ספר האורה, חלק ב א׳Sefer HaOrah, Part II 1
א׳[א] הלכות נדה לרבינו שלמה ז"ל.
נדה דאורייתא הכין פירושא, אם ראתה בתחילת נדותה טיפת דם כעין חרדל, או פחות מכאן, טמאה כל שבעה, בין שפוסקת באותה ראייה, ובין שאינה פוסקת עד סוף כל שבעה ובלבד שתפסוק לסוף שבעה, וטובלת לערב לעת צאת הכוכבים, ואותה טבילה היתה בזמנה, ועלה דההוא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה, ולבסוף אותן שבעת הימים היו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה הוא באותן הימים, אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום וטובלת לערבו של יום שני. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום, או יום כנגד שנים עד סוף אחד עשר יום, ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבוא, ונוהגת בעצמה דין שאר נדה, משהיתה יוצאה מן האחד עשר יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה מסיני הן במסכת נדה, ואם היתה רואה שלשה ימים רצופין באותן אחד עשר יום, בין בתחילה בין בסוף, זו הוא זבה גמורה, ותשב עליהן שבעה נקיים דבר תורה מיום שפוסקת לראות, וכשהיתה מונה שבעה נקיים אם ראתה באמצע השבעה או בסוף השבעה סותרת כל מה שלפניהם ומתחלת למנות מכאן ואילך. וכן כל ימיה אם לא הפסיקה להשלים ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה כמו שמפורש למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל שבעה, מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחומר הזבה שכשרואה שלשה ימים רצופין יושבת שבעה ימים רצופין מה שאין כן בנדה, שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שבעה טובלת לערב, ועתה פירשתי אחד עשר יום שבין נדה לנדה וימי זבה כדין תורה. ומתוך שרואות בנות ישראל שבאות לידי ספק זבה, שאם היתה טועה במנין השבעה מכנסת ימי נדה לתוך ימי זיבה, וימי זיבה לתוך ימי נדה. וכן מכמה עניינין כמפורש במסכת נדה, מתוך כך אמרו רבותינו אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת טובלת לערב ומשמשת, והן החמירו על עצמן, ועשו אתהן ספק זבות לישב שבעה נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי הספק. והכי נמי אמרינן בפרק אחרון דנדה דמשום ספק [זבה] הוא, דאמרינן התם אמר ליה רב פפא לרבא מכדי לספק זבה שוינהו כו', גבי מילתא אחריתי קאמר ליה. ומיהו שמעינן מהכי דמשום ספק זבה הוא. והאי אפילו רואות טיפת דם כחרדל כו' דקאמר רבי זירא, רבותא הוא דאשמעינן, דמדאורייתא אינה יושבת שבעה נקיים אלא זבה שראתה שלשה ימים רצופין תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, והן החמירו שאפילו בתחלת נדה ובראייה אחת יושבת עליה שבעה נקיים, מה שאין כן בנדה, וליכא למימר דהא אתי לאשמעינן דמדאורייתא טיפת דם כחרדל לא מטמאה, והן החמירו דמטמאין, דהא אפילו מדאורייתא אשה מטמיא בראיית דם כל שהוא. כדתנן בפרק יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפילו כעין חרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו אדם טיפה כחרדל קא מהדר, אלא אראייה אחת, כדמפורש למעלה, והא דאמרינן דאשה מיטמיא בכל שהוא היינו לענין ראייה, אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה אינה מיטמיא בכל שהוא אלא עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת. כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה הוא תולה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול, אבל כגריס ועוד טמאה, כדמפורש בגמרא, וכל דין כתמיה נוהגין בזמן הזה כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר. ועתה פירשתי מה טעם יושבת שבעה נקיים:
נדה דאורייתא הכין פירושא, אם ראתה בתחילת נדותה טיפת דם כעין חרדל, או פחות מכאן, טמאה כל שבעה, בין שפוסקת באותה ראייה, ובין שאינה פוסקת עד סוף כל שבעה ובלבד שתפסוק לסוף שבעה, וטובלת לערב לעת צאת הכוכבים, ואותה טבילה היתה בזמנה, ועלה דההוא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה, ולבסוף אותן שבעת הימים היו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה הוא באותן הימים, אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום וטובלת לערבו של יום שני. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום, או יום כנגד שנים עד סוף אחד עשר יום, ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבוא, ונוהגת בעצמה דין שאר נדה, משהיתה יוצאה מן האחד עשר יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה מסיני הן במסכת נדה, ואם היתה רואה שלשה ימים רצופין באותן אחד עשר יום, בין בתחילה בין בסוף, זו הוא זבה גמורה, ותשב עליהן שבעה נקיים דבר תורה מיום שפוסקת לראות, וכשהיתה מונה שבעה נקיים אם ראתה באמצע השבעה או בסוף השבעה סותרת כל מה שלפניהם ומתחלת למנות מכאן ואילך. וכן כל ימיה אם לא הפסיקה להשלים ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה כמו שמפורש למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל שבעה, מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחומר הזבה שכשרואה שלשה ימים רצופין יושבת שבעה ימים רצופין מה שאין כן בנדה, שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שבעה טובלת לערב, ועתה פירשתי אחד עשר יום שבין נדה לנדה וימי זבה כדין תורה. ומתוך שרואות בנות ישראל שבאות לידי ספק זבה, שאם היתה טועה במנין השבעה מכנסת ימי נדה לתוך ימי זיבה, וימי זיבה לתוך ימי נדה. וכן מכמה עניינין כמפורש במסכת נדה, מתוך כך אמרו רבותינו אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת טובלת לערב ומשמשת, והן החמירו על עצמן, ועשו אתהן ספק זבות לישב שבעה נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי הספק. והכי נמי אמרינן בפרק אחרון דנדה דמשום ספק [זבה] הוא, דאמרינן התם אמר ליה רב פפא לרבא מכדי לספק זבה שוינהו כו', גבי מילתא אחריתי קאמר ליה. ומיהו שמעינן מהכי דמשום ספק זבה הוא. והאי אפילו רואות טיפת דם כחרדל כו' דקאמר רבי זירא, רבותא הוא דאשמעינן, דמדאורייתא אינה יושבת שבעה נקיים אלא זבה שראתה שלשה ימים רצופין תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, והן החמירו שאפילו בתחלת נדה ובראייה אחת יושבת עליה שבעה נקיים, מה שאין כן בנדה, וליכא למימר דהא אתי לאשמעינן דמדאורייתא טיפת דם כחרדל לא מטמאה, והן החמירו דמטמאין, דהא אפילו מדאורייתא אשה מטמיא בראיית דם כל שהוא. כדתנן בפרק יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפילו כעין חרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו אדם טיפה כחרדל קא מהדר, אלא אראייה אחת, כדמפורש למעלה, והא דאמרינן דאשה מיטמיא בכל שהוא היינו לענין ראייה, אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה אינה מיטמיא בכל שהוא אלא עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת. כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה הוא תולה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול, אבל כגריס ועוד טמאה, כדמפורש בגמרא, וכל דין כתמיה נוהגין בזמן הזה כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר. ועתה פירשתי מה טעם יושבת שבעה נקיים:
1
ב׳וזו הוא דרכה של אשה שרואה דם מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום או מחודש לחודש או מחדשים לחדשים, וזו הוא ווסת שאמרו חכמים שרגילה לראות מזמן לזמן, הגיעה יום שקבעה בו ווסת שלשה פעמים, פורשת מבעלה עונה אחת סמוך לוסתה ובודקת תדיר, דקבעינן הלכה כרבי יהודה שאוסר כל עונות ווסתה, ועונה או יום או לילה, ואותו יום או אותו לילה שקבעה בו וסת. בין באמציעתה בין בסופה, פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר, ולובשת חלוק לבן, ומצעים לבינים פרוסים על מטתה, שאם תראה דם כלום יהא ניכר בהן היטב, ואם עבר זמנה ובדקה וראתה דם אסורה לבעלה עד שתטהר, ואם לא ראתה כלום טהורה הוא לבעלה, ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד אם היתה רגילה לראות בתחילת היום משמרת ופורשת מבעלה כל אותו יום, ואינה משמרת סוף הלילה הסמוך לתחילת היום, ואם רגילה לראות בלילה משמרת כל אותה הלילה, ואינה צריכה לשמור סוף היום הסמוך לתחילת הלילה, דקא סבר רבי יהודה כניסת היום גרים, וכן כניסת הלילה, והכי אמרינן תני חדא רבי יהודה אוסרה לפני ווסתה, פירוש עונה אחת, ומתירה לאחר ווסתה, פירוש מיד אם לא ראתה, ותניא אידך רבי יהודה אוסרה לאחר ווסתה, לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא, הא דרגילה למיחזי בסוף לילה, פירוש הא דתניא אוסרה לאחר ווסתה, דרגילה למיחזי בתחילת יממא. והא דתניא אוסרה לפני ווסתה. דרגילה למיחזי בסוף לילה דקא סבר רבי יהודה, דמי שווסתה בלילה ואפילו בסופה אסורה כל הלילה, ואם ווסתה ביום אפילו בסופו כל היום אסורה, אמר רבא הלכה כרבי יהודה, הגיע שעת ווסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה, טהורה לבעלה, ומכאן ואילך, מאחר שהיא בחזקת טהרה אינה צריכה שתבדוק את עצמה בשעה שבא בעלה לשמש דתניא החמרין והפועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ושוהין עמהן בין ערות בין ישינות, במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאה עד שתאמר לו טהורה אני, ותו אמרינן אמר רב כהנא שאילתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב כי מצרכו לכו בדיקה, ואמרי ליה לא, אבל צריך הוא לשאלה אם טהורה הוא. אבל בדיקה אינה צריכה, והכי אמרינן בפרקא קמא דנדה דכל לבעלה לא בעיא בדיקה, דאם כן לבו נוקפו ופורש, ואינה צריכה לא לבדוק ולא לפרוש מבעלה עד שמגיע שעת ווסתה:
2
ג׳הנדה והיולדת והמפולת טמאות לקוץ חלה, ואסורות ליגע באחד מאיבריו, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפני בעליהן, ואסורות להרבות עמהן שיחה מפני הרגל עבירה:
3
ד׳כלים שהנדה נוגעת בהן, בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה, שהרי בני אדם שבזמן הזה מטמאין בקברות ובאהל המת ובשרץ ובמת, ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכינו מים לטהרינו כלים שהנדה נוגעת בהן, מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן הבעל, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין בקערה אחת, ולא משיורי מאכלה, ולא יושבין על מושבה, ולא מקבלין כלום מידה אלא על ידי אחר. ונותנין אנו לה קערה ומטפחת וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בהן בימי נדותה, ולעת טהרתה מכבסת במים אותן בגדים שיש עליהן כתם, ושאר כלי שימושה מדיחה במים ודייה:
4
ה׳ומנהג זה יפה לנהגו מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא, ויש נשים שנמנעות מלכנוס לבית הכנסת בנדותן ואינן צריכין לעשות כך, דמה טעם הן עושות, אם מפני שסבורות הן שבית הכנסת הוא כמקדש, אפילו אחר טבילה למה נכנסת בו, והלא מחוסרי כפרה שכבר טבל והעריב שמשו אם נכנס בו בכרת, ואם כן לא תכנסו בו לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד, ואם אינו כמקדש תכנסו. ועוד שהרי כולנו בעלי טמאי נפש ושרץ ונכנסין שם, הא למדת שאינו כמקדש ויכולת לכנוס, אבל מקום טהרה הוא ויפה הן עושות:
5
ו׳מעוברות ומיניקות שראו דם הרי הן כשאר נשים בין לשבעה נקיים בין לטבילה:
6
ז׳נדה שפסקה, סופרת שבעה נקיים כמפורש למעלה. ואותן שבעה שהיא מונה לא מיום שפוסקת לראות מתחלת למנותם אלא חוץ מאותו יום שפוסקת, שזה מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת ולפיכך טמאים. דתנן בנות כותיים נדות מעריסתן ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתן למנין שבעה, ולפיכך נהגו בנות ישראל לפנות שבעה נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו, שאם ראתה אפילו יום אחד מונה שבעה והוא, ואם שנים ושבעה והן, ואם שלשה שבעה והן, וכבר היה אנשים שחלקו על רבינו שלמה בר יצחק נשמתו עדן בכך, שהיו אומרים מיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיב להם רבינו אם כן בניכם ממזרים הן שעל כן בנות כותיים נדות מעריסתן, לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיבו לו מן התשובה שלאחריו שהשיב רב אחא ואמר אנא נספריניה דהא קיימא לן מקצת היום ככולו, ואמר להם רבינו והלא תשובת רב אחא בצדו שהשיבו רבא באם כן וכו', ואתם העידו שאם רואה אפילו יום אחד מונה שבעה נקיים. ואותו יום שפוסקת בו לא תמנה כלל, ואם לשני ימים שבעה והם, וכן לשלשה שבעה והם, וכן כל ימיה עד שתראה שבעה נקיים, ואף על פי כן שאותן הימים שהוא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה, שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינם נקיות, אף על פי כן משלימין ומונה אותן, ויעלו לספירתה שהרי אינם חמורין הן מזבה דאורייתא שעולין לה ימי ספירה, דאמרינן ביולדות בזוב ימי לידתה שבעה לזכר ושבועים לנקבה, שאינה רואה בהן עולין לה ימי ספירתה למנין שבעה נקיים. ואף על פי שהן [טמאים] מעיקרא דברי תורה, כדכתיב וטמאה שבועים, [ויקרא י"ב ה'] וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זבה שיעלו לה מותר ימי השבעה שאינה רואה בהן למנין שבעה נקיים שבאו עליה מתוך חומר ואף על פי שטמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נדותן תחלה, ואח"כ שבעה ימי נקיים, וכסבורין הם שאותן הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אינם עולין לה למנין ימי נקיותה, וכי איך נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים, ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה, כל שכן זאת שאינה ודאית, ועוד יש בני אדם שקורין לאותן שבעה ימים האחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים נאים וכולן [אינן] פורשת עכשיו מן הטומאה ואוכלת ושותות עם בעליהן, ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו ליבון שלהן. ותשובה להן ממה ששנינו בפרק ראשון דמסכת (נדה) [שבת] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה [פירוש כיוצא בו, לעשות סייג וגדר והרחקה לעבירה שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה], מתוך שמתיחדין יבוא לבעול זבה שהוא בכרת, ותנא עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתן בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, [דברים ל' כ'] בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר, פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לו חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מה הוא אצלך, אמרה לו אכל עמי, ושתה עמי, ויישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה על דעתו לדבר אחרת, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, [ויקרא י"ח י"ט] כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הוה במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה, פי' ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתימות המשנה וטעמיה הוא הנקרא תלמיד, נידותיך כל שבעה של ראיה ראשונה, ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו תלמיד, ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסורין, ומה ששאל על הנדות תחילה ואחר כך על הליבון, לפי שהיה רוצה שתתודה, וכן אמר לה בימי נדותיך מהו אצלך, דשמא נכשל בהן, ולפיכך נכרת, ואמרה לו חס ושלום וכו' השתא אורי לי מיהו בימי ליבוניך, מהו אצלך וכו' ואותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן שבעה נקיים שזבה יושבת מן התורה, ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן, לפי שבזמן אותו תלמיד היו מחזיקות בדין תורה. שהרי אותו מצינו שהיה בימי התנאים, כדקתני התם, דתניא מעשה וכו' ואותו חומרא מימי רבי זירא ואילך היתה, שהרי היא אומרה בכל מקום. ועוד שרבי סוף התנאים היה ובימי רבי מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא. דתניא בפרק אחרון דנדה התקין רבי שאם ראתה יום אחד תשב שנים והוא שנים ששה והם שלשה תשב שבעה נקיים, ותקנה זו של רבי אינו דומה לאותו שבימי רבי זירא, הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות בעצמן אלא ליבוניך, כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים, לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, בנדת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה הוא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה תהיה בהויתה תהא, עד שתבוא במים, בתורת כהנים מטה חדא הואי ורחבה ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי, סינר שהוא חוגרת בה ומגיע ממתנים למטה, הרי משנה, והרי ברייתא, מתוכן אתה למד אע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן שבעה נקיים, והן נקיים ולבנים בלא ראיית דם, אף על פי כן אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, אעפי"כ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה, כדתנן במס' כתובות כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שיש חימוד במלאכות אלו יותר משאר מלאכות, ומתוך חימוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת, אע"פ שיש בהן שבעה נקיים, כדילפינן בגזירה שוה בבשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת. לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפילו תשב מאה ואלפים נקיים, כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, כלומר אחר הטבילה, אף נדה נמי אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ולפיכך אסורה לקרב אצל בעלה לעולם עד שתטבול. כך ראיתי רבי נוהג אפילו במסירת מפתח או שום דבר מידו לידה היה פורש:
7
ח׳ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שנדה צריכה טבילה, מהו זו טהורה שעושות בחמין, דע והבן שהנשים בדאוה מלבן, לפי שבשעת טומאתן היו מחליפות בגדיהן ולובשות מכוערות כדי שתתגנו על בעליהן, ולא יבואו לידי הרגל עבירה. ואחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים, לפי שהיה קשה להן להתגנות כל כך, ואשר ראו כתוב ימי ליבון האשה התחילו לומר שאלו הן הימים שדברו חכמים, והתחילו לעשותן קבע והיו משרתות את בעליהן באותן הימים, ואסור לעשות כן, דהא אמרינן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה עד שתטבול קאמרינן וישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם על בעלה עד שתטבול, שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה ישנה נמי עד לאחר טבילה כאשר פרשתי, ולפיכך לא תתלבן:
8
ט׳ועוד יש רעה חולה אשר דבקו בה, שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן, התחילו לעשותה קבע, ושכחו עיקר רחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהלכתה, וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור, שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה, וכבר יבשו עליהן כל חבורות וגרבים וחוצצין, ואינה עולה להן טבילה, ומשמשות בהו, ונמצאו נבעלות בנידותן, ובועליהון בועלי נדות, וכולן בכרת במזיד, ולפיכך יש [מצוה] לשכוח אותה מנהג ולהשפילו, ולעשות לו גדר, שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. מידי דהוה שגזרו רבותינו במסכת שבת, שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא, לפי שהתחילו לומר כמו כן, ומכל מקום צריך סמוך לטבילה ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין ולשרות שערתה ולחופפן, כדאמרינן בפרק אחרון דנדה, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, לפי שלא יהא דבר חוצץ על בשרה, שאפילו חבורה קטנה חוצצת, כדאמרינן התם הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי הוו לחין, מכאן ואילך חייצי משום דהוו יבישין, ואמטו להכי צריכה חפיפה בחמין, לשרות בהן כל בשרה, ואיכא למישמע דחפיפה בגוף הוא, דאמרינן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, ואיכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, והלכה כאיכא דאמרי בכל מקום והכי קיימא לן. ומדקאמר נמצא לה דבר חוצץ בהדי חפיפה אלמא דחפיפה בגוף הוא, דאי בראש מאי שנא חציצה דנקט גבי הראש טפי משאר הגוף. אלא שמע מינה דבגוף, ויש שטוענין באותה חפיפה ואומרין דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה חופפת ראשה קאמר כאותה באותה חפיפה שמוצאין בראש. דאמרינן גבי נזיר לא יחוף שערו באדמה, ואמרינן שחפיפה זו בראש הוא ולא מצרכו סמוך לחפיפה טבילה בגוף. אבל על שפת הים מצריכין חפיפת הראש, ויש להשיב על דבריהם, שהרי כמה חפיפות מצינו בגוף, כדאמרינן מי שיש שם על בשרו הרי זה לא יחוף ולא יסוך בשמן, ואמרינן האי משטא דחפיפתא, משיחה שדרכה לחופפה על גרב וחבירה. הא למדת שחפיפה בגוף הוא, ועוד תשובה אחרת, שהרי בפירוש יש לשמוע שאותה חפיפה אינה אלא בגוף, דאמרינן התם מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה, מר זוטרא שרי, ורב חיננא מסורא אסרי. אמר ליה רב אדא [בר אהבה] לרב חיננא מסורא לאו הכי הוה עובדא באינשי ביתיה דאבא מרי ריש גלותא דאינקוט ועייל רב נחמן בר יצחק לפיוסה, ואמרה ליה מאי אייתי השתא תיסגי איתי למחר ואמר לה עבדי חסרת טשטקי חסרת דודי חסרת, כלומר עבדי חסרת [להסיק האש. דודי חסרת לחמם בהם מים, טשטקי חסרת] לישב עליו בשעת רחיצה, שכן דרך אותה רחיצה שקורין שורפינ"דרא, ואילו לחפיפת הראש כולי האי מיבעיא, אלא וודאי לחפיפת הגוף קאמר שמע מונה:
9
י׳וצריכה אשה לפרכס את ראשה, ולנקר את שיניה, כדי שלא ימצא בהן לא עצם ולא בשר ולא קיסם, כדאמרינן מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והוצריכה רבי טבילה אחרת. ותגלחת צפרנים כדי לנקר מן הזבל שלא יהא חוצץ בפני הטבילה, והני מילי בצפרנים ובשינים כמו כן. אבל בית הסתרים לא, והקמטים אינם צריכים טבילה, ואף על פי כן צריכין הדחה, כדתניא בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לבוא במים ואמר רבא עלה נמי נהו דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא מים בעינן כדרבי זירא, דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, אף על פי שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס לתוכה מים, דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כדרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, הכי נמי מקום הראוי לבוא מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר היינו שמעתתא דחציצה במסכת נדה לטהרות, אבל לבעלה לא, כדמוכח ביבמות בהחולץ, דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והאי נדה בנדה לבעלה קמיירי, להתיר האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה, והאי עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיב ורחץ במים את (כל) בשרו [ויקרא ט"ז ד'] גבי נדה לא כתיבא לא טבילה ולא חציצה כלל, אלא כולהו טבילות מהתם ילפינן להו דחציצה פסלה בהן. ועוד אי בטהרות מיירי מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בוודאי בנדה לבעלה מיירי, ואף על גב דאית ספרים דגרסינן במסקנא דהאי שמעתא דלית הלכתא ככל הני שמעתא, כי איתמר ההוא לטהרות אבל לבעלה לא, שיבוש גדול הוא ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתא דרבי שמעון בן לקיש, והאי מילתא לא דמיא מידי לכל שמעתא דאמרינן לעיל, והכי גרסינן לקמן. אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה ולא גרסינן כי הא דרבי שמעון בן לקיש, ובספרו של רבי יצחק בר מנחם לא גרסינן ליה וכן הנהיגה מרת בללט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה. וכן השיב רבינו נשמתו עדן. והא לך תשובתו:
10
י״אצריכות נשים בעת טבילתן לחטוט שיניהן, אף על גב דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים מקום הראוי לבוא מים בעינן, כרבי זירא כל הראוי לבילה כו', והבא לומר שלא אמרו חכמים כן אלא לענין טהרות. אבל לענין אשה לבעלה לא שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ ליבמתו, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והכא וודאי לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא מא' שנא משאר טמאות, ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר, שאין טבילתן לשום טהרות, אלא לאיסור והיתר, אבל אין להורות כן שלא להוציא לעז על הראשונות, ועוד דההוא מעשה בשפחה של בית רבן שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, ואם תאמר יחידאה הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא דמימרא הוא וליכא דפליג עלה, ועוד דרבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה, דאמרינן דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכו' עד מסקנא וכולה ההוא שמעתתא לענין אשה לבעלה, ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כלנו טמאי מתים, ואין לנו לטהרה עד שיבוא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו:
11
י״בשלמה בר יצחק נ"ע. ועוד שצריכה אשה שתסיר מעליה כל גלד וחבורה וגרב שלא יחצוץ על בשרה, מכה של הקזה עד שלשה ימים אינה חוצצת, לפי שעדיין המכה לחה ופתוחה, מכאן ואילך חוצצת לפי שעלתה על המכה קרטופנא. כדאמרינן רמי בר חמא הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי, מכאן ואילך חייצי, חולי שבעין שקורין קצירא אם לח אינו חוצץ אם יבש חוצץ, [דאמר מר לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ] ואימת נקרא יבש משמתחיל לירוק, אם פותחת עיניה ביותר גב העין חוצץ למעלה ואם עוצמת ביותר חוצצת למטה, דאמר רבי יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה ביותר לא עלתה לה טבילה:
12
י״גכשטובלות פושטות זרועותיה לכאן ולכאן, ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו, כדי שיבואו המים ביניהן. דאמר (רבי יוחנן) [ריש לקיש] אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה, שכן דרך של אשה כשהוא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן. אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצת, שתים איני יודע. ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא [נימא] אחת, והכי גרסינן בברייתא ורחץ את בשרו במים, [ויקרא י"ד ט'], שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, שמעינן ממסקנא דשמעתתא במסכת נדה, דרוב שערו קשור אחת אחת בין מקפדת בין שאינו מקפדת חוצץ ולא עלתה לה טבילה, וצריכה לחוף ולטבול, אי נמי מיעוט ומקפדת חוצץ ושתים ושלש שערות קשורין ביחד בין מקפדת בין שאינו מקפדת אינו חוצץ, ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שניה, אם לאו עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה, דתנן במסכת מקואות זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ועוד שמעינן מהתם דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, ואם עושה אותה בשביעי אינה טובלת אלא סמוך לשקיעת החמה, שלא יהא לה פנאי ביום לשמש עם בעלה קודם שתחשך, מידי דהוה אזבה ודאית מדאורייתא, שאף על פי שזבה טובלת בשביעית לנקיותה מבעוד יום. כדכתיב ואחר תטהר [ויקרא ט"ו כ"ח], אחר מעשה תטהר, ואפילו מבעוד יום, שאף על פי שצריכה שבעה נקיים כיון שחשבה מקצתו אמרינן מקצת ככולו. לפיכך זבה יכולה לטבול במבעוד יום דבר תורה, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבוא לידי ספק. שמא תבעל לאלתר לאחר טבילה מיד ותראה דם אחר שתבעל. ותסתור כל מה שלפניה. ונמצא בועל נדה למפרע, ולפיכך אסור לעשות כן, והוא הדין לזבה זו שאינה טובלות ביום. וכדאמרינן נמי התם, אמר ליה רב פפי לאביי מכדי כולה ספק זבות שווינהו לטבול ביממא דשבעה אמר ליה משום דרבי שמעון, דתניא ואחר תטהר, רבי שמעון אומר לאחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק. והיינו היכא דתטבול בשביעי, והוא הדין נמי היכא דטבלה בשביעי, הילכך לא תטבול אלא סמוך לשקיעת החמה, או בליל שמיני, ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה, אינה טובלת ביום. כגון שאם עבר ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד ליל תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה, שמא תראה בתה שהיא טובלת ביום ותלמד היא לעשות כמו כן, שתאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום, והיא לא תדע שאמה שעשתה היתה בשמיני, והיא תעשה בשביעי, שאסור לעשות משום ספק זבה, אבל מחמת האונס שמתייראה שלא יזיקו לה גוים, כגון מקום סכנה מפני גוים מותר, או היכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעותיתא דליליא, או משום צינה, טובלת ביום שמיני, או בתשיעי, או באיזה יום שתרצה משמיני ואילך, והכי אמרינן במסכת נדה. אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה, ורב אידי בר אבין אטביל ביומא דתמניא משום אריוותא. ורב אחא בר יעקב משום גנבי, ורב יהודה משום צינה, ורבה משום אבילאי, והאידנא נמי איכא למיעבד הכי היכא דאיכא סכנתא, והיכא דליכא סכנתא לא תטבול אלא בלילה, מכל מקום אינה צריכה להמתין עד צאת הכוכבים. דמאי ניחוש בה שמא תבוא לידי הספק, הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפילו טובלת בשביעי, והתם נמי פסיק תלמודא, והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, אבל בליל טבילתה לא תחוף. דמתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר, ואי לאו משום האי חששא מוטב שתחוף בליל טבילתה, הא היכא דאיפשר לחוף ביום חופפת ביום, כגון שאירע ליל טבילתה באמצע ימי החול, משום דהכי שפיר טפי, דאי חפפה בליל טבילתה אימר לא חייפא שפיר, והיכא דלא אפשר לחוף ביום, כגון שאירע טבילתה במוצאי שבת, חופפת בערב שבת, ולא תטבול במוצאי שבת עד שתחזור ותחוף את ראשה, ואם חלו שני ימים טובים אחר שבת, ואירע לה טבילתה בליל שני של יום טוב, דהשתא אינה יכולה לחוף בליל טבילתה, ולא ביום שלפני טבילתה, חופפת מבערב שבת. דמוטב שתקדים חפיפתה קודם טבילתה יום או יומים משתאחר לשמש עם בעלה לילה אחת, ותבטל מפריה ורביה, והאידנא לא חיישינן לשמא ירבו נוטפים על הזוחלים, ומטבלינן בכל נהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי, דמילתא דלא שכיחא הוא ולא סבירא לן לא כרב ולא כשמואל:
13
י״דמתקנת רבי זירא ואילך מחמירינן עלן, ומחזקינן כל היולדות בין מפילות בין יולדות ולד קיימא, כיולדות בזב, דילמא ראתה דם קודם לידה, ובו נעשית זבה כדרבי זירא, והילכך אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתפסוק שבעה נקיים, חוששין שמא ילדה בזוב, וטועה הוא, לפיכך האשה בזמן הזה לאחר שעברו עליה שבעת ימי טומאתה לזכר, וארבעה עשר לנקבה אם פסקה סופרת שבעה ימים נקיים, בדקה בלא ראיית דם וטובלת ומשמשת, ואחר שטבלה יושבת על דם טוהר, שכל דמים שהוא רואה טהורין, ומותרת לבעלה עד מלאת ארבעים לזכר או כל ששים וששה לנקבה. דם טוהר הואי לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה, אלא תשמש ותלך ואינה צריכה לפרוש מבעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה, ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבועיים ללידתה, אלא פסקה בנתיים סופרת שבעה נקים בתוך שבועיים עצמן ועולין לה. אף על פי שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים מיהו לימי ספירה עולין לה, שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש, אבל בתוך שבועיים מכל מקום אינה יכולה לשמש, אפילו ספרה בהן שבעה נקיים, דהא כתיב וטמאה שבועיים. (ויקרא י"ב ה') אבל אם לא פסקה שבעה נקיים אחר לידתה לעולם הוא אסורה עד שתפסוק שבעה נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור, וכן נמי אם פסקה מן הדם שני ימים או שלשה מסוף שבעת ימי טומאה של זכר, או מסוף ארבעה עשר של נקבה, מוספת עליהם שאר הימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים. וכן הלכה דהא רבא סבירא ליה כהאי מתניתא דקתני ימי לידתה, שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. כדאמרינן בבנות כותיים, ופסקינן בשאילתות דרב אחא הלכתא כרבא, משום דבכל דוכתא אביי ורבא הלכתא כרבא בר מהלכות יע"ל קג"ם שהלכה כאביי:
14
ט״ווביום מלאת ארבעים לזכר ושמונים לנקבה לערב צריכה לפרוש מבעלה, ואסורה לשמש אותה הלילה, ואפילו אינה רואה. שכך שנו חכמים היושבה על דם טוהר אסורה לשמש, וכמה, אמר רבא עונה, מאי טעמא הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר מפני שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה הלילה ולא תרגיש לפרוש, כשם שלא הרגישה עד עכשיו והלילה דם ראייתה דם טמא הוא:
15
ט״זתנו כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. תנו משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין. תניא היה רבי מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא טמאה עליו שבעה. כדי שתהא חביבה עליו ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה:
16