ספר התרומה, פסקים ר״מSefer HaTerumah, Psakim 240
א׳והא דתנן גבי תכשיטין לא תצא אשה בטוטפ' וסרבוטין בזמן שהם תפורין בצעיף הם תכשיטין המוקף מאזן לאזן ועד לחיי' ולא בעיר של זהב היא ירושלים דדהב' והוא חשוק של כסף או זהב סביב ראשה דהא קרי עטרו' כלות שלהי סוטה ולכלות דווקא אסור אבל לנשים אחרות שאינן כלות מותר. מלבד בשבת דילמא שלפא ומחוייא ומתיי' לה ארבע אמות ברה"ר ואם הם תחת הצעיף מותר משו' דלא מגלה ראשה ולא במחט שאינ' נקובה היינו איישפלגא בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סבי' צוארה או הצעיף ולא בנזמי' נזמי האף ומפר' בירושלמי דפוס שעל גבי החוטם אבל נזמי האזן פי' רש"י דשרו דהם מהודקי' וקשורין יפה כמו בני מלכים יוצאין בזגין וכן כל ישראל לר"ש וקשורי' יותר מחוטין שבאזניהם שאסורין אף הם של צבעונין דילמא שלפא ומחויא. ולא בטבעת שאין עליה חותם בכלהו תנן אם יצאה אינה חייבת חטאת דאינן אסורי' אלא דילמא שלפא ומחויא ואמר רב כמו שאסורי' ברה"ר כן אסורי' בחצר מדלא התיר בחצר במתני' רק כבול ופיאה נכרית ופי' רבי' יעקב דאין הלכה כן אלא כר' ענני בר ששון דשרי לתכשיטין בחצר ואינן אסורין רק ברה"ר וא"כ לדידן דלית לן רה"ר כי אם כרמלית שרו כל הני תכשיטין וכן מנהג והוספתי ליישב המנהג דאפי' למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר היינו גזירה אטו רה"ר. אבל לדידן דלית לן רה"ר הוי שרי לדברי הכל וגם לדידהו לא היה כרמלית אסור אלא מטעם גזירה לגזיר' הכרמלית אטו רה"ר והתם נמי דילמא שלפא ומחויא ובשביל כך לא נתיר לדידן לעמוד בכרמלית ברה"ר ולשתות ברה"י ולרוק ולהשתין דהתם מזומן הדבר לעשות וליכא אלא חדא גזירה כדפיר' לעיל אבל טשק"א הוא כולייר דהיינו מכבנת' תנן בה חייב חטאת ואסורה לדידן דהוי כרמלית דכל שאסור מן התורה ברה"ר אסור בכרמלית מדרבנן וטעמא חייב חטאת פי' רש"י דאינה תכשיט אלא להראות עושר והוי משוי אמנם אם תקוע' בשלשלת כסף או זהב שעת' יש שם תכשיט על השלשלת מותר הכל לדידן דשרו תכשיטין לכתחלה כדפריש' לעיל ותוחבת ראשה בתוך השלשלת. דאפי' בלא שלשלת אם יש שיכולין לסגור מפתחי החלוק כמו אפיקיי"ט בלעז והוה תכשיט כמו מפתח זהב שיצ' בו ר"ג וגערו בו חבריו משום תכשיט משום דילמא שליף ומחוי או אפי' לא גזרינן באיש דלמא שליף ומחוי גערו בו משום דאד' חשוב שאני א"נ היה המפתח משוי ולא תכשיט ור"ג בחצר טלטל כדפי' לעיל גבי חומרתא דמדושא וגערו בו משום שנראה תכשיט ויסברו העול' דמשום תכשיט נפק והוא הדין ברה"ר אתי למשרי דלא גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי והרי הוא משוי ולא תכשיט ואסור מ"מ לדידן אפי' טשק"א בלעז והוי כולייר והוי מכבנת' אם תקועה בשלשלת של כסף או אם יש בו מחט תקוע' שיכולין לסגור צוארה מותר לדידן דלית לן רה"ר. וכן מפתח של כסף וזהב שיש בה מחט תקוע' נמי שרי לדידן וכן נוהגות העשירות הדואגות ביום שבת פן יגנבו העבדים והשפחות מפתחות תיבותיהן בעודן בב"ה ועת' נותנות כל מפתחות תיבותיהם בתיבה אחת ומפתח אותה תיב' עושו' של כסף או זהב ועושין בה מחט וסוגרות ממנה צוארותיהן בשבת ויש גם מהן שתוקעות המפתח בשלשלת כסף או של זהב וטוב הדבר. עתה התרנו כל מיני תכשיטין לדידן אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה אסור (עיין ב"י ש"ג ומג"א ס"ק ח') דהא בר"ה חייב חטאת כדאמר עולא וחילופיהן באיש ואנן נמי דלית לן רה"ר אסור. אבל טבעת שיש עליה חותם לאיש מותר לכתחלה אפי' בימי התנאים שהיה להם רה"ר דלא גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי כדתניא גבי קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא בשיר ובטבעת באיש מותר ובירו' נמי אמרינן תכשיטין למה אסורין א"ר אבא ע"י שהנשים צחצניות הן מתירתן להראות לחברתן ומהלכת בה ד' אמות. משמע אבל אנשים אינן צחצנין ומותר. דהא ליכא למגזר בהו מידי. קשיא עלה ממפתח שיצא בו ר"ג וגערו בו חבריו משום תכשיט כדפי' לעיל.
1
ב׳ולא יצא האיש בשריון ובקסדא כובע של עור ומשונה הוא ונותנין אותו תחת כובע נחשת. ולא באגפים. פזמקי. אנפלייאות של ברזל כעין קשקשים ואם יצא אינו חייב חטאת. דמלבוש נינהו ואסורין משום שנראה שרוצה ללכת אל מלחמה אבל אלה ורומח אינו מלבוש וחייב חטאת. ולא יצא במנעל אחד בזמן שאין ברגלו מכה. דמחכו עליה ושליף ליה ומייתי ליה ד' אמות ברה"ר. אי נמי קא חשדי לה שיש מנעלו שני תחת בגדו. אבל יש לו ברגלו מכה פליגי בגמ' באיזה רגל ישים המנעל. ולא במנעל המסומר. פליגי בגמ' כמה מסמרות יש בו. בירית טהורה ויוצאין בהן בשבת. כבלי' טמאים ואין יוצאין בהן בשבת. ומפרש רב בירית ברגלים לחזק הבתי שוקים תחת אצעדה כידים. ומפרש רבין בירית ברגל אחת ולא שלפא ומחויא משום דמחכו עלה לפי שאין כן ברגל שני. וטהורה לפי שאינו כתקנו כשאין רק אחת. אבל כבלים בשתים ושלפא ומחוי ואמר רב הונא בירית נמי בשתים ויוצאין בהן דאינן תכשיט אלא טבעת הכלים הן לבתי שוקים ולכך טהורין וכן הלכה דהכי אמר רבי ירמיה וכן רבי יוחנן. א"כ מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקים פן יפלו למטה ואע"פ שאינן קשורות בהן. ואי קשורות בהן. אם כן אמאי אסר רבין לצאת בשתים טפי מאחת. וכבלים קרי כשיש שלשלת מזו לזו ומקרי' תכשיט אותה שלשלת. אעפ"י שעושין אותן שלא יעשו פסיעה גסה שלא ישירו בתוליהן ואסורה משום שלא נתקעה היטב ומציא שלפא ומחויא. ואותן נחבשין שיש להן כבלי ברזל ברגליהן מתיר מו' רבינו לצאת בהן ברה"ר דכיון שהם בשביל שלא יברחו תקועין היטב וליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי כמו בני מלכים יוצאין בזוגין שתקועין היטב וכמו זוג שבצוארו ושבכסותו והכבלי' הוי כמו מלבוש.
2
ג׳יוצאה אשה במוך שבאזנה ובמו' שבסנדלה שאין מסומר. תני רמי בר יחזקאל והו' שקשור בסנדלה פן יפול ואתי לאתויי. אבל במנעל שלנו מותר לצאת בתבן ובמוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל. דקיל הוא למנפל ואפי' בשבת יכול ליתן בתוך המנעל או המוך. ובסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה. ובברייתא תניא אם נפל לא יחזיר. לא קאי אפלפל וגלגל מלח שבפיה. שנראה כנותנו בשבת בפיו שרוצה להוליכו במקום אחר דרך רה"ר והוא מערי' להוציאו בענין זה. על כרחין לא קאי אמוך שבנדתה שהרי על כרחה צריכה להסירו אם תצטרך לנקביה. ומותר לאיש שריחו רע לצאת בפלפל ארוך שבפיו. וכן כובלת וצלוחית של פלייטון. דחכמים דפטרי בכובלת ובצלוחית של פלייטון ואסרי מדרבנן דילמא שלפא ומחויא. לדידן שרי לגמרי דלית לן רה"ר גמורה כדפי' רבי יעקב לעיל בשאר תכשיטין. וצ"ע אם צריך ליתנו מע"ש כמו גלגל מלח. ויוצאה במוך שהתקינה לנדתה. ונותנת המוך באותו מקום שלא יפול הדם על בשרה. וכשיהיה יבש יסרט בשרה. אבל שלא יפול הדם על בגדיה של יטנפו אסור דכל אצולי מטינוף אסור כדפרישית פ"ק. אם אשה שתהא נדה מותרת ללבוש סינר לשמור בגדיה שלא יטנפו.
3
ד׳הבנות יוצאות בחוטין שיש באזניהן. אבל דצבועין אסר אבוה דשמואל דילמא שלפא ומחויא. אבל נזמין של כסף פירשתי לעיל דמותרין דקשורין יפה. פורפת על האבן אפילו בשבת לכתחלה יתן אבן בסרבלו משני צדדין צריך לכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו ובלבד שהתקינו לאבן ויחדו מאתמול. ועל האגוז לכתחלה. אבל על המטבע לעשות כן אסור בשבת לפרוף לכתחלה דנראה כמערים להוציאו ולהוליכו אל מקום אחר ולא לצורך ללבוש סרבלו. אבל אם כרך ופירף מע"ש שרי אף על המטבע. וכן הדין לבתי שוקי' הוי מותר לכתחלה לתת אגוז בראשו בשבת ולכרוך שם רצועה כדי למתוח הבתי שוקים ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים. ומותר ללבוש בשבת שני סרבלי' מפני הצנה. ולא דמי להא דקאמר תלמודא תרי המייני קאמרת. פי' שני חגורות. דבפ"ק אמרינן משיתיר חגורו וקא' מכי שרא המייניה. ופי' רש"י יש מפרשים דמותר ואית דאמרי אסור. לפי שאין נהנה משני חגורות מותר. ושמא היינו כשיש מלבוש מפסיק ביניהם או מפני הדליקה התירו ומדאורייתא שרי. ע"כ הפסק.
4
ה׳לא יצא אדם בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא (ס"א ע"א) לא תימא אתמחי גברא ואתמחי קמיעא. אלא כיון דאתמחי גברא לחוד הוי מועיל. מדקתני ולא בקמיע בזמן שאין מן המומחה. ולא קתני בזמן שאין מומחה. וכ"ש מומחה קמיע לחוד מועיל כדמוכח בסמוך. וגם בקל קרוי מומחה קמיע יותר מגברא מומחה. ומותר לצאת במומחה קמיע לחוד.
5
ו׳ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש אחד קמיע של כתב שלחש כתו' בו. ואחד קמיע של עיקרין. אחד שיש בו סכנה ואחד שאין בו סכנה. ולא של נכפה אלא שלא יכפה. פירש שהוא ממשפחת נכפין. וקושר ומתיר אפילו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר. ובטבעת ויוצא בו לרה"ר. והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה בני אדם כאחד. לא תימא הא לאתמחויי גברא בעינן שרפא שלשה בני אדם מג' חלאים משונים כל אחד פעם אחת. אבל לאתמחויי קמיעא בעינן ריפא ושנה ושילש לחדא לחש מחולי אחד אפי' אדם אחד. אמר רב פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי לכל אחד לחש משונה וחולי משונה חד חד זימנא גברא אתמח. כיון שאדם זה ריפא שלשה בני אדם מג' חלאים משונים. אבל קמיע לא נבחן רק פעם אחת ואינו יכול לצאת בו בשבת אי' נכרי יתננו לו כי אם נתנו רופ' זה שהובחן. ואם חד קמיעא לתלת' גברי כולם אחד חולי הקמיע הזה מנוסה ומות' לצאת בו בשבת אפי' יתננו נכרי. אבל הרופא אינו בכך מומחה שיוכל אדם א' לצאת בשבת אם נותן לו רופא זה קמיע אחרינ' וה"ה חד קמיע לגברא חד. ורפאו מחולי ג' פעמים הוי קמיע מומחה כדאמרן כל שריפא ושנה ושילש. והאי דנקט תלתא גברי למימר דהרופא לא אתמחי לפי שהוא חולי אחד עד שירפא שלשה חלאים משונים כל אחד פעם אחת לתלתא גברי. בעי רב פפא תלתא קמיעי לשלשה חלאים משונים שלשה קמיעים משונים אבל הם לאדם אחד אי אתמחי גברא כיון שהחלאים משונים או לא כיון שהם לאדם אחד דדילמא מזלא דהאי גברא דמקבל כתבא. אבל קמיע נקרא מומחה יותר בקל אם רפא אפילו אדם אחד ואוקימנ' לה לאתמחוי קמיעא. ומעיקרא פשיטא לרב פפא תלת' קמיעי לתלתא גברי. ג' לחשי' משוני' לג' חלאים משונים לכל גברא תלתא זימני מג' חלאים משונים. אתמחי גברא אתמחי קמיעא. וא"ת מזל הרופא גרים דאתמחי מיד שריפא ג' בני אדם כל אחד פעם א' מחולי משונה וקמיעין לא אתמחי אם יתנם איש נכרי. וי"ל דמיירי שלשה זימני בג' רופאים. א"נ ברופא א' שעשה שני קמיעים שלשת זמנין לתרי גברי והקמיע שלישי תרי זימני לתרי גברי. וחזר ועשה זה הקמיע שלישי לאדם שלישי פעם אחת. דהשתא באו בבת אחת המחאת הקמיע והמחאת גברא.
6
ז׳פסק הלכך מותר לצאת בשבת בקמיע תלוי בצוארו בשביל חולי או בשביל שלא יחלה אם ידאג מחולי ואפילו מחולי שאין בו סכנה. ודווקא אם אדם הנותנו הוא מומחה. דתניא כל שריפא ושנה ושילש זה ריפא שלשה בני אדם כל אחד חולי משונה מחבירו וכל אחד מלחש משונה שבלחש שרי שריפא זה לא ריפא זה. אעפ"י שלחש הכתוב בקמיע זה לא ריפא לו רק פעם אחת זהו גברא מומחה. וכל הקמיעין שיתן אדם זה מותר לצאת בהן בשבת אפילו לא ריפא לחש זה שום אדם רק פעם אחת. אבל אין קרוי גברא מומחה ע"י שריפא ג' בני אדם ע"י תחבושת ומשקה. אלא א"כ הוא מומחה מקמיעא. וה"ה אם הרופא אין מומח' אלא הקמיע הוא לבדו הוא מומחה כדתניא כל שריפא ג' בני אדם כאחד שלחש זה שריפא שלשה בני אדם ג"פ חולי אחד בין לאדם א' בין לג' בני אדם. או אפילו יתנו נכרי ללחש זה לאדם זה מותר לצאת בו בשבת אבל אם ריפא אדם אחד שלשה חלאים משוני' מג' לחשים לא אתמחי גברא בהכי. אלא א"כ ריפא שלשה בני אדם. ומותר ללכת לבית הכסא בקמיע זה כיון שמחופה עור אע"פ שכתוב בו שמות.
7
ח׳ויוצאין ביום שבת באבן תקומ' אבן שאשה נושאת שלא תפיל. משום ר"מ אף במשקל אבן תקומה והוא דאינון ליתקל. פי' שמצא אבן מכוונת למשקל. ולא שחסר ממנה ולא שתוסיף עליה.
8
ט׳הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ר' יוסי אוסר. ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא. סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהם אל עזרה. כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת. פי' רש"י הקטע יוצא בקב שלו כשנקטעה רגלו אחת עושה דפוס עץ כמו רגל חקוק מעט ונותן בו ראש שוקו ואינו נסמך עליו. לכך טהור מדרס עד שיהיו בו כתיתין ויוצא בו בשבת דמנעל דידיה הוא. ורבי יוסי אוסר דלאו מנעל הוא אלא משוי וחייב חטאת. ופ"ב דיומא (ע"ח ע"ב) מפרש רבי יוסי משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי. דכיון שהוא של עץ וקשה לא יכול להדקו יפה סביב רגלו ונפיל וחליצה פסולה ביה כמו קטן במנעל גדול שאין יכול להלוך בו שאין חולץ ממנו. ובפרק מצות חליצה (ק"ג ע"א) דשרי לחלוץ בסנדל של עץ במחופה עור. לפי שע"י העור יכול לקושרו ולהדקו סביב רגלו. או מחופה עור בפנים וממעט החלל ולא נפיל וסמוכות שלו היינו כשנקטעו שתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו וטמאין מדרס ויוצא בהן בשבת. וקשה אמאי אוסר ר' יוסי הקב לצאת בו בשבת הלא מנעל הוא וגם ליכא למימר אי מפסיק אתי לאתויי דהא אינו יכול ללכת בלא הוא. ועוד אמאי אין טמא מדרס הלא הוא נשען עליו והולך באותו דפוס של עץ שעשוי כמו רגל ויכול ללכת בו כיון שאין לו רק רגל אחת קטועה וגם אין מבחינין שרגלו קטועה. וגם מה שפירש סמוכות היינו של עור שעושה לשוקיו כשנקטעו רגליו תימה הוא היאך נשען בהן והולך על הארץ. וי"ל דכולה שמעתא מיירי בנקטעו שתי רגליו ועושה דפוס של עץ לשני ראשי שוקיו. וסמוכות. היינו מקלות שנשען ונסמך בהן. אבל על הקבין שבראש שוקיו אינו נסמך. השתא הכל מיושב. ולפי' זה יש ראיה להתיר ללכת בשבת במקלות שנשען בהן כשהוא חגר או כווצו גידי שוקיו והולך במקלות. דבסמוכות שלו מקלות לא פליגי לדברי הכל יוצאין בהן בשבת. אבל זקנים שהולכין במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהן בשבת דלתרוצי סוגיא והלוך עבידי וטהורין. כדתניא מקל של זקנים טהור. וקאמר טעמא דלא עבידי כי אם ללכת בו דרך ישר. ועוד ראיה להתיר לחגר ללכת במקלות בשבת או למי שכווצו גידי שוקיו מדקתני בסיפ' כסא וסמוכות טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת. ופי' רש"י מי שכווצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען עליהם ונדחף בהם ויוצאין בהן בכל אלה בשבת. והא דקתני אין יוצאין בהם בשבת היינו לסמוכות שלו. ופי' רש"י סמוכות הם ברגליו שתלויין לפניו באויר ואינן נוגעין לארץ ועושין להם סמוכות של עור או של עץ פעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולכך לא יוצאין בהן לפי שאין צריכין לו א"נ יש פעמים דמשתלפי לפי שאין נוגעין לארץ ואתי לאתויינהו ד' אמות אלמא הספסלים שיש בידיו לסמוך עליהן מותר לצאת בהן בשבת. וה"ה במקלות. וה"ר יוסף ב"ר משה המכונה דאבנדי"ט עושה פי' מבואר. הקטע יוצא בקב שלו. נקטעו שתי רגליו ועושה שני דפוסי של עץ לתת בהם ראשי שוקיו. וכופף לאחוריו שתי רגליו ועושה שני סמוכות של עץ דוגמת איישקציו ונותן שם ארכובותיו וקושר הסמוכות ליריכיו והקבין שבראשי שוקיו הם שלא יבחינו בני אדם שנקטעו רגליו אלא מפני חולי הולך בסמוכות וגם כשיושב עם שאר בני אדם לא ניכר שנקטעו רגליו ולא שיש לו שום חולי השתא אתי שפיר דרבי יוסי אוסר לצאת בקב בשבת דילמא מיפסיק ומייתי להו וגם טהורה מדרס שהרי אינו נסמך עליהם כלל כי אם הסמוכות שקשורות בארכובות כמו אשקצאש. השתא לפי' זה אין ראיה להתיר במקלות ללכת לחגר כי אם מסיפא מכסא כו', שהספסלים מותר לצאת בהם בשבת כדפרישית לעיל.
9
