד מתחיל הוא ליסע לעולמו ומתקרב הוא אליו יום יום ואח"כ הוא נוטה לבית מלונו והוא הקבר וזהו סוד (א) ויסע ויבא ויט כי שמתחיל ליסע זהו סוד ויסע. ומה שמתקרב אליו יום יום זהו סוד ויבא ומה שנוטה לבית מלונו זה סוד ויט.
האדם מיום שנולד מתחיל הוא ליסע לעולמו ומתקרב הוא אליו יום יום ואח"כ הוא נוטה לבית מלונו והוא הקבר וזהו סוד (א) ויסע ויבא ויט כי שמתחיל ליסע זהו סוד ויסע. ומה שמתקרב אליו יום יום זהו סוד ויבא ומה שנוטה לבית מלונו זה סוד ויט.
1
ב׳ועל כן יהיה תמיד נכון אל יום הנסיעה וזהו שאמר הכתוב (ב) לעיני כל ישראל בכל מסעיהם שהיה ראוי לכתוב בכל חנייתם שהרי הענן והאש לא היו על המשכן רק בעת חנייתם אבל מגיד כי דור דיעה זו אף בשעת חנייתם ומנוחת לא חיו חושבים עצמם רק כאורח הנוטה ללין אשר לא ידע זמן נסיעתו אימתי יהיה ומסעיהם ר"ל חניית' שנק' מסע מטעם שפי' ואע"ג שהדרך ממעט את השם ור"ל השם ממש שאין השכינה שורה על אדם המטולטל ומ"מ זכו אילו ששכן עליהם אור ה' אע"ג שהיו הולכים נעים ונדים במדבר מטעם שפי' ורש"י פי' שלפי שחזרו ליסע ממקום החנייה נקרא החנייה מסע ואין טעם בפי' זה.
2
ג׳ויראה האדם להפקיד תמיד את רוחו ביד הש"י דרך פקדון שנאמר בידך אפקיד רוחי שאז לא יעכבנו לא שום חטא ולא שום עון שכן משפט כל פקדון שאין הנפקד יכול לעכבו אע"ג שהמפקיד חייב לנפקד הואיל ובתורת פקדון בא לידו: הדורות הראשונים אשר האריכו ימים רבים לא היה רק דרך נס ולכך נתקצרו ימי הדורות שבאו אחריהם לפי שלא זכו עוד לאותו הנס אבל עכשיו שימי שנותינו בהם הוא רק שבעים שנה לא יתקצרו ימי האדם עוד פחות משיעור זה כי ע' שנים אלו הן דרך טבע האדם ומה שהוא דרך הטבע לא ישתנה וכשיגיע האדם להיות בן ארבעים שנה אז מתחיל לזרוח עליו אור השכל והבינה דרך קביעות כדרך שמצינו במאורות הגדולים שאף על גב שביום האחד נבראו מכל מקום לא נתלו ברקיע דרך קביעות עד יום ד' להורות על זה שכתבתי וכשיגיעו ימי הזקנה ראוי לו לאדם להיות נכנע בראותו שכבר קרבו ימיו למות: (ג) וכן שמואל הנביא אמר ואני זקנתי ושבתי שהלשון כפול גם שבתי כת' בסי"ן שמאלי'.
3
ד׳ופי' אחר שזקנתו הנה שבתי בתשובה וממני תראו וכן תעשו גם אתם כשתגיעו לימי הזקנה: וכן מה שאמרה תורה מפני שיבה תקום רמז ג"כ שקודם שימשמשו ימי הזקנה לבא יראה האדם להיות זריז ונזהר לקום לעבודת השם יתברך.
4
ה׳(ד) ועל דרך המליצה נאמר גם כן כי מה שארז"ל כל איסורין שבתורה בטילין בששים שהוא רמז כשיגיע האדם לס' שנים שהם ימי הזקנה כבר בטילין אצלו כל איסורין שבתורה כי לא יתאוה להם עוד כי ידאג על יום מותו: (ה) והנה התלמידי חכמים כל זמן שמזקינים גבורה וחכמה ניתוסף בהם לפי שאין להם מנוחה בעולם הזה ועכשיו מרבין בעצמם עוז וחדוה לפי שיתקרבו אל הזמן שיופשט אור השכל מן הגוף והרשעים הם להיפך כי אין להם רק חיי הגוף ותענוג ובאבוד הגוף אבד כל תוחלת' וסברם וזהו שאמר הכתוב ופגריכם אתם שאין ת"ל אתם אבל מגיד שאין להם שארית הנפש ופגריכם הוא אתם כי אין אתם זולת הפגר הזה ובאבוד הפגר שלכם תאבד גם זאת והיפך זה מצינו באהרן קדוש ה' שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' יאסף אהרן וגו' שהיה הראוי לומר תאסף אתה אהרן שהרי עם אהרן ידבר אבל לפי שכבר התדבק אהרן סמוך למיתתו דביקות גדול ביוצרו וכאלו היה כאן ב' אהרן כי כבר נחלקו הגוף והנפש לשני חלקים ועם חלק הנפש אמר כי חלק הגוף יאספהו כבוד השם יתברך ואנו רואין שמשה כתב על עצמו והאיש משה עניו מאד וכן דברים הרבה שלא היה מן המוסר שיכתוב כן אדם על עצמו אבל לפי מה שכתבתי לא קשה מידי.
5
ו׳ולפי זה שכתבתי היה ראוי שישמח הצדיק על מיתת גופו אחר שהיא לידת הנפש כי איך יכסוף לעמוד בחיי הצער במעבה הגוף האפל והנגוף (ו) ויש ליישב שכל הצדיק אימת המות עליו לפי שמתיירא מן הגיהנם כדרך שאמר רבי אליעזר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים גן עדן וגיהנם ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי אבל התמוה מאדונינו משה שכבר הגיע לתכלית השלימות שאפשר להגיע וגם הקב"ה הבטיחו כבר ברב טוב הצפון לו ולא היה לו רק לכנוס לגן עדן ואם כן איך בחר בחיי העולם הזה (ז) ומה שנראה לי בזה הוא שמשה רבינו ע"ה רצה לעבוד את בוראו בדבר שלא עבדו שום אדם מעולם שהרי אפילו הקדושים חסידי עליון שנהרגו על קדושת השם יתברך אף על גב שוודאי זהו תכלית העבודה שאפשר לו לאדם לעבוד בו את בוראו מכל מקום לא קצו בחיי שעה רק בשביל שבטוחים הם כי בשעה קלה יקנו על ידי כך חיי העולם הבא אשר יפה קורת רוח שלו שעה אחת מכל חיי עולם הזה. ואף על גב שלא נתכוונו בעבודתם אל השכר הגדול הזה. מכל מקום לא נסתפקו בו וידעו כי על כל פנים שכר פעולתם הטוב ילך לפניהם כי אין בעולם ההוא תלונת צדיק ורע לו ואין זה חידוש שעבד המלך יוציא פרוטה אחת של נחושת לפי שבטוח שהמלך יתן לו במקומו אוצר של כסף וזהב ונמצא לפי זה שכל עבודת האדם הוא בנוי על תקות הגמול או בעולם הזה או בעול הבא: גם היה קשה בעיניו שלא יהא לקונו נחת רוח ממנו רק ימי חיי' הבלו בעולם הזה שהם כצל עובר וכל הימים אשר יאריך בעול הבא לא יהיה לקונו שום נחח רוח ממנו ולכך מרוב אהבתו אל השם יתברך מאס אף בתענוג עולם הבא שהיה מוכן לו ועשיית המצות בעולם הזה היה יותר מקובל עליו מן תענוג עולם הבא לפי שרצה לעבוד את הש"י חנם ממש ולמדרגה זו לא הגיע שום ילוד אשה בעולם והקב"ה השיב לו שאינו רוצה שיעבדהו שום יציר בחנם ולכך יכניסו לגן עדן ויקבל שכר.
6
ז׳וזהו שנאמר רב לך אל תוסיף שלא יאמרו הרב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן ומפציר (ח) וחלילה לאדונינו משה שיהא סרבן מפציר אם לא לכבוד קונו שרצה לעובדו בעבודה שלא עבדו בו שום אדם דהיינו עבודת חנם ממש שלא יהא מצפה לשום גמול לא בעה"ז ולא בעוה"ב והקב"ה לא רצה שיחיה נצח כדי להראות את מדת טובו שנאמן הוא לשלם שכר טוב ליראיו: (ט) ומכאן מיישב ג"כ מה שלא זכה משה לחיות נצח כדרך שזכה לו אליהו ולזה מצינו ג"כ כמה חסידים אשר חייהם היה חיי הצער והיה ראוי להם לבחור מות מחיים ואף על פי כן מבקשים החיים בשביל עבודת הש"י וזהו שאנו מתפללים בר"ה (י) זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כלומר לא נבקש רק חיים שהמלך הקב"ה חפץ בו דהיינו חיים שיש עמו יראת הש"י וכו' למענך אלהים חיים כלומר החיים הללו אנו מבקשים למענך ולמען עבודתך
7
