ספר החיים, ספר פרנסה וכלכלה ה׳Sefer HaChaim, Sefer Parnasa VeKhalkala 5

א׳פרק חמישי
(א) לפי שהצדקה היא פרנסת העניים ראוי לבאר כאן בחלק הפרנסה עניין הצדקה.

ב׳הצדקה כוללת כל המצות כענין שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' והטעם לפי שעיקר הצדקה הוא מה שירחם האדם על נפשו עלובתא דא ושיזין אותה על ידי עשייתו הישר והטוב וכן מי שיורה חטאים בדרך התשובה הוא בכלל הצדקה שאם חייב האדם נעשות חסד עם חבירו כדי להחיות את גופו עם הנפש עצמו לא כל שכן (ב) במצות הצדקה יש להרהר קצת שאחר שהקב"ה שונא לעני זה וחפץ דכאו מי ימלא את לבו לקרב את שונאו של הקב"ה.

ג׳ולפי דעתי שזה היה טעותם של אנשי סדום שהכריזו שכל מי שמחזיק ידי עני ואביון ישרף באש ולכך נשרפו הם מדה כנגד מדה וקשה להאמין שיהא שום קיבוץ מדיני בעולם שיעשה השחתה זו לחק מדיני וכ"ש שיעניש עליו עונש גדול כזה ולא מצינו ג"כ שהיו מענשי' את מי שמפזר את שלו שלא לצורך רק הענישו לחונן דלים מטעם שפי' לפי שחונן שונאו של הקב"ה ולא כאלה חלק יעקב כי חלילה להאמין שהקב"ה שונא לעני זה אדרבא הוא אוהבו כי את אשר יאהב ה' יוכיח והוא יתברך שמו יודע בו שיעמוד בנסיון יותר מעשיר זה.

ד׳ואין זה רק כאב אשר יוכיח את בנו ומכהו בשבט מוסר ומצטער אח"כ שישמע קול בכיית הבן ומרמז לחבירו שיראה לרצות את בנו שאינו שוה לו כלל לחזור ולחנוף לו שא"כ לא היה מועיל כלל שבט המוסר שלו ואין ספק שאם חברו יתן לבנו דינר אחד כדי לרצותו שהאב ישלם לו כפל כפלים כך ממש הענין גבי הצדקה והנה הש"י לבד הוא המשביע לכל חי ברצון טוב לפי שהוא י"ת אינו חסר כלום בנתינתו אבל האדם שחסר בנתינתו הנה לבו תמיד רק רע לתת לזולתו כמו שהזהיר הכתוב ולא ירע לבבך וגו'.

ה׳וכל נדיב לב תרגום אונקלוס דיתרעי ושאר כל נדיב תרגום נדבתא והטעם כדפי' לפי שהלב הנותן הוא רע.

ו׳ולכן כל המקבלים צדקה הן דין בהכרח הואיל והנתינה אינה ברצון ואפילו היה העשיר מאכיל לעני זה פטומית אף על פי כן מזונותיו מרורים עליו כזית הואיל והם בידי בשר ודם וכ"ש עכשיו שאינו מאכילו רק לחם עוני ובצמצום גדול שהרי אינו מחויב לתת לו רק כדי מחסורו (ג) גם כל ימי עני רעים כי שבע שמות נקראו לו כמנין ימי השבוע ואלו הן ד"ל מ"סכן א"ביון ד"ך מ"ך ר"ש ע"ני ראשי תיבות ד"ם אד"ם ר"ע נמצא שהצדקה אינו מבטלת מן העני תוכחת שבט המוסר אשר יסרנו הש"י.

ז׳וממה שכתבתי שכל נדבת האדם אינו ברצון אני קורא ג"כ תגר על מנהג אשכנז שנוהגים להפסיק עם קריאת התורה בין גברא לגברא ולתת מי שבירך אל העולה לתורה והש"צ מכריז את צדקו ברבים שהוא ראוי לברך בעבור שיתן נדבה לצדקה ואפילו הוא עשיר אינו מנדב רק פרוטה בעלמא והלוואי שיתנה הירצה אלקים במתנה פחיתא כזו.

ח׳וכן בשעת הרגל שינדבו מתנת יד היה ראוי שיהא לכל איש ואיש כפי ברכתו אשר ברכו הש"י והנה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט רק נדבת כולם שוה לפרוטה נחושת והלוואי שלא יביא העשיר על עצמו קללה על ידי מתנה פחותה כזו.

ט׳ומי שמרחם את העני חסד הוא מאת הש"י שנתן לו כזה בלבבו להיות איש רחמני ולהתברך על ידי כך שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך לפי שהעני עושה טובה לעשיר בזה כענין שאמרה רות האיש אשר עשיתי עמו והטעם כי בזה הוא פותח שפע הברכה ומורידו עליו בסוד פתוח תפתח ולכך מחויב העשיר לגמול חסד לעני תחת הטובה ואלא שהקב"ה רוצה לנסות עני זה בעניו ואותה טובה שהיתה ראויה לעני זה אינה חוזר' ריקם והקב"ה נותנה לעשיר זה לפי שהוא אוהבו של עני זה והוא יפרנסנו גם העני עצמו מתפלל לפני קונו שיתקיים עושרו של העשיר זה כדי שלא יתקפחו פרנסותיו כי העשיר חונן ונותן לו.

י׳(ד) וזהו לשון גומל דלים שראוי לו לעשיר לחזור ולגמול טובה לעני על הממון הזה שהיה מוכן לו ונלקח ממנו וניתנה לו וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וכן מה שאומר ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא פירושו שאם לא יפרנס עני זה שוב לא יקרא ויתפלל על טובתך אל ה'.

י״אוממילא יהיה בך חטא כי עונותיך הראשונים יהיו נזכרים לפי שאינך ראוי לעושר זה רק בזכות שהטיב לעני זה וז"ש עושר שמור לבעליו לרעתו.

י״בפי' מפני רעתו של עשיר זה יחזיר העושר להיות שמור לבעליו הראשונים שהוא העני וזהו ג"כ נתן תתן לו כלומר תן לו משלו שכבר היה עושר זה ראוי לו ולכך נקרא צדקה ולא מתנת עניים כי לפעמים אינו נותן לו רק שלו וגם הכל של הקב"ה שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ואין זה רק שיעשה עצמו צדיק ע"י צדקה זו כעניין שנאמר וצדיק חונן ונותן.

י״ג(ה) הקמצניות הוא סבה גדולה אל שיעלים האדם עיניו מן הצדקה והוא בא ממיעוט האמונה והקמצנות מבטל יראת שמים מעל לב האדם רמז לדבר שע"י קמצא ובר קמצא חרב ירושלים כלומר עכשיו בטילים אותם האנשים שהיו יראים ושלמים עם הקב"ה על ידי שהבן הוא קמצא ואביו היה קמצן וזהו בר קמצא.

י״דוהקמצן נקרא כילי על שאומר כי לעצמי יהא הכל ואין לזולתי חלק בשלי.

ט״ו(ו) והממון נקרא דמים לומר שכמו שהדם היא הנפש כך הממון הוא עיקר חיותו של אדם ואם אין לו דמים נחשב הוא כמת וכמו שצריך גם כן לפעמים למעט את הדם על ידי הקזה כדי שלא יקבל הדם הפסד כך צריך ג"כ לנכות דמיו ומעותיו ולמעטם על ידי צדקה כדי שלא יכלה הממון וזהו שנאמר לא תכלה פאת שדך שאם לא יניח לקט שכחה ופאה הוא מכלה את שדהו כי בא זה ואיבד את זה עד שלקט קצירו ופרט כרמו לא ילקט שוב ע"י הקללה שתרד בו.

ט״זלעני ולגר שהם בעליו הראשונים יעזוב את חילו וממונו כדפי' לעיל להיפך מן עשר תעשר שפירשו בו רבותינו ז"ל עשר בשביל שתתעשר ולא שיהא משמעותו של תעשר לשון עושר שהרי השי"ן שמאלית אבל רוצה עשר בשביל שתזכה ליתן מעשרות הרבה על ידי הברכה המרובה.

י״ז(ז) וזהו שאמרו גם כן מלוה להוצאה נתנה רמז על ממונו של אדם שהוא הלוואה בידו שניתן להוצאה של צדקה וכמו שיש ללמוד לבניו אחריו את דרך האמונה כך ילמדם דרך הצדקה כעניין שנאמר באברהם למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה.

י״חגם רמזו רז"ל באמרם כי ביותר צריך להזהר במקום שיש בו חסרון כיס.

י״ט(ח) ולשון חסרון כיס שאמר מגיד כי הוא עצמו אינו חסר כלום ואין כאן רק מה שהכיס הוא חסר לפי שעה ואין בכך כלום כי יחזור עוד להתמלא ולפעמים שאדם נותן לחברו כל אשר לו והוא יכלכלנו כל ימיו הן רב יחיה הן מעט יחיה וזהו שנאמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך כלומר אף אם תשלך כל יהבך אל קופת הצדקה לא יעזבך רק יכלכלך ויהיו מזונותיך מזומנים מעל שלחן המלך ויש בני אדם שמשימין את עושרם כופרם לנפשם ואינם חסים על ממונם ומהם להיפך שישימו את נפשם כופר לממונם שיסכנו עצמם בעבור הממון ועליהם אמר המשורר הם לממונם ואין ממונם להם רק לנושאי נשותיהם וכל מי שדואג על ממונו יותר מדאי אין תורתו מתיישבת עליו ואולי לזה כוונו רז"ל בפרק חלק תורתו של דואג לא היה רק מן השפה ולחוץ שכוונתם על כל אדם שדואג דאל"כ מאי דהוה הוה ומאי קמ"ל מתורתו של דואג אם לא כדפי': ג' כתות הן של חסירי האמונה והבטחון.

כ׳(ט) ורז"ל רמזו אותם בג' משמורת הוי הלילה הכת הראשונה צועקים ומתלוננים בלי שום סבה או טעם רק הם כחמור זה הנוער הכת השני דומים לכלבים שהם עזי נפש לא ידעו שבעה והכת הג' המתעסקים במה שהוא הכרח להם לצרכי הגוף כמו התינוק היונק משדי אמו וכמו אשה המספר' עם בעלה אבל אין בכל הכתות הללו שישים אל לבו להתאנח ולהצטער על שריפת בית אלהינו ועל כבוד שמו הגדול המחולל בפשעינו ושיתפלל על זה בג' זמנים הללו שהם רצוי' לפני הש"י שהרי גם מלאכי מעלה מר יבכיון בג' זמנים הללו על חורבן בית אלהינו ומתפללים עליו.

כ״אהבטחון בהקב"ה הוא כמגדל עוז זה שהוא רם ונשא והאדם עולה בו שאז צריך שלא ישים פחד ומורך בלבבו כי מיד שישים מורך בלבבו הוא מוכן ליפול מעל המגדל מפני פחד מראה עיניו כי יפול כך מגורת הרשע היא תבואנו אבל הצדיק הבוטח ירוץ במגדל הזה ולא יפול כי נכון לבו בטוח בה' וצריך האדם לרחק את עצמו מן הצדקה בכל יכלתו אפילו דרך מתנה אמר הכתוב ושונא מתנות יחיה.

כ״ב(י) ואפשר שר"ל שכל מי ששונא מתנת יחיה את את עצמו ע"י מלאכתו כדי שלא יצטרך לבריות וכן אברהם אבינו ע"ה אמר הרימותי ידי לאל עליון פי' אם ארצה לקבל מתנות ארים את ידי ואפשוט אותה נגד אל עליון כי הוא לבדו משביע ומשפיע לכל חי רצון לפי שאינו חסר כלום משא"כ בשאר הנותנים כדלעיל וכן אפי' ממון שכבר נתייאשו ממנו הבעלים יש להתרחק ממנו אחר שאינם נותנים אותו ברצון טוב שכן אברהם לא רצה להנות משלל סדום אע"ג שכבר נתייאשו ממנו הבעלים וכל זה כדי שלא יאמר אני העשרתי את אברהם כלומר לא היה מקום לברכותיו של אברהם לבא רק ליקח ממנו וליתן לו ולכך לא רצה להיות זוכה במקום שחב לאחרים אבל ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמו לשום אדם וכל מי שמקיים את העני ומחזיק בידו מביא ג"כ תקומה לעצמו שנאמר הקם תקים וכן עזב תעזוב עמו ואפשר שהוא ג"כ רמז לסוכת דוד הנופלת שתקים בשכר הצדקה: