ספר התרומה, פסקים רנ״דSefer HaTerumah, Psakim 254
א׳כל הכלים תנן כל הכלים נטלין לצורך ושלא לצורך ומפרש רבא דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו מותר היינו לצורך דמתני' דגם שלא לצורך דהיינו מחמה לצל או שלא יגנב הכל מותר. אבל דבר שמלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחי' לצורך גופו ולצורך מקומו מותר אבל מחמה לצל אסור וכן הלכה וכן סובר רב דאמר רב מדשלא יגנב אסור כגון מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר ואפי' לר"ש אסור מחמה לצל כאן שמלאכתו לאיסור. דהא רב במוקצה לטלטל סבר כר"ש כדאיתא פרק מפנין (קכ"ח) וכרכי דזוזי דאסר רב פ"ק (י"ט ע"ב) ופ' בתרא (קנ"ז ע"ב) מוקצה מחמת מיאוס. וכן ר"א דאמר מכבדות של תמר' מותר ופריך אי מחמה לצל אמאי מותר. ואי ר"ש שרי כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל. מאי קשיא ליה. אי ר"א סבר כוותיה לכ"ע אסור.
1
ב׳ומחט נקובה מותרת לצורך גופא. כדתנן מחט של יד מותר ליטול בה הקוץ. וה"ה לצורך מקומה. והא דנקט ליטול בה את הקוץ חדושא הוא דאע"ג דחביל ומוציא דם שרי. כדאיתא פרק הנחנקין (פ"ד ע"א) משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לר"ש. ואע"ג דאיכא איסורא דרבנן בעלמא הכא שרי משום צערא ופטור כדאיתא שלהי (ק"ז ע"א) האורג. מיהו אסור לצאת ברה"ר כשסגר מפתחי חלוקו של צוארו דאינ' תכשיט. ולא האשה צעיפ'. אבל במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו אישפילגייא בלעז היא נקראת תכשיט ושריא. ומחט שתופרין בה דשריא ליטול את הקוץ ולצורך גופ' ולצורך מקומ' אם נטלה חרר' חור שלה או עוקצה הרי היא כאבן ואסור לטלטלה דאדם זורקה לבין הגרוטאות. והא דתניא מחט בין היא נקובה בין אינה נקובה מותר לטלטלה לא אמרו נקובה אלא לענין טומאה. מפרש לה התם פ' כל הכלים בגולמי. דזימנין ממליך ומשוי ליה מנא. פרק בתרא (קנ"ז) פליגי רב אחא ורבינא. חד אמר הלכה כר"ש בכולי שבת גבי עניין מוקצה דשרי חוץ מן המוקצה מחמת מיאוס כגון נר של חרס ישן אפילו לא הדליקו בו באותו שבת. וחד אמר אפי' במוקצה מחמת מיאו' הלכה כמותו דשרי. וכ"ש מחמת איסור בר מנר שהדליקו בו באותו שבת משום דדחייה בידי'. וקשיא לן דבכולי תלמודא הלכה כמאן דמיקל כדאיתא פר' כיצד צולין ופ' כל הבשר בר מתלתא דחשיב התם. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר"ש דאסיר. דתנן כל הכלים נטלין בשבת חוץ ממיסר הגדול ויתד של מחריש'. וכמו כן סכינא דאשכבתא סכין המיוחד לשחוט בו. וכן חרבא דאושכפי דאיתא פ' כל הכלים.
2
ג׳פרק מפנין
3
ד׳ת"ר דג מליח מותר לטלטלו אע"פ שאינו מבושל. דג תפל שאינו מלוח אסור לפי שאינו ראוי כלל לאכילה. אבל בשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו סבר לה כר"ש. והא דאמרי' פרק תולין (ק"מ ע"ב) תלאי דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסיר. ופירש רבי' שלמה חתיכת בשר מליח או דג דתלוי ביתד. וקשה על פי'. דאי הדג מליח שרי דרב מוקצ' לטלטול סבר לה כר"ש כדאיתא פרק מפנין. אלא בתפל מיירי. ונראה יותר דמיירי בחבל שהדג תפל בו או הבשר. דשל בשר אין מאוס כמו של דג. והשתא הוי דומיא דהוצא וקניא דלעיל.
4
ה׳פרק נוטל תנן. בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמו' וקליפי' וב"ה אומרים מסלק הטבלא ומנער' אבל העצמות וקליפות לחודייהו אסור ליקח ולזרוק. ורב נחמן אמר אנו אין לנו אלא בית הלל כר"ש ובית שמאי כר"י. דאיפכא תנן לה דבית הלל מתירין להגביה עצמות וקליפין ודוקא שראויין למאכל בהמה כדתנן התם מעבירין שיער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה וקאמר מני ר"ש. ועצמות לכל הפחות כשהן לחין ראוין הן לבהמה כדאמרינן פרק מפנין (קכ"ח ע"ב) מטלטלין עצמות מפני שהוא מאכל לכלבים. אבל מילי שאינן ראויין אף למאכל בהמה אסור להגביהן אלא ינער לו את השלחן או את המפ' כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. וכן באבן על החבית. וההיא נמי מיירי בשכח אבל במניח אסור לנער. ופי' של מניח. היינו שמניח שם המעות או דבר האסור כדי לשהות שם כל השב' כולה (עיין טור סי' ש"ט וט"ז ס"ק א' וסי' שי"א) אבל נתנן במזיד בע"ש כדי לנוטלן למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר נוטל לו הכסוי והן נופלות. והא דתנן מנער הכר מן החבית. וכן החבית מטה על צדה והאבן נופלת אמר רבא בר בר חנא אמר רבי יוחנן לא שאנו אלא לצורך גופה שצריך לכר לישב עליו ולחביות למשוך יין דרך המגופה אבל לצורך מקומן מטלטל הכר עם המעות ויניח הכל למקום אחר שאם היה מנער שם לא היה יכול לישב באותו מקום אבל אם לא היה צריך לישב באותו מקום הוי אסור לטלטל הכר עם המעות אלא ינער והם נופלות. והא דתנן נוטל אדם בנו והאבן בידו. אמרי דבי רבי ינאי בתנוק שיש לו געגועין על אביו. ואפ"ה א"ר יוחנן אם דינר בידו אסור דילמא נפלה ליה לתנוק ואתי אבוה לאתויי. הילכך בסתם תנוק אם יש בידו אבן או שום דבר איסור אסור לטלטל התנוק. דהא ביש לו געגועין דוקא שרי.
5
ו׳פרק ר"א או' תולין את המשמרת בי"ט ונותנין לתלוי' בשבת וחכ"א אין תולין בי"ט משום אהל. ואין נותנין שמרים בתוך השק שכבר תלוי מאתמול. אבל נותנין שמרים לתלויה בי"ט. ונותנין מים על גבי שמרים כדי שיצולו. ומסננין היין בסודרים. ולעיל פירשתי בדיני סחיטה דהכא ליכא למגזר. אמר רבי חייא בר אשי (קל"ט ע"ב) ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין לפי שהוא עובדיה דחול. אמר זעירי יין צלול לתוך המשמרת. אבל לא עכור דלא משתתי הכי. מתיבי ר"ש ב"ג אומר בורר אדם חבית יין ושמרים. פי' מערב יחד יין לתוך המשמרת בשבת. ומתר' בין הגתות שנו ששותין יין עכור ואין נראה כבורר. אמר רבא (קמ"א) אסור להדוקי אודרא דשישא. פי' סתימת פך של יין. ואסור משום דש. א"ר ששת בריה דרב אידי (קל"ח ע"ב) האי סיינא שרי. פי' כובע של לבד שנותני' בראש. והתניא סייאנא אסור לא קשיא הא דאית ביה טפח אסור משום אהל. דלית ביה טפח בולט חוץ לראשו שרי. ופריך אלא מעתה אפיק בגלימיה טפח הכי נמי דאסיר. אלא לא קשיא. הא דמהדק בראשו מותר. לא מהדק בחזקה בראשו אסור דילמא יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאתויי בשבת. הילכך מותר להניח כובע של לבד בראשו ולצאת בו בר"ה היכא שיש בו רצועה או משיחה שקושרו תחת צוארו דליכא למיחש שמא יפול. וכן נוהגין בארץ לותיר ואשכנז ליש' כובעין בראשיהן. ויש מפרשין הא דמיהדק כשהכובע קשה או אסור היכא שבולט טפח משום אהל. הא דלא מיהדק אלא רך כמו בגד שרי דלא מיקרי אהל כמו אפיק בגלימיה טפח. ועל פי' זה יקשה אלא לא קשיא דמשמע שחוזר בו מתירוצו ראשון. ואמנם לפי' זה נמי מותרין בני אשכנז לישא את כובעיהן בשבת לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל אלא משפע ויורד למטה וכל אותם שבענין זה מותרין לכל הפחות אם קושרין אותם תחת צואריהן. ואם בולטין חוצה אסורין ואין מועיל קשירה. ולפי' ראשון כולן מותרין אם נקשרו תחת הצואר. ואותו מצנפת שהוא מצמר כבש או עז ומחוטין טוויין. או פעמים הוא מבגד וקורין אותו אלמוצא בלעז מותר ליתן בראשו כמו שרגילין בעולם ואפי' בלא קשירה תחת צואר לפי שדבוקי' היטב בראש ואין נופל מפני הרוח. חרדל שלשו ושום שרסקו פירשתי פרק קמא.
6
ז׳גורפין מלפני הפטם. פי' האבוס שלפני בהמה גורפין הפסולת משום כדי לתת מספא חדש דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין. ומפרש בגמ' מחלוקת באבוס של כלי. כגון של עץ אחד כעין צנור. או של אבן כעין צנור דרבנן גזרו אטו של קרקע. אבל של קרקע דברי הכל אסור משום אשוויי גומות. הרי לך אפי' איבוס של עץ ושל אבן הוי אסור לכבד ולגרוף כדי לתת אוכל לפני בהמה גזירה אטו איבוס של קרקע. דהלכה כחכמים. אבל שלחן מותר לגרוף הפירורין או [מן] התיבה בשבת. דהתם ליכא גזירה. ובפרק כל הכלים נמי אמרינן מכבדות של מילת היינו דבר שמלאכתו להיתר. היינו לגרוף פירורין מעל השלחן או מן התיבה. אבל לכבד הבית אסור דאיכא אשוויי גומו'. ואפי' לר"ש אסור מדרבנן. ובפרק כל הכלים (קכ"ד ע"ב) נמי אמרינן מכבדות של תמרה של ענפי אילן הוי מלאכתו לאיסור. ואפי' בית שיש לה רצפת אבנים אסור לכבד דשייך אשוויי גומות בין השורות. בין הרובדין לכל הפחות או מדרבנן או גזירה בית שאין לה רצפה כדאמרי' פר' במה מדליקין (כ"ט ע"ב) גבי גורר כסא וספסל. גזרה עיליתא דשישא אטו רצפת דעלמא שאינה רצפת שייש. ושלהי המצניע (צ"ה) דאמימ' שרא זלחא במחוזא לרבץ בה מים מפני רוב העפר לפי שכל העיר רצפת אבנים ולא גזרינן בה אטו עיר אחרת. אבל לרבץ מים בבית מפני העפר מותר אפי' אין שם רצפת אבנים. כדאמרינן שלהי המצניע. והאידנא דסבירא לן כר"ש דאין מתכוין מותר לכתחלה לרבץ מים. אבל לכבד אסור כדפרישית. אמנם בעל הלכות גדולות ר' יהודאי מתיר לכבד הבי' לכתחלה כמו לרבץ מים. וקשה על דבריו דפר' כל הכלים קאמרי' אמר ר"א מכבדות של תמרה מותר. ופריך אי מחמה לצל בהא אמר ר' אלעזר מותר. הא מלאכתו לאיסור הוא ולימא דרבי אלעזר סבר כרבי שמעון דשרי לכבד הבית והוי מלאכתו להיתר. אלמא אפילו לרבי שמעון אסור לכבד הבית. אבל לרבץ מותר והא דתניא שלהי המצניע המכבד והמרבץ חייב חטאת דברי ר"א. וחכ"א אחד זה ואחד זה משום שבות הני חכמים אין לומר ר"ש דלא שרי לכתחלה כדאיתא התם אלא היינו רבי יהודה וסבר דאין זה פסיק רישיה כמו לר' אליעזר או סובר כוונת האדם אין לאשוויי גומות. ואינו מתכוין לרבי יהודה במילי דשבת אינו אסור כי אם מדרבנן. כמו שמוכיח מורי רבינו מפרק אמר להם הממונה (ל"ד ע"א) גבי ר' יהוד' אומר עששיות של ברזל מטילין לתוכו וכו'. ור"א סבר עיקר כוונ' האד' לאשוויי גומו'. ולכך פרק תמיד נשחט (ס"ה ע"א) דתנן מדיחין את העזר' בארבעה עשר בניסן שחל בשבת מפני דמי הפסחים. שלא ברצון חכמים וקאמר שלא ברצון ר"א ואפי' ברצפת העזרה היה מחייב חטאת לפי שהיו מדיחין ביותר מפני הדם ואיכא אשוויי גומות בין הרובדין. אבל לרבי יהודה דאין אלא שבות בעלמא הלכך לא גזרינן בעזרה. וכיון דהלכה כר"ש דאין מתכוין מותר כדשרי התם לרבץ לכתחלה הילכ' מותר לגרור כסא וספסל בין גדולים דלא אפשר לטלטלן. בין קטנים דאפשר כדמוכח פרק במה מדליקין מההיא דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין ליהנות בחמה ובגשמים אע"ג דאפשר לעשות כצנועין שמפשילין במקל לאחוריהן ובלבד שלא יהא פסיק רישיה לעשות חריץ בגרירה ונהנה כנושא כלאים על כתפיו. דאי הוי פסיק רישיה מודה ר"ש דאסור. וכן אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב כל חומרותיו בר מהני תלת דעביד כשמואל. הלכה כר"ש בגרירה וכו'. אלמא דבר שאין מתכוין מותר. וכן הלכה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כר"ש כדתנן בבחירתא במס' עדויות המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב שמתכוין כדי לעשות לה פה ולהכני' אויר ולהוציא ליחה וה"ל בונה אבל להוציא ליחה פטור. ובריש שמנה שרצים קאמר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובפ' האורג קאמר דפטור ומותר ומשום צערא שרי מדתנן מחט של יד מותר ליטול בה את הקוץ. הילכך מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קוייטודא בלעז. כדתנן המפיס מורסא להוציא ליחה פטור. והיינו פטור ומותר ואע"פ שיש דם בתוך הכויה. דהא משנה דמפיס מורסא מיירי אפי' יש בה דם כדאיתא בריש כתובות. ומפרש טעמא דשרי כי יש בה דם משום דדם שבתוך המורסא מפקד פקיד. אמר אביי מקמי חמרא לוקחין מותר האוכל ויהבינן קמי תורא אבל מקמי תורא לא שקלי' בשבת את מותר האוכל כדי ליתן לפני החמור. ומפרש לפי דחמור לית ליה רירא ומותרו ראוי לבהמה אחרת. ואין זה טלטול שלא לצורך. אבל שור יש לו רירא והמותר אינו ראוי לבהמה אחרת. הלכך צריך לדקדק בשאר בהמות מותר לתת מספא שנשאר לזו לפני זו שאינה מינה.
7
ח׳הקש שעל המטה לא ינענענו בידו כדי לשכב עליו אבל מנענעו בגופו דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואם הקש היה מאכל לבהמה שרי. ואם היה עליו כר או כסת או סדין מבעוד יום מותר בשבת לנענעו בידו אע"ג שאינו ראוי למאכל בהמה. אמר רב יהודה אמר רב טיט שעל בגדו מסכסכו מבפנים ישפשפנו מבפנים ולא מבחוץ דרך שהטיט שם שאז נראה כמלבן.
8
ט׳אמר רבא טיט שעל גבי רגליו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע. משום אשוויי גומות. מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור ואפי' בכותל משום בונה שמוסיף טיט על הכותל אלא יקנח בקורה רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר. ולא ידענא הלכה כמאן. אמר רבי אבהו טיט שעל מנעלו מגררו בגב הסכין. א"ל ההוא סבא סמי דידך דתני רבי חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל משום שמעבד עור המנעל. אבל סך כל גופו שמן בשבת.
9
י׳ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול. פן יפול המנעל גדול ואתי לאתויי. אבל יוצא בחלוק גדול. ולא תצא אשה בשבת במנעל מרופס קרוע מלמעלה דמחכו עלה ושלפא ומחויא ליה. ולא תצא אשה במנעל חדש בשבת אלא א"כ יצאת שעה אחת מבעוד יום לפי שמקפד' שיהיה למדת רגלה. ואם אינו מיושב ומיושר ברגלה כרצונה הויא שלפ' ומייתי ליה. אבל אדם אינו כל כך מקפיד ומותר לצאת במנעל שלא נסהו בחול. תני שומטין מנעל מעל גבי האימום. פי' דפוס של עץ שבתוך המנעל ויסירו הדפוס כדי ליק' המנעל כרבא דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. והלכה כמותו. ואפי' לאביי דאסר לצורך מקומו אם היה רפוי מותר.
10
י״אחבית שנשבר'. מצילין מזון שלשה סעודות היינו בהרבה כלים. אבל בחד כלי יכול להציל הרבה. כדאיתא פרק כל כתבי דתניא נשברה חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה. ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט לקבל הקלוח. וגם מהטיפין מהאויר וגם לא יביא כלי ויצרף לגג להמשיך שם יין מן הגג לכלי ודרש רב שזבי אפי' כלי אחד גרידא לא יביא אם הוא מחזיק יותר משלש סעודות. ואמר רבא האי טעותא מדקתני לא יביא כלי אחר ויקלוט. שמע מינה בחד מנא כמה דבעי מציל אפי' טובא ובאיזה ענין שירצה.
11
י״בתנא לא יספוג ביין. נותן ספוג לארץ ביין כשנשפך לארץ. ואח"כ יטיף הספוג בכל זה אסור גזירה משום סחיטה.
12
י״גגובתא קנה חלול שקובעין בחבית ונותן ברזא בתוך הקנה החלול כדי למשוך היין. ומפרש תלמודא לחתוך הקנה חלול לתקנו שיוכל ליכנס בחור של החבית אסור אפי' ביו"ט ואם נפל מותר להחזירו אפי' בשבת. אבל להביאו חדש ממקום אחד כדי לתוחבו בנקב החבית והוא לא היה שם מעולם רב אסר דשמ' לא יהיה בטוב ויתקננו ושמואל שרי ואפי' בשבת. ורבי יאשיה מיקל כשמואל. ודרש רב ששת בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמתיר לתת קנה חלול בחבית בשבת אע"ג שלא נסהו בחול תחלה אם ראוי לאותו נקב של חבית.
13
י״דמי שנשרו כליו נפלו כלים במים. אבל אין לפרש נשרו לשון שרייה דהא פ' משילין פירות אית דתני מנשירין פי' כמו מי שנשרו כליו. אלמא הוי לשון נפילה שוטחן בשבת בחמה לייבשן אבל לא כנגד העם ואמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ופריך ליה ממתני' דשריא שלא כנגד העם וקאמר תנאי היא. והארכתי בזה פרק קמא דעב"ז.
14
ט״והמנער טליתו מן העפר בשבת חייב חטאת. ודווקא בחדתי ודווקא באוכמי דשייך בהו לבון ודוקא אי קפיד עליה ואנן לא קפדינן אם העפר או הטל שרי.
15
ט״זאמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת על כתפו חייב חטאת פי' שולי טליתו שהוא מאחוריו שם אותם על כתפיו וזהו הוי משוי ואסור פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צדי טליתו מונחין על כתיפו פי' ב' צידי טליתו התלויין לפניו א' מימין וא' משמאל קיפלן והניחן על כתיפו א"ל ר' יהושע בן זירוז בזו חייב ר"מ חטאת ושלשל ר' טליתו הרי שאסור לתת שולי טליתו שאחוריו על כתפו וכן שני קרנו' טליתו שלפניו אסור לתתם על כתפו אמר ר' יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר"א שיצא בסודר שעל כתיפיו ונימא כרוכה באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אע"פ שאין נימא כרוכ' לו באצבעו וכן פסיק רבי יוחנן דשרי לצאת בשבת בלא נימא כרוכה ואם כן אדם שנפסקו לולאי טליתו ברשות הרבים מותר ללכת במקום שירצה וטליתו לבוש סביביו דאפי' בלא נימא שרי.
16
י״זאמנם אם הלולאו' מוזהבו' שנפסקו והם תלויות חשובו' ואסור משום משאוי של לולאות התלויות שלא לצורך דחשיבי ולא בטילי אגב טלית כדאמרינן פ' תולין מתעטף אדם בכילה וכסכניה בגד שפורסין על מטתו על כלונסות ויוצא בה לר"ה אע"פ שכסכסין תלויין הן חוטין שקושרין לנקליטין וקא משמע לן שאין איסור בהוצאת החוטין אלא בטלין הן אגב הבגד. ופריך והא אמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת זה משום הציציות התלויות בחנם והם משוי ומתרץ התם חשיבי ולא בטילי לפי שהן של תכלת כך פירש רבינו שלמה אבל חוט הכילה אינן חשובין ובטלין אגב הבגד ואותם רצועות שקושרין באבנט של מכנסים והם תלויות לניירייש בלעז וקושר ראשן באנפלייאו' של בגד או של עור למתוח האנפלייאות למע' שהם חשובות של משי או צבועות ארגמן ופעמים הולך יחף בשבת בר"ה והרי הלולאות חשובות ותלויות שלא לצורך ולא בטילי אגב מכנסים והוי משאוי כמו יוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה דחייב חטאת משום הציציות התלויות שלא לצורך יש שמחמירין וקושרין אותם תחלה באנפלייאות עתה כשמניחן ברגליו ראשי הרצועות לאבנט למתוח האנפלייאות למעלה וכשהוא יחף נשארו החוטין והרצועות מחוברין לאנפלייאות.
17
י״חאמנם יש להתיר. דאפילו כשהוא יחף אין הרצועות שהן תלויין באבנט מיקרי משאוי שאינה שלא לצורך. דאי בעי ינעול אנפלייאות ברגליו ויהיה צריך לרצועות. ואפילו ביום הכפורים פעמים קושר ראשי המכנסיים התלויין למטה וזוקף ראשיהן למעלה כדי שוקיו וקושרין לרצועות התלויות לאבנט. אמנם יש שקושרין ראשי של מכנסים זה לזה לכסות שוקיו ויריכיו ולא לרצועות התלויות לאבנט. והמחמיר לתלות לו ולקשור הרצועות לקובען באנפלייאות ולא באבנטו תבא עליו ברכה.
18
י״טאני ברוך בר רבי יצחק כתבתי ספר זה ויבין וישכיל הרואה בסימנים שהם רמזים אם יראה בהם מעין שאלתי גם שם ימצא מפורש בהרבה מקומות. גם כן שם ימצא מפורש בהרבה מקומות בירור הדבר בקוצר עם קצת ראיות דרך קצרה. אמנם בתוך הספר למקום אשר יורנו הסימן ללכת ולראות שם ימצא הכל לבירור ראיות וטעמים באורך ככל הצורך. וגם שם סוף כל הלכה והלכה חוזר ומפרש בקוצר הפסק עם ראיות למען ירוץ קורא בו. הכל מפורש כאשר הראני מן השמים. ולא מדעתי ומלבי עשיתיו כי אם מפי רבותי קדושי עליון. ואיש על מקומו מבואר שמו. זה הספר נקרא ספר התרומה יען כי מדותיו הם מתרומות בעל מזמות קדושי צור שוכן רומה יסדתיו להורות לפתאים ערמה אם יקרה לאיש משנה מאומה בו יקרא וימצא שמה חפצו מאיר תעלומה לכל יודעו תהי נפשו שוקקה וכמה לראות בו תמיד כמה ותמה ואל מפיו אלי יתן חכמה ועליון דעת גם יתן ה' עצמה לבאר כמשפט זה ספר התרומה.
19