ספר האורה, חלק א צ״זSefer HaOrah, Part I 97
א׳[צז] הלכות לולב.
כל בר ישראל מחייב למיעבד לולב לעצמו משלו, שנאמר ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג מ'], משלכם, ואם אין לו לולב משלו וחבירו נותנו לו, במתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, ונפיק בו, וכמעשה דרבן גמליאל, והני מילי ביום ראשון של חג, ואפילו שני בני אדם שקנו לולב בשותפות לא נפיק חד מינייהו ידי חובתיה. אבל בלאו הכי לא, ולולב גופיה צריך שיהא בשדרו של לולב, כלומר ממקום שכלה השדרה, עד למטה ארבעה טפחים, ואי הויא פחות מכאן פסול, ואי הויא ארבעה טפחים שפיר דמי, דאין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה, וצריך שיהו אלו הארבעה טפחים ממקום שמשלים שהוא גובה השדרה עד למטה. אבל העלין העולין למעלה מן השדרה אינו ממנין ארבעה טפחים, ומייתי לולב מהאי שיעורא דלא ליהוי לא שאול ולא גזול, וקבע ליה בערבה והדס. דלא ליהוי פחותין מהאי שיעורא, וכמה מן ההדסין שלשה ושתי ערבות ולולב אחד, וצריך שיהיו אלו שלשה מינין אגודין באגודה אחת, ונהגו למיעבד אגודה נאה מהדס של עבות, ולשווייה לולבא בגוויה, והערבות מבחוץ, ומאן (דלא) [דלית ליה עבות הרבה] עביד כולה והדס שאינו עבות, ובלבד שישים בהן שלשה בדין מהדס עבות עם שתי בדי ערבות, ואגיד להו בחדא, ובהאי נפיק ביה. ויש שנהגו לשום שם שבעים כנגד פרי החג, או ששים ושנים כמנין לולב, ואין לו אלא אגודה של הדס לנוי בעלמא, ובבוקר בחמשה עשר צריך לברך על נטילת לולב קודם נטילתו, כדקיימא לן כל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כשמברך עליו נוטל את השדרה מבחוץ, והלולב כנגד לבו של אדם, והוא כאדם שעומד עם חבירו פניו כנגד פניו [ושדרו של זה לחוץ, כן הלולב כנגד פניו], ושדרו של לולב כלפי חוץ, וצריך שיחזיק הלולב בימין דאית ביה שלש מצות, והאתרוג בשמאל, דחדא מצוה הוא, והואיל וקיימא לן שצריך לברך על נטילת לולב קודם נטילתו, צריך איניש לדקדוקי ביה היאך יעשה בברכתו, ויש מי שנוהג שנוטל לולב בביתו שחרית ומברך עליו קודם נטילתו ויוצא, ואחר כן מוליכו הוא בידו לבית הכנסת, ועושה בו כאנשי ירושלים, וגומר בו את ההלל, ומקיים בו הנענועים בארבעה מקומות, בהודו לה' תחלה וסוף, הרי שנים, ובאנה ה' הושיעה נא כשאומר וכופלו הרי ארבעה פעמים, ונענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד שהוא עושה בשעת נטילתו. ויש מי שאינו מברך בו אלא שמשגרו לבית הכנסת ביד בנו או ביד שליחו ועת ששליח ציבור מברך על נטילת לולב כשרוצה לחזור את ההלל מברך עמו בעת נטילתו, ואם אין לו שליח להוליך לו את הלולב אלא הוא בעצמו, יהפוך הלולב מימין לשמאל, וגם האתרוג מלמעלה למטה שלא כדרך גדילתו, עד שעת נטילתו, ואז יחליפנו לולב משמאל לימין, ואתרוג בשמאל, ולא יהא דבר חוצץ בין ידו ללולב ולא באתרוג בשעת נטילתו, דכתיב ולקחתם לכם, שתהא לקיחה תמה, ומברך עליו ביום ראשון של חג על נטילת לולב ושהחיינו, וכל פסולא דלולב ואתרוג והדס וערבה, ביום ראשון של חג, אבל ביום טוב שני דרבנן הוא נפיק בכולהו, והני ארבעה מינין שבלולב אמרינן יבישין פסולין [ביום טוב ראשון כמושין כשרין אבל וודאי במקום דלא איפשר להביא אותן לחין כשרין כשהן רחוקין בכמה פרסאות יוצאין ביבישין שאפילו חכמים שאמרו יבישים פסולים] במקום שאי איפשר ואין תקנה, מודין שיוצאין ביבש, דתניא אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכים וכו' מדלא אמרו שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא אמרו שעת הדחק ראיה, שמע מינה דהכי הלכתא בשעת הדחק, יוצאין ביבישין, עקום דומה למגל, נוטה כלפי פניו [פסול], אבל נוטה לאחוריו ודרך גדילתו הוא וכשר, וחרות פסול שיצא מכלל לולב ונעשה כחריות של דקל, דומה לחרות כשר, והיינו נפרדו עליו, לולב דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול, אמר רב האי דרכו של לולב לעלות בשני הוצין דבוקין זה בזה, מפני שכל הוצין אגב שדרו מתמעטין והולכין בזמן שעולין למעלה מראשו של שדרו, ויש על ראש שדרו שני הוצין, ושאר הוצין הולכין וכלין ונשארים שנים אלו, ובם הוא עולה עכשיו אין ראשו של שדרה אלא אחד בעל מום הוא ופסול, נפרצו עליו, דעביד כחופיא פסול, נפרדו עליו שנתפתחו אילך ואילך, כשהם דבוקים ודומה לחרות כשר. נחלקה התיומת נעשה כמו שניטלה [התיומת] ופסול, תיומת ההוא גובה דהוצא היכא דדביקי אהדדי ההוא (דמקיים) [דמתיום] להו ומשוי להו חד, והוא הוצא דעליון שבראש לולב מקום שכלה השדרה שאין הוצא למעלה הימנו והוא בשני הוצין דבוקין זה בזה שיוצאין במקום שכלה השדרה ונקראת תיומת. נקטם ראשו פסול אבל נסדק כשר. ואי נסדק ועביד כהימנק פסול, כעין זה V ובנקטם ראשו קיימא לן כרבי טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומים כשר. אי לא אגדו מערב יום טוב לא יאגדנו ביום טוב אבל מוציא ממנו שרביטו ואוגדו. ואין אוגדין את הלולב אלא במינו ואי לא אתנחיה ללולב מערב יום טוב מנח ליה ביום טוב. וכד אגיד ליה ביום טוב לא אגיד אלא כאגודה של ירק ששוזר שתי קצוות של הוצא ונעיץ להו מלרע גבי הושענא, אי נמי דעניב להו מענב:
כל בר ישראל מחייב למיעבד לולב לעצמו משלו, שנאמר ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג מ'], משלכם, ואם אין לו לולב משלו וחבירו נותנו לו, במתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, ונפיק בו, וכמעשה דרבן גמליאל, והני מילי ביום ראשון של חג, ואפילו שני בני אדם שקנו לולב בשותפות לא נפיק חד מינייהו ידי חובתיה. אבל בלאו הכי לא, ולולב גופיה צריך שיהא בשדרו של לולב, כלומר ממקום שכלה השדרה, עד למטה ארבעה טפחים, ואי הויא פחות מכאן פסול, ואי הויא ארבעה טפחים שפיר דמי, דאין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה, וצריך שיהו אלו הארבעה טפחים ממקום שמשלים שהוא גובה השדרה עד למטה. אבל העלין העולין למעלה מן השדרה אינו ממנין ארבעה טפחים, ומייתי לולב מהאי שיעורא דלא ליהוי לא שאול ולא גזול, וקבע ליה בערבה והדס. דלא ליהוי פחותין מהאי שיעורא, וכמה מן ההדסין שלשה ושתי ערבות ולולב אחד, וצריך שיהיו אלו שלשה מינין אגודין באגודה אחת, ונהגו למיעבד אגודה נאה מהדס של עבות, ולשווייה לולבא בגוויה, והערבות מבחוץ, ומאן (דלא) [דלית ליה עבות הרבה] עביד כולה והדס שאינו עבות, ובלבד שישים בהן שלשה בדין מהדס עבות עם שתי בדי ערבות, ואגיד להו בחדא, ובהאי נפיק ביה. ויש שנהגו לשום שם שבעים כנגד פרי החג, או ששים ושנים כמנין לולב, ואין לו אלא אגודה של הדס לנוי בעלמא, ובבוקר בחמשה עשר צריך לברך על נטילת לולב קודם נטילתו, כדקיימא לן כל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כשמברך עליו נוטל את השדרה מבחוץ, והלולב כנגד לבו של אדם, והוא כאדם שעומד עם חבירו פניו כנגד פניו [ושדרו של זה לחוץ, כן הלולב כנגד פניו], ושדרו של לולב כלפי חוץ, וצריך שיחזיק הלולב בימין דאית ביה שלש מצות, והאתרוג בשמאל, דחדא מצוה הוא, והואיל וקיימא לן שצריך לברך על נטילת לולב קודם נטילתו, צריך איניש לדקדוקי ביה היאך יעשה בברכתו, ויש מי שנוהג שנוטל לולב בביתו שחרית ומברך עליו קודם נטילתו ויוצא, ואחר כן מוליכו הוא בידו לבית הכנסת, ועושה בו כאנשי ירושלים, וגומר בו את ההלל, ומקיים בו הנענועים בארבעה מקומות, בהודו לה' תחלה וסוף, הרי שנים, ובאנה ה' הושיעה נא כשאומר וכופלו הרי ארבעה פעמים, ונענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד שהוא עושה בשעת נטילתו. ויש מי שאינו מברך בו אלא שמשגרו לבית הכנסת ביד בנו או ביד שליחו ועת ששליח ציבור מברך על נטילת לולב כשרוצה לחזור את ההלל מברך עמו בעת נטילתו, ואם אין לו שליח להוליך לו את הלולב אלא הוא בעצמו, יהפוך הלולב מימין לשמאל, וגם האתרוג מלמעלה למטה שלא כדרך גדילתו, עד שעת נטילתו, ואז יחליפנו לולב משמאל לימין, ואתרוג בשמאל, ולא יהא דבר חוצץ בין ידו ללולב ולא באתרוג בשעת נטילתו, דכתיב ולקחתם לכם, שתהא לקיחה תמה, ומברך עליו ביום ראשון של חג על נטילת לולב ושהחיינו, וכל פסולא דלולב ואתרוג והדס וערבה, ביום ראשון של חג, אבל ביום טוב שני דרבנן הוא נפיק בכולהו, והני ארבעה מינין שבלולב אמרינן יבישין פסולין [ביום טוב ראשון כמושין כשרין אבל וודאי במקום דלא איפשר להביא אותן לחין כשרין כשהן רחוקין בכמה פרסאות יוצאין ביבישין שאפילו חכמים שאמרו יבישים פסולים] במקום שאי איפשר ואין תקנה, מודין שיוצאין ביבש, דתניא אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכים וכו' מדלא אמרו שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא אמרו שעת הדחק ראיה, שמע מינה דהכי הלכתא בשעת הדחק, יוצאין ביבישין, עקום דומה למגל, נוטה כלפי פניו [פסול], אבל נוטה לאחוריו ודרך גדילתו הוא וכשר, וחרות פסול שיצא מכלל לולב ונעשה כחריות של דקל, דומה לחרות כשר, והיינו נפרדו עליו, לולב דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול, אמר רב האי דרכו של לולב לעלות בשני הוצין דבוקין זה בזה, מפני שכל הוצין אגב שדרו מתמעטין והולכין בזמן שעולין למעלה מראשו של שדרו, ויש על ראש שדרו שני הוצין, ושאר הוצין הולכין וכלין ונשארים שנים אלו, ובם הוא עולה עכשיו אין ראשו של שדרה אלא אחד בעל מום הוא ופסול, נפרצו עליו, דעביד כחופיא פסול, נפרדו עליו שנתפתחו אילך ואילך, כשהם דבוקים ודומה לחרות כשר. נחלקה התיומת נעשה כמו שניטלה [התיומת] ופסול, תיומת ההוא גובה דהוצא היכא דדביקי אהדדי ההוא (דמקיים) [דמתיום] להו ומשוי להו חד, והוא הוצא דעליון שבראש לולב מקום שכלה השדרה שאין הוצא למעלה הימנו והוא בשני הוצין דבוקין זה בזה שיוצאין במקום שכלה השדרה ונקראת תיומת. נקטם ראשו פסול אבל נסדק כשר. ואי נסדק ועביד כהימנק פסול, כעין זה V ובנקטם ראשו קיימא לן כרבי טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומים כשר. אי לא אגדו מערב יום טוב לא יאגדנו ביום טוב אבל מוציא ממנו שרביטו ואוגדו. ואין אוגדין את הלולב אלא במינו ואי לא אתנחיה ללולב מערב יום טוב מנח ליה ביום טוב. וכד אגיד ליה ביום טוב לא אגיד אלא כאגודה של ירק ששוזר שתי קצוות של הוצא ונעיץ להו מלרע גבי הושענא, אי נמי דעניב להו מענב:
1
ב׳ועשיית לולב דינו להיות כתיקונו מערב יום טוב, ואם הותר ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק [ואפילו שכח ולא אגדו נמי מערב יום טוב אוגדו ביום טוב כאגודה של ירק]:
2
ג׳תנו רבנן ערבי נחל הגדלות על הנחל דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל. איזהו ערבה קנה שלה אדום. ועלה שלה משוך, וכשר, וצפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופסול, והלכה למעשה במקום דלא איפשר אפילו שלשה בדי הדס קטומין כשר:
3