ספר האורה, חלק א נ״זSefer HaOrah, Part I 57
א׳[נז] הלכות טלטולי שבת.
תנו רבנן שבו איש תחתיו [שמות י"ו כ"ט], כתחתיו, גופו שלש אמות ואמה, כדי פישוט ידים ורגלים אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו, [שם שם] אלו אלפים אמה של תחום שבת, וקיימא לן דכל בר ישראל ששובת [בשבת] במדברות באתרא דלית תמן מחיצות, אין לו לטלטול אלא ארבע אמות והילוך גופו עד אלפים אמה, אי אצטריך ליה מידי התם, וברשות היחיד אם הוא מיוחד לו לבדו מטלטל את כולו, ומהלך גופו חוץ לרשותו עד אלפים אמה, ואם אינו מיוחד לו, אלא שיש שם דיורין הרבה, מטלטל בכולן על ידי עירוב, וגופו של אדם מותר לו להלך מרשות לרשות אלפים אמה, אבל כי שלמו אלפים אמה לא שנא מרשות לרשות, ולא שנא בתוך רשות אחת עצמה, אסור לפסוע אפילו פסיעה אחת גסה. ומשום הכי דאתי בספינא בשבת אסור לצאת מן הים שהוא כרמלית לרשות הרבים, משום דוודאי מחוץ לתחום אתי, והלכך אסור לצאת חוץ למקומו, אבל אם שבת בתוך התחום עד שחשיכה באותה ספינה, מותר לצאת ממנה. מותר לאדם לילך על גבי עשבים בשבת, דדבר שאין מתכוון הוא ומותר. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, לאחר שמבדיל מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והוא באה. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני כו'. השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור לו את התינוק, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריותו עליו, ואם היה שכיר שבת. [שכיר חודש שכיר שבוע, נותנין לו שכרו של שבת], לפיכך אחריותו עליו בשבת, ולא יאמר לו תן לי שכרי משבת, אלא תן לי שכרי של עשרה ימים. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, או מניחו על החמור, ואם אין עמו נכרי כשהיא מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלו הימנה, ואם אין עמו לא נכרי ולא חמור, אמר רבי יצחק מוליכו פחות פחות מארבע אמות [וכן הלכה ואין מורין כן, וצריך לישב על פחות פחות מארבע אמות] אבל [עמידה] אסור, ואם עשה כן מחלל הוא את השבת. ודוקא כיס דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל מציאה לא, ואם היתה חבילתו מונחת [לו על כתיפו] רץ תחתיה עד שהוא מגיע לביתו וזרקה כלאחר היד, ודווקא רץ, אבל קלקלי לא, דכיון דלית ליה היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה, ואם היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית כגון קרני דאומני דלא חזיין לטלטולי, מביא כרים וכסתות ומניחן תחתיה ומתיר החבלים. והשקים נופלים מאליהן, ודוקא בשלופי זוטרי דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו ולא מבטל כלי מהיכנו:
תנו רבנן שבו איש תחתיו [שמות י"ו כ"ט], כתחתיו, גופו שלש אמות ואמה, כדי פישוט ידים ורגלים אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו, [שם שם] אלו אלפים אמה של תחום שבת, וקיימא לן דכל בר ישראל ששובת [בשבת] במדברות באתרא דלית תמן מחיצות, אין לו לטלטול אלא ארבע אמות והילוך גופו עד אלפים אמה, אי אצטריך ליה מידי התם, וברשות היחיד אם הוא מיוחד לו לבדו מטלטל את כולו, ומהלך גופו חוץ לרשותו עד אלפים אמה, ואם אינו מיוחד לו, אלא שיש שם דיורין הרבה, מטלטל בכולן על ידי עירוב, וגופו של אדם מותר לו להלך מרשות לרשות אלפים אמה, אבל כי שלמו אלפים אמה לא שנא מרשות לרשות, ולא שנא בתוך רשות אחת עצמה, אסור לפסוע אפילו פסיעה אחת גסה. ומשום הכי דאתי בספינא בשבת אסור לצאת מן הים שהוא כרמלית לרשות הרבים, משום דוודאי מחוץ לתחום אתי, והלכך אסור לצאת חוץ למקומו, אבל אם שבת בתוך התחום עד שחשיכה באותה ספינה, מותר לצאת ממנה. מותר לאדם לילך על גבי עשבים בשבת, דדבר שאין מתכוון הוא ומותר. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, לאחר שמבדיל מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והוא באה. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני כו'. השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור לו את התינוק, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריותו עליו, ואם היה שכיר שבת. [שכיר חודש שכיר שבוע, נותנין לו שכרו של שבת], לפיכך אחריותו עליו בשבת, ולא יאמר לו תן לי שכרי משבת, אלא תן לי שכרי של עשרה ימים. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, או מניחו על החמור, ואם אין עמו נכרי כשהיא מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלו הימנה, ואם אין עמו לא נכרי ולא חמור, אמר רבי יצחק מוליכו פחות פחות מארבע אמות [וכן הלכה ואין מורין כן, וצריך לישב על פחות פחות מארבע אמות] אבל [עמידה] אסור, ואם עשה כן מחלל הוא את השבת. ודוקא כיס דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל מציאה לא, ואם היתה חבילתו מונחת [לו על כתיפו] רץ תחתיה עד שהוא מגיע לביתו וזרקה כלאחר היד, ודווקא רץ, אבל קלקלי לא, דכיון דלית ליה היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה, ואם היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית כגון קרני דאומני דלא חזיין לטלטולי, מביא כרים וכסתות ומניחן תחתיה ומתיר החבלים. והשקים נופלים מאליהן, ודוקא בשלופי זוטרי דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו ולא מבטל כלי מהיכנו:
1
ב׳ובהמה שנפלה לאמת המים בשבת, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה ואף על גב דקא מבטל כלי מהיכנו צער בעלי חיים קודם דהוי דאורייתא, והני מילי בדלא איפשר למיעבד פרנסה במקומה, אבל איפשר למיעבד [לה] פרנסה במקומה, עושה לה פרנסה ודיו. ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס, אבל אין מדדין אותה בחצר משום דמקפיא נפשה, אף על פי ששאר בהמה חיה ועוף מדדין בחצר, אפילו ברשות הרבים, תרנגולת אפילו בחצר אסור לרדותה, והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, נוטל אחת ומניח אחת דדמי כמהלך, אבל היה גורר אסור ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מותר לטלטלו. ומחמר כלאחר היד ליכא אלא איסורא דרבנן, אבל מחמר כדרכו איסורא מדאורייתא הוא, ומיהו לא הוה מאבות מלאכות אלא לאו בעלמא הוא [בלא מלקות] וענין מחמר הוא, המנהיג בהמתו ועליה משאי ודרך אותה בהמה להטעינה משאי וכל צערא דבהמה שרי ולא חיישינן לשחיקת סממנין, הלכך אי אכלה כרשינין יריצנה בחצר משום רפואה, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, המוליך בהמתו לשתות וימשכנה באפסר ישמור שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח, כלומר שלא ישלשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה, והא דתניא ובלבד שיגביה האפסר מן הקרקע טפח, אוקימנא בחבלא דביני וביני, כלומר שלא יהיה האפסר נתון בראש הבהמה וראש האפסר ביד האדם המושך אותו ואותו דביני וביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח [וכן הלכה], וקיימא לן דישראל מצווה על שביתת בהמתו וחיה ועוף דיליה, וגם הם כרגלי הבעלים שאין להם רשות להניחם לילך ולשתות [מים] ולא לשום מידי חוץ למקומו, והלכך אסור לו לבר ישראל לאושילו ולאוגירו בהמתו לגוי אפילו קודם שבת. [אלא אם כן היתה במקום קרוב דמהדריה ליה ניהליה ערב שבת] עם חשיכה, ואם תאמר כיון דאושילה או אוגרה קנייה וקיימא לה ברשותיה לענין שביתת שבת, לא מצית אמרת, חדא דשכר שבת קא שקיל, ועוד דבהמה שם בעלים עליה ואילו היכא דאוגרה ישראל לבהמתו לגוי לארבעה או לחמשה ימים כי היכי דניהדריה ניהליה בערב שבת עם חשיכה, ועבר ההוא גוי על דעתו או דאזיל לארעא רחוקא ולא מצי ישראל למיסבה מיניה האי שבתא, אסור למישקל מיניה אגר שבתא, והיכא דאגר ישראל בהמתו לישראל חבירו ואמר ליה על מנת דליתן ליה כל תלתין יומא דקיימא ההוא בהמה גביה [אגרא דינרא לכל יומי ומשכה ההוא בהמה גביה] יומין טבא. מהו למישקל מיניה אגר תלתין יומין והרי אית בהון [ארבע] דינרא דארבע שבתות, הכי דיניה אי אמר ליה יומא בדינרא, אף על גב דכל ישראל שובתי שבת [הם] ובהמתותיהן [שובתות] עמהן, אפילו הכי מיחזי כשכר שבת ואסור, ואי אמר ליה בהבלעה, כגון דאמר ליה שבעה דינרים תתן לי בכל שבת ושבת, או תלתין [דינרין] בכל ירחי שרי, דהבלעה משרא שרייא, והני מילי בבהמה של ישראל דמצווה על שביתת בהמתו, אבל אי אוגר איניש או אשאיל ספינתיה לגוי לשבעה או לעשרה ימים וקא מסגיא ההוא ספינתא בשבתא לית לן בה. דאי משום שביתת [כלים] לא חיישינן לשביתת כלים, אלא היכא דעבדי מלאכה ברשותיה דישראל אבל אי אושלינהו מקמי שבתא ועבדי מלאכה ברשותיה דגוי לית לן בה משום שביתת כלים ואי משום שנקראת על שמו [לא] דמיא למרחץ [דמרחץ] משום הכי אסור בארושותא דמרחץ לא עבדי אינשי ונקראת על שמו, אבל ספינה לא נפקא מכלל שאר כלים ואינה נקראת על שמו ומותר, וישראל וגוי שהם שותפים במלאכה ושותפות כלים וסחורה, משפט אחד להם, ועיקר שיתנו מתחילה שלא יגע [ישראל] בשכר שבת כל עיקר, ואין לחוש לשביתת כלים אלא במקום קבוע כמרחץ ובית הבד ובורני וריחים בזמן שהיה אחד מהן של ישראל כולו מפני שהוא קבוע נקרא על שם ישראל [וכשהגוי עושה בו] מלאכה בשבת יש שם חילול השם בדבר, אבל כלים המטלטלין ממקום למקום, שכיון שהוא ביד גוי וברשות גוי הן מערב שבת מבעוד יום, אף על פי שהן כולן של ישראל, אם עשה גוי מלאכה בהם בשבת, אין בכך כלום מפני שאין נקראין אלא על שמו, וכל שכן שבשותפות גוי וישראל שאם גוי עושה בהם מלאכה אין בכך כלום, דליכא שביתת כלים אלא ישראל עצמו שלא יעשה בהן מלאכה בכלים שלהן, וכן הלכה. וישראל שיש לו בית ריחים של מים ונותן אותו לגוי בקבלנות מותר, משום דכיון שהשכירו לגוי קנאו גוי דשאלה קניא אגרא קניא דהלכה כבית הלל דלית להו שביתת כלים. וריחים של ישראל חוץ לתחום מותר ליתן אותו בקבלנות לגוי, אף על פי שטוחן בו גוי בשבת דהלכה כבית הלל. והלכתא צדדין אסורין אבל צדי צדדין מותרין, הילכך אסור לשפשף אפילו בצדדין של חמור, דלא מיבעיא על שדרתו של חמור דדרך רכיבה הוא, אלא אפילו צדי חמור נמי אסור דצדדין אסורין, אבל צידי צדדין דמותרין כגון דחק באילן ונתן בו עץ או קורה שנמשכת ויוצאת חוץ לאילן ואותה קורה עצמה היוצאת מן האילן הוא צידי האילן, ואם עשה סוכה ונתן ראשי העצים של הסכך אותה קורה הקבועה באילן אותה סכך נקראת צידי צדדין, אי נמי סולם הסמוך על אותה קורה היוצאה מן האילן שאסור לעשות באותה הקורה שהוא צדדין, ומותר לעלות בסולם שהוא צידי צדדין ובלבד כשלא יניח רגלו כשעולה בסולם באותו עץ הקבוע באילן אלא מותר להניח רגלו בשליבותיו של סולם לעשות ממנה לבית או לעלייה ולדבר המותר לעלות לו בשבת. והילכתא כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר, כגון כוסות וקערות וכדומה להם מותר לטלטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואפילו מחמה לצל, דבר שמלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים וכיוצא בו לצורך גופו מותר, מחמה לצל אסור. [אבל של בשמים כיון דקפיד עליה מיחד ליה מקום אסור לטלטולי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, וכל שכן מחמה לצל]. ותרבא דאשכפי הוא אוזמל [של רצענין], וסכינא דאשככתא הוא סכין המיוחד לשחיטה וחצינא דנגרי הוא הגרזן והמעצד של חרש וכל כיוצא בזה, דאדם קפיד עליה אי מפגמי ואדם קבע מקום ומסיח דעתיה מלעשות בהן מלאכה אחרת והוה מוקצה מחמת חיסרון כיס ואסור לטלטלן ואפילו לרבא. והלכתא כל הכלים הנוטלין בשבת שבריהן נוטלין עמהן. בין שנשברו בשבת, בן שנשברו בערב שבת. ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [אפילו מעין מלאכה] אחרת. ומגופת חבית והוא כיסוי חבית שנתכתתה הוא ושבריה מותר לטלטל בשבת, ולא יספות ממנה שבר, לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסורה. פירוש לא יספות לא (יסמוך) [יחתוך]. ומותר לרבץ הבית אפילו לכתחילה. וקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אף על פי שאינו קשור ותלוי אם יש לו תורת כלי פותח ונועל בו. וכיסוי בור ודות וכיוצא בו דהוין כיסוי קרקעות אם יש להן בית אחיזה מטלטלין אותן ואם לאו לא. כסוי כלים. כגון כסוי כדים ופיטסין וכיוצא בהן בין יש להן בית אחיזה בין אין להן ניטלין בשבת. וחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה. בין ניטלת ביד אחת, בין ניטלת בשתים מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. ואמיתא ואזוב ופינס ומיני תבלין, הנכנסין לעצים אין מסתפקין דמוקצין נינהו, למאכל בהמה מסתפקין מהן בשבת, דדעתיה דאיניש (למידי) [למיכל כל מידי] דחזי ליה. ומולל בראשי אצבעותיו ואוכלי ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. והמולל מלולות מערב יום טוב למחר מנפח על (ידו) [יד על יד] ואוכל. אבל לא בקנון ולא בתמחוי. ואם בא למלול בשבת מלל בשינוי בראשי אצבעותיו. ואפילו חדא אתרתי (ומנפה על אחת). [וכשמנפח מנפח בידו אחת] ובכל כחו. והני ליבנא דאייתור מבנינא שרי לטולטילינהו בשבתא הואיל וחזי למיזני עלייהו שרנינהו ודאי אקצינהו. אפילו לרבי שמעון דכגרוגרת וצימוקין דמו דהוו מוקצה. קרימות של מחצלות. פירוש שירי מחצלות שבלו מותר לטלטלן בשבת. דחזייא לכסוי בה טנופא. שירי פרוזמיות. פירוש (שירי) [פרוזמיות] בלאות של טלתות אסור לטלטלן [בשבת]. אם אין בהם שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. ובשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו. דג תפל אסור לטלטלו, דג מליח מותר לטלטלו.
2