ספר העיתים רכ״הSefer HaItim 225
א׳הזורה והבורר והטוחן והמרקד כלן העברת פסולת שהיא מעורבת באוכל ואינה מחוברת ואינה דומה לקלופה שצריכה פירוק או עפרורית שצריכה ניפוץ אלא שכל אחת מהן יש לה דרך כל דבר שהיא משלימו להפרחת הרוח חייב עליו משום זורה ואלו נטל אדם בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר ונפחו בפיו זה זורה, אבל הבורר היא שנוטל פסולת האוכל ומשליכה או שנוטל את האוכל מבין הפסולת המרקד היא שמניח את האוכל ואת הפסולת בכלי כגון נפה וכיוצא בו כדי שיצא זה מזה אם האוכל דק יפול האוכל למטה וישאר פסולת למעלה, ואם האוכל גס יפול הפסולת למטה וישאר האוכל, והמשמר מפריש בין השמרים ליין, ואע"ג דפליגו בה רבא ור' זירא כר' זירא מסתברא דאמר משמר משום מאי מתרינן ביה רבא אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד, אמר רבא כוותי דידי מסתברא מאי דרכו של מרקד בורר אוכל ומניח פסולת, אף משמר בורר אוכל ומניח פסולת, אמר ר' זירא כוותי דידי מסתברא מה דרכו של מרקד אוכל למטה ופסולת למעלה אף כאן אוכל למטה ופסולת למעלה, ואמרינן בריש גמרא דמשקין בית השלחין איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא הא נמי מרפי ארעא, אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא האי נמי קא מצמח פירא, א"ל אביי לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים. ואע"פ שאלו שלשתן זורה ובורר ומרקד כולן דומין זה לזה כיון דקיי"ל אבות מלאכות מ' חסר אחת וכולן למדנו מן המשכן דכתיב איש איש ממלאכתו אשר המה עושין חשבום ג' אבות והיינו דקאמרי' היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרויהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאית ליה דומיא קא חשיב ליה, ובאידך פירקן קא אמרינן לענין יתיב ר' יוחנן בן עכנאי ור' יונתן בן אלעזר ויתיב ר' חנינא בר חמא גביהו ונפרוש הדור יתיבו וקא מיבעיא להו אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודת המשכן ותניא כמ"ד כנגד עבודת המשכן בריתא דמפרשא בבמה טומנין על דא קא מיבעי לן וניחשוב נמי כותש דהויא במשכן שכך היו נוהגין שכותשין את החיטים תחלה ואח"כ טוחנן ברחים כדי שיהא דק שיהיו אותן קטנות ולא יהו גדולות כאלו של עכשיו של מדינות וכיון דתנא קא נקיט סדר סעודה בורר וטוחן ומרקד ולש ואופה כדקאמר תנא דידן סידורא דפת נקיט מ"ט לא חשוב בהדיהו כותש והוה אמר הבורר והכותש והטוחן והמרקד אמר אביי כתישה לאו בסדר סעודות כל אדם היא שכן דרך עני שבורר וטוחן ואוכל פיתו בלא כתישה וכתישה וודאי מלאכה גמורה היא וחייב עליה אלא הכי קא מיבעי' לן מ"ט לא חשבה גבי אבות ואהדר אביי דלא חשיבא למיהוי אב ולא כחדא מהם חשיבא שלא כל אדם עושין אותן וכתולדות דמיא, רבא אמר האי דשבקה עם תולדות ולא חשבה בהדי אבות משום דמתני' רבי היא וסבר לי' לרבי דליכא אבות אלא מ' חסר אחת ומסורת היא ואי חשוב כתישה נמי הויין טפי ומקשי' לרבא וליעול לכותש אלא מחוורתא כדאביי:
1