ספר התרומה, פסקים רי״גSefer HaTerumah, Psakim 213
א׳סדר הנחת תפילין וסדר חליצתן
1
ב׳תחילה יניח תפילין של יד ואחר כך של ראש דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך. לשון טוטפות משמע שנים. ודריש פרק התכלת כשיהיו בין עיניך יהיו שנים שני תפילין עליך אם כן של יד תחלה. ומהאי טעמא קאמר התם כי כשיחלצם יסיר תחלה של ראש ואחר כך של יד יחלוץ. (עיין שם בתוס' ד"ה וקשרתם) והא דאמרינן פרק אמר להם הממונה אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות שמע מינ' מדר"ל עבורי דרעא אטוטפא אסיר היכי עביד מדרעא אטוטפא ופירש רש"י להעביר מלפניו של יד ולהניח תחלה של ראש אסור. וקשה לרבינו יעקב שאין זה מטעם אין מעבירין על המצות. אבל מטעם לטוטפות בין עיניך כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים כדאיתא פרק הקומץ. ורבינו אליהו היה מפרש דנפקא מינה לגבי הא דאמרינן חייב אדם למשמש תפיליו כל שעה וקאמר שימשמש תחלה בשל יד הסמוכה לו יותר משל ראש. גם על זה קשה אי שייך אין מעבירין על המצות בענין זה משום שהזרוע הוי סמוכה לו יותר מראשו. אם כן למה לי דרשא דכל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים דאין סברא לומר דאתא לעשה. ופירש רבינו חננאל בשם הגאון דקא מיירי כשחולצן ונותנ' בתיק יניח תחלה של ראש דאם יניח בתיק תחלה של יד ואחר כך של ראש עליהן אם כן כשיחפוץ להניחן ובראשו ימצא תחלה לפניו של ראש למעלה ויצטרך לו להעביר על המצוה ולהניח תחלה של יד שהם למטה ושל ראש שמצא למעלה יניח לבסוף משום דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים. ומיירי שהתיק זה צר ואין רחב אלא צריך להצניען זה על זה. ולהאי פירש דוחק לפרש מה שמסיים היכי עביד מדרעא אטוטפתא ויש דלא גריס ליה.
2
ג׳תפילין שבזרוע יניח ביד שמאל דכתיב והיה לאות על ידכה יש דריש פרק הקומץ רבה דיד סתמא משמע שמאל דכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואית דריש מדכתיב ידכה בה"א משמע יד כהה. ואית דריש דכתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואם מניחין ביד ימין אם כן יצטרך לקושרן שם ולהדקן שם ביד אחרת שהיא שמאל דבאותה יד עצמה שמונחין לא יוכל לעשות כן. ואם הוא אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו ואם שולט בשתי ידיו מניח בשמאל של כל אדם. וכל השולט וכותב בשמאל כל אדם ושאר כל מלאכות של כח וגבורה עושה בימין של כל אדם. זה הכלל לעולם יניח תפילין ביד תשש כח אע"פ שכותב באותה יד דהא יד כהה דריש. ועוד דפריך ואימא יד שבכח. ומשני מי כתיב חי"ת אלמא אחר תשוש כח אזלינן וגבי מומי כהן אמרינן השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. ומפרש מר סבר כחישות' אתחלתא בימין ומר סבר בריאותא אתחלתא דשמאל משמע דבתר כח וגבורה ובתר חלשות תליא מילתא ואע"ג שכותב ביד תשות כח אין בכך כלום והכי קאמר מה כתיבה בימין בסתם בני אדם אף קשירה כן אבל [לא] מיירי באדם זה.
3
ד׳משפט באיזה מקום ביד יניח תפילין ובאיזה מקום יניח תפילין בראש. תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת ידך. בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס ידך זו קבורת מנלן דת"ר על ידך זו גובה של יד או אינו אלא ידך ממש סמוך לאצבעות מה תפילין של ראש בגובה של ראש אף תפילין של יד בגובה של יד ר"א [או'] יהיה לך לאות ולא לאחרים לאות רבי יצחק או' ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב רב חייא בריה דרב אויא מכוין ומנח להו להדי ליבא. עתה יש שמניחין תפילין למטה מן הפרק שקורין קוד"א. ויש שמניחין תפילין בעצם שמן הכתף עד הפרק למעלה מן הקוד"א. והשיב רבינו יעקב על כרחי' מצותן הוי להניח למעלה מן הקורא סמוך לפרק דהא אמרי' פרק המוצא תפילין וקושרין בזרועו. וכן אמרינן פרק התכלת חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות תפילין בזרועותיהן אלמא מצות תפילין להניחם בעצם שקרוי זרוע. ואותו עצם שבין הכתף והפרק שקרוי קוד"א נקרא זרוע. דתנן במסכת אהלות רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת יד ששה בכל אצבע שני' בקנה. ב' במרפק אחד בזרוע וד' בכתף אלמא עצם הסמוך לכתף קרוי זרוע. וכן כתיב כתפי משכמה תפול ואזרועה מקנה תשבר. אבל העצם ארוך שמחובר למטה בפיס' יד אותו קרוי קנה וראש המחובר שקורין קוד"א אם כן אין מניחין בו תפילין אלמא בעצם שחושב לו סמוך לכתף שקורהו במסכת אהלות זרוע. ועוד שחושב הזרוע בתר המרפק שקורין קוד"א בלעז. דכתיב על אצילי ידיו מתרגמינן על כל מרפקי ידיו. ופרק האומר משקלי תנן האומר משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו על מרפקו. ובגמרא תניא עד האציל אלמ' מרפק ואציל הכל אחד ואציל הוא קוד"א ולא כפרש"י פרק ארבע מיתות גבי אוב וידעוני בין אצילי ידיו איישי"לא בלע"ז שזהו בית השחי ולא היא שיש הרבה מקומות קוראהו אציל והרבה מקומות אומר בית השחי אלמא שתי מקומות הן. ועוד פרק שני דזבחים (ל"ט) אמרינן לא יחגרו ביזע במקום שמזיעין. כדתניא הכהנים אין חוגרין את האבנט לא למטה ממתניה' ולא למעלה מאצילי ידיהם אלא כנגד אצילי ידיהם. ואי אצילי ידיהם היינו אשיי"לא אדרבה שם הוא מקום זיעה וגם אין שום אדם חוגר שם וגם דקאמר אין חוגרין למעלה מאצילי ידיהם ואי זהו בית השחי אם כן למעלה זהו בצואר. ואי חוגר שם פשיטא אלא אצילי ידיהם הוא הקוד"א וכנגדן חוגרין ואתי הכל שפיר וכן מוכח פרק האומר משקל' דהאי אציל וגם מרפק הכל אחד דתנן התם האומר משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפקו. ובגמרא תניא עד האציל ובפרק האומר משקלי נמי מוכח דמצות הנחת תפילין הוי בעצם ארוך שהוא למעלה מן הקוד"א דקא פריך ביד עד האציל. ורמינהי קדוש ידים עד הפרק פי' עד סוף פיסת יד ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בדאורייתא עד האציל קרוי יד. ופריך והא תנא דבי מנשה ידכה דתפילין זהו קבורת ומשני דאוריי' קבורת כולה פירוש למעלה מן האציל. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם עד האציל שהוא הקוד"א. וקדוש ידים הילכתא גמירי לה עד הפרק של פיסת יד אבל לא מצינן לפרש דאורייתא קבורת כולה למטה מן האציל שקורין קוד"א כיון דקאמר כולה היינו עד האציל עד הקוד"א. ומה הוא בנדרים עד האציל היינו הך. ובמסכת סופרים (פ"ג) נמי אמרי' גבי ס"ת לא יניח שני אציליו עליו ויקרא בו. משמע דאציל זה קוד"א ואינו בית השחי שאינו יכול לסמוך על הספר מבית השחי. כן המוציא בפיו ובמרפיקו זהו שתולה חפץ בזרועו במקום מרפק דהוא האציל. אי נמי נתן חפץ בכפל זרועו כנגד האציל שקורין קוד"א. וכן פרק המפלת (ל') תינוק במעי אמו מונח בפנק' ושני אציליו על שני ברכיו. וכן עלתה לו נשיכה בגביו ובין אצילי ידיו דפרק כל הנשבעין ופרק המוצא תפילין וכן שים בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך דגבי ירמיה הכל הוי קוד"א בלעז הרי לך דזרוע שמניח בו תפילין הוי עצם ארוך עליון שהוא מחובר לכתף. וראשו התחתון מחובר לפרק שקורין קוד"א בלעז שהרי מצות תפילין הוא כזרוע כדפרישית לעיל. והרי הזרוע מונה במסכת אהלות הכתף אחר הזרוע ממש וגם מונה תחילה מרפק שהוא קוד"א מדמרפק ואציל חד הוא כדמוכח במסכת ערכין פרק האומר משקלי ובתרגום של אצילי ידיו. והרי אציל קוד"א כדמוכח במסכת סופרים. ולא בית השחי וכדמוכח פרק שני דזבחים דלא יחגרו ביזע אלא כנגד אצילי ידיהם וגם מוכח פ' האומר משקל שקיבורת כולה דגבי תפילין הוא למעלה בין האציל כדפרי' לעיל. הילכך בעצם העליון יניח תפילין הוא הנקרא זרוע והוא יד דאורייתא וסמוך לפרק של האציל קצ' יניחם כי שם הוא קיבור'. בשר המכונס קרוי קיבורת כמו קיבורא דאהיני קיבורא דאיזלי ושם הוא כנגד הלב דכתיב ושמרתם את דברי אלה על לבבכם. ורב חייא מנח להו נגד ליבא. וכן במועד קטן (כ"ז) אמרינן הספד על הלב שנאמר שדים סופדים אלמא הוא למעלה. וכן זרוע בשלה של נזיר הוא עצם של נזיר העליון כדתנן פרק הזרוע (קל"ד) והלחיים בסופו. איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד הוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק של שלמים. פירוש כף של יד זהו עצם רחב של כתף. וברגל שוק היינו עצמות שיש מן הארכובה עד הקולית עד בוקה דאטמא רבי יהודה אומר מן הארכובה עד סובך הרגל סובך זהו הפרק שמחובר בו העצם שראשו העליון מחובר בקולית והוא פרק שני אחר ארכובה. והעצם שמן הארכובה עד פרק אחריו הוא שוק. אבל עצם ארוך תחתון שלמטה מן הארכובה לכולי עלמא אינו קרוי שוק. וכנגדו בזרוע הוא העליון כך פירש רש"י דסובך הוא פרק שני שאחר ארכובה המחובר בו העצם התחוב בקולית. אבל נראה למורי רבינו דסובך היינו פרק תחתון הסמוך לפרסת רגל סמך ליתד קביליי"א בלע"ז הנקראה אסתיירא דאמרי' בירושלמי דמצות חליצה ורבינו חננאל הביאו שם. וכן איתא התם מתני' קושרה למטה מן הארכובה כשרה למעלה מן הארכובה פסולה. והא תנן ורחצו בני אהרן את ידיהם ואת רגליהם. ותנינן ביד עד הפרק וברגל עד הסובך. וכן את אמר הכא פירו' עד הארכובה כשרה והלא הוא למעלה מן הרגל ומשני שנייה דכתיב מעל רגלו. אי הכי למעלה מן הארכובה נמי ומשני מעל ולא מעל דמעל. עד כאן לשונו. אלמא סובך דרגל הוא פרק הסמוך לארץ מדפריך אמאי למטה מן הארכובה.
4
ה׳משפט מקום הנחת תפילין
5
ו׳תנו רבנן לטוטפות בין עיניך זו גבה הראש או אינו אלא בין עיניך פירו' במצחו ועל גבות עיניו. נא' כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם. מה להלן בגובה ראש מקום שעושה קרחה אף כאן וכו'. ר' יהודה אומר אינו צריך אמרה תורה הנח תפילין ביד הנח תפילין בראש מה תפילין ביד מקום הראוי לטמא בנגע אחד אף תפילין בראש מקום הראוי לטמא בנגע אחד לאפוקי בין עיניך ממש דאיכא בשר ושיער לבן ואיכא נמי שיער צהוב ותנא דבי מנשה בין עיניך זהו קדקד. אמרי דבי ר' ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. נראה למורי רבינו שאין לפרש מקום המוח דוקא מניח תפילין ולא בשאר מקום אלא מתחילת השיער הסמוך לפדחת הוא מקום הראוי להניח תפילין והולך שעור מקום הנחה עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס אע"ג דלא קאמר עד מקום וכו' כאלו אמ' עד מקום דמי שהרי מקום שעושה קרחה הוא מתחילת שיער הראש הסמוך למצח. וגם הוא בטוב גובה הראש וגם מטמא בנגע אחד וגם יותר הוא בין עיניך בשיעור הסמוך לפדחת. ומקום שמוחו של תינוק רופס לא אתא למעוטי אלא משם ואילך לצד העורף שאינו גובה הראש וגם אינו קרוי בין עיניך והא דקאמר פרק המוצא תפילין (צ"ב) ופרק כל הצלמים מקום יש בראש להניח שתי תפילין היינו מתחילת השיער הסמוך למצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס. ובירושלמי דהמוצא תפילין משמע קצת כן דקאמר התם על מקום תפילין של ראש שערו לומר עד מקום גבוה של ראש מחזיק. וכמה הוא מחזיק מעתה שתי' נלפיניה מחול. פי' שרגילין להניח אותם במקום אחד. אמר רבי חגי מאן דבעי' מיתן יהיב. פירוש אף בחול אין צריך ליתנם כל שעה במקום אחד אלא פעמים במקום זה ופעמים במקום זה. אמר רבי זריקה אסבראי רב המנונא עד מקום שמוחו של תינוק רופס מדקאמר עד מקום גובה של ראש מחזיק משמע מתחילת הראש הסמוך למצח וגם לשון מחזיק משמע כן לפי' זה שמתחילת השיער הסמוך לפדחת הו' מקום הראוי להניח תפילין. אם כן נוכל ללמד שיעור רחב תפילין לפירוש הרב רבינו יצחק בר' אשר שפי' ביומא שהציץ היה על הראש במקום שיער. ולכך על כהן הדיוט כתיב מגבעות שהם גדולות ועל כהן גדול כתיב מצנפת שקטנה היא לפי שהציץ היה על השיער סמוך לפדחת. והא דכתיב והיה על מצח אהרן היינו למעלה מן המצח. ובפרק האומר בקדושין נמי אמרינן הקם להם בציץ שבין עיניך. והיינו כמו בין עיניך של תפילין שהם במקום שיער ולא קאמר כציץ שבמצחך כדכתיב קרא. ולפירוש זה דקדק מורי רבינו דאמרינן בריש ערכין (ג' ע"ב) ובפ' שני דזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ובפרק במה אשה אמר הציץ רחב שתי אצבעות והוא מונח במקום תפילין. ואם כן רוחב התפילין לכל הפחות יותר מאצבע שאם לא היו רחבות אלא אצבע אם כן יש מקום בראש להניח שלש תפילין מקום הציץ שתי אצבעות ועוד אצבע מקום ששערו נראה. ואמאי מכניסן זוג זוג ותו לא ועוד דמשמע דוקא שני תפילין ולא ג'. ואם נפרש דוקא יש מקום בראש להניח שני תפילין ולא יותר אפילו חצי אצבע. אם כן על כרחין רחבן של תפילין שתי אצבעות. ושעור זה היה נראה שערו להניח בו תפילין ושתי אצבעות כנגד הציץ. דאי אצבע וחצי רחבן של תפילין וכך היה שערו נראה הלא כנגד הציץ יש שתי אצבעות אם כן יש חצי אצבע יותר וכן כתוב בשימושא רבה מייתינן אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי.
6
ז׳משפט הברכות פרק הקומץ אמר תפילין מאימתי מברך עליהם אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה עד שעת קשירה מפרש רבינו יעקב דהך קשירה היינו שמהדקן בראשו ומיישבן בחוזק כמו שליא קשורה בו. וכן גבי יוסף הצדיק קשורה בו ככלב (סוטה ג') שאין זה קשירה אלא מחוברת דאי צריך להתיר קשר התפילין ולסותרו לגמרי בשעה שחלצן ולחזור ולעשות קשר חדש בשעה שמניחן כמו שהיה אומר רבינו אליהו הא תנן המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג. במה דברים אמורים בישנות אבל בחדשות אסור וקאמרינן בגמרא ישנות מקושרות חדשות שאינן מקושרות ואסור משום קשר קיימא. ואי עביד קשר בכל יום אם כן אינו של קיימא אז ישנות נמי ליתסרי וכן מפרש פרק קמא דחולין (ט' ע"א) אמר רב יהודה אמר רב ת"ח צריך שילמד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. ורב שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וציצית וברכת חתנים. ואידך דלא חשיב הני דלא שכיחן פי' כתב שחיטה ומילה שכיחן וצריך ללמדם. אבל קשר של תפילין וציצית לא שכיחי שצריכין להם לעולם. וכיון שעשויי' עומדים ימים רבים וכן ברכת חתנים לא שכיחי. אבל רש"י פי' הני שכיחן קשר של תפילין וציצית וברכת חתנים ואין צריך ללמדן ובקי הוא בהן מנעוריו. וקשה דהא שחיטה מצויה בכל יום. ועוד אף לרב יהודה צריך ללמדן מכל שכן כיון שמצויין והמניח תפילין על של יד שמניח תחילה יברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. וכשיניח אחרי כן של ראש יברך ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין לפי שהוא גמר מצוה ואם סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש יברך על של ראש שתים להניח תפילין ועל מצות תפילין אמר אביי פרק הקומץ לא סח מברך אחת. סח מברך שתים ומיירי על של ראש. דאי לא סח בינתיי' מברך על של ראש אח' על מצות תפילין אבל להניח כבר בירך על של יד ולא סח בינתיים אחרי כן. אבל סח בינתיים מברך שתים על של ראש להניח ועל מצות. ורבי יוחנן דאמר על של יד מברך להניח ועל של ראש על מצות מיירי בלא סח בינתיים כך פר"ת וה"ג של רב יהודאי ורב עמרם בר שישנא שמונה מאה בכל יום ואומר להניח ועל מצות. אבל רב אלפס ורש"י מפרשי מילתא דאביי הכי. לא סח בינתיים אז הוא מברך על של יד תחילה ואחרי כן יניח של ראש בלא ברכה. ואם סח אז יברך שתים כיצד על של יד להניח ועל של ראש על מצות וקשה לדבריהם מאי שנא דכי סח מברך על מצות טפי מדלא סח. ועוד דכי לא סח בטלה על מצות. ועוד דאם כן רבי יוחנן דאמר על של ראש יברך על מצות מיירי בדסח בינתיים וזה היה לו לפרש דקא מיירי בעשה עבירה וסח בינתיים דהסח בין תפילה לתפילה עבירה הויא וחוזר עליה מעורכי המלחמה וגם סוגיא דהקומץ אינה בפשיטות. ואדם שאין לו רק תפילין אחד או של יד גרידא או של ראש לחודיה יניחם ויברך עליהם שתי ברכות להניח ועל מצות דאינן מעכבות זו את זו. או אם יש לו שתיהן ואינו חפץ להניח רק אחת מהם הרשות בידו ויברך עליהם שתי ברכות. וכן איתא פרק התכלת (מ"ד) תפילין של יד אינה מעכבת של ראש. ושל ראש אינה מעכבת של יד. ובגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו שתים. אבל אם אין לו רק אחד מעכבת אמרו לו אמרת אמר להו לאו. כלומר חוזרני בי דמאן דאית ליה תרי מצוי חדא נמי לא עביד אלא חד בתמיה אלא לעולם אינן מעכבין ומעיקרא סבר גזרה שמא יפשע שמא לא יחזור לקנות שתיהן (עיין ש"א מ"א). ובירושלמי דפרק היה קורא וכן בפסיקתא רבי יוחנן בן זכאי לא הוו זיען תפילי מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא וכן היה נוהג רבי אליעזר תלמידו אחריו רבי יוחנן בסיתוא חזיק רישיה ולביש תרויהון ובקייטא לביש דאדרעא. ופריך ואינו אסור משום ערוה פירוש היאך לא זיען מיניה. א"ר חייא בר אבא אפקריסין הוה לביש מבפנים כד הוה אזיל מסחי כשהגיע אצל האוליירין הוה חולצן אמר תורמוסיה היה לובשן.
7
ח׳משפט אם מברך כשמסלק לתפילין דתנן פרק בא סימן (נדה נ"א ע"ב) יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. ומפרש בגמרא לאתויי תפילין ולבני מערב' דמברכי בת' דמסלקי תפיליהו לשמור חקיו לאתויי ריחני אומר רבינו יעקב דטעמא דאפילו למאן דמברכי לשמור חוקיו לאחר שחולצין תפילין מודו דאין מברכין כלום לאחר שמסיר טלית צציותיו מעליו דדוקא בפרשת תפילין כתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. ודרשינן פרק הקומץ ופרק המוצא תפילין ימים ולא לילות. ולכך בערב דוקא שחולצן משום לילה מברך לשמור חוקיו ולא שחולצן בחצי היום דמההוא קרא דרשינן איסור לילה ואמרינן נמי פרק הקומץ (ל"ו ע"ב) כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החקה מימים ולא לילות ולאו הבא מכלל עשה עשה והשמר דעשה עשה אבל בציצית לא כתיב קרא ושמרת החקה ואפילו למאן דפטר ציצית בלילה מדכתיב וראיתם אותו ולא מברכי כלל בערב לא לשמור חקיו דלא שייך האי קרא בציצית ולא ברכה אחרת שהרי אין איסור ללבוש ציצית בלילה דאפילו היה בה בציצית צמר ופשתים או תכלת בסדין שהוא כלאים ואינו מיוחד לכסות לילה אינו אסור ללובשו בלילה כיון שמותר בו ביום וכי קאמר פרק בא סימן לאתויי ריחני הוה מצי למימר לאתויי ציצית ושאר מצות וכן איתא בירושלמי פרק היה קורא על בני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפילייהו לשמור חקיו הא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר אבל למאן דאמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לאו היינו ממש כפירושו. אמנם על תפילין נמי לדידן אין מברכין כלום כשמסלקן אפילו חולצן לערב דהא קיימא לן לילה זמן תפילין וכמאן דאמר ושמרת החקה מימים ימימה בחקת הפסח הכתוב מדבר ולא בחקת תפילין ולמאן דאמר בלילה אסור קאמר רבי אליעזר ואם לשמרן מותר דאמרינן התם (שם) רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילי ואמינא ליה לשמרן קא בעי להו מר. אמר ליה אין וחזיתיה לדעתיה דלאו לשמרן קא בעי (עיין טעם המלך ה' ת' פ"א) אלא קסבר הלכה לילה הוי שפיר זמן תפילין ואין מורין כן משום שמא יישן בהן. ואסור לישן בהם (שבת מ"ט ע"א) פן יפיח בהן אלמא לילה לאו זמן תפילין ואפילו ערב שבת עם חשכה כשחולצן לא מברך כלום דשבתות דפטורין לא מקרא דושמרת את החקה מימים הוי כדאמ' רבי יוסי הגלילי פרק הקומץ ופרק המוצא תפילין מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט. ובירושלמי דפרק היה קורא אית דריש הכי. מכל מקום ההיא דרשא אינה עיקר שהרי הוא למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין אבל לדידן דסברינן לילה הוי שפיר זמן תפילין ממעטי שבתות וי"ט פרק הקומץ במסקנא הוי מלך לאות פי' לך לאו' והיכירא יהיו תפילין עליך להראות שאתה מקבל עליך עול מצות של הקב"ה דפריך אי קסבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין פירוש דא"כ בחקת הפסח מדבר ואי סבר לילה לאו מצות תפילין פירוש דבחקת תפילין מדבר א"כ שבת נמי לאו זמן תפילין דנידרוש מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ומשני לעולם לילה הוי שפיר זמן תפילין אבל שבתות נמעוט מלך לאות. ואנן דקים לן לילה הוי זמן תפילין נהי אם ירצה לא יחלוץ מיד שיהא לילה מ"מ לכתחלה אסור להניחם כשהוא לילה והא דתניא פרק המוצא תפילין (שם) הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח וקאמ' דקא סבר לילה זמן תפילין הא דקאמר רצה מניח הוי פירוש רצה אין חולץ. אבל לכתחילה לא יניח תדע דאמר פרק הקומץ (שם) היה הוא משכי' לצאת בדרך ומתיירא שמא יאבדו מניח' וכשידע שהגיע זמנן ממשמ' בה' ומברך ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה. רבי אליעזר אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה ומודים חכמים לרבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא ושקעה החמה שוב אינו חוזר ומניחן וכן הוא הגירסא כדפרי' אלמא חכמים ורבי יעקב דסברי לילה זמן תפילין מדקשרו עד זמן שינה מודו לתנא קמא דאין הוא מניחן משהוא לילה לכתחילה דלא מצינן למימר דשפיר סברי לילה לאו זמן תפילין ולכך לא יניחם בלילה ויעבור עשה אבל מותר לשהותן בראשו בלילה אם הניחן מבעוד יום אין זה סברא דכיון דאיכא איסורא דאורייתא להניחן בלילה ועובר בעשה והוא הדין אם לא יחלץ מראשו. ותו דרבה בר רב הונא (עיין מרדכי בהלכה ט' ובישועות יעקב כ"ט ס"ק ג'. עיין ש"א סי' מ"א ובס' י"ז ה' תפילין סי' ל"א ס"ק א' ובס' מפרשי הים ובס' מלא הרועים אות ב' וברשב"א ז"ל קע"ט ועיין ברא"ש ה' קטנות סי' מ"א) הוה מצלי להו באורתא ופריך והא אמר רבה בר רב הונא ספק חשכה לא חולץ ולא מניח ודאי חשכה חולץ אלמא לאו זמן תפילין בלילה ומשני הא בע"ש (ל"ו ע"ב) איתמר משמע דלמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין אתי ליה שפיר דודאי חשיכה חולץ ומסתמא אפילו מן התורה מיהו מדקאמרי' ספק חשיכה לא חולץ משמע דמן התורה אין צריך לחולצן אם לא תאמר דהוה מצינן למימר וליטעמיך אמאי ספק חשכה אינו חולץ מכל מקום קאמר ודאי חשכה חולץ ולא שרי עד שתכלה רגל מן השוק וזמן שינה אם כן ר' יעקב וחכמים דשרו סברי לילה זמן תפילין ומודים דאם חלצן אין מניחן אחר שקיעת החמה. והאי שקיעת החמה דאסור להניחן מדרבנן למאן דאמר לילה זמן תפילין או אף מדאורייתא למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין ועובר בעשה היינו ספק לילה סמוך ליציאת הכוכבים דהא מימים ממעטינן ולא לילות דהא קאמר ספק חשכה ספק אינו חשיכה לא חולץ ולא מניח היינו ודאי לילה כמו ספק חשכה ספק אין חשכה מעשרין את הדמאי בפרק במה מדליקין (ל"ד) דהיינו ספק לילה סמוך לצאת הכוכבים אם כן הא דקתני עד מתי מניחם עד שתשקע החמה הוי כמו משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דשילהי במה מדליקין דהיינו סוף שקיעת החמה כמו שמפ' רבינו יעקב מדקאמר התם משקיעת חמה עד צאת הכוכבים תלת ריבעי מילא או תרי ריבעי מילא. וקשה לו דפ' מי שהיה טמא (צ"ד ע"א) קאמר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ומפרש דההוא הוי מן תחילת שקיעת חמה שמתחלת החמה ליכנס ברקיע וכן מפרש מו' רבינו ההיא דאיזהו מקומן דם נפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום זבחכם היינו תחלת שקיעת ארבע מילין קודם צאת הכוכבים דאי סוף שקיעה כמו ההוא דבמה מדליקין שהוא ספק לילה בלא קרא דביום זבחכם נמי דאי זורק הדם בלילה הא כתיב ביום צותו ואי משהי עד למחר הרי הוא נפסל בעמוד השחר כמו אימורים דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר וה"ה קטורת ולבונה ודם ואי מעלהו ומלינו בראש המזבח אם לא הורידו פשיטא דלמחר כש' לזרו' כדתנן (זבחים פ"ד ע"א) הלן היוצא אם עלו לא ירדו אפילו עלה לאחר שנפסל בשקיעת החמה כל שכן אם העלהו מבעוד יום בכשרות שלמחר יזרוק אם לא הורידו ובהכי מיירי פרק תמיד נשחט גבי חטאת העוף מעלה ומלינה בראשו של מזבח ואם למחר הורידו לאחר עמוד השחר בהא הוי פלוגתא דאמוראי פרק המזבח מקדש אם לינה מועלת בראשו של מזבח היכא שהיה על המזבח בעמוד השחר ואחר כך הורידו אם פסול אם לאו לכך מפרש ובאימורי דדם נפסל בשקיעת החמה היינו תחילת שקיעת החמה ארבע מילין קדם צאת הכוכבים ונפיק מביום זבחכם וראיה לדבר דבפרק מי שהיה טמא קרי ליה דרך רחוקה ואינו חושב אותן ארבע מילין שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים לפי שאינו זמן שחיטת פסח לפי שהדם נפסל משם ואילך אבל שקיעת החמה דגבי תפילין היינו סוף שקיעה סמוך לצאת הכוכבים דהא לא ממעטינן מימים אלא לילה וכן כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית הוי סוף שקיעה כמו ההוא דפרק במה מדליקין וכן רגילין העולם להתענות עד צאת הכוכבים.
8
ט׳וזמן הנחתן שחרית אמרינן פרק קמא דברכות (ט' ע"ב) אחרים אומרין משיראה אדם חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו ואמר אביי התם לתפילה כאחרים זהו זמן הנחת תפילין שחרית למאן דאמר לילה לאו זמן הנחת תפילין והוא הדין לדידן דלילה זמן הנחת תפילין שלכתחילה לא יניחן פן ישן בה' הנה ק"ל דבשבתות ובי"ט אינו מניח תפילין מ"מ בחול המועד מניח פרק אלו מגלחין (י"ט ע"א).
9
י׳תנו רבנן אדם כותב לו תפילין במועד לעצמו ולאחרים בטובה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר מערי' אדם ומוכר את שלו וכותב תפילין לעצמו רבי יוסי אומר כותב הוא כדרכו כדי פרנסתו אלמא מדשרו רבי מאיר ור' יהודה לכתוב לעצמו במועד אם אינו מניחן למה מותר לכתוב לעצמו שאין זה לצורך פרנסתו. אמנם אין זה ראיה שהרי ר"מ ורבי יהודה לטעמייהו דסברי אפילו שבת הוי זמן תפילין דתניא פ"ב דערובין המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בד"א בישנות אבל בחדשות אסור. ומוכח התם מדקתני אשה אלמא תפילין לא הוי זמן גרמא אלמא בין שבת בין לילה הוי זמן תפילין אבל אנן דקיימא לן יום טוב ושבת לא הוי זמן תפילין אם כן אף חול המועד לאו זמן תפילין אבל יש ראיה מירושלמי דפרק אלו מגלחין ההוא גברא דאבדו לו תפיליו אתא לקמיה דרב חננאל שלחה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה הב לי דידך וכתיב אחרים לעצמך אמר ליה רב איזיל כתוב לי מתנית' פליגא על רב כותב אדם תפילין לעצמו הא לאחר לא פתר לה בכותב להניח. ומסתמא רבה בר בר חנה ורב ס"ל כהלכתא דשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין ואפילו הכי שרו לכתוב תפילין בח"ה בלא צורך פרנסתו אם כן יניח תפילין בח"ה (עיין מרדכי בלק"ט וישועות יעקב סי' כ"ט ס"ק ג' יש"א סי' מ"א ובס' הנ"ל ה"ת כ"ו ל"א ס"ק א' ובספרי מפרשים ובס' מלא הרועים אות ח"ו ברא"ש ה' קטנות סמ"ג ובת' הרשב"א ז"ל קע"ט). וכל זמן שמניחן אפי' ק' פעמים ביום יברך עליהם בכל פעם ואפילו כשהן מונחין עליו וממשמש בהן לפרקים חייב לברך בכל פעם ופעם כדאמרי' פרק לולב הגזול וערבה (מ"ו ע"ב) חזינא ליה לרבא דכל אימת דמנח תפילי מברך. רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי מברכי. והיינו טעמא לפי שמצוה למשמש בהן תדיר כדאמרינן ביומא (ג' ע"ב) ובהקומץ חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמי' שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה. פס"ק.
10
י״אהשתא עד משפט הבתים פירשתי בדרך קצרה והפסקים במקומות מקומות.
11
י״בומשפט עור הבתים מבהמה או חיה טהורה ועבוד לשמן כדתניא גבי צפן זהב או עור בהמה טמאה פסולות אלא מעור בהמה טהורה ועד שיעבדם לשמן. ויכול לעשותן מקלף הדק שכותבין בו וקרוי שפיר עור כדתניא יכתבם בד' עורות והרצועות יכול לעשותן מן עור עב וחזק אם ירצה אע"פ שהבתים מקלף דק דהא אין קושרין אותן אלא במינן היינו לאפוקי משי ולשונות של ארגמן ומותר לעשות הבתים והפרשיות מעור שליל דשפיר מקרי עור דלא גרע מעו' של עוף טהור שבו כותבין תפילין כדאיתא פרק שמנה שרצים אף ע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר ומני להו בהדי אלו שעורותיהן כבשרן מכל מקום מותר עור שליל וי"א שיותר נכון והגון לפי שלא היה בו עביר' של תשמיש.
12
י״גאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני עושה בבית החצון מקמט העור שי"ן מימין הקורא יעשנה מארבעה רישי דהיינו כמין שני יודי"ן בתוכה כז"ה ולצד שמאל יעשה כמו כן שי"ן מקמט העור מבחוץ מתלת' רישי דהיינו כמין יו"ד אחת בתוכה כז"ה וצריך שיגיע חריץ למקום התפר שהקמטים חיצונים של שי"ן יהיו ארוכין עד למטה מקום התפירה אבל קמטים פנימיים אין צריכין להיות ארוכין כל כך דכל שכן אם קצרים הן דנראה יותר שי"ן ממש. ורש"י מ"כ פירש אותו לענין גוף הבתים שיעשה חרצן והבדלתן עד למטה למקום התפיר' כלומר לבית מושבן. ולא מיירי בקמט של שי"ן. וגבי בתים נמי אמרינן ואין חריצן ניכר פסולות. אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני פירש רש"י לאחר שהכניס את כל האגרות בתוך הבתים כבר הניח עור של בית רביעי ארוך וכופל אותו למטה לכסות פאת הבתים וזהו בית מושבו של בתים ולכך קורהו תיתורא לשון גשר ותופרו עם עור הבתים ומעברתא היינו מאותו עור הנכפל למטה עושה בליטה כפולה חוץ לבתים שמכניס בתוכה הרצועות ומושכות אילך ואילך ועוברת. ויש שקוצצין עור הבתים מכל צד למטה ומביאין עור אחר וקודרין בו בראשו כמין ארובה ומושכין בה ראשי הבתים עד סופן ועתה מהודקים הבתים יחד ראש השני מאותו עור כופל למטה לכסות את פאת הבתים והוא תיתורא ועושה ממנו בליטה כפולה להעביר בתוכו הרצועה והיא מעברתה. ורב אלפס פירש תיתורא שרגילין לתת עור על הבית של זרוע מצד זה לצד זה.
13
י״דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רבא בתפרן ובאלכסונן עור שלמטה שזהו התיתורא התפור לעור הבתים צריכה אותה תפירה להיות מרובעת. וכי נמי יהיה זויות צריכה שלא יהא ארכה יתר על רחבה אלא ברבוע שיהא בה שיעור כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא. וגם העור למטה מקום מושב הבתים צריך להיות רבוע ולכך מקצרין עור הבליטה הנכפל שלא יהא רחב כמו עור התיתורא כדי שיהא ניכר בטוב רבוע התיתורא וגם גוף הבתים בראשן את ארבעתן יחד צריכין שיהיו מרובעות כדאיתא בשימושא רבה מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי אבל כל בית לבדו אינו צריך להיות מרובע. אבל בגובה הבתים אין קפידא וכן תפילין של יד יש כל דין זה צריך רבוע בין בתפירה בין בעור למטה בין בראש הבית והתפירה תהיה מגידי עור בהמה טהורה. וכתב בשימושא רבה ותריסר תפירי ליהוי בה. ואי איכא עשרה כשר. דכי שקלת מלכא ושמשא פי' יהודה ולוי אייתר עשרה. ואי טפי שפיר דמי דכי מוספת מנשה ואפרים הוו י"ד בר מדנפיק ועייל. פי' בשלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יתפור עור הבתים לעור שלמטה שהוא התיתורא והיינו דאמרינן פרק הקומץ ושוין שנותן חוט המשיחה בין כל אחת ואחת. ואם נפסקה התפירה בשלשה מקומות אין תקנה לחזור ולקושרה אלא יהא צריך תפירה חדשה אחרת כדאיתא בירושלמי פרק קמא דמגילה ושעור אורך הרצועות אמרי' פרק הקומץ עד אצבע צרדה. מר מחוי כפוף מאצבע עד אמה היינו חוץ לקשר בשל ראש. ומר מחוי פשוט מגודל עד אמה. אבל בילמדנו משמע דשעור זה בתפילין של יד אבל בתפילין של ראש יש שיעור אחר. וכן נמי פירש רב אלפס וכן כתב בשימושא רבה אורכה דרצועה דרישא דימינא עד טיבורא. ולחזיא משמאלא. ובדרעא עד אצבע צרדה ויהיו משלשין בתלת זמנין. והילכך רצוע' של יד ארוכה מן הקיבורת עד אצבע אמה ויכרוך שלשה פעמים הרצועה סביב אצבעו. ורצועות של ראש ארוכות של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. ורוחבן כאורך השעורה. ואם נפסקה הרצועה אין תקנה לא לתופרה ולא לקושר' וצריך שיהיו הרצועות הפוכות כדאמרינן ונוייהן לבר. וקשר של תפילין הלכה למשה מסיני זהו שם שדי שי"ן בקמט הבית החיצון מזה ומזה. ואות דלי"ת בקשר של ראש. ואות יו"ד היא בשל יד חוץ לקשר רצועה קטנה מאד כפופה כמין יוד. ויניח תחילה תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כשיהיו בין עיניך יהיו שתים. וכשחולצן תחילה יחלוץ של ראש ואח"כ של יד. ובתיק אם הוא צר ישים תחילה של ראש ואחר כך של יד לפי שכשירצ' להניחן וימצא תחילה של יד לפניו ולא יעביר על המצות ויניח תפילין ביד שמאל דכתיב ידכה בה"י יד כהה. ועוד כתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשיר' בימין. ואם שולט בשתי ידיו יניח בשמאל של כל אדם.
14
ט״וובאיזה עצם יניח תנא דבי מנשה ידך זהו קיבורת. פי' בשר המכונס כמו קיברא דאהינו. ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב. ובפרק המוצא תפילין ובפרק התכלת אמרינן תפילין בזרוע ובמסכת אהלות מונה הזרוע העצם המחובר לכתף וראשו השני מחובר למרפק שהוא קרוי קודא. וכן האומר משקלי דאורייתא בתפילין קיבורת כולה בנדרי' עד האציל דהיינו מרפק משמע נמי קיבורת זה בעצם שהיא למעלה מן הקוד"א סמוך לא בבשר המכונס שם והוא כנגד הלב. ותפילין של ראש בגובה של ראש מקום שמוחו של תינוק רופס. ונר' דמתחילת השיער הסמוך למצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס הוי מקום לתפילין ויש מקום הראוי להניח שם שני תפילין דהיינו במקום שעושה קרחה וראוי לטמא בנגע אחד והוי שפיר בגובה של ראש. והקשר יהדק בראש למעלה בעורף ולא למטה במרפקת. ויש להוכיח שרוחב הבתים שתי אצבעות כמו שפירשתי למעלה. וכן איתא בשימוש' רבה מייתי אעא טבא תרי אצבעי על תרי אצבעי. ומאימתי מברך עליהן משעת הנחתן עד שעת קשירתן האי קשירתן היינו הדוקייהו בראש כמו שליא קשורה בו. והוי שפיר עובר לעשייתן דאין לומר בכל פעם שיניחם בראשו יקשרם. וכשיסירם יתיר הקשר דאם כן במוצא תפילין בשבת מאי שנא דשרי ללבוש ישנות ואסר חדשות משום קשר קיימא. וכשמניחן מברך על של יד להניח תפילין ועל של ראש שמניח אחרי כן מבר' על מצות תפילין.
15
ט״זואם סח בין תפילה לתפילה יברך על של ראש שתים להניח תפילין ועל מצות. כך פירשו ה"ג ורב יהודאי גאון ורב עמרם ור' יעקב ואם אינו מניח לו רק תפילין של יד לבדן או של ראש לבדן שהרי אין מעכבין זה את זה יברך שתי ברכות על אותו שיניח. וכשיחלצם לא יברך לשמור חקיו ולא שום דבר ואפילו אם יחלצם סמוך לחשכה. דהא סבירא לן לילה זמן תפילין אם כן ושמרת החקה הזאת למעדה מימים ימימה בחקת הפסח מדבר ולא בחקת תפילין ואפילו חולצן ערב שבת בערב לא יברך שום דבר דמוהיו לך אמעיטו שבתות ואע"ג דקיימא לן לילה זמן תפילין מדרבנן אסור להניחן משחשכ' פן יישן בהם והוי היסח דעת או פן יפיח בהן כדאמרינן פרק הקומץ ומודים חכמים ורבינו יעקב שאם חלצן סמוך לחשכה שאינו מניחן.
16
י״זוזמן הנחתן שחרית לכתחילה. אמר אביי לתפילה כאחרי' משיכיר אדם את חבירו ברחוק ד' אמות כדאיתא פרק קמא דברכות. ובחול המועד של פסח ושל סוכות יניח תפילין ואין ראיה ממתניתין דכותב אדם תפילין במועד דהא ר' מאיר ור' יהודה דתנן התם סברי דאפילו בשבת מניח תפילין כדאיתא פרק המוצא תפילין אבל יש ראיה מעובדא דירושלמי. וצריך שימשמש בהן לפרקים כשמונחין עליו כדי שלא יסיח דעתו מהן ק"ו מציץ דאמרה תורה והיה על מצחו תמיד. ובפרק לולב וערבה רבנן דבי רב אשי כל אימת דהוו ממשמשי הוו מברכי. סליק הפסק.
17
י״חאמר רבי ינאי (שבת מ"ט ע"א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים פירוש שיהא זהיר שלא ישן בהן כשבא לו צורך הפחה זהיר לחלצן עד שיכלה הריח ושילהי לולב הגזול קטן היודע להניח תפילין אביו קונה לו תפילין היינו כי מכיר בו שהוא זהיר מדבר זה. ובפ' מי שמתו (כ"ד ע"א) אמרינן הלכתא תפילין תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואפילו אשתו עמו והא תניא רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו ומשני דקא מפיק ליה למורשא דכובע לבר ובפרק בא לו (ס"ט ע"א) גבי בגדי כהונה וכן במסכת תמיד מניחן תחת מראשותיהן שלא כנגד ראשיהן שמע מינה תפילין מן הצד הוו שריין ולא חיישינן דלמא מגנדר עלייהו ולא כמו שפירש רש"י פרק בא לו ולא חיישינן להפחה דבמסכת תמיד (כ"ז) מסיק למילתא דלא חיישינן דילמא מגנדר. אמרינן פרק מי שמת אמר ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס ורבי חנינא אמר מניחן על שולחנו וכן הדור לו עד אימתי אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. אמר רבי חנינא אני ראיתי רבי שתלה תפיליו ופריך והיו חייך תלואים זה התולה תפיליו. ומסיק ר' בכיסתא תלא. אי הכי מאי למימרא מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן.
18
י״טואיבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפיליו בבית הכסא קבוע להשתין מים מי חיישינן שמא יפנה. שיילוה לרבא ואמר להו אסור חיישינן שמא יפנה שמע מיניה בית הכסא שאינו קבוע שרי בו להשתין מים בתפילין בראשו ובזרוע וכל שכן בחצרות ובשדות כשהוא בדרך אבל מונחים בידו אסור כדתניא התם לא יאחוז אדם בידו תפילין וספר תורה בזרועו ויתפלל וכן לא ישתין בהן מים ותניא התם לעיל הנכנס לבית הכסא לפנו' חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים דברי ב"ש וב"ה אומר אוחזן בידו ור' עקיבא אומר אוחזן בבגדו בידו אבל בבגדו גרידא לא סגי דלמא משתלי ונפלי וגם לא סגי בידו לחוד משום דהוי מנהג בזיון בשעה שנפנה וברייתא דאסר להשתין מים כשהן בידו משני התם דאתיא כב"ה ומשום נצוצות אבל בחיקו אם חגור חגור' או בבגדו בידו פשיטא דשרי בין להשתין בין לפנות דהא ליכא למיחש משום נצוצות. א"ר מיישא בר בריה דריב"ל משמי' דריב"ל גוללן כמו ספר תורה ואוחזן בידו כנגד לבו. אמר רב נחמן ובלבד שלא יצא רצועה מתחת ידו טפח והיינו דוקא כשהוא בשדו' שירא להניח תפיליו שם מפני עוברי דרכים ומפני העורבים כדמפרש התם. אבל אם הוא בבית הכסא בביתו לא יהיו עליו כיון שיכול להניחן במקום המשתמר.
19
כ׳תניא בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או יניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא אמרן אלא כלי שאין כליין אבל כלי שיש בו כליין אפי' עשרה מנא כחד מנא דמי אמר רבא גלימא אקומטרא. פי' ארגז ככלי בתוך כלי דמי. וגבי ספר תורה אמר רבי יהושע בן לוי התם צריך מחיצה עשר' להפסיק התם ובפ' נגמר הדין (עיין ת' ברית אברהם ת' ז' ות' מנחם עזרי' ל"ט ות' רע"א סי"ט ומפרשי ים ות' רשב"א התקע"ט ומלא הרועים אות ה') (סנהדרין מ"ח) אמר רב חסדא האי סודרא דאזמני' למיצר ביה תפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה פשיטי אבל צר ביה ולא אזמניה או אזמניה ולא צר ביה שרי למצר ביה פשיטי לרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא. וכן הלכה לגבי אביי דפליג דאמר הזמנה מילתא היא אבל צר ביה תפילי ולא אזמניה לכך לכ"ע שרי למיצר ביה פשיטי אמר בירוש' דברכות פרק היה קורא וכן בפסיקת' א"ר ינאי תפילין צריכי' גוף נקי כאלישע בעל כנפי' מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאי' הוה עובדא בחד גברא דהוה טעין ממוני' בערובת' אשכ' חד גברא מצלי ותפילי על רישי' א' ליה לי לפקיד ממוניה אלא הדין דנטר מצותא דבריין אפקדי' גבי' לאפוקי שבת' כפר בי' א' לא לך הימני' אלא להך שמא דקודם דהוא על רישיך משמע דהכי פיר' מפני מה לא החזיקו בהן פירוש להחזיקן בכשרים וחסידים ונאמנים מפני הרמאים שנראים כפנחס ומעשיהם לא טובים ולא צנועים אמר רבי יוחנן (ברכות י"ד ע"ב) כל הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין וקורא קריאת שמע וזהו מלכות שמים שלמה. אמר ריש לקיש (מנחות מ"ד) כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו.
20
כ״אמניין שיטין של ראש על פי הקבלה ארבע שיטין בכל פרשה ופרשה אף על פי שאין עיכובא אם שינה מדאמרינן פרק הקומץ מי שיש לו שני תפילין של ראש ואין לו תפילין של יד נותן עור על אחד מהן לכסות הבדלת הבתים וכשרין לשל יד. ואלה ראשי שיטין כמו שנהגו בשל יד שבע. פרשה ראשונה. א וידבר ב היום ג יוצאים ד לתת ה החג ו ההוא ז תורת. פרשה שנייה. והיה א רחם ב בשה ג לאמר ד כי הקשה ה בהמת ו לאות ז פרשה שלישית א שמע ב את ג והיו ד לבבך ה ובלכתך ו ידך ז מזוזות. פרשת רביעית והיה א ובכל ב ואכלת ג ה' בכם ד אשר ה' ה בין עיניכם ו ביתך ובשעריך ז. ראשי השיטין של ראש. פרשה ראשונה. וידבר א מזה ב הזאת ג זהיר. פרשה שנייה א והיה ב וכל פטר חמור ג ה' ממצרים מבית עבדים ד וכל פטר רחם הזכרים. פר' שלישית שמע א נפשך ב לבניך ג על ד. פרשה רביעית א והיה ב עשב ג לא תתן ד את בניכם.
21
כ״בכתוב בשימושא רבא ורב אלפס הביאו כן אמר רבא אלפא ביתא דתגי אתה מוצא בתפילין. ח"ץ ו"ס ש"י ל"מ ע"ת זה פרשת קדש. בפ"ר הז"ם א"ך דק"ח כ"ה. זהו פרשת והיה כי יביאך שעטנ"ז ג"ץ דשמע והיה אם שמע וזהו פירושו ח"ץ של חמץ ד תגי ץ' ה תגי ו"ס דהיבוסי ג"ג תגי שי"ן דאשר ה תגי י דלה' ג תגי למ"ע מן למען ד"ד תגי תי"ו דתורת ג תגי ב של יביאך ופ"ר של פטר ג"ג תגי הז"ם דהזכרים ג"ג תגי א"ך דישאלך ד תגי ד דיד ק דהקשה ח דלשלחנו כ"ה דידכה ג"ג תגי ש"ע דשמע ט"ט דלטוטפות נ דנפשך ז דמזוזות ג דדגנך צ דדארץ ג"ג תגי. אמר רבא כל תפילי דלא בדיקי בהני אתוותא פסילי עכ"ל. ומיהו בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה וכמו כן כתוב שם אי כתבינהו אגויל שפיר דמי והא ליתא דפרי' פ' המוצא יין תפילין אגויל מי כתבינן. והני זיונים המפורשים כאן היינו תגים גדולים. אבל תגים קטנים כל מקום שאלו האותיות שעטנ"ז ג"ץ יש צריכות זיונים כדאיתא פ' הקומץ.
22
כ״גהכותב תפילין יעתיק ממקום מדוייק מחסרות ויתירות בכל היכולת כי אפי' קוצו של יוד מעכב כדאיתא פ' הקומץ ומתוך תלמוד שלנו יש ללמוד דלטוטפות אין בכל השלשה וי"ו אחר הפ"א כמו שפירשתי בריש סדר התפילין הזה. ומזוזות יש ללמוד שיש וי"ו באחרונה לפני התי"ו זות מלא מדאמר פ' הקומץ (ל"ד ע"א) מזוזות שומע אני שתים כשכתוב מזוזות בפר' שנייה הוי רבוי אחר רבוי ולא בא אלא למעט ד"ר ישמעאל אלמא מזוזות משמע שתים א"כ יש וי"ו לפני תי"ו ולכך משמע לשון רבי' דמדקרי' לשון רבים לא קאמר דהא ריש סנהדרין אי' ליה לר' ישמעאל יש אם למסור' גבי לטוטפות וכל פטר חמור חסר וי"ו במסורת ובחלומות דבר הדיא פ' הרואה (נ"ו ע"א) א"ל רבא וי"ו דפטר חמור גהייט מתפילך בדקיה ואשכחי' דגהייט ופירש רש"י שכתבו הסופר מלא ונמחק הוי"ו גהייט פירושו מחוק. ובהלכות גדולות דרב יהודאי כתוב גבי גט אי אית ביה גחטא או מחקא היינו נמי מענין מחק או העברת קולמוס על התיבה. ויהרוג יש ספרים שהוא מלא בוי"ו אחר הרי"ש אבל נראה שהוא חסר מדאמרי' בהקומץ ההוא דאפסיקא ליה וי"ו דויהרוג בניקבה זהו שבתחילת התיבה. אתא לקמיה דרבי זירא אמר ליה אייתי לי ינוקא דלא חכים ולא טפש אי הוא קרי ויהרוג שפיר ואי לא ויהרג הוא ופסול. ואי כתוב מלא אם כן היה לו לומר ואי לא פסול ולא יותר. ולמה הזכיר ויהרג הוא כיון שאין זה תיבה. וכן מוכח נמי במסורת הספרים ארבע מלאין בלשון הריגה. וכל שריה אהרוג בעמוס. עת להרוג. כי נמכרנו אני ועמי להשמיד ולהרוג והרוג בשונאיהם וזה ויהרג לא קחשיב שמע מינה חסר הוא.
23
כ״דוצריך לדקדק בעשיית גוף האותיות א באלפא ביתא של רבי עקיבא כתוב מפני מה יו"ד של אלף זוקף למעלה מצדו מפני שמעיד בו וצופה להקב"ה שהוא אמת. משמע שעשוי קצת כעין יו"ד וגם צריך שלא יהא נמשך ושפל לצד מטה אלא זוקף כלפי מעלה. ב צרי' שיהא לה תג קטן למעלה בצד שמאל דאמרי' בחגיגה ירושלמי ובב"ר למה מתחלת תורה בבי"ת מה בי"ת יש לה שני עוקצין אחת למעלה ואחת מאחוריו אומר לבי"ת מי בראך ומראה להם בעוקצו שלמעלה זה שלמעלה בראני ומה שמו פירש לפי שהבי"ת סמוכה לאלף בסדר אלף בי"ת והוא אחד. ג אמרינן בהבונה לא יעשה גמלין צדי"ן לפי שיש ב' רגלים לגימ"ל למטה ואם היתה הפוכה דומה לצד"י פשוטה לכך קאמר שלא יעשנה שתהא נראית צד"י אם היתה הפוכה כגון לעשות ראש עליון של גימ"ל דק דק וראש תחתון עב כז"ה דאז נראית צד"י אם היתה הפוכה. וכן צד"י לא יעשה לה ראש עליון דק וראש תחתון עב שאם היתה הפוכה נראי' גימ"ל אך יש שינוי שזה יש בליטה לצד ימין וזה לצד שמאל אי נמי קאמר שרגל שמאל של גימ"ל ימשך ביותר ולא למשכו למטה עד שיהא ראשו תחתון שוה לראש השני כמו שני ראשי' עליונים של צד"י. וכן רגלו ימין של צד"י לא ימשך ביותר כנגד חבירו כעי' שני רגלי הגימ"ל ולא /אלא/ ימשוך אותו לצד מעלה עד שיהא שוה לראש רגל השני. והא דקאמר התם לא יכתוב לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן לא מפני שדומות זו לזו קאמר אלא משמיענו אעפ"י שרבי חייא קורין לאלפין עיינין וקא משמע לן אף ע"פ שמחליפין קריאתן אין מחליפי' כתיבתן. ה אית לה תג למעלה בצד שמא' דאמרי' בהקומץ מאי טעמא אית ליה לאות ה"י תגא אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמוני וכן פירש רש"י התם תג קטן יש לאות ה"י בסוף גגה למעלה. ובירושלמי דפרק שני דחגיגה ה"י יש לה נקודה אחת למעלה וכאן בסמוך הבאתי'. ורבינו יעקב פירש דקא מיירי בעוקץ שאחריה שלא תהא עגולה מאחריה דומיא דתגא דדלי"ת דסוט' ועירובין פרק קמא. אבל מדקאמר התם דתלי כרעיה דה"י משום דאי הדר ביה ניעייליה משמע כפירוש רש"י שלצד שהוא חוזר בתשובה שם הוא קושר לו כתר וכן בהבונה מאי טעמא מהדר תגא דקו"ף לגבי רי"ש אמר הקב"ה אם חוזר בו הרשע אקשור לו קשר כמוני. אלמא מיירי בתגא דקו"ף שבצד שמאל צריך שלא יגע רגל שמאל של ה"י למעלה ותלוי מאי טעמא תלי כרעיה דה"י פי' פרק בתרא דגיטין צריך למכתב למהך דלא לשתמע למחך לשו' חוכה. ח אמרינן פרק הקומץ רב' חזינא להו לספרי דווקני דחטרי להו לגגיה דחי"ת פירש רש"י מקל מתרגמינן חוטרא בסוף החי"ת לצד שלמעלה יש לה למעלה כעין מקל והוא כז"ה ורבינו יעקב היה מפרש דחטרי לשון חטרת גמל שיש גובה לחי"ת באמצע גגה כז"ה מדקאמר לגגה דחי"ת ולא קאמר תגיה דחי"ת דבר שהוא למעלה בסוף האות קרוי תגא ואם הוא לעיל באמצע האות קרוי גגה כדאמר פרק הבונה כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין והרי הזיי"ן צריכה זיון אלמא במחיקת החי"ת באמצעה נעשית שני זיינין ותגין שלהם וגבי דלית קאמר נטלו לתגא של דלי"ת ושוי ליה רא' /רי"ש/ דהיינו חודה שלאחריה וכן בעירובין ובסוכה פרק קמא דלמא יתיב זבוב אתגא דדלי"ת. וכן גריס רבינו חננאל פרק הבונה גבי חי"ת לגגו וגבי דלי"ת לתגו. ובאלפא ביתא דרבי עקיבא נמי אמרינן חי"ת מפני מה אינו קישור כתר מפני שבעלי חטא יש להם גנאי ובשת. ואם הוא בסוף האו' אם כן הרי יש לה כתר ויש שעושין שניהם להוציא מספק כז"ה והא דקאמר חי"ת אין קשור כתר היינו שאינו מחויי' לעשות. אי נמי הא כיון שנראית כמו התחלת של רגל שמאלי כמו שרגילין סופרים לעשות אין נראה כתר מצד ימין קאמר מפני מה אינו קשור כי שם אין רגילות לעשות לסופרים. ט הא אמרינן פרק הבונה (ק"ז ע"א) שלא יעשה טיתין פיפי"ן. אומר רבינו יעקב מכאן משמע שצריך לטית לכפול ראש ימין לתוך חללה כז"ה ולכך קאמר שלא יכפול כל כך שיהא נר' כמין פי"א כז"ה דאי לא בעי למכפל כלל למה הוצרך לומר שלא ישנה האות ובפ' הבונה נמי דקאמר נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים פירש רבינו חננא' נתכוון לכתוב טי"ת ולא הדביק ירכו השמאלית חיצון וכתב ובאלפא ביתא דרבי עקיבא נמי אמרינן מפני מה טי"ת טמון ידו וזקוף ראשו וקושר כתר. שכל מי שעושה צדקה וגמילות חסדים ונותן פרוטה לעני יתן לו בסתר. משמע דטמון ידו היינו הכפל שתוך חללו. י פירש רבינו יעקב צריך ראש של שמאל כפו' מעט מע' דאמרינן בהקומ' מפני מה ראשו של יוד כפוף מפני שראשיהם של צדיקים כפופים. ותנן נמי התם גבי תפילין אפילו כתוב אחד מעכבו. פשיטא לא נצרכה לדרב יהודא אמר רב דאמר קוצו של יוד מעכב רש"י פירש זהו רגל ימין שכפף למטה. וקשה על זה פשיטא דמעכב שזהו עיקר גוף האות. ועוד דלשון ראשו כפוף משמע בצד שמאל שיש לו ראש וסוף אבל לצד ימין קרוי רגלו. וכן נמי איתא בפסיקתא כי בי"ה ה' צור עולמים העולם הזה נברא בה"י ועולם הבא ביו"ד מה יוד יש לה נקודה אחת למטה רמז למתים שהם יורדים לגיהנם ונקודה אחת למעלה רמז שעתידין לעלות שנאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ה פתוח מכל צד רמז פתח לבעלי תשובה. י כפוף רמז לבאי עולם שיהיו כפופים ונהפכו פנים לירקון. ובחגיגה דירושלמי פרק שני איתא לדרשא של יוד דריש לה מה"י מה ה"י פתוחה למטה רמז שיורדין לשאול ויש לה נקודה למעלה רמז שעתידין לעלות מה יוד כפוף רמז שיהיו כפופים ונהפכו פנים לירקון. אלמא לפי דרשא דפסיקתא יש ליו"ד תג למטה לצד שמאל וכן למעלה בראש שמאל. ויכול להיות שקוצו של יוד דפרק הקומץ היינו אותו תג שלמעלה ויו"ד כפוף היינו רגל ימיני דאלו של שמאל קרי ליה נקודה למטה ובירושלמי אין חולק בעשיית האות אלא דריש לה מאות של ה"י. ב /כ/ כפופה צריך שתהא עגולה שלא תהא נראית בי"ת וכ"ף פשוטה צריך שתהא עגולה למעלה וגם תהא ארוכה גם כנגד כפולות של כף כפופה שאין חלוק בין זו לזו אלא שזו כפופה וזו פשוטה וכן נו"ן או פ"א או צדי"ק פשוטות צריכות להיות ארוכות כמו הכפופות וגם כנגד הכפופות. ם סתומה צריכה להיות מרובעת מארבע רוחותיה מדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים וכן ס צריכה מחוברת מכל צד אלא שסמ"ך עגולה ולא מ"ם. ק צריכה תג קטן למעלה לצד שמאל דאמר בהבונה מאי טעמא מהדר תגא דקו"ף לגבי רי"ש אמר ליה הקב"ה לרשע אם אתה חוזר בך אני אקשור לך כתר כמוני דאיבעי לגגיה דקו"ף שהוא כמין כתר מאי טעמא פתוח להדי רי"ש אם כן הכי הוה ליה למימר מאי טעמא מהדר אפי' דקו"ף לגבי רי"ש כדאמרינן גבי גימ"ל דלי"ת. ועוד תגא משמע כעין מקל זקוף למעלה. וכן קושר כתר משמע זיון זקוף ולא קא מיירי בעיקר האות אלא בזיונין הזקופים למעלה כמו מצאו משה להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות וכגון תגא של ה"י דקאמר בהקומץ דהוא מקל זקוף על האות כדאיתא בירושלמי דחגיגה ה"י יש לה נקודה למעלה שהמתים עתידין לעלות.
24
כ״האמרינן במסכת סופרים שמע ישראל צריך לכתוב אותו בראש שיטה. וכל אותיותיו פתוחות וצריך שיהא אחד לסוף שיטה. ואף על גב דבתפילין ומזוזות אין אחד בסוף שיטה לפי מנהג שלנו. מ"מ בעיקר כתיבת גוף האותיות אין שום שנוי א"כ צריך שיהיו אותיות של שמע ישראל פשוטות פירש גדולות ורחבות יותר משאר אותיות. והתם נמי קתני (צו ה' פסוק ט"ז רע"א זלל"ה בתשובה) וישחט חי"ת פשוטה שהוא חצי פשוטין של תורה. ה דהלה' פשוטה. ע דשמע רבה מכל עיין. ד דאחד שמנה מכל דלי"ת. כתוב בשימוש' רבה לא אכשר לאחותי אלא דקרי בתורה נביאים וכתובים ותלמוד. בתורה בספר בראשית. בנביאים בספר שמואל. בכתובים בספר תהלים. ואי הוי דמשנה שפיר דמי מסייע ליה מתניתא להא דשמואל. בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. אמר רבא והוא דידע לתרגומי בכולהו. דכתיב ולמדתם ושמרתם ועשיתם וקשרתם. אם אין למידה אין שמירה אם אין שמירה אין עשייה. ואם אין עשייה אין קשירה עד כאן לשונם. אמנם בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה אלא אדרבא פרק לולב הגזול (מ"ב ע"א) גרסינן קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין אע"ג דלא למד במשנה. רק יהא נקי לשמור אותם בטהרה כאלישע בעל כנפים וכן כתוב התם אמר אביי אי כתבינן אגויל שפיר דמי וליתא דאלו בפרק המוציא יין פריך ליה תלמודא תפילין אגויל מי כתבינן. ואיך יש לסמוך עליהם בדבר שתלמוד שלנו חולק עליהם. הילכך כל אדם טהור וזריז לשמור אותם בטהרה יניחם עליו ויאריך ימים ושנות חיים בנעימים.
25
כ״וסליקו הלכות תפילין
26