ספר האורה, חלק א פ״וSefer HaOrah, Part I 86
א׳[פו] דין לישה.
ומיתבעי ליה לאיניש לאזדהורי בעיסה דפסחא, דלא לישהי יתה כלל ולא ילוש אלא במים שלנו שנשארו מבלילה ולנו בלילה בכלי, ולכולי [פסחא] בעינן מים שלנו דכיון דמשום חמץ הוא שהמים הגרופים ממהרים להחמיץ הילכך ליכא שינוי בין בלילה הראשון לשאר ימי הפסח דאיסור. חמץ נוהג כל שבעה:
ומיתבעי ליה לאיניש לאזדהורי בעיסה דפסחא, דלא לישהי יתה כלל ולא ילוש אלא במים שלנו שנשארו מבלילה ולנו בלילה בכלי, ולכולי [פסחא] בעינן מים שלנו דכיון דמשום חמץ הוא שהמים הגרופים ממהרים להחמיץ הילכך ליכא שינוי בין בלילה הראשון לשאר ימי הפסח דאיסור. חמץ נוהג כל שבעה:
1
ב׳ולא תגבוה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת, שלא תתעסק בדבר אחר ותניח העיסה:
2
ג׳וצריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה, ואם עברה ולשה בכל הני דאמרינן, אסורין באכילה:
3
ד׳ולא למבעי למילש תותי שמשא ולא [קרוב] לתנורא:
4
ה׳לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, ומה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה:
5
ו׳והכי סדר לישת העיסה כחכמים, שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה בתחלה, וכשמתחלת לערוך מתחלת חבירתה ללוש, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך מתחלת חברתה ללוש ונמצא שלשתן עסוקות בבצק בבת אחת, זו למעלה מזו אחת אופה שלה, ואחת לשה שלה, והיינו דאמרינן תנא לשה היא מקטפת וחברתה לשה תחתיה ומקטפת אופה וחברתה תחתיה לשה וחברתה אופה תחתיה וחוזרות חלילה וכל זמן שעסוקות בבצק אינה באה לידי חמוץ, והכי עיקר ולא כרבן גמליאל, ולטגן העיסה בפסח על מחבת בשמן כשאר ימות השנה, אם מרתיח את המחבת תחלה באש עד שתתלבן מותר ליתן את העיסה ולטגנה בשמן, מפני שאין לה פנאי להחמיץ, ואם נתן בה את העיסה ואחר כך הרתיח אסור:
6
ז׳ופסקא בחלוט של בעלי בתים דהיינו חלת המשרת, שלשין את העיסה כתיקונה ומטגנין אותה בשמן, כמו שאמרנו בלילה הראשון אין יוצאין בה דהוי מצה עשירה, בשאר ימים מותר, ההוא מצה החלוטה ברותחין ודאי מצה הוא, כדתנן דברים שאינם באין לידי חימוץ [כגון האפוי] והמבושל וחלוט שחלטן ברותחין, אך בשתי לילות הראשונות אין עושין כך, זולתי לחולה שאינו יכול לאכול מצה התירו לו בדוחק לחלוט מצה ברותחין, והאידנא ליכא מאן דידע למיחלט ברותחין, הילכך חלוטה אסורה, והיכי דאפה מצה (בכוביא) [בבוכיא] נפיק נמי ידי חובתו, דכעין תנור הוא, והיכי דאפה מצה על ארעא שגירא וקא מינטר ליה, נפיק נמי ידי חובתו, והאי בוכיא אפה בה חמירא כולי שתא, אסור למיפא בה מצה, דהיסיקו מבחוץ הוא, ואי מלייא גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי, פירוש בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגות:
7
ח׳וטפקא שהוא של חרס והוא ניסקת מלמטה ועל גבה אין שם גחלים כלל, ואין שלהבת עולה על גבה, והפת אופין מלמעלה, ואופין בו חמץ כל השנה כולה, אסור לאפות בה מצות בפסח, [כדאמרינן בבוכיא, וה"מ ישנה שאפו בה חמץ, אבל חדשה שהכינה לאפות בה בפסח], בין הסיקו מבפנים בין הסיקו מבחוץ מותר, כיון שהאור שולטת תחתיה מרתח רותחא והפת נאפה מיד מיד, ומכל מקום צריך להסיק מתחילה בין בתנור בין (בוביא) [בבוכיא] ואחר כך מדביק, אבל להדביק ואחר כך להסיק אסור, כללא דמילתא כל שמסיקין תחתיו או עליו, ואחר כך מדביקין את הפת אינו בא לידי חימוץ, ואם הדביק ואחר כך הסיק חיישינן שמא ישהה ואסור, כדאמרינן הרתיח ולבסוף הדביק מותר, הדביק ולבסוף הרתיח אסור, והלכתא יום ראשון אסור ללוש (בין לקטף ואם לש או קטף) [ולקטף במי פירות כל עיקר בין בפני עצמו בין כשהן מעורבין במים, דבעינן לחם עוני למצוה בין ללוש בין לקטף, ואם לש או קיטף אסור] אין נותנין קמח לתוך החרוסת, ואם נתן ישרף מיד, ולתוך החרדל יאכל מיד, מי תשמישו של נחתום ישפכו, כלומר מותר כלי לישה שופך במקום מדרון, שהוא מקום גבוה ומשופע ששופכין ואינם נקוים:
8
ט׳עריבות העבדנים שנתן לתוכן קמח תוך שלשת ימים חייב לבער, אם לא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות מותר, אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת:
9
י׳וקערה של עריבה שלש בה חמץ בשאר ימות השנה ולא הדיחה ולא גררה ולא הגעילה ברותחין, והניחה לאחר הפסח ואין שם כזית במקום אחד אסור לאחר הפסח ללוש בה עד שיגרור וידיח יפה יפה, ולא ישאיר מאותו השאור שהיתה עליו כלום, שאיסור הנאת חמץ במשהוא, שכיון שעברו עליו שש שעות של ארבעה עשר בניסן אסור להנות ממנו, ואם נהנה ממנו חייב כרת:
10
י״אאין שורין מורסין לתרנגולים בפסח ולא חולטין, ואין מאכילין שום מורסן וקמח לא בשריית מים צוננים ולא בחליטה:
11
י״באין מוללין את הקדרות בפסח בקמח ובחומץ, אבל בחסיסי שרי, פירוש חסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלים אותה במים ומוללין בה את הקדירה:
12
י״גובארבעה עשר לאחר שש שעות עושין מדורה קטנה, ושורפין את החמץ, אבל במדורת כירתו אם יש שם דוד או סיר או יורה אסור לשרפה שם פן יהנו ממנו, והרי הוא אסור בהנאה, ואם לאו שורפו בכירתו, ובשעת השריפה לא יברך כלום, ולהוציא מאותן בני אדם שמברכין בשעת השריפה, וטועין שסבורין שזה הוא ביעור שמברכין עליו, ולא היא, כי מה שמפנה ביתו מן החמץ קורא אותו ביעור. כמו בערתי הקדש מן הבית [דברים כ"ו י"ג], ואם חל ארבעה עשר בשבת מבערין את הכל מלפני השבת:
13
י״דומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי לאכול עד ארבעה שעות, ושיורי פתותין שנשארו לפניו מבטלו בלבו בשבת:
14