ספר האורה, חלק א נ״חSefer HaOrah, Part I 58
א׳[נח] דין חיה.
וחיה משעה שהדם שותת ויורד ויושבת על המשבר, וכל זמן שהקבר פתוח, פירוש בית הרחם, בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, מחללין עליה את השבת (משלשה ועד) [כל שלשה], שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אבל עושין על ידי ארמאי ולא שנא חיה, ולא שנא חולה, [ולא שנא ימות החמה], ולא שנא ימות הגשמים אם נצטנן, אי נמי הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז. וכל האמור בפרשת (חיה) [תוכחה] עושין לחיה [בשבת, שנאמר] ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו' [יחזקאל ט"ז ד'], ולכסכוסי כיתנא בשבת. פירוש (לטוץ) [לכווץ] הבגד ונראה קמטים קמטים וכשלובשו מתפשט (לרכובי), [לרכוכי] קא מיכוון ושפיר דמי. וכיתנא משלפא (לריחיא מרכיא) [לדידה מקניא]. פירוש למשוך הבגד ששטחו בקנה להנגב בו ונעשה נגוב וישאר בקנה במקומו ולא יטלטלנו ומותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור. ותלא דבישרא הוא יתד של עץ העשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו את הדג כיון דדגים ריחם רע אסוחי אסח דעתיה מינה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס ואסור לטלטלו. וטיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ. וכיבוס מנעל בשבת אסור אבל שיכשוך מותר. ומשמטין מנעל מעל גבי האימום בשבת. אף על פי שאינו רפוי. ונוטל אדם את בנו ברשות הרבים והאבן בידו. אם יש לו געגועין עליו, ודוקא אבן דאי נפיל לא אתי לאתויי. [אבל אם דינר בידו של תינוק אסור להוציא דאי נפל אתי לאתויי]. ופגה שטמנה בתבן מבעוד יום להתבשל בחמימות התבן, וחררה שטמנה בגחלים מבעוד יום ובא שבת תוחבה בכוש או בכרכר. דהלכה כבן תודאי. האי פוגלא בין מלמעלה למטה בן מלמטה למעלה מותר, דטלטול מן הצד לאו שמיה טילטול:
וחיה משעה שהדם שותת ויורד ויושבת על המשבר, וכל זמן שהקבר פתוח, פירוש בית הרחם, בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, מחללין עליה את השבת (משלשה ועד) [כל שלשה], שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אבל עושין על ידי ארמאי ולא שנא חיה, ולא שנא חולה, [ולא שנא ימות החמה], ולא שנא ימות הגשמים אם נצטנן, אי נמי הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז. וכל האמור בפרשת (חיה) [תוכחה] עושין לחיה [בשבת, שנאמר] ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו' [יחזקאל ט"ז ד'], ולכסכוסי כיתנא בשבת. פירוש (לטוץ) [לכווץ] הבגד ונראה קמטים קמטים וכשלובשו מתפשט (לרכובי), [לרכוכי] קא מיכוון ושפיר דמי. וכיתנא משלפא (לריחיא מרכיא) [לדידה מקניא]. פירוש למשוך הבגד ששטחו בקנה להנגב בו ונעשה נגוב וישאר בקנה במקומו ולא יטלטלנו ומותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור. ותלא דבישרא הוא יתד של עץ העשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו את הדג כיון דדגים ריחם רע אסוחי אסח דעתיה מינה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס ואסור לטלטלו. וטיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ. וכיבוס מנעל בשבת אסור אבל שיכשוך מותר. ומשמטין מנעל מעל גבי האימום בשבת. אף על פי שאינו רפוי. ונוטל אדם את בנו ברשות הרבים והאבן בידו. אם יש לו געגועין עליו, ודוקא אבן דאי נפיל לא אתי לאתויי. [אבל אם דינר בידו של תינוק אסור להוציא דאי נפל אתי לאתויי]. ופגה שטמנה בתבן מבעוד יום להתבשל בחמימות התבן, וחררה שטמנה בגחלים מבעוד יום ובא שבת תוחבה בכוש או בכרכר. דהלכה כבן תודאי. האי פוגלא בין מלמעלה למטה בן מלמטה למעלה מותר, דטלטול מן הצד לאו שמיה טילטול:
1