ספר התרומה, פסקים רמ״בSefer HaTerumah, Psakim 242
א׳פסק הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין כרבנן לערב מים ומלח יחד לתת ולשפוך על עופות צלויין. דהא אין הלכה כר"י בהילמי דאסר כדאיתא פ"ק דערובין. ואפי' לר' יוסי נמי דאסר מים ומלח לכתחלה הלא שרי שמן ומלח יחד. ואחרי כן מים או יין הילכך אפי' לר' יוסי מותר לתת מלח על נתחי עוף ואחרי כן יתן עליהן מים או יין וינענע יחד (עיין בהגהות מיימוניות פכ"ב כ"ו וכ"ז) דטעם הנתחיים ולחלוח שלהם הוי כמו שמן. ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לעשות זמית לערב מים ומלח לעשות בו טבול ראשון דהלכה כרבנן דשרו מי מלח מועטין. דפסקו הגאונים ר' יעקב ורבי יצחק נכדו בן אחותו דאסור לעשות טבול ראשון בחרוסת משום דעיקר מצוה הוא בטבול שני עם המרור וקוד' המצוה אין לו למלאות כריסו מחרוסת אלא לתאבון יאכלנו כמו מצה.
1
ב׳אמר אביי צנון אסור למלוח. ביצה מותרת והיינו לשהות בתוך המלח קודם שיאכלנו. אבל לטבול שרי. וא"ר נחמן פוגלא ממלח לא מלחנא. פי' שתים חתיכות יחד כדי לשהות בתוך המלח. אבל טבולי מטבילנא. אבוה דשמואל ולוי אמרי יין בתוך העין אסור על גב העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור משום רפואה גזירה משום שחיק' סמנין וא' שמואל שורה אדם קלורין מע"ש ונותן על גבי עיניו בשבת ואינו חושש. אבל מעמץ ומפתח עיניו כדי להמשיך הקילור תוך העין אסור. אבל אי מע"ש נותן מותר לתת הקילור אפילו בתוך העין כדאיתא פ"ק מניח קילור בעין ואספלני' ע"ג מכה ומתרפאת כל השבת כולה.
2
ג׳אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואין חושש. רבל חלא לא דמחזי טפי רפואה. אבל אי אגבא דידיה או דכרעיה שרי אפילו בחומץ. דגב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה שבת. רוחצין במי גרר במי עסיא במי חמתן. פי' אע"פ שמלוחין ומחמי כרפוא' וכן במי טבריא. ולא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום ורמינהי רוחצין בימה של טבריא ובים הגדול ולא במי משרה ומתרץ כאן במים יפין מותר לשהות שם. כאן במים רעים אסור לשהות. וכן במי משרה דאסור היינו לשהות בהן. רחיצה במי טבריא פירשתיו בפ' כירה. וים הגדול הוא ים הסובב ארץ איגלאטירא כדאיתא בתחלת ספר יוסיפון.
3
ד׳החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו. דאע"ג דכי לית ליה חולי בשניו מרע ליה חומץ כדכתיב כחומץ לשנים וגו'. מ"מ היכא דאית ליה מכה מרפא ליה ואסור בשבת. ופריך והתניא לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע. ומתרץ אביי מתני' נמי דאסר מגמע ופולט אבל כשבולע החומץ שרי. אע"ג דמרפא ליה. ורבא נמי מודי להאי שנויא דהדר ביה מתירוץ שלו.
4
ה׳כל האוכלים אוכל אפי' לרפואה. כיון שרגילין בחול לאכלן ולשתותן בלא רפואה. וכל המשקין נמי שאין רגילות לשתותן מותר לשתות בצמאו אם אין לו חולי שהן לרפואה.
5
ו׳החושש במתניו לא יסוך חומץ ויין. אבל סך לו שמן ולא שמן וורד כי אם על מכותיהן שכן דרך לסוך בחול לבני מלכים בלא מכה. אם כן לא מחזי רפואה אפי' ע"ג מכה כמו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה כיון שדרך לאכלן בלא חולי. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הן וא' רב הלכה כר"ש באתרא דשכיחא שמן וורד.
6
ז׳תניא פרק ר"א דמילה אין נותנין שמן וחמין על גבי כתיתין שעל המכה אבל הוא נותן חמין חוץ למכה ושותת ויורד אל תוך המכה נותנין על המכה מוך יבש וספוג יבש. אבל אין נותנין גמי יבש וכתיתין יבשין. קשיא כתיתין אכתיתין. לא קשיא. הא בחדתי שרי. הא בעתיקי אסור. אמר אביי ש"מ הני כתיתין מסו. מי שגירר מבגד פשתן קרי כתיתין ומסו וכן גמי מסי ולכך אוסר ליתנו על המכה. וכן המוצא תפילין תנן כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. ונראה טעמא דלא במדינה משום גזרה אטו להוציא דם הנזכר בסיפא וכן הוו הנך בבות דמיתני התם פ' המוצא תפילין אמנם פרק שני דזבחים מפרש עלה הא קמ"ל דגמי מסי משמע דהיינו טעמא דאבל לא במדינה. ובירושלמי פרק כל כתבי הקדש משמע דגמי מסי דקאמר רבי לקה באצבעו בשבת ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ וקאמר למדנו דספוג אינו מרפא אלמא משמע גמי מרפא.
7
