ספר התרומה, פסקים קנ״זSefer HaTerumah, Psakim 157
א׳פסק דין תבשיל שנתן הישראל בו יין ונגע בו עכו"ם בתבשיל קודם שרתח. ומכאן התיר רבי' שלמה היין שישראל נותן בתבשיל אם נוגע בו עכו"ם קודם שהרתיח באש שמותר ורבי' יעקב קשה לו על פי' זה. דלשון כברייתה לא משמע ליה כפירושו. ועוד דאלונטית מיקרי שפיר בלא יין כדאמרי' פ"ק דחולין הלוקח יין לתוך אלונתית ולא קא' לעשות אלונתית. ומפרש הכי אלונטית כברייתה מותרת כתחלתו ברייתו שעושין אותו בלא יין משום שלא יתקיים דמסרא סרי. אבל בשעה שמושכין אותו מן החבית כדי לשתותו אז נותנין בו יין. והכי קא' אלונתית של עכו"ם שמשכוהו מן החבית כדי לשתותו אם רואהו ישראל בשעה שמשכוהו מן החבית דאז הוא כברייתו דתחלת עשייתו בלא יין מותר. ומ"מ ראיה להתיר יין של ישראל הנתון בתוך התבשיל ונגע בו העכו"ם. יש אומרים מדקאמר תני אלונתית של עכו"ם אסורה. פשיטא כיון שהיה יין של עכו"ם ונותן טעם במשקין פשיטא דאסור. אלא קמ"ל דאלונתית שלנו ביד עכו"ם מותר דהכי פריך ליה תלמודא ומשני גבי חומץ ויין מבושל וגם דיוק זה ק' על פי' רש"י דאלונתית כברייתו דהיינו שלנו ביד עכו"ם דמותר לא אצטריך. לפי דמדיוקא דרישא שמעת מינה. מיהו יש לומר שאין דיוק זה כלום והא קמ"ל דיש יין באלונתית. אבל ראיה להתיר התבשיל שנתערב בו יין ונגע בו עכו"ם מדתניא ומתוספתא אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחילתו יין. והא סיומא מפני שתחלתו יין של איסור לא איצטריך רק למידק. הא אם תחלתו יין של ישראל אינו אסור במגע עכו"ם כיון שנתערב במשקין אחרים.
1
ב׳אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו"ם ובא ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתייה וחכמים אוסרין. ואמר רב ואמרי לה רב זעירי הלכה כר"א בחותם אחד או במפתח. וכן פרק בתרא דקאמר תלמודא השתא דק"ל כר' אליעזר דלא חיישי לזיופא. מה שקשה מרב דאסור בחותם. ודין שולח יינו ביד עכו"ם בחותם אחד אפר' שלהי ר' ישמעאל בעזרת נוטה שמים לבדו. מפני מה אסרו שכר של עכו"ם. אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק מפני חתנות רב נחמן א' משום גלויא. ובאתריה דרב מוקמי בשותה בשכר כדאמר בפר' המפקיד מהאי רמי מהאי לא תרמי דאזיל מררא דכשותא וקלי לזיהריה. אבל חייא ברי דלקי גופיה לקי ומזיק לו עוד זיהרא דחויא. וכי תימא רב שתי ממיא דבי ארמאי מאי טעמא נהי דאגלויא לא קפדי אמנקיותא קפדי. א"כ בלא מררא דכשותא ליכא גלוי. וי"ל דחששת גלוי היינו באתרא דמצלו שמניחין המים להצטלל קודם שיתנום בשכר. ואם היה נופל שם עפר או פסולת באותו נקיות לא היו חוששין שרגיל להתיישב בשכר בחבית. רב פפא הוי מפקין ליה שכרא אבבא דחנוותא ושתי. רב אחא מייתו ליה לביתיה ושתי. תרוייהו סברי משום חתנות ורב אחא עביד הרחקה יתירה. וסתם יינן דאסור משום בנותיהן אפי' בבית ישראל אסור דאיכא טפי קרובי דעתא מבשכר. ודבש דשרי בבית של עכו"ם דלא חזינן דאסר ליה תלמודא משום דליכא קרובי דעתא אפי' כמו שכר.
2