ספר האורה, חלק ב קמ״וSefer HaOrah, Part II 146
א׳[קמו] צדוק הדין.
פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד ובשעת קבירה היו שם (מומחין) [מוחין] ואומרין שלא לומר צדוק הדין בחולו של מועד מפני המועד, ואף לא הקדיש, שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צדוק הדין, ועמד רבי ואמר עליו צדוק הדין וקדיש, שאין זה הספד וחילול המועד אלא הודאה וקבלת דין שמים וכשחזר משם נכנס לבית האבל לנחמו, לדבר על לבו, והוא יושב על כסאו כשאר בני אדם, ומקבל תנחומין, וקשה לרבי לישב מחריש, כי מה תנחומין לשתיקה, ופותח ומדבר לאבל בדברי תנחומין כזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו [תהלים ס"ב י"ג], וכי חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו, פרעניות הוא לאיש כמעשהו. מעסקי גופו ומעמלו אתה תשלם לאיש גמולו ונוטל בניו וגידולין כדי לכפר עליו, וזה פדיונו, וזה חסד גדול שמשלם לאיש וגומל לבריות, ולמד רבי מדעולא, דאמר בבבא קמא בהדי תנחומי דבבלאי למה לי, דאמרי מה איפשר למיעביד, הא איפשר למיעבד עבדי, אזל איהו ופתח בבית האבל אל תצר את מואב [דברים ב' ט'], וכי תעלה על דעתך וכו', אלא שתי פרדות טובות העתידות לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית כו' בתו של רבי על אחת כמה וכמה, אלו היתה ראויה לזרע ולהבנות, תעמוד בעולם. ולכך אין להקפיד עליה. לא חש רבי להברותו בסעודה הראשונה שהרי אבילות אינו חלה עליו עד לאחר המועד, ומה מקום להבראה [זו וכשעבר המועד שכבר חל עליו אבילות כבר עברה סעודה הראשונה ובטלה ההבראה] ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון חביותיו בימי אבלו למנוע רבי מלכנוס אצלו ולנחמו, ואמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית (אחר) [אחד] אסור לעשות מלאכתו, ומהו [לי] לנחמו ועבירה בידו:
פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד ובשעת קבירה היו שם (מומחין) [מוחין] ואומרין שלא לומר צדוק הדין בחולו של מועד מפני המועד, ואף לא הקדיש, שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צדוק הדין, ועמד רבי ואמר עליו צדוק הדין וקדיש, שאין זה הספד וחילול המועד אלא הודאה וקבלת דין שמים וכשחזר משם נכנס לבית האבל לנחמו, לדבר על לבו, והוא יושב על כסאו כשאר בני אדם, ומקבל תנחומין, וקשה לרבי לישב מחריש, כי מה תנחומין לשתיקה, ופותח ומדבר לאבל בדברי תנחומין כזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו [תהלים ס"ב י"ג], וכי חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו, פרעניות הוא לאיש כמעשהו. מעסקי גופו ומעמלו אתה תשלם לאיש גמולו ונוטל בניו וגידולין כדי לכפר עליו, וזה פדיונו, וזה חסד גדול שמשלם לאיש וגומל לבריות, ולמד רבי מדעולא, דאמר בבבא קמא בהדי תנחומי דבבלאי למה לי, דאמרי מה איפשר למיעביד, הא איפשר למיעבד עבדי, אזל איהו ופתח בבית האבל אל תצר את מואב [דברים ב' ט'], וכי תעלה על דעתך וכו', אלא שתי פרדות טובות העתידות לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית כו' בתו של רבי על אחת כמה וכמה, אלו היתה ראויה לזרע ולהבנות, תעמוד בעולם. ולכך אין להקפיד עליה. לא חש רבי להברותו בסעודה הראשונה שהרי אבילות אינו חלה עליו עד לאחר המועד, ומה מקום להבראה [זו וכשעבר המועד שכבר חל עליו אבילות כבר עברה סעודה הראשונה ובטלה ההבראה] ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון חביותיו בימי אבלו למנוע רבי מלכנוס אצלו ולנחמו, ואמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית (אחר) [אחד] אסור לעשות מלאכתו, ומהו [לי] לנחמו ועבירה בידו:
1