ספר האורה, חלק א צ׳Sefer HaOrah, Part I 90
א׳[צ] סדר הפסח.
ליל שימורים שחל [לילי פסח] להיות בשבת אומר ויכולו ובורא פרי הגפן, ואומר יום המנוח הזה, ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש [השבת] וישראל והזמנים ושהחיינו, ואינו אומר שעשה נסים שעתיד לאומרו בהגדה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ואם חל להיות במוצאי שבת מברך יקנה"ז, בורא פרי הגפן וקידוש ובורא מאורי האש, והבדלה, וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לקודש, ושהחיינו ואינו מברך על ההדס שאין מריח בו, גזירה שמא יקטמנו, ועוד שאין בו איבוד נשמה [יתירה], ויום טוב איכא נשמה יתירה כשבת, ואם חל להיות בחול מברך בורא פרי הגפן קידוש ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו ה' אלהינו לאהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חרותנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים ושהחיינו, ושותה בהסיבת שמאל את רוב הכוס ומברך אחריו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת לנו והנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ונאכל מפריה ונשבוע מטובה ונברך את שמך עליה בקדושה ובטהרה כי אל טוב ומטיב אתה ברוך אתה ה' על הארץ ועל הגפן, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, לפי שרוצה לטבל, וכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, וקודם קידוש אינו נוטל. דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ומברך על הירקות ואינון כוסברתא וגרגירא, ומברך בורא פרי האדמה, וטובל בחרוסת ואוכל ומאכיל לכל אחד ואחד כזית, וצריך שיהיו בשלחן שני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד מבושל זכר לחגיגה הבאה עם הפסח, ובוצע אחד להשלש מצות לשנים, ונותן חציה בין שתי השלימות, וחצייה תחת המפה, שצריך לאכול כזית מצה דמנטרא אחר סעודתו זכר לפסח, ואם לא יצניענה שמא ישכח ויאכלה בתוך הסעודה, ומוזג כוס שני ואומר הא לחמא עניא וכל ההגדה, ולדידן אין עוקרין את השולחן, אלא מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השולחן, כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות וישאלו מה נשתנה, אבל לדידהו דהוי שלחן קטן לפני מי שאומר ההגדה, ולפני כל אחד ואחד עוקרין ומה שנהגו להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו', וכיון דלא מצי למימר פסח זה, אם מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשים בחוץ לארץ, כמו שמגביה המרור או המצה ואומר מצה זו, אבל בשמגביה הקערה כדי שיכיר התינוק האיך נראה כמקדיש קדשים, הילכך אין צריך להוציאם מן הקערה בשעת הגבהת הקערה, והגבהתה טעות הוא, דאין כאן הכרה לתינוק אלא מסלק מלפניו כאלו אכל דבר דדמיא לעקירת השולחן, וכי אמרינן מצה לפני כל אחד ואחד, הני מילי לדידהו שהיה מנהגם להסב על המטות, והיה שלחן לפני כל אחד ואחד, ולפיכך צריך מצה לפני כל אחד ואחד על שלחנו, אבל לדידן אין צריך אלא לפני מי שאומר ההגדה, והוא יחלק לכולם, וכשיגיע לומר מצה זו, ומרור זה, יגביהנו ויראנו, אבל התבשיל לא כדאמרינן, ומסיים ההגדה על כוס שני עד גאל ישראל, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה בהסיבה, ואינו מברך אחריו על הגפן, כמו שפירשנו למעלה, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים כדי לאכול סעודתו, כי כשקרא הסיח דעתו מלשמור את ידיו והם עסקניות, ולפיכך צריך ליטול ידיו שנית שרוצה לאכול, ונוטל השתי מצות שלימות, ומברך על אחת משתיהן המוציא, משום לחם משנה, ועל הפרוסה שבין שתי השלימות מברך על אכילת מצה, משום דכתיב לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ולא יסיח בין שתי הברכות עד שיאכלם ואוכל המוציא ראשון ומצה אחריו ונותן לכל בני ביתו ומברך על החזרת דהיינו מרור, על אכילת מרור, וטובלו בחרוסת ואוכלו ונותן לכולם, וחוזר ובוצע מן המצה שלישית השלימה, וכורכה במרור וטובל בחרוסת ואוכל יחד, זכר למקדש כהלל, משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו [במדבר ט' י"א], דהואיל דכולן למצוה נעשו צריך לעשות מצוה לכל אחת ואחת, וצריך לעשות בהם סימנין איזה נאפה ראשונה, כדי לעשות בה מצוה תחילה, כדאמרינן בקופות שכתוב בהן א' ב' ג' ד' שמצוה בראשון ואוכלין סעודתן וכשיגמרו אוכלין מן המצה הפרוסה שהניח תחת המפה כזית, והוא לחובת מצה באחרונה, שהי' אוכלין במקדש מצת חובה עם הפסח בגמר סעודה זכר לפסח, כדי שיהא טעם מצה בפיו, ולא יאכל עוד בלילה ההוא ואוכלה בלא ברכה, ונוטל ידיו למים אחרונים, ואינו מברך על נטילת ידים, ומוזג כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון, דהואיל דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה, ליעביד בכל חד וחד מצוה, וחוזר ומברך עליו על הגפן ועל פרי הגפן, וחוזר ומוזג כוס רביעי ואומר עליו הלל הגדול, לא לנו ה' עד סוף ההלל, וחותם ביהללוך ומברך בורא פרי הגפן ושותהו בהסיבה, ומברך על הגפן, ואם ירצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול הודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בנשמת כל חי וישתבח והוא ברכת השיר, ומברך על היין ושותהו ואחריו על הגפן, ולא ישתה עוד יין בלילה, והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובסדר הברכות יקדש וישתה כוס ראשון, ויעשה כל הסדר בביתו קודם שיאכל סעודתו [ואחר כך בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונה ויגמור סעודתו], ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ויגמור את ההלל על כוס רביעי, [ואח"כ ילך לבית אחר והם יברכו על מזונה וישתו ויגמור להם את ההלל על כוס ד'], ויברך וישתה, שלא אסרו אלא לשתות בין שלישי לרביעי שלא ישתכר ולא יבין באמרו את ההלל, אבל היין שבתוך הסעודה אינו משתכר, ואם יש עוד בית שלישי יגמור להם את ההלל והם יברכו וישתו, ולא ישתה הוא כלל, ומשגמר סעודתו בביתו, ואכל מצה הנאכלת באחרונה לשום מצה אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול ולשתות אחר ששתה ארבע כוסות בביתו, ואם צריכין יקדש להם ולא ישתה, ועל הירקות יברכו הם ויאכלום, והוא יאמר להם ההגדה, והם יברכו על הכוס וישתו, וברכת המוציא ואכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן והם יאכלו והוא לא יאכל, וכן על המרור, דכי אמרינן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן הוא אוכל עמהן [הני מילי בדברים שהם רשות], אבל ברכת היין של קידוש, וברכת הלחם של מצה התירו, לפי שהם חובה, וכל ישראל ערבים זה לזה, ואי אפשר לאכילת מצה בלא המוציא, ובלא ברכת היין, וכן ברכת מרור חובה הוא ומוציא אחרים, אף על פי שיצא, אבל ברכת שאר ירקות שהוא בפני עצמה יטבלו לעצמו, אף על פי שהיא באה לפטור את המרור מברכת הנהנין, שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, דומה הוא לברכת הלחם של כל השנה, שאינה מוציא אחרים מאחר שאינו אוכל עמהם. ואת ההלל יגמור להם אחר סעודתן, והם יברכו לעצמן על כוסות ברכת המזון והלל, ומשום הכי מברכינן על הירקות קודם ההגדה, כדי שיכירו התינוקות וישאלו, ואם שכח ולא אכל אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון, ונזכר לאחר ברכת המזון אינו צריך לחזור ולאכלו, דהא צריך לברך אחריו ולשתות מן הכוס, ובין שלישי לרביעי לא ישתה, וגם אינו יכול לעשות ברכת המזון בלא יין, לפי שתקנו כוס שלישי עליו וגם לאחר כוס רביעי של הלל אינו יכול לאכלו ולברך ברכת המזון דהא לא תקנו אלא ד' כוסות אבל ה' לא תקנו ועוד סתם המצות עשויות בליל ראשון בשימור לשם מצה, ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשום מצה ויוצא בהדה דנעשית לשום שימור מצה, ואם שכח מלעשות הבדלה במוצאי שבת בלילי יום טוב הראשון של פסח עד שאכלו ירקות והתחילו ההגדה, וקודם שגמר ההגדה נזכר, אינו צריך לחזור ולהבדיל עד שהשלים ההגדה עד גאל ישראל, שאכילת הירקות לא חשיבא אכילה ולאו כלום הוא:
ליל שימורים שחל [לילי פסח] להיות בשבת אומר ויכולו ובורא פרי הגפן, ואומר יום המנוח הזה, ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש [השבת] וישראל והזמנים ושהחיינו, ואינו אומר שעשה נסים שעתיד לאומרו בהגדה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ואם חל להיות במוצאי שבת מברך יקנה"ז, בורא פרי הגפן וקידוש ובורא מאורי האש, והבדלה, וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לקודש, ושהחיינו ואינו מברך על ההדס שאין מריח בו, גזירה שמא יקטמנו, ועוד שאין בו איבוד נשמה [יתירה], ויום טוב איכא נשמה יתירה כשבת, ואם חל להיות בחול מברך בורא פרי הגפן קידוש ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו ה' אלהינו לאהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חרותנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים ושהחיינו, ושותה בהסיבת שמאל את רוב הכוס ומברך אחריו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת לנו והנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ונאכל מפריה ונשבוע מטובה ונברך את שמך עליה בקדושה ובטהרה כי אל טוב ומטיב אתה ברוך אתה ה' על הארץ ועל הגפן, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, לפי שרוצה לטבל, וכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, וקודם קידוש אינו נוטל. דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ומברך על הירקות ואינון כוסברתא וגרגירא, ומברך בורא פרי האדמה, וטובל בחרוסת ואוכל ומאכיל לכל אחד ואחד כזית, וצריך שיהיו בשלחן שני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד מבושל זכר לחגיגה הבאה עם הפסח, ובוצע אחד להשלש מצות לשנים, ונותן חציה בין שתי השלימות, וחצייה תחת המפה, שצריך לאכול כזית מצה דמנטרא אחר סעודתו זכר לפסח, ואם לא יצניענה שמא ישכח ויאכלה בתוך הסעודה, ומוזג כוס שני ואומר הא לחמא עניא וכל ההגדה, ולדידן אין עוקרין את השולחן, אלא מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השולחן, כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות וישאלו מה נשתנה, אבל לדידהו דהוי שלחן קטן לפני מי שאומר ההגדה, ולפני כל אחד ואחד עוקרין ומה שנהגו להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו', וכיון דלא מצי למימר פסח זה, אם מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשים בחוץ לארץ, כמו שמגביה המרור או המצה ואומר מצה זו, אבל בשמגביה הקערה כדי שיכיר התינוק האיך נראה כמקדיש קדשים, הילכך אין צריך להוציאם מן הקערה בשעת הגבהת הקערה, והגבהתה טעות הוא, דאין כאן הכרה לתינוק אלא מסלק מלפניו כאלו אכל דבר דדמיא לעקירת השולחן, וכי אמרינן מצה לפני כל אחד ואחד, הני מילי לדידהו שהיה מנהגם להסב על המטות, והיה שלחן לפני כל אחד ואחד, ולפיכך צריך מצה לפני כל אחד ואחד על שלחנו, אבל לדידן אין צריך אלא לפני מי שאומר ההגדה, והוא יחלק לכולם, וכשיגיע לומר מצה זו, ומרור זה, יגביהנו ויראנו, אבל התבשיל לא כדאמרינן, ומסיים ההגדה על כוס שני עד גאל ישראל, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה בהסיבה, ואינו מברך אחריו על הגפן, כמו שפירשנו למעלה, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים כדי לאכול סעודתו, כי כשקרא הסיח דעתו מלשמור את ידיו והם עסקניות, ולפיכך צריך ליטול ידיו שנית שרוצה לאכול, ונוטל השתי מצות שלימות, ומברך על אחת משתיהן המוציא, משום לחם משנה, ועל הפרוסה שבין שתי השלימות מברך על אכילת מצה, משום דכתיב לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ולא יסיח בין שתי הברכות עד שיאכלם ואוכל המוציא ראשון ומצה אחריו ונותן לכל בני ביתו ומברך על החזרת דהיינו מרור, על אכילת מרור, וטובלו בחרוסת ואוכלו ונותן לכולם, וחוזר ובוצע מן המצה שלישית השלימה, וכורכה במרור וטובל בחרוסת ואוכל יחד, זכר למקדש כהלל, משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו [במדבר ט' י"א], דהואיל דכולן למצוה נעשו צריך לעשות מצוה לכל אחת ואחת, וצריך לעשות בהם סימנין איזה נאפה ראשונה, כדי לעשות בה מצוה תחילה, כדאמרינן בקופות שכתוב בהן א' ב' ג' ד' שמצוה בראשון ואוכלין סעודתן וכשיגמרו אוכלין מן המצה הפרוסה שהניח תחת המפה כזית, והוא לחובת מצה באחרונה, שהי' אוכלין במקדש מצת חובה עם הפסח בגמר סעודה זכר לפסח, כדי שיהא טעם מצה בפיו, ולא יאכל עוד בלילה ההוא ואוכלה בלא ברכה, ונוטל ידיו למים אחרונים, ואינו מברך על נטילת ידים, ומוזג כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון, דהואיל דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה, ליעביד בכל חד וחד מצוה, וחוזר ומברך עליו על הגפן ועל פרי הגפן, וחוזר ומוזג כוס רביעי ואומר עליו הלל הגדול, לא לנו ה' עד סוף ההלל, וחותם ביהללוך ומברך בורא פרי הגפן ושותהו בהסיבה, ומברך על הגפן, ואם ירצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול הודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בנשמת כל חי וישתבח והוא ברכת השיר, ומברך על היין ושותהו ואחריו על הגפן, ולא ישתה עוד יין בלילה, והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובסדר הברכות יקדש וישתה כוס ראשון, ויעשה כל הסדר בביתו קודם שיאכל סעודתו [ואחר כך בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונה ויגמור סעודתו], ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ויגמור את ההלל על כוס רביעי, [ואח"כ ילך לבית אחר והם יברכו על מזונה וישתו ויגמור להם את ההלל על כוס ד'], ויברך וישתה, שלא אסרו אלא לשתות בין שלישי לרביעי שלא ישתכר ולא יבין באמרו את ההלל, אבל היין שבתוך הסעודה אינו משתכר, ואם יש עוד בית שלישי יגמור להם את ההלל והם יברכו וישתו, ולא ישתה הוא כלל, ומשגמר סעודתו בביתו, ואכל מצה הנאכלת באחרונה לשום מצה אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול ולשתות אחר ששתה ארבע כוסות בביתו, ואם צריכין יקדש להם ולא ישתה, ועל הירקות יברכו הם ויאכלום, והוא יאמר להם ההגדה, והם יברכו על הכוס וישתו, וברכת המוציא ואכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן והם יאכלו והוא לא יאכל, וכן על המרור, דכי אמרינן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן הוא אוכל עמהן [הני מילי בדברים שהם רשות], אבל ברכת היין של קידוש, וברכת הלחם של מצה התירו, לפי שהם חובה, וכל ישראל ערבים זה לזה, ואי אפשר לאכילת מצה בלא המוציא, ובלא ברכת היין, וכן ברכת מרור חובה הוא ומוציא אחרים, אף על פי שיצא, אבל ברכת שאר ירקות שהוא בפני עצמה יטבלו לעצמו, אף על פי שהיא באה לפטור את המרור מברכת הנהנין, שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, דומה הוא לברכת הלחם של כל השנה, שאינה מוציא אחרים מאחר שאינו אוכל עמהם. ואת ההלל יגמור להם אחר סעודתן, והם יברכו לעצמן על כוסות ברכת המזון והלל, ומשום הכי מברכינן על הירקות קודם ההגדה, כדי שיכירו התינוקות וישאלו, ואם שכח ולא אכל אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון, ונזכר לאחר ברכת המזון אינו צריך לחזור ולאכלו, דהא צריך לברך אחריו ולשתות מן הכוס, ובין שלישי לרביעי לא ישתה, וגם אינו יכול לעשות ברכת המזון בלא יין, לפי שתקנו כוס שלישי עליו וגם לאחר כוס רביעי של הלל אינו יכול לאכלו ולברך ברכת המזון דהא לא תקנו אלא ד' כוסות אבל ה' לא תקנו ועוד סתם המצות עשויות בליל ראשון בשימור לשם מצה, ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשום מצה ויוצא בהדה דנעשית לשום שימור מצה, ואם שכח מלעשות הבדלה במוצאי שבת בלילי יום טוב הראשון של פסח עד שאכלו ירקות והתחילו ההגדה, וקודם שגמר ההגדה נזכר, אינו צריך לחזור ולהבדיל עד שהשלים ההגדה עד גאל ישראל, שאכילת הירקות לא חשיבא אכילה ולאו כלום הוא:
1
ב׳[צ*] פירוש האגדה.
תנו רבנן חייב אדם לעסוק [בהלכות פסח] בינו לבין עצמו, [בינו לבין בנו], בינו לבין תלמידו, חכם בנו שואלו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח שואלין זה את זה, מה נשתנה וכו' עד כלנו מסובין, הלילה הזה חייבין אנו להסב דרך חירות, כי עבדים היינו לפרעה במצרים, ויש לנו לראות כאלו אנחנו יצאנו ממצרים, שאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין היינו משועבדים, ואפילו כולנו חכמים או נבונים ויודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ומעשה בחמשה זקנים וחכמים נבונים וידועים ויודעים את התורה כולה, שהיו מסובין ומספרין ביציאת מצרים, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, דאהדרי ליה תליסר דרי חיורתא כשמינוהו ראש ישיבה, ולא זכיתי, נצחתי, כמו מאן דזכי למלכא לשדייה בבובר, כלומר לא נצחתי לא יכלתי לנצח שתאמר יציאת מצרים בלילות, משום דעיקר גאולה ביממא הוה, עד שדרשה בן זומא, ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל, שכתוב בה ארבעה בנים, בפרשת משכו כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם [שמות י"ב כ"ו], ובפרשת קדש לי והגדת לבנך [שם י"ג ה'] והיה כי ישאלך בנך [מחר] לאמור מה זאת [שם י"ג י"ד], ובפרשת ואתחנן כי ישאלך בנך מחר [לאמור] מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם [דברים ו' כ'], ובפסוקים הללו אנו מטריחים, שכנגד חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאול דברה תורה, חכם היודע יציאת מצרים וכל הענין אינו חסר אלא החוקים שאנו אוכלין החגיגה ואחריו הפסח, ושואל מה החוקים הללו, עיקר הלילה על הפסח הוא, ולמה אוכלין את הפסח אחרון, ואף אתה אמור לו כדין וכהלכה, אין מפטירין, לכך אוכלין הפסח אחרון שאין מפטירין אחר הפסח מאומה, מפטירין לשון הנפטר מרבו, אפיקומן אפיקו מונין. רשע שהוציא עצמו מן הכלל, חכם אף על פי שאמר אתכם כולל עצמו שאמר אלהינו, אבל רשע אמר לכם ואף אתה הקהה את שיניו, תם יודע ואינו יודע ושואל מה זאת ואמרת אליו, ספרו לו כל המעשה, ושאינו יודע לשאול את פתח לו, והגדת לבנך יכול מראש חודש, ששואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, משעת זמן הפסח, וזה מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, צא ולמד מה ביקש לבן הארמי כשרדף אחר יעקב היה בדעתו לעקור הכל, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע [בראשית ל"א כ"ט], דצ"ך עד"ש באח"ב, לכך עשה הסימן כך, ששתים היו בהתראה, והשלישית בלא התראה: ירושלמי, דצ"ך עד"ש באח"ב, שכך היו כתובים במטה: לועז לועג, היתה יהודה לקדשו, ששבטו קפץ תחלה בים:
תנו רבנן חייב אדם לעסוק [בהלכות פסח] בינו לבין עצמו, [בינו לבין בנו], בינו לבין תלמידו, חכם בנו שואלו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח שואלין זה את זה, מה נשתנה וכו' עד כלנו מסובין, הלילה הזה חייבין אנו להסב דרך חירות, כי עבדים היינו לפרעה במצרים, ויש לנו לראות כאלו אנחנו יצאנו ממצרים, שאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין היינו משועבדים, ואפילו כולנו חכמים או נבונים ויודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ומעשה בחמשה זקנים וחכמים נבונים וידועים ויודעים את התורה כולה, שהיו מסובין ומספרין ביציאת מצרים, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, דאהדרי ליה תליסר דרי חיורתא כשמינוהו ראש ישיבה, ולא זכיתי, נצחתי, כמו מאן דזכי למלכא לשדייה בבובר, כלומר לא נצחתי לא יכלתי לנצח שתאמר יציאת מצרים בלילות, משום דעיקר גאולה ביממא הוה, עד שדרשה בן זומא, ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל, שכתוב בה ארבעה בנים, בפרשת משכו כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם [שמות י"ב כ"ו], ובפרשת קדש לי והגדת לבנך [שם י"ג ה'] והיה כי ישאלך בנך [מחר] לאמור מה זאת [שם י"ג י"ד], ובפרשת ואתחנן כי ישאלך בנך מחר [לאמור] מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם [דברים ו' כ'], ובפסוקים הללו אנו מטריחים, שכנגד חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאול דברה תורה, חכם היודע יציאת מצרים וכל הענין אינו חסר אלא החוקים שאנו אוכלין החגיגה ואחריו הפסח, ושואל מה החוקים הללו, עיקר הלילה על הפסח הוא, ולמה אוכלין את הפסח אחרון, ואף אתה אמור לו כדין וכהלכה, אין מפטירין, לכך אוכלין הפסח אחרון שאין מפטירין אחר הפסח מאומה, מפטירין לשון הנפטר מרבו, אפיקומן אפיקו מונין. רשע שהוציא עצמו מן הכלל, חכם אף על פי שאמר אתכם כולל עצמו שאמר אלהינו, אבל רשע אמר לכם ואף אתה הקהה את שיניו, תם יודע ואינו יודע ושואל מה זאת ואמרת אליו, ספרו לו כל המעשה, ושאינו יודע לשאול את פתח לו, והגדת לבנך יכול מראש חודש, ששואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, משעת זמן הפסח, וזה מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, צא ולמד מה ביקש לבן הארמי כשרדף אחר יעקב היה בדעתו לעקור הכל, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע [בראשית ל"א כ"ט], דצ"ך עד"ש באח"ב, לכך עשה הסימן כך, ששתים היו בהתראה, והשלישית בלא התראה: ירושלמי, דצ"ך עד"ש באח"ב, שכך היו כתובים במטה: לועז לועג, היתה יהודה לקדשו, ששבטו קפץ תחלה בים:
2