ספר האורה, חלק א צ״חSefer HaOrah, Part I 98
א׳[צח] דין אתרוג.
אתרוג הגזול והיבש ושל אשירה ושל עיר הנידחת פסול, נקלף מקצתו כשר כולו פסול, נטלה פיטמתו, תנא רבי יצחק [בן אלעזר] ניטלה בוכנתו פירוש פיטמתו וורד האתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רימון, והוא שושנתו, ופירוש בוכנתו קנה העץ הנתון באתרוג שהוא נתון באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמו אסיתא והעץ יוצא ממנה ונמצא העץ בתוכה כמו בוכנא באסיתא, ואם נעקר העץ שהוא בוכנתו מעיקרא ולא נשתייר ממנו בתוך אסיתא ונמצא מקומו כמו גומא באסיתא ונראה כמו נקב לפיכך פסול, ואם נחתך העץ ונשתייר ממנו כל שהוא באסיתא כשר, וזהו ניטל עוקצו כשר, וכל פסול דאתרוג ודלולב ביום טוב ראשון, אבל בשאר יומין כשרין, דהא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק בה, שיעור אתרוג עד כאגוז פחות מכאגוז פסול, וארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואם חסר אחת מהן לא יצא ידי חובתו, והא דאמרינן נפרדו עליו כשר, ואגידנו, כדתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון כפות תמרים [ויקרא כ"ג מ'], כפות אם היה פזור יכפתנו. אין אוגדין את הלולב אלא במינו, רבי מאיר אומר אפילו במשיחה, וקיימא לן כרבי מאיר, אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא [דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא] שאלו בית יד דלא ליהוי חציצה. ואמר רבא לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, דבעינן ולקחתם וליכא, ומאי טעמא מברכינן אלולב, הואיל ובמינו גבוה מכולן, וכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן. מי שמשכים לצאת לדרך נוטל לולב ומנענעו שופר ותוקע. מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיבוא לביתו נוטלו לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. ערבה צריכה שיעור, ואין מברכין עליה, ואין ניטלה אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, וכמה שיעורה שלשה בדי עלי לחין. ובכל יום [היו] מקיפין [את המזבח] פעם אחת ובשביעי שבעה פעמים. ומקיפין דרך ימין, הקפה שאנו מקיפין עתה התיבה זכר להקפת המזבח, ולכך עבדינן דרך ימין:
אתרוג הגזול והיבש ושל אשירה ושל עיר הנידחת פסול, נקלף מקצתו כשר כולו פסול, נטלה פיטמתו, תנא רבי יצחק [בן אלעזר] ניטלה בוכנתו פירוש פיטמתו וורד האתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רימון, והוא שושנתו, ופירוש בוכנתו קנה העץ הנתון באתרוג שהוא נתון באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמו אסיתא והעץ יוצא ממנה ונמצא העץ בתוכה כמו בוכנא באסיתא, ואם נעקר העץ שהוא בוכנתו מעיקרא ולא נשתייר ממנו בתוך אסיתא ונמצא מקומו כמו גומא באסיתא ונראה כמו נקב לפיכך פסול, ואם נחתך העץ ונשתייר ממנו כל שהוא באסיתא כשר, וזהו ניטל עוקצו כשר, וכל פסול דאתרוג ודלולב ביום טוב ראשון, אבל בשאר יומין כשרין, דהא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק בה, שיעור אתרוג עד כאגוז פחות מכאגוז פסול, וארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואם חסר אחת מהן לא יצא ידי חובתו, והא דאמרינן נפרדו עליו כשר, ואגידנו, כדתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון כפות תמרים [ויקרא כ"ג מ'], כפות אם היה פזור יכפתנו. אין אוגדין את הלולב אלא במינו, רבי מאיר אומר אפילו במשיחה, וקיימא לן כרבי מאיר, אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא [דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא] שאלו בית יד דלא ליהוי חציצה. ואמר רבא לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, דבעינן ולקחתם וליכא, ומאי טעמא מברכינן אלולב, הואיל ובמינו גבוה מכולן, וכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן. מי שמשכים לצאת לדרך נוטל לולב ומנענעו שופר ותוקע. מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיבוא לביתו נוטלו לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. ערבה צריכה שיעור, ואין מברכין עליה, ואין ניטלה אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, וכמה שיעורה שלשה בדי עלי לחין. ובכל יום [היו] מקיפין [את המזבח] פעם אחת ובשביעי שבעה פעמים. ומקיפין דרך ימין, הקפה שאנו מקיפין עתה התיבה זכר להקפת המזבח, ולכך עבדינן דרך ימין:
1