ספר העיתים קנ״דSefer HaItim 154
א׳גרסינן בפרק ערבי פסחים רב חיננא [בר] שלמיה ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא הוה קאי עלויהו רב המנונא סבא אמרי ליה אזיל עיין אי נגה יומא ונפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צריכתו למקבעיה דהיא קבעה נפשה דהכי אמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש, פי' כל דבר שאוכל ממנו בחול עראי ועדיין לא הוציא ממנו המעשר אסור לאכול ממנו בשבת אלא א"כ עישר מ"ט כיון דכתיב וקראת לשבת עונג ובעי לענוגי לשבת במאכל ובמשתה איסתליקו לה כל פרי מתורת עראי והוי לי' בשבת כמאן דאזמניהו למיכל מיניהו בתורת קבע ואי עשרינהו מבעוד יום מצי למיכל מיניהו בשבתא ואי לא עשרינהו מבעוד יום אסור לעשרינהו משחשיכה ואפילו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ומאותו העת קבעתן השבת למעשר ואסור לאכול מהן באותו שבת מפני שקבעו למעשר וכן מספק חשיכה ספק אינה חשיכה קבעה שבת עצמה לקידוש ולא צריכי תו למידק אחשיכה אי לא חשיכה למקבעה משום דהיא קבעה נפשה הואיל וספק חשיכה ספק אינה חשיכה היא פריסו מפה וקדישו ותהדרו לסעודתיכו, סבר מיניה כשם שקובעת לקידוש ובעי למיפסק סעודה ולקדושי כך קובעת להבדלה למיפסק סעודה ולאבדולי אמר להו רב עמרם הכי אמר רב להבדלה אינה קובעת וה"מ לענין מיפסק דלא פסיק לסעודתיה אבל אתחולי בסעודה [לא] מתחיל ומיפסק נמי לא אמרן אלא באכילה אבל בשתיה פוסק, ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה דהא רבנן דבי רב אשי לא הוו קפדי אמיא וכן הילכתא, ונשאל ממר רב האיי האי דגרסינן רב חיננא בר שלמיה ותלמידי דרב הוו יתבו בסעודתא, והוה קאי עילויהו רב המנונא סבא אמרו ליה חזי אי נגה קדיש יומא נפסוק ונקבעי' לשבתא אמר להו לא צריכתו שבתא היא קבעה נפשה דהכי אמר רב כשם שהשבת קובעת לענין מעשר כך קובעת לענין קידוש ילמדנו אדונינו אנה אמר רב שמועה זו והאיך פירושה, שמצאנו בתלמוד ארץ ישראל ביאור כמעט ולא נתברר לנו, ויש כמו זאת במקומות אחרות שאומרים שמועה משום חכם ואין אנו מוצאין אותה כגון הא דאמרי' מסייע לי' לחזקיה דאמר חזקיה מלאוה בקרובים כשר. והשיב אל יקשה בעיניכם כי הרבה בלא מנין יש בתלמוד שנאמרו שמיעות בתוך מעשים וגופה דשמעתא לא נאמרה בדוכתא אחריתי וזימנין דהדרין אמרין גופא והוו בה וזימנין דשביק לה ומן ההוא דוכתא בלחוד גמרינן לה ולא צריכתו לאשכוחה בדוכתא אחריתי ויותר על כן משניות ברייתא דאמרי ת"ר ותניא ולא ידעינן היכא אמירן דלאו כולהו מכילתא (לא) מטיין לוותין וקאמרי' אפשר מילתא לא אהדר ליה ואהדר ליה במכילתא אחריתי והכא הא שמעתא דאמר רב המנונא סבא הדא היא דוכתא ולכך הוזכר מעשה זו כדי שתאמר בו שמועה זו ולמקבעה בגמרא, ואנו בנעורינו כך הגיע אלינו בעבור ההיא שמעתא באלו מציאות דאיסור ורב ספרא דאדכרינן מאי דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד וא"ל ר' אבא לרב ספרא ולא איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן א"צ לב"ד מומחין אבל צריכה לב"ד הדיוטות שמראין דברים הללו דאיתמר עלה בדוכתה, ובדוכתה ליכא מידי והכא בלחוד היא דאיתאמרא עלה וכמה תמהנו מזאת עד שראינו רוב התלמודים כך היא וישר בעינינו, והא שמעתא דרב דאתאן עלה מיהא אנו למדים כשם ששבת קובעת מוקצה למעשר כך קובעת שבת לקידוש, ופי' הדבר הזה כי העת שספק חשיכה ספק לא חשכה אין מעשרין את הודאי וכל מה שהגיע עונה הזאת ולא עישר הרי נקבע מוקצה לכל השבת כולה ותנן מפנין תרומה וודאי אבל לא את הטבל ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו ואין אדם צריך לקבוע בלבבו על אותה התבואה כי היא מוקצה אלא הגעת העונה שהיא בלבבו של אדם ספק קובעת אותה למוקצה ואין אדם צריך לבדוק ולחקור וכן מעת שרואה אדם ספק חשיכה ספק לא חשיכה הרי נקבעה שבת לקידוש וא"צ לחקור מן הגגות או מראשי הדקלים ההגיע עת הקידוש כמו שאמרו לרב המנונא לבדוק להן כדי שיפסיקו לקידוש ויכינו את השלחן אלא משעה שנראית להן כן כבר נקבעה שבת והוקצה הטבל ונתחייבו להפסיק ומביאין את השלחן לקידוש, ומה שמצאתם בתלמוד א"י בענין שמועה זו אין אנו יודעין מה הוא אלא מאי דגמירנא בפירושה הגדנו לכם, וסיפא דשמעתא סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש קבעה להבדלה כי הלכה פסוקה כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת להבדלה אין קובעת ולא אמרן אלא לאפסוקי אבל לאתחולי קבעה, והכי מפרשי רבנן לאפסוקי דלא מסלקינן שלחן ולהפסיק מלטעום כלום שאין אנו חייבין בשעה שספק חשיכה ספק לא חשיכה אבל להתחיל בסעודה אין מתחילין אלא בתר דנפיק יומא ומבדיל, וכי אמרינן שאין קובעת להפסיק ולא מיחייב לאפסוקי ה"מ לאכילה אבל לשתייה מפסיק, ולשתות נמי לא אמרן דמפסיק אלא חמרא ושיכרא אבל למיא לא מפסיק כתב הנגיד הכי ולי אית מרבנן דאמרי הא דאמרי רבנן לענין אכילה דקא פסיק היכא דאתחיל בשבת קודם ספק חשיכה ספק לא חשיכה אם לא גמר מן חשיכה פורס מפה ומבדיל, ואיכא לאקשויי האיך תאמר שאין מתחילין באכילה מספק חשיכה ספק לא חשיכה והא אנן תנן ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו דאלמא אוכלין אפי' משחשיכה במו"ש, ופריק קושיא זו כדאמרינן התם אין לו שני ה"נ אין לו שני:
1