ספר התרומה, פסקים קכ״דSefer HaTerumah, Psakim 124
א׳פרק הזורק תניא ר"א אומר כל שקרוב לה מלו ובא כלב ונטלו והוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו אינה מגורשת. א"ל שמואל לרב יהודה שננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמט' גיטא לידה. פר"ח ומביא ראיה מן הערוך בערך גט היתה ברשות הרבים וזרקו לה מגורשת קבלנו מרבותינו אפי' זרקו לה בתוך חצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיט' לידה דגרסי' בירושלמי דמחמיר עד שיתננו לידה. עכ"ל הערוך ולא נתיישב למו' רבינו שהרי מעשי' בכל יום עושים האמוראים בנתינת גט לדאת' לביתה או לחצרה כגון ותיחוד ותפתח טובא. וההיא דירוש' קאי אד' אמות ברה"ר וז"ל. תניא ר"א אמר אפי' קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת שמואל בהדה דר"א ופליג ומחמיר בכולם עד שיתנהו לתוך ידה.
1
ב׳תנן פרק התקבל אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לג' תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ. ר"י אמר אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושל' תנו גט לאשתי ילמדו ויכתבו ויתנו לה. אמר רב ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו. אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמר לסופר לכתוב וחתמו הן מהו. שלח להו תצא מזה. והדבר צריך תלמוד. צריך לפרש כיון ששאלו באמר לשנים. הוה להו למבעי כתבו גרידא דומיא דמתניתא וכתבו אמרו בחנם. או כיון שהזכירו כתבו ותנו היה להם לישאל באמר לשלשה. אלא סבירא להו דאכתיבה ליכא קפידא כי אם אחתימה. מ"מ הכא שאמר לשנים כתבו בחנם שמא הקפיד אפי' גם אכתיבת הגט. ואם כן סברי בי רב חתם סופר ועד כשר דאי פסול כיון שאינו כי אם שני' סתמא לא רצה הבעל שיעשו גט פסול שיעשו הכל כתב הגט וגם החתימה. וכן משמע פרק המגרש (פ"ו ע"ב) דסבר רב חתם סופר ועד כשר דאמר רב כתב ידו שנינו אבל כתב סופר ועד פסול. א"כ מתניתין דתנן התם כתב סופר ועד כשר דמשמע לכתחלה תנשא היינו חתם סופר ועד כדמפרש ר' ירמיה התם. דהשתא איכא שני עדי' חתומין אבל שמואל אמר התם דתרווייהו יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד דלכתחלה לא תנשא ואידך דכתב סופר ועד כשר דתנשא לכתחלה מיירי דאין חתום אלא בעד אחד וגופו של גט בכתב ידו של בעל ולא קשיא ליה הא דאמר שמואל התם הא בספרא מובהק הא דלא מובהק. ובעי תלמודא מאי האי דשמואל מסופק אי מילי ממסרן לשליח אי לא. והאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח. אבל לא רצה להביא ראיה ממתני' דכלהו מודו בשנים שהן עצמן יכתבו ויתנו אלמא אפי' לר"מ מילי לשנים לא מימסרן לשליח עד שיגלה בדעתו שחפץ הבעל שיאמר לאחרים כגון אמר לשלשה תנו. דדילמא טעמא דר"מ משום בזיון דבעל כדאמר רב פרק כל הגט (כ"ט ע"א) וכי חתמו אחרים אז מתפרסם הדבר שהבעל לא כתבו ואיכא בזיון שיאמרו לא ידע לכתוב. אבל אם הם חותמין אע"ג דאמרו לאחר לכתוב שרי דליכא פרסום דבר בסופר גרידא וליכא בזיון ואפי' אמר בפי' כתבו וחתמו שרי כיון דליכא בזיון ומילי ממסרן שפיר לשליח. לכך מייתי דשמואל פסיק כר' יוסי דשום מילי לא ממסרן לשליח. מיהו הוי מצי למפרך משמואל דאמר פרק כל הגט מתנה הוי כגט. אלא מילי לא מימסרן לשליח אפי' לר"מ אלא שפיר פריך מדפסיק כר"י אלא כתובו ב"ד כתב הגט או כתב ידו ודאי אם כתבו ותנו שאמר הבעל משמע כתיבה וחתימה פשיטא שהן עצמן יעשו הכל דמילי לא ממסרן לשליח. אלא מספקא לשמואל אי משמע הלשון של כתבו ותנו כתיבת ידו גרידא. או אף בכתב הסופר הקפיד עם החתימ' על זה קשיא דבמסקנא יאמר התלמו' דשמואל פליג עליה דר"י בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וא"כ יצטרך לומר חתם סופר ועד פסול דלא ליפוק חורבא וא"כ על כרחך שמואל לא היה מסופק אם הבעל רוצה לומר שניהם דא"כ היה הגט פסול אם השנים עצמן כתבו הגט וחתמו. אלא צריך לפרש דמסופק אי כתב ידו גרידא אי כתב הגט גרידא. ולהאי פירושא בסמוך דפריך אי כתב ידו הוא כתב הגט כשר. והאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח. הכי נמי הוה מצי למפרך כי נמי נאמר אפכא כתב הגט לחוד. אבל כתב ידו כשר. וקאמר תפשוט ממתני'. אמר לג' כתבו ותנו הרי אלו יכתבו. ולר"י בג' נמי כתבו גרידא יעשו הן עצמן, א"כ כתבו הם בחנם בג' כמו בשנים וקתני יכתבו. ומשני היא גופא קא מבעיא ליה מה יהיה לר"י כי אמר כתבו ותנו בין בג' בין בשני' ופריך והאמר שמואל הלכה כר"י והיאך יכשיר שמואל בחתימה לחודא או בכתיבה לחודא. ומשני במה שלא הזכי' הבעל נעשה כאומר אמרו לאחרים לעשות. ופריך מי שרי ר' יוסי באומר אמרו. והא תנן חתם סופר ועד כשר. ואמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו. ואמר רב חסדא מתניתין דמכשר' חתם סופר ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח. ואי מודה ר"י באו' אמרו נפיק חורב' מינה. דזמנין אומר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולפלו' ופלו' שיחתמו. ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה. ובעל לא הכי אמר. וכי תימא מאי פריך מר' ירמיה דילמא יחלוק שמואל עליו ויסבור חתם סופר ועד פסול. ובפרק בתרא נמי אמר שמואל כתב סופר ממש ולא חתם סופר. וא"כ יכשיר בטוב שמואל או' אמרו כיון דליכא חורבא. ופי' רש"י בתשובה אחת דפריך אליבא דר"י הא תנא לא פליג שום אמורא. וכמו שיסבור האחד יסברו כולן. וכיון דלר' ירמיה על כרחך סובר שמואל אומר אמרו פסול הוא הדין לשמואל דלא פליגי בהא אמוראי. ומשני כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא דאפי' נפסל חתם סופר ועד דהשתא ליכא חורב'. מ"מ אומר אמרו לכתחלה לא תעשה פן תשכור האשה את העדים לומר לאחרים בשם הבעל לעשות לה גט. ופריך וליחוש דילמא אמר להו אתון חתומו ואמרו לסופר לכתו'. ומשום כסופא דסופר מחתמי ליה. והבעל לא אמר הכי ומשני הא נמי כשר ולא תעשה משום שמא תשכור עדים. דהא דבורא דווקא אמרי אבל עובדא לא עבדי. אלא לא תעשה גזירה שאטו אידך אמר לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו ופרי' ולמ"ד באתם חתומו ואמרו לסופר לכתוב דכשר ותעשה. פי' דלא גזרינן אטו אידך הא נפיק חורבא. וא"כ לר"י אומר אמרו פסול לרבי ירמיה אי סובר כשר ותעשה והוא הדין לשמואל. ומשני ר' יוסי תרתי אמרו מילי לא ממסרן ואומר אמרו פסול. ושמואל פליג עליה בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וכולהו אמוראי אמרו דאמרי בסמוך כשר ולא תעשה או כשר ותעשה היינו אליבא דנפשייהו וסברי כר"מ בהא. אבל לר"י כלהו מודו דפסול. ולפי' רש"י דאמר רב חסדא מתני' ר' יוסי היא. אבל לר"מ לא מתוקמא דכיון דסבר מילי מימסרן לשליח א"כ סבר דאומר אמרו כשר ואי היה סובר חתם סופר ועד כשר נפיק חורבא אותה חורב' שמפרש התלמוד לר' יוסי. ועל זה קשה כיון שגם מעיקרא היה יודע החורבא לא הוצרך לפרשה אחרי כן. אלא אי מודה ר' יוסי אומר אמרו נפיק חורבא ולא יותר שהרי היה יודעה. ועוד מאי משני מעיקרא כיון דלא תעשה לא שכיחא ושפיר יסבור ר"י אומר אמרו כשר כמו ר"מ ופליג ר"מ על רב חסדא דסבר דאתי דוקא כר"י ואומר אמרו פסול אבל לר"מ כיון דכשר איכא חורבא אע"ג דלכתחלה לא תעשה א"כ פליגי אליבא דר' יוסי בין שמואל ורב חסדא ולעיל הוצרכנו דעיקר קושייתו מזה דאליבא דהתנא לא יחלקו האמוראי'. וכי מוכיח דרב חסדא סובר לרבי יוסי דאומר אמרו פסול כן יסבור שמואל. ועכשיו חוזר ואו' דפליגי בהא ועוד כי פריך גם אתם חתומו למאן דאמר כשר ותעשה הא איכא חורבא מאי פירכא לישני היינו ר' מאיר. וכן רב חסדא דאמר בסוף שמעתא באתם חתומו כשר ולא תעשה היינו לר"מ. אבל לר"י יהא פסול ושמואל פליג עלייהו ויסבור כשר ולא תעשה אפי' לר' יוסי וליכא דלא שכיחא כיון דלכתחלה לא תעשה. והא מעיקרא נמי כי קאמר לא שכיחא הוצרכנו לפרש דשמואל ורב חסדא פליגי אליבא דר"י.
2
ג׳ולכן נראה למורי רבינו יצחק בר"ש דמעיקרא דאמר רב חסדא לא אתי' כר"מ לאו משום חורבא דמפרש תלמודא בתר הכי אלא משום דר"מ באמר לשלשה תנו ועשאן ב"ד ואי הוה סובר חתם סופר ועד כשר אתי לחורבא. דכי אמר לשלשה תנו ושלשתן אמרו לסופר כתוב ואזל חד מינייהו לעלמא ואזלי השנים הנותרים ומחתמי לסופר שיהו סבורי' כיון שהסכים השלישי להיות זה סופר מסתמא יסכים זה נמי שיחתום כיון שאין רוצין בזה. אבל אם יסבור ר"מ חתם סופר ועד כשר פסול לא מחתמי ליה אבל לחורבא שמפרש לא אסיק אדעתיה שיחתמו הסופר ואלו הבעל בירר אחרים לחתום. ופריך ואי סלקא דעתך מודה ר"י באומר אמרו נהי דחורבא דפריך לר"מ ליכא. מ"מ חורבא אחריתי איכא כדמפרש תלמודא וכדפי' לעיל דכיון דסבר ר"מ אומר אמרו פסול לר"י. הוא הדין שיסבור שמואל כן. ומשני כיון דלא תעשה שכיחא וליכא חורבא. ולעולם בין לרב חסדא בין לשמואל אומר אמרו כשר לר' יוסי. ואעפ"כ לא אתיא כר"מ משום חורבא אחרינא דפריך לעיל. ופריך וליחוש דילמא אמר להם חתומו אתם כו' ולמ"ד תעשה וכשר איכא חורבא. פי' ר' ירמיה דאמר חותם סופר ועד כשר שנינו ואמר רב חסדא ר"י היא מה תרויח. הלא אם מודה ר' יוסי באומר אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו דכשר ולא תעשה. מ"מ כך הוא הדין דאמרו לכתוב לסופר ואתם חתומו כשר ותעשה. וא"כ אכתי חורבא איכא. אלא ודאי לר' יוסי אומר לסופר לכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו בין יאמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו הכל פסול מטעם דמילי לא ממסרן לשליח. וכיון שהוא כן לחד אמורא אליבא דר"י כן הוא לכלהו. וכן לשמואל. וא"כ כלהו אמוראי דאמרי לקמן באומר אמרו לסופר לכתוב ולפלו' ולפלו' שיחתמו כשר ולא תעשה. וגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. רב אמר כשר ותעשה. וכן טובא היינו לר"מ דווקא. ולא היה נראה לתרץ דלכלהו אמוראי נמי לר' יוסי אומר אמרו כשר. אלא מ"ד כשר ותעשה באתם חתומו ובאומר אמרו כשר ולא תעשה יסברו חתם סופר ועד פסול.
3
ד׳והשתא ליכא שום חורבא. ורבי ירמיה ורב חסדא דסברי חתם סופר ועד כשר יסברו בשניהם באמרו לכתוב ולחתום ובאמרו לכתו' ואתם חתומו כשר ולא תעשה. וכן סובר רב חסדא בהדיא וא"כ לא שכיחא וליכא שום חורבא ושמואל יסבור באחד משני לשונות אלו. זה נראה דוחק. אלא לכלהו אמוראי או' אמרו פסול לר' יוסי. לכך משני ודאי רבי יוסי תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וא"כ יצטרך לסבור חתם סופר ועד פסול דלא ליתי לידי חורבה וכן משמע קצת פרק המגרש דאמר שמואל כתב סופר ממש ואפי' היה סובר שמואל כשר ולא תעשה יצטרך לסבור חתם סופר ועד פסול. דכיון שהוצרך התלמוד לומר דשמואל פליג עליה בחדא לא נצטרך עוד לתרוצי דלעיל דא' כיון דלא תעשה לא שכיחא. אלא דחויא הוא ולכל האמוראי' כשר בין למ"ד לא תעשה בין למ"ד תעשה נאמר כיון דכשר בדיעבד חתם סופר ועד פסול שלא יבא לידי חורבא. ולר"י דאמר דווקא חתם סופר ועד כשר וחורבא ליכא שהרי סובר אומר אמרו פסול. וכן איתא בהדיא פרק מי שאחזו דמוכיח מתוך ברייתא דקתני ישמעו קולו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו כשר.
4
ה׳השתא דאוכחנא דשמואל סבר חתם סופר ועד פסול. א"כ צריך לפרש דמספקא כתובו כתב ידו גרידא או כתב הגט גרידא דליכא למימר או אף כתב הגט בהדי כתב ידו דא"כ היינו חתם סופר ועד דפסול כיון דליכא אלא שני'. וגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו דקאמר דכיון דכשר ולא תעשה ליכא חורבא ולא שכיחא. יש תימה הא תנן גבי אמר לשלשה כתבו ותנו יכתבו ויתנו הן עצמן. והיינו לכתחלה. ואי כתב ידו דווקא קאמר אבל כתב הגט יאמרו לסופר א"כ אתי לידי חורבא שיחתימו הסופר משום כסופא. דכיון שהבעל לא צוה רק כתב ידן א"כ בכלל יכתבו ויתנו לא הוי כתב הגט כדאמר תלמודא לעיל. אי אמרת בשלמא כתב הגט היינו ילמדו ויכתבו. אלא אי אמרת כתב ידן הוא מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם. אלמא אי כתב ידן אמר הבעל אז לא הוי כתב הגט בכלל ילמדו ויכתבו. ואם נאמר דבשלשה לא חיישינן שמא יחתימו הסופר בלא רשות הבעל דשלשה דייקי טפי משנים אתי שפיר. וחורבא שפירש לעיל לר"מ ליכא כיון שעליהם לחתום ליכא למיחש מידי. אבל גבי אמר לשלשה תנו. לר"מ אין עליהם לעשות ואיכא למיחש אי חתם סופר ועד היה כשר. ועוד יש לו' דלא שייך לומר דמחתים לסופר משום כסופא אלא כשאמר הבעל בפי' אמרו לסופר לכתוב אז יחשוב סופר כיון שבררנו הדבר לכתוב יתרצה גם כן כשאחתום.
5
ו׳אבל כשאמר סתמא כתובו הן עצמן אם ירצו יעשו הכל ואעפ"י שכתב הגט יש לומר שיש להם רשות לומר לסופר. מ"מ ליכא כסופא אי לא מחתמי ליה כיון שלא הזכיר הבעל בפי' לסופר כתוב. ולכך אף לכתחלה מותר כיון דליכא חורבא. וכן הא דתנן אמר לשנים תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו והיינו כתב ידן. אבל כתב הגט יאמרו לסופר לכתוב אף לכתחלה א"כ איכא חורבא דהיינו אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו דכשר לכתחלה וליכא לפלוגי השתא בין שנים לשלשה כדפי' לעיל. וצ"ל דליכא חורבא כדפי' לעיל. וכיון שלא הזכיר הבעל בפי' לכתוב לסופר ליכא כסופא אי לא מחתמי ליה. ואע"ג דגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו אמר תלמודא כשר ולא תעשה והכא מכשר לכתחלה יש חלוק דלא תעשה דהתם הוי משום נפשיה שמא תשכור האשה עדים דהא עובדא לא עבדי כי אם דבורא. היינו גזירה אטו אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ולפלו' שיחתמו דההוא לא תעשה משום גזירה שמא תשכור האשה ולכך באמרו לסופר דוקא ואתם חתומו גזרו דלא תעשה אטו ההוא דדמי ליה קצת.
6
ז׳אבל באמרו סתם תנו לשנים לא גזרינן אטו אידך דהא לא חזי ליה דלא כלל אמרו לסופר. ואם נאמר הרי אלו יכתבו ודאי משמע שפיר לכתחלה היינו כתב ידו. אבל מאמירת כתב הגט לסופר לא מיירי כלל במתני' ואם יאמר לכתחלה לסופר או דיעבד אז לא יקשה כלום ממתני' שהבאתי לעיל ומ"מ דתנן אמר לשלשה תנו ועשאן ב"ד ויאמרו לאחרים ויכתבו דברי ר"מ והיינו לכתחלה בין כתב הגט בין כתב ידו. דהא רבי יוסי דאמר ילמדו ויכתבו אמר תלמוד' דהיינו כתב ידו גרידא או כתב הגט גרידא. א"כ רבי מאיר מכשיר הכל לכתחלה. ולעיל שפירשתי דמסקנא דלר"י דאמר אומר אמרו פסול והיינו דאמרי כשר ולא תעשה היינו ר"מ. וכן פי' רש"י מעיקרא דרב חסדא סובר כן. ופליג עליה שמואל בהא. ויש חלוק בין שנים לשלשה דלא חיישינן לשמא תשכור. ואלו חורבא לא שייכא כלל כי אם כשבירר לחתום וכן בירר אחד להיות סופר כגון אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו או אתם חתומו והם ישנן עם הסופר משום כסופא אבל הכא שאמר לג' תנו היינו אם תרצו תעשו הכל. ואם תרצו תצוו לעשות לאחרים כמו שתחפצו בין כתיבה בין חתימה.
7