ספר התרומה, פסקים כ״חSefer HaTerumah, Psakim 28
א׳והא דאמרן אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מעכו"ם וטעמא דכיון שאין רגילות למוכרן כך מוכחא מלתא שהם של טריפה ומכרן לו ישראל חתוכות להיכירא שלא יקנם ישראל ממנו אע"פ כן אותן קנטלייש ואובליאיי' שנלושו מבצים מותר לקנותן מן העכו"ם דרוב עסות אינן נלושות אלא מבצים שלימות תחלה ביד עושה העיסה וגם אין לאוסרן משום חששא דשמא היה דם בביצים דרוב ביצים אין בהם דם וגם כשאוכלין ביצים צלויות בגחלים אין בודקים אותם אם יש בהם דם ואין יכולין לבודקן אלא אזלינן בתר רובא ואע"פ שרגילות לעיין בהם משום דם כשעושין מהם תבשיל ללבנו או לבשלו במחבת בלא קליפה או נטגן חומרא בעלמא הוא ואם לא בדקן תחלה מותרין מיהו יש שרוצים לאוסרן אותן אובליאייש וקנטלייש לקנותם מן הגוים משום בשולי עכו"ם של ביצים ואפילו אותן שאין שומרין עצמן מפת של עכו"ם דאמר בירושל' פת עמעמו [נמנו] עליו והתירוהו חכמים וגם רבי התיר את הפת מ"מ איסור בשול עכו"ם משאר דברים לא הותר כדמפרש רבינו יעקב דשתי גזרות הוו כדתנן פרק אין מעמידין (מ"ז) הפת והשלקות של עכו"ם וגם בגמרא רוצה להביא פסוק לאסור מלחם לא אכלתי ומים לא שתיתי מה מים שלא נשתנו כו' ואלו גזירת פת היה גלוי לכל שמשמונה עשר דבר הן פתן ושמנן כו' והגזירות של שמנה עשר דבר היו הכל בקיאין בהם כדאמרינן התם אם יבא אליהו ויתיר אין שומעין לו שכבר פשט איסורו ואם כן איך היה טועה לומר דבשולי עכו"ם מן התורה אלא שתי גזירות היו תחלה גזרו על שלקות ימים מקדם והיה סבור דמן התורה הן ולבסוף אתו שמאי והלל וגזרו על פתן ולבסוף כי התירו גזירת פת לא הותר' גזירת בשולי עכו"ם משאר דברים ואומר מורי רבינו דכיון דהביצים הן בטלים ואינן בעין והעיסה עיקר שהרי מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ להכי אין איסור בשולי עכו"ם בבצים וכדאמרינן פרק אין מעמידין (ל"ח) כסא דהרסנא יש בו משום בשולי עכו"ם פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר ושרי קמ"ל קמחא עיקר ואסור אלמא אי הוה הרסנא עיקר אין איסור בקמח כיון שאין עיקר ואפ"ה אותם פנטייזא של דגים שאפאן עכו"ם שהדגים אסורים משום בשולי עכו"ם כמו כן אף העיסה מבחוץ אסורה דאע"ג דפת התירו וגם שמנונית של דגים הבלוע בה אינו בעין מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצא שהעיסה בלועה מאיסורא דרבנן.
1
ב׳תנן בעדיות [פ"ה מ"א] ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין וב"ה אוסרין ושוין בביצת טריפה שאסורה מפני שגמרה באיסור ואע"פ שב"ה אוסרין ביצה שנמצאת בתרנגולת נבלה כגון ששהה ודרס בשעת שחיטה או שהיה הסכין שנשחטה בו פגום א"כ חשובה הביצה כבשר נבלה ואנן אמרינן השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאכלן בחלב פ"ק דביצה יש לומר דביצת נבלה גזרינן אטו ביצת טריפה דאסירא מדינא שהיתה תחלה קטנה ובשר בשעת טרפות ונגמרה באיסור בבטן האם אי נמי גבי בשר בחלב דכל אחד לבדו היתר גמור לא גזרו בתערובתן אבל ביצה של נבלה ליכא שום היתר פשוט ובה"ג תירץ דבצים גמורות מותרות בחלב משום דאף בשר גמור של עוף בחלב לא הויא אלא מדרבנן. ותימה דהא אבעיא להו פרק כל הבשר (ק"ד) בשר עוף בחלב הוי דאורייתא או מדרבנן ולא אפשיטא ליה ותו דהא דאמרינן פרק הדר (ס"ב ע"ב) ופרק אע"פ אפי' ביעתא בכותחא לא לישרי אינש קמי רביה משמע דפשוט הוא שמותר מדקאמר אפילו ביעתא כו' מסתמא לא איירי בבצים ילודות דבהנהו לא צריך הוראה אלא קא מיירי בבצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה ואמאי פשיט שמותר אי אין היתר שלהם אלא מטעם בשר עוף בחלב דרבנן הלא אבעיא להו ושמא הוא דאורייתא.
2