ספר האורה, חלק ב ב׳Sefer HaOrah, Part II 2
א׳[ב] שמחת חתן נעלה.
אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה, שאמרה נתרציתי, צריכה שתשב שבעה נקיים קודם החופה, שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם, שדרך אשה לחמוד קודם חופה ימים או עשור, ולכולהו אין אנו חוששין אם ראתה דם או לאו, שהרי תטבול קודם בעילת מצוה, אבל לשבעה ימים הסמוכין לבעילת מצוה, דהיינו ליל ראשון דחופה, אנו חוששין שאם תראה בהן דם לא מהנייא לה טבילה דקודם בעילת מצוה, שהרי צריכה לספור שבעה נקיים, הילכך לובשת בגדים לבנים כל שבעה ימים דקודם החופה, ופורשת סדין לבן במיטתה, ובודקת את עצמה פעם אחת או פעמים ביום, אם לא ראתה בהן דם טובלת בליל קודם ליל בעילת מצוה, שמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה, ומטהרת עכשיו בטבילה זו, ואם לא שמרה שבעה ימים נקיים קודם לכן, לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור שבעה נקיים מליל הראשון ואילך. שמא ביום שלפני חופה ראתה דם מחמת חימוד. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא רבינא תבע את בתו של רב חביבא לבנו ונתפייסה, אמר להו רבינא לקרובי האשה ליום פלוני נכתב כתובה, כי מטי האי יומא שקבע לכתוב הכתובה, אמרו ליה לרבינא לינטר מר עד ארבעה אחרינא, עד יום רביעי בשבת אחר מיום רביעי זה עד שבעה ימים. וההוא יום רביעי לכתוב כתובה כדין בתולה הנישאת ליום הרביעי. אמר ליה רבינא לרב חביבא מאי טעמא נמתין עד שבעה יומי, אמר ליה רב חביבא לרבינא לא סבר ליה מר, בתמיה, להא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים, אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים, בקטנה מי אמר, אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, גדולה מאי טעמא משום דמחמדא, קטנה נמי מחמרא, פירוש שכן דרכה של אשה שרואה דם מחמת חימוד בשעה שמתרצית ואומרת רצוני ליכנוס לחופה לאותו זמן. וכד מטיא לאותו זמן, או בין כך רואה דם מחמת חימוד. לפיכך צריכה שתשב שבעה נקיים קודם יום זה, שמא אתמול ראתה ולא מהניא לה טבילה דהשתא להבעל לאורתא, או שמא למן היום שנתעסקה בה וקיימו דבריהן לא הוה שבעה נקיים עד אותו יום רביעי שקבעו זמן לכתוב הכתובה, ולא יכלה לשמור שבעה נקיים. הילכך לינטר מר עד ארבעה אחרינא, ותתן על דעתה ותשב שבעה נקיים והבעל בליל הראשון של חופה כמשפט הבתולות להכנס בליל ראשון לחופתן, איעכב רבינא שבעה יומי בתר ההוא יומא שהתחילה לישב שבעה נקיים:
אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה, שאמרה נתרציתי, צריכה שתשב שבעה נקיים קודם החופה, שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם, שדרך אשה לחמוד קודם חופה ימים או עשור, ולכולהו אין אנו חוששין אם ראתה דם או לאו, שהרי תטבול קודם בעילת מצוה, אבל לשבעה ימים הסמוכין לבעילת מצוה, דהיינו ליל ראשון דחופה, אנו חוששין שאם תראה בהן דם לא מהנייא לה טבילה דקודם בעילת מצוה, שהרי צריכה לספור שבעה נקיים, הילכך לובשת בגדים לבנים כל שבעה ימים דקודם החופה, ופורשת סדין לבן במיטתה, ובודקת את עצמה פעם אחת או פעמים ביום, אם לא ראתה בהן דם טובלת בליל קודם ליל בעילת מצוה, שמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה, ומטהרת עכשיו בטבילה זו, ואם לא שמרה שבעה ימים נקיים קודם לכן, לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור שבעה נקיים מליל הראשון ואילך. שמא ביום שלפני חופה ראתה דם מחמת חימוד. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא רבינא תבע את בתו של רב חביבא לבנו ונתפייסה, אמר להו רבינא לקרובי האשה ליום פלוני נכתב כתובה, כי מטי האי יומא שקבע לכתוב הכתובה, אמרו ליה לרבינא לינטר מר עד ארבעה אחרינא, עד יום רביעי בשבת אחר מיום רביעי זה עד שבעה ימים. וההוא יום רביעי לכתוב כתובה כדין בתולה הנישאת ליום הרביעי. אמר ליה רבינא לרב חביבא מאי טעמא נמתין עד שבעה יומי, אמר ליה רב חביבא לרבינא לא סבר ליה מר, בתמיה, להא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים, אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים, בקטנה מי אמר, אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, גדולה מאי טעמא משום דמחמדא, קטנה נמי מחמרא, פירוש שכן דרכה של אשה שרואה דם מחמת חימוד בשעה שמתרצית ואומרת רצוני ליכנוס לחופה לאותו זמן. וכד מטיא לאותו זמן, או בין כך רואה דם מחמת חימוד. לפיכך צריכה שתשב שבעה נקיים קודם יום זה, שמא אתמול ראתה ולא מהניא לה טבילה דהשתא להבעל לאורתא, או שמא למן היום שנתעסקה בה וקיימו דבריהן לא הוה שבעה נקיים עד אותו יום רביעי שקבעו זמן לכתוב הכתובה, ולא יכלה לשמור שבעה נקיים. הילכך לינטר מר עד ארבעה אחרינא, ותתן על דעתה ותשב שבעה נקיים והבעל בליל הראשון של חופה כמשפט הבתולות להכנס בליל ראשון לחופתן, איעכב רבינא שבעה יומי בתר ההוא יומא שהתחילה לישב שבעה נקיים:
1
ב׳וצריכה טבילה חמירה במים חיים קודם כניסתה לחופה:
2
ג׳הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות, בין בוגרת בין שאינה בוגרת, בין ראתה בין לא ראתה ופורש, לא להרחיק ממנה כאשה נדה, אלא פורש מתשמיש, הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמאה אלא מדרבנן, שהרי דם בתולים טהור, ומשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיקו יותר, ומשמרת שבעה נקיים כזבה גמורה. ואף על פי שלא ראתה דם אלא בשעת בעילה [ראתה דם בתולים] האי דם בתולים כדם נדה חשבינן ליה, משום דאי איפשר למכה בלא ציחצוחי זיבה, ואמרינן התם על שמועה זו בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים:
3
ד׳מותר לבעול בעילת מצוה בשבת ואפילו לכתחילה, שאינו מתכוון להוציא דם אלא לבעילה, ואף על פי שמוציא דם מותר, כשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר לכנוס בה בשבת, ואף על פי שמשיר בה צרורות, דהואיל דלא נתכוון להפיל אותן צרורות אלא לכנוס בפירצה פטור, ואמרינן דם מפקד פקיד, כמו פקדון, כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם, להיות יציאתו על ידי חבורה, אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא, ואינו מתכוון לעשות בנין, אלא להנאת עצמו, ופיתחא ממילא הויא, וקיימא לן הלכה כרבי יהודה, דאמר מקלקל בחבורה פטור, והאי מקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה מן הבעילה, וקיימא לן נמי הלכה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר והאי להנאת עצמו קא מכוון:
4
ה׳בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם בתולים כל שהוא, ואם בעל ולא מצא דם ואחר כך בעל ומצא אפילו למאן דאמר טהורה פורש ממנה מיד, דהא השתא בזמן הזה קבעינן הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש. ואף על גב דטהורה היא דדם בתולים טהור:
5
ו׳חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פירוש משום דטרוד במחשבת בעילת מצוה אבל אם בעל חייב, והכונס את האלמנה חייב, והבתולה פטור. וקריאת שמע שאמרו חכמים זהו קריאת שמע שעל מטתו, אבל קריאת שמע של שחרית וערבית חייב:
6
ז׳הרואה דם בתולים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעי חתום, על כן אילת אהבים זרע קודש שמרה בטהרה וחוק לא הפירה. ברוך אתה ה' הבוחר באברהם ובזרעו אחריו מקדש בני ישראל:
7