ספר המכריע נ״זSefer HaMakhria 57
א׳גרסינן בפרק הדר עם העכו"ם ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה וכו'.
1
ב׳כתב בעל הלכות גדולות היכא דאייתי איזמל ממעלי שבתא ובשבתא איגניב או איפגים מקמי מילה שרי ליה למימר לעכו"ם לצבותיה.
2
ג׳פירוש לתקנו או לאתויי איזמל אחרינא כההו' ינוקא דאישתפוך חמימיה וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה.
3
ד׳ורבינו יצחק זצ"ל כתב עליו ועיינא בהי ואשכחנן דלאו מילי דסמכא אינון ומינה גופיה דהאי עובד' ילפת דאסור למימר לעכו"ם לצבותיה ולאתויי דרך רשות הרבים מדקאמר ליה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה.
4
ה׳וכמה מרבוותא דטעו בפירושיה דהאי מימרא דקא סברי דהא דאמר ליה ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דבין שבות דהזא' ובין שבות דאמירה הוא דשבות דהזאה אית ביה מעשה שבות דאמירה לית ביה מעשה וקשיא להו דאמרי הואיל ואמירה לעכו"ם שבות דלית ביה מעשה הוא מה לי אמר ליה זיל אייתי לי מה לי אמר ליה זיל אחים לי תרוייהו שבות דלית ביה מעשה אינון ושרי ואגיה לכולהו נוסחי דגמר' וקסברי דליכא בגמרא דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי' אלא טעותא היא ולאו כדסברי היא ונוסחאי לית בהו טעותה ולית הכי פירושיה דהאי דאמר ליה ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לאו אשבות דהזאה קאמר ליה אלא הכי קאמר ליה דאי דקאמרת אמירה לעכו"ם שבות וקא מדמית לית לשבות דהזאה דאסירה לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה ובין שבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי' דאית ביה משום מלאכה אלא אייתי ליה מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא ולית ביה מלאכה.
5
ו׳ושמעת מינה דכי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות בדבר שיש בו מלאכה אבל דבר שאין בו מלאכה לא אמרינן ביה אמירה לעכו"ם שבות. הא נתברר לך דליכא בנוסחאי טעותא ומילי דברירן אינון.
6
ז׳והאי דאמרינן שבות דלית ביה מעשה ולא אמרינן שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה חדא מילת' היא כדאמרי' בין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה.
7
ח׳וכבר נתברר לך דאסור למימר לעכו"ם לצבותיה או לאייתויי דרך רשות הרבים והאי דכתב בעל הלכות גדולות טעותא הוא ולא תסמוך עליה נראה לי דדברי בעל הלכו' גדולות והנהו רבוותא דלא גרסי' דהא מר לא אמר ליה על אחים לי' ומשבשי ליה הם עיקר ואליבא דהלכתא ודברי רבינו יצחק הם בטלין שאין לסמוך עליהם והוא אוסר את המותר ומתיר את האסור כאשר אבאר.
8
ט׳תחלת כל דבר אני אומר שלשון הגמ' כבעל הלכות גדולות ולא כרבינו יצחק דאביי הוה מדמה שבות דאמירה לעכו"ם לשבות דהזאה כדאמרינן הזאה שבות ואמירה לעכו"ם שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה שבות ואינה דוחה את השבת וכשהשיב לו רב יוסף ולא שני בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה בעל כורחין בין שבות דאמירה לעכו"ם לשבות דהזאה קאמר ליה שהיה אביי מדמה אותם אמר ליה דלא דמו השבות דהזאתה יש בו מעשה שעושה ישראל בידים אבל שבות דאמירה אין בו מעשה אלא העכו"ם עושה וישראל אומר לו דיבור בעלמ' ואם כדברי רבינו יצחק כך היה ראוי לומר ולא שני לך בין איסור תורה לאיסור דרבנן דהיכא אמרי' אמירה לעכו"ם שבות באיסור תורה אבל באיסור דרבנן לא אלא ודאי מעשה אינו אלא אותו שנעשה בידי ישראל.
9
י׳ועוד מה שאמר רבינו יצחק ושמעת מינה דכי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות בדבר שיש בו מלאכה אבל דבר שאין בו מלאכה לא אמרינן ביה אמירה לעכו"ם שבות. ולפי דבריו מתיר בכל איסורין דרבנן לעשותם על ידי עכו"ם.
10
י״אואין הדבר כן שמכמה ראיות יש להוכיח דאפילו באיסור דרבנן אסור לעשותן ע"י עכו"ם ויש בהם משום אמירה לעכו"ם שבות.
11
י״בחדא מדתנן בשבת בפרק שואל אדם לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלים בשבת ואמרינן בגמרא מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו אמר רב פפא חבירו עכו"ם מתקיף לה רב אשי אמירה לעכו"ם שבות.
12
י״גופירש המורה וכבר סתמה ר' במתני' עכו"ם שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואל תכבה משמע מהכא מדברי רב פפא ורב אשי דאפילו לשכור פועלים בשבת שאין זו מלאכה אצל ישראל כי אם איסור דרבנן משום ממצוא חפצך ודבר דבר הוא אסור לעשותו על ידי עכו"ם ויש בו משום אמירה לעכו"ם שבות.
13
י״דוהכי נמי אמרי' בפרק מי שהפך תנו רבנן מקבלין קיבולת לעכו"ם במועד לעשותה אחר המועד ובמועד אסור וכן אין נותנין קיבולת לעכו"ם במועד כדי לעשותה במועד כלל של דבר כל שהוא עושה אומר לעכו"ם ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה אלמא אפילו במלאכת חולו של מועד שאינה אסורה אלא מדרבנן אמרינן אמירה לעכו"ם שבות.
14
ט״וובפ' אין צדין אמרינן אמר רב פפא הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב נמי אסור בכדי שיעשו ואם אין מאותו המין במחובר בתוך התחום מותרין חוץ לתחום אסורין והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין ההיא ליפתא דאתא למחוזא חזיא רבא דהות כמישא שרא למיזבן מיניה.
15
ט״זאמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן האי דאדעתא דעכו"ם אתאי. כיון דחזא דקא מפשי ואתו אסר להו אמר הא ודאי בשביל ישראל אתאי. מוכיח מדבריהם דכל שנתלש מן המחובר הוא אסור לכל ישראל ולא אמרינן ביה שיהא מותר לישראל אחר. אבל הכא מחוץ לתחום אינו אסור אלא לו אבל לישראל אחר מותר.
16
י״זומכאן יש לדקדק ולהוכיח דסבירא להו תחומין דרבנן דאם תחומין דאורייתא מאי שנא הבא מחוץ לתחום מן התלוש מן המחובר הלא זה וזה אסורין מדאורייתא ויהיה אסור הבא מחוץ לתחום לכל העומדין חוץ לתחום ואפילו הובא על ידי עכו"ם כמו שאפילו אם תלשו עכו"ם הוא אסור לכל ישראל כך יאסר זה לכל הרחוקים ממנו יותר מאלפים אמה אם איסור תחומין דאורייתא אלא לאו שמע מינה סבירא להו דתחומין דרבנן ומשום הכי בתלו' מן המחוב' דהוא איסור תורה לא חילקו אלא כיון דעכו"ם אדעתא דישראל עבד לכולי עלמא אסור כדאמרינן בכל כתבי הקדש גבי מילא מים ועשה כבש והדליק את הנר אם בשביל ישראל אסור ואינו מחלק בין אותו ישראל שנעשה בעבורו ובין ישראל אחר שלא נעשה בעבורו אלא סתם קתני אסור דמשמע לכל ישראל ובהבא מחוץ לתחום דאיכא תחומין מדרבנן אמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואע"פ שאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן אמרינן דאותו ישראל שהובאו לו הן אסורין.
17
י״חומאי שנא הוא משאר ישראל אלא לאו משום דאמרינן כיון שהוא מכירו גזרינן שמא יאמר לו לך והבא לי יותר ואם איתא דכל מידי דלית ביה איסור מלאכה אצל ישראל אין בו משום אמירה לעכו"ם השתא אתי למימר ליה בהדיא זיל אייתי לי שרי ואי אייתי ליה מנפשיה אסור אלא לאו שמע מינה אפילו באיסור דרבנן נמי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות ומש"ה אע"ג דמנפשיה אייתי אי שרית ליה אתי למימר להו זיל אייתי לי טפי.
18
י״טמכל אלה נתברר שאפילו באיסורין דרבנן אסר לעשותן על ידי עכו"ם ויש בהן משום אמירה לעכו"ם שבות.
19
כ׳ומה שאסר רבינו יצחק שבות שיש בו מלאכה אצל ישראל אפילו לדבר מצוה לא יתכן שהרי הקונה שדה בסוריא כשאומרים לעכו"ם לכתוב לו שטרו בשבת אין הכתיבה מלאכה גמורה וחשובה אצל ישראל ואפילו הכי התירו אותה על ידי עכו"ם משום יישוב ארץ ישראל ואע"פ שסוריא אינה ארץ ישראל גמורה כל שכן במילה שהוא מצוה שיש בה כרת שנתיר להחם לו חמין ולהביאם דרך רשות הרבים וכן האיזמל.
20
כ״אוהלכך דברי בעל הלכות גדולות הן עיקר ואין לזוז מהן וזו הגירסא והא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה טעותא היא ולא גרסינן ליה וגם המורה לא גריס לה שהרי לא פירשה התם בפרק הדר ואילו היתה כתובה זו הגירסא בנוסחתו היה מפרשה ונראה לי שלא נשתבשו בגירסא זו אלא מדאמרי' התם בתר ההוא עובדא דההוא ינוקא דאישתפו' חמימיה אמר רבא לישלייה לאימיה דינוקא אי צריכא לחום ליה עכו"ם אגב אימיה אמר ליה רב שרביא לרבא והא קאכלה תמרי.
21
כ״בההוא תונבא הוא דנקיט לה משמע דהשתא דלא הוו חמין בההוא חצר או בחצר אחרת דסמיכה לה שיביאם העכו"ם יהיו צריכין לחמם יאמר רבא שיחממו על ידי עכו"ם ודוקא אי צריכא אימיה דינוקא שכל צרכי חולה נעשים על ידי עכו"ם בשבת ואע"פ שאין בו סכנה ואגב אימי' יחממו לתינוק אבל בלא אימיה לא אלמא אסור למימר לעכו"ם להחם חמין בשבת בעבור התינוק דדוקא להביא לו חמין התרנו בחצר שאינה מעורבת שהוא איסור מדרבנן אבל להחם שהוא איסור תורה וההיא גירסא דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי' דיקא ולא היא שאין לדקדק כך דהא בעבור מצוה קלה של יישוב סוריא דחינן לשבות דאמירה לעכו"ם ואומרים לו לכתוב אותו בשבת והיא מצוה שאינה עוברת שאם לא יכתוב לו היום יכתוב לו למחר בעבור שהיא מצוה חמורה שיש בה כרת והיא מצוה עוברת לא כל שכן שמותר לומר לעכו"ם להחם חמין לצורך המילה ולא נדחה המילה למחר ורבא שאמר לי שיילוה לאימיה דינוקא שרצה לעשות הדבר בהיתר והוא הדין נמי אם לא היתה אמו צריכה שמותר להחם עכו"ם לצורך המילה.
22
כ״גורבה דאמר לעיל אמרו ליה לעכו"ם דליזיל ולייתי כגון שלא היתה אמו צריכה לחמין אבל אם היתה אמו צריכה יותר טוב שנעשה על ידי אמו ולא נדחה שום שבות דרבנן. ולעולם גם אם לא היתה אמו צריכה היה מתיר רבא להחם לצורך המילה.
23
כ״דתדע דהכי הוא דאמרינן התם תו בתר ההוא עובדא דההוא ינוק' דאישתפוך חמימיה אמר רבא ליפנו לי מאנאי מבי גברי לבי נשי ואיזיל ואיתיב התם ואבטל ליה רשותא דהאי חצר וכו'.
24
כ״הדהא לאיתויי על ידי עכו"ם בחצר שאינה מעורבת ליכא מאן דפליג דשרי ומאי איצטריך ליה לרבא למעבד כולי האי אלא בודאי כל היכא דמצינן למעבד בהיתרא עבדי' ולא דחינן שום שבות אבל אי מצינן למעבד בהיתרא כגון שהיו ב' בחצר התינוק שלא עירבו שאינו מועיל לבטל רשותם בני חצר זו כדאמרינן לקמן בההוא פירקא היו שנים אומרין על זה שאחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות הכי נמי דהוי שרי לאיתויי על ידי עכו"ם הכא נמי דאמר אחים ליה עכו"ם אגב אימיה היה מחזר לעשות הדבר בהיתר.
25
כ״ואבל אם אמו לא היתה צריכה הכי נמי שהיה מתיר לעכו"ם להחם לצורך המילה שאין שבו' העכו"ם מתקיים במקום המצוה.
26