ספר התרומה, פסקים קכ״אSefer HaTerumah, Psakim 121
א׳מהכא משמע לכאורה אדם שעושה שליח גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני. דהא סומא פסיל רב ששת להביא הגט מטעם דאינו יודע למי נותנו. וגם רב יוסף מצריך לכל הפחות שיכירנה בטביעות עינא דקלא. ואע"פ שנתן הגט בפני שנים. דהא לר"א דהלכה כוותיה בעינן עידי חתימה כרתי מודה שצ' בגט עידי מסירה. מטעם דאי' דבר שבערוה פחות משנים. כדפיר' הגאונים. ואותם שנים מכירין זאת האשה ובעלה. ואפי' הכי פסול סומא מטעם שאינו מכירה. אמנם נראה דדווקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כי אם בטביעות עינא של אחרים פסול להיות שליח פן יטעה אבל אדם אחר מותר להביא הגט לאשה שאין מכיר אלא ע"י עדים שיאמר לו בשעת נתינה היא אשתו של פלוני. ותדע דאמרינן פ' כל הגט (כ"ט ע"ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו א"ל שליח לא ידענא לה. א"ל זיל הביא לאבא בר מניומי דהוא ידע לה כו' מתקיף לה רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגרושי' הוא שלא היה חפץ לגרשה ולהיות בטורח לבקשה. אמר רבא קפחתינהו רב ספרא אמר רב אשי במאי קפחתינהו מי קאמר אבא בר מניומי ולא את הבעל עצמו היה חפץ בטוב שיגרשנה אם היה רוצה לטרוח ולבקש את האשה עד שיכירנה והוי שליח שניתן לגרושין שפיר. ולאיכא דמ"ד רבא קפחינהו רב ספרא בטעות. אמר רב אשי מאי טעותא מי קאמר אבא בר מניומי ולא את. כך גורס ר"ח. מי קאמר פי' ודאי טעותא הוא דהשליח נקרא שפיר ניתן לגרשה אם היה רוצה לטרוח עד שיכיר האשה ולשתי לשונות סובר קושיית רב ספרא. ולפי מה דגר' נמי לאיכא דאמרי מאי קאמר אבא בר מניומי ולא את. כלומר פרכא דרב ספרא טובה היא כיון דמעיקרא א' הבי' לאב' בר מניומי ולא סלק את עצמו מהיות שליח כאלו א"ל הבעל אבא בר מניומי יהא ולא את ולכל הלשונות משמע שאם היה השליח חפץ מתחלה להיות שליח לגירושין היה יכול להיות שליח אע"פ שלא היה מכירה מתחלה.
1
ב׳אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. מיתיבי הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר לה שטר פסי' הו' שטר אמנה הוא מגורשת לא כל הימנו לאוסרה עליו ואי אמרת צריכי למקריה בתר דקריוה מי מצי אמר הכי לא צריכה דלבתר דקריו' עייליה לבי ידיה ואפקיה. מהו דתימא חלופי חלפיה. קמ"ל. מכאן או' רבינו דצריך לקרות הגט קודם הנתינה מדפריך לבתר דקריוה מי מצי למימר שטר פסים הוא. וגם לא קריוה הגט פסול. מדלא מתרץ הכא במאי עסיקי' דלא קראה ש"מ דאז לא תהיה מגורשת. והא דלא חשיב לה בהדי שלשה גיטין פסולין משום דבהנהו או תצא אם נשאת בו או לא תצא דבהכי פלוגתא בפרק בתרא. אבל בהך דלא קריוה הוי אפכא. אמנם יש לומר דדוקא הכא פסול. דכיון דאמר שטר פסים הוא אי לא קריוה ניכרין דבריו שאינו גט. אבל בעלמא שלא אמר רק הרי זה גיטך אפי' לא קריוה הגט כשר בדיעבד. ותנשא בו. אפי' הכי פי' מורי רבינו דבעלמא נמי אי לא קראה קודם נתינה יהא פסול לינשא בו. וא"ת והא תנן בהזורק (פ"ו ע"ב) ומייתי לה בהאשה רבה (יבמות צ"א ע"ב) כתב גט לאי' ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאי'. ולאחר זמן גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ופריך מאי הוה ליה למיעבד. ומשני אבעי ליה למקרייה גיטא. והשתא אי לא קריוה תחלה. מאי איריא שנמצא הגט ביד האשה. אפילו נשרף מיד לאחר נתינה ואין ידוע מה היה פסול. כדפרישי' לעיל. וי"ל דמשום דלא קריוה דרכים האלו בה ממזר מיד מזה ומזה. אי נמי התם מיירי בדקריוה תחלה לגיטה והדר עייליה לבי ידיה. ומשום דדילמא חלפיה הוה ליה למקריי' תו עד לאחר נתינה ואע"פ כן אם לא אקראי אחר נתינה בשביל כך לא נאסרה אותה מלינשא כמו אם לא קריוה קודם נתינה שהרי כי א"ל שטר פסים קאמר מגורשת לא כל הימנו לאוסר'. ועל כרחך לא מיירי בלא קריוה לאחר נתינה. דאי קריוה לאחר נתינה מי מצי א"ל שטר פסים הוא. ושמא אפי' לכתחלה אין צריך לקרותו לאחר נתינה דלא ניחו' לנתחלף. אבל במקום שברור שנתחלף שנמצא גט ביד האיש או שובר ביד האשה תצא מזה ומזה וממזר מהם כיון שבא הדבר לידי קלקול בדבר שהיתה יכולה לתקן כדאמרינן גבי הכונס יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת איילונית תצא מזה ומזה. וכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. הלכו ונשאו ונמצאו אלו איילונית תצא וממזר מזה ומזה ומוקי טעמא פ' האשה רבה משום דבעיא ליה לאמתוני. ולא מצינו בשום מקום שתהא אסורה לינשא עד שתתברר שאינה איילונית.
2
ג׳הכל כשרין להביא הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. אלא סומא אמאי לא. אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף אי הכי סומא היאך מותר באשתו ובני אדם בנשותיהן בלילה. אלא בטביעות עינא דקלא. הכא נמי כו' וטעמא דסומ' פסול משום דלא מצי למימר בפ"נ ובפ"נ.
3