ספר האורה, חלק ב ק״מSefer HaOrah, Part II 140
א׳[קמ] דין שיתוף.
וששאלתם ראובן ושמעון שהלכו לשוק, והתנו ביניהם שכל מה שיעלה שכן אחד מהן, בין בסחורה, ובין במציאה, בין בכל דבר, יחלוקו זה לזה, ובחזירת האחר לבדו עם פרקמטיא שקנו נתפש בידי גוים ונתן ממון לפדיון, ותובע מחבירו לתת חלקו בפדיון שהרי שותפין הן, והיה ביניהן הסחורה ושל שניהם היתה לשמרה כדרך השותפין ועוד שהותנו להיות שותפין בשכר, ועכשיו שיש הפסד נשוה בהפסד, והלה שמשיב לא היינו שותפין. אלא בעודנו בשוק, אבל משעה שיצאנו מן העיר נתפרדה חבילתנו. אלו היית משתכר בממונות הרבה לא היית חולק לי. וזה מודה בכך. ובאו לפניו לדין ופטרתו. ויש חולקין בדבר לחייבו טעם החולקין לא פריש לי. ואני אין בידי ראיה מהיכן לחייבו. ואף על פי שעדיין כל זמן שלא חלקו הפרקמטיא שליהן שותפין הן. והרי לא הותנו שכל מה שיפסיד האחד ישלם לחבירו חלקו ואם מפני ששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, ולא נאמר דבר זה, אלא בנותן פרקמטיא לחבירו על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו ואם יהא הפסד בפרקמטיא על המקבל להשלים. שכל האחריות למקבל נמצאת פרקמטיא זו עליו מלוה ומה שהנותן נוטל חלק בשכר רבית הוא, ושכר בטילות מעותיו עומד ונוטל חצי פרקמטיא שנתפתתה. אבל אחריות גופו של שותף לא קיבל עליו, ואף על פי שהוא טורח על חילוק חבירו כמו על חלקו. אין לך טענה לחייבו לזה, שהרי ראיה גדולה הבאת לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו וכו' וכל שכן זה שהיה בטלן, וזה לא אמר לו קום רדוף והכנס למקום גדודי חיות וליסטין ועלי פדיונך וכשיבוא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה בינינו מה טוב:
וששאלתם ראובן ושמעון שהלכו לשוק, והתנו ביניהם שכל מה שיעלה שכן אחד מהן, בין בסחורה, ובין במציאה, בין בכל דבר, יחלוקו זה לזה, ובחזירת האחר לבדו עם פרקמטיא שקנו נתפש בידי גוים ונתן ממון לפדיון, ותובע מחבירו לתת חלקו בפדיון שהרי שותפין הן, והיה ביניהן הסחורה ושל שניהם היתה לשמרה כדרך השותפין ועוד שהותנו להיות שותפין בשכר, ועכשיו שיש הפסד נשוה בהפסד, והלה שמשיב לא היינו שותפין. אלא בעודנו בשוק, אבל משעה שיצאנו מן העיר נתפרדה חבילתנו. אלו היית משתכר בממונות הרבה לא היית חולק לי. וזה מודה בכך. ובאו לפניו לדין ופטרתו. ויש חולקין בדבר לחייבו טעם החולקין לא פריש לי. ואני אין בידי ראיה מהיכן לחייבו. ואף על פי שעדיין כל זמן שלא חלקו הפרקמטיא שליהן שותפין הן. והרי לא הותנו שכל מה שיפסיד האחד ישלם לחבירו חלקו ואם מפני ששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, ולא נאמר דבר זה, אלא בנותן פרקמטיא לחבירו על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו ואם יהא הפסד בפרקמטיא על המקבל להשלים. שכל האחריות למקבל נמצאת פרקמטיא זו עליו מלוה ומה שהנותן נוטל חלק בשכר רבית הוא, ושכר בטילות מעותיו עומד ונוטל חצי פרקמטיא שנתפתתה. אבל אחריות גופו של שותף לא קיבל עליו, ואף על פי שהוא טורח על חילוק חבירו כמו על חלקו. אין לך טענה לחייבו לזה, שהרי ראיה גדולה הבאת לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו וכו' וכל שכן זה שהיה בטלן, וזה לא אמר לו קום רדוף והכנס למקום גדודי חיות וליסטין ועלי פדיונך וכשיבוא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה בינינו מה טוב:
1