ספר החינוך רל״בSefer HaChinukh 232
א׳שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁיל תָּם בַּדֶּרֶךְ – שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁיל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָתֵת לָהֶם עֵצָה רָעָה, אֲבָל נַיְשִׁיר אוֹתָם כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ עֵצָה, בַּמֶּה שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהוּא יָשָׁר וְעֵצָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יד) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. וּלְשׁוֹן סִפְרָא (ב יד) לִפְנֵי סוּמָא בְּדָבָר וְהָיָה נוֹטֵל מִמְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) אַל יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח חֲמוֹר, וְהוּא עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ. וְזֶה הַלָּאו כּוֹלֵל כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁיַּעֲזֹר עוֹבֵר עֲבֵרָה, שֶׁהוּא מֵבִיא אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּתֶּה בְּזוּלַת זֶה לַעֲבֹר פְּעָמִים אֲחֵרִים עוֹד, וּמִזֶּה הַצַּד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ עה ב), בְּמַלְוֶה וְלֹוֶה בְּרִבִּית שֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹבְרִים בְּלִפְנֵי עִוֵּר וְגוֹ'.
1
ב׳שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה. יָדוּעַ, כִּי תִּקּוּן הָעוֹלָם וְיִשּׁוּבוֹ הוּא לְהַדְרִיךְ בְּנֵי אָדָם וְלָתֵת לָהֶם בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם עֵצָה טוֹבָה.
2
ג׳מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּרֵישׁ מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (יד א) דְּאַלִּפְנֵי מִפַּקְּדִינַן אֲבָל אַלִּפְנֵי דְּלִפְנֵי לָא מִפַּקְּדִינַן, וּמִפְּנֵי כֵן פֵּרְשׁוּ שָׁם (ו א), דְּכִי אִבַּעְיָא לַן בַּגְּמָרָא טַעְמָא דְּמַתְנִיתִין אִי מִשּׁוּם דְּאָזֵל וּמוֹדֶה אִי מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר, דְּלָא הֲוָה מִסְתַּפֵּק בְּטַעְמָא דְּמַתְנִיתִין אֶלָּא בְּלָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם, דְּיָהֵיב לֵיהּ יִשְׂרָאֵל לְגוֹי מִדֵּי דְּחָזֵי לְתִקְרֹבֶת, וּבְכִי הַאי גַּוְנָא אֶפְשָׁר דְּאִכָּא בֵּהּ מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר, אֲבָל שְׁאָר מַתְנִיתִין כֻּלַּהּ, כְּגוֹן לְהַלְווֹתָן וּלְפָרְעָן וּלְהַשְׁאִילָן מִשּׁוּם דְּאָזֵל וּמוֹדֶה הוּא אִסּוּרָא, דְּמִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר לֵכָּא לְמֵימַר, דִּשְׁאֵלָה בְּעֵינָהּ הָדְרָא, וּלְהַלְווֹתָן וּלְפָרְעָן נָמֵי, זוּזֵי יָהֲבִינַן לְהוּ וְזוּזֵי לָא חֲזוּ לְתִקְרֹבֶת, מַאי אֲמַרְתְּ, דִּלְמָא זָבִין בְּהוּ תִּקְרֹבֶת, הֲוָה לֵיהּ לִפְנֵי דְּלִפְנֵי וּבְכִי הַאי גַּוְנָא לָא מִפַּקְּדִינַן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם טו ב), שֶׁאָסוּר לִמְכֹּר כָּל כְּלֵי מִלְחָמָה וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹכְרָן כִּי הֵיכִי דְּמַגְּנוּ עֲלַן. וְכֵן אָסוּר לְמָכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַמּוֹכְרוֹ לְגוֹי, וְכֵן לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים, וְאָסְרוּ הַכֹּל מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ בִּמְקוֹמוֹת מֵהַתַּלְמוּד בְּפִזּוּר [הלכות רוצח פי"א].
3
ד׳וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְהִשִּׁיא אֶת חֲבֵרוֹ לְדַעַת עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ אוֹ סִיַּע אוֹתוֹ בִּדְבַר עֲבֵרָה, כְּגוֹן הַמּוֹשִׁיט כּוֹס יַיִן לְנָזִיר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עָבַר עַל לָאו זֶה, וְהוּא כְּעוֹבֵר עַל מִצְוַת מֶלֶךְ, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.
4
