ספר התרומה, פסקים מ״חSefer HaTerumah, Psakim 48
א׳פרק גיד הנשה
1
ב׳אמר רבא אמור רבנן בטעמא. אמור רבנן בקפילא. אמור רבנן בששים. ומפרש רש"י פרק כל הבשר (ק"ט ע"א ד"ה ותו) בפסק שלו דקיימא לן כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל דקאי רבי בשטתי' דאמר נראין דברי ר' יהודה בלא ניער וכסה וכן רב ושמואל דאמרי פ' בתרא דעבודה זרה (ע"ג) כל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם. מין במינו במשהו ואף על גב דרבי יוחנן וריש לקיש אמרי התם אפילו מין במינו בנותן טעם. מכל מקום הלכה כרב ושמואל דהא אביי ורבא דהוו בתראי קיימין כוותייהו (ס"ו) גבי חלא לגו חמרא וגבי חמירא דחטי בחמירא דשערי דפליגי אי מקרי מין במינו ולהוי במשהו או מין בשאינו מינו ולהוי בנותן טעם. וכן פ"ב דפסחים (כ"ט ע"ב) דאמר רב ושמואל חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו דמשום חומרא דחמץ דהוי אף בל יראה וגם לא בדילי מיניה כולי שתא דגזר שלא במינו אטו במינו דבמשהו כשאר איסורין. ואמר רבא התם הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שאין במינו במשהו כרב משמע דשאר איסורין סובר דבמינו במשהו ובחמץ גזר אינו מינו אטו מינו. עד כאן פירוש הגאון פרק כל הבשר. ובתשובה אחת מוסיף דהא דאמר רבא פרק גיד הנשה אמור רבנן בששים במין במינו אי נמי מין בשאינו מינו וליכא קפילא עכו"ם הוי בששים. התם רבא אמר מידות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לרבי יהודה אשכחן שיעור ששים במין בשאינו מינו וליכא קפילא. ולרבנן אפילו במין במינו. אבל רבא עצמו סובר כרבי יהודה ואע"פ שקבל מרבותיו רבינו יצחק ברבי יהודה דהלכה כרבנן לא ידע טעם שלהם מפני הראיות שהביא. ורבינו יעקב מכל מקום פירש דהלכה כרבנן דאפילו מין במינו הוי בנותן טעם דהא רבי יוחנן סובר כן פרק בתרא (ס"ו) דעבודה זרה כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. ואף על גב דרב ושמואל פליגי עליה התם. הא אמרינן פרק קמא דביצה (ה' ע"א) רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בר מתלת. ובפרק מי שהוציאוהו אמרי' רבי יוחנן ושמואל הלכה כרבי יוחנן. (ע"ט) ועוד פרק התערובות אמר רבי אליעזר בן יעקב חרסן של זב וזבה אם כבסו בין במים בין במי רגלים של אדם טהור פעם ראשון ושני טמא פעם שלישי טהור אלמא סבר מין במינו בטל. ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דאמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין במינו ברובא. ועל כרחין היינו מן התורה דאלו מדרבנן הוי בששים אפילו לרבנן כדאמר רבא עצמו פרק גיד הנשה. ואלו לרבי יהודה מין במינו לא בטיל מן התורה מקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר. אמנם נוכל לדחות זאת דבדבר יבש מודה ר' יהודה דאפילו מין במינו לא הוי במשהו כדתנן פרק נוטל אמר רבי יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה. והיינו אפי' מין במינו חטין בחטין דאלו חטין בשעורים הוי תרומה כשאר איסורין (פ"ב מ"ז) כדתנן במסכת ערלה ומייתי לה (צ"ט ע"א) פרק גיד הנשה גריסין של תרומה שנתבשלו בעדשים אין בהם בנותן טעם אפילו אין בהן להעלות בא' ומאה מותר. ועוד דקרא דמייתי בספרי דוהרמותם את חלבו את מקדשו ממנו להוכיח דבעינן בתרומה א' ומאה במין ומינו כתיב' אבל מין בשאינו מינו לכולי עלמא בנותן טעם. מכל מקום יש ראיה דמין במינו בנותן טעם מר' יוחנן ומר' אליעזר בן יעקב ומרבא דפרק גיד הנשה. (ס"ו) והא דפרק בתרא דעבודה זרה פליגי אביי ורבא גבי חלא וחמרא וגבי חמירא דחטי דמשמע דאי טעמא ושמא שוה הוי במשהו כדין מין במינו היינו דוקא בטבל ויין נסך. ותדע דלא נקט אלא חלא וחמרא דשייך ביין וחמירא דחטי דשייך בטבל ורבי יוחנן מודה בהו דהוי במשהו. וההיא דפרק כל שעה דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב היינו כרב דאסר תרווייהו במשהו גבי חמץ ולא מטעמיה דאלו רב אסר במינו מן הדין בכל איסורין וגבי חמץ דחמיר גזר שלא מינו אטו במינו. אבל לרבא תרווייהו בין במינו בין שלא במינו במשהו. ולא גרסינן כרב במילתיה. אם כן נוכל לומר יותר בפשיטות דתרווייהו הוו גזירה לרבא וכן משמע בה"ג דלא גרסינן כרב דאיתא התם אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין בשאינו מינו אסור ומדלא יהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו כרב. הלכך נהגו העולם כדברי רבינו יעקב דבין במינו בין שלא במינו בנותן טעם אם כן טוב לנו שלא לסמוך על קפילא עכו"ם שינסה אם יש טעם איסור בהיתר אלא לשער בששים כדאמר רבא היכא דליכא קפילא בששים שיותר אין הטעם הולך (חולין צ"ז ע"ב) וכן אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין וכן שלהי עבודה זרה גבי עכברא בשכרא הלכתא בששים וכן כל איסורין שבתורה. ואם בקדרה נפל האיסור משערינן אם יש ברוטב שהוא בעין ובקופה ובחתיכות ששים של היתר אז הכל כשר. אבל במאי דבלע קדירה מהרוטב של היתר [לא משערינן] דהא לא ידעינן מה בלעה. ועוד דכמו כן בלעה מן האיסור שהוא מחותך ונמחה מעט אם לא ראינוהו תחלה קודם שנפל (שם צ"ח) כי ההוא כזית' דתרבא שנפל לדקולא דבשרא וקודם שנפל היה יותר ועתה נצמק. ופירש רש"י דקולא קלחת סבר לשעורי במאי דבלע קדירה לצרף לס' של היתר. אמרו ליה אטו דהיתירא בלע דאיסור' לא בלע. הלא תמחוי של איסור נכנס גם בקדירה. והיכא שמוצא האיסור ומכירו ישליכנו והשאר מותר אם יש שם לבטל טעם של איסור וישער מכל מקום כאלו כולו נמחה דהא לא ידע כמה נמחה ואף על פי שרואהו עתה גדול ועב כמקודם שנמחה מכל מקום נמחה ונפלט טעמו וחזר ונבלע ונופח מן ההיתר. ואם בשל בקדירה של איסור אם היא בת יומא התבשיל כולו אסור שהרי אין בתבשיל ס' של איסור דמשערינן כאלו הקדירה כולה חתיכה של אסור ולא משערינן כמה בלעה בתוכה תחלה מן האיסור דהא לא ידעי' כמה בלעה. הילכך לעולם חומרא אם בשל איסור בקדירה של היתר לא נשער ששים כי אם ברוטב ובחתיכות של היתר ולא במאי דבלעה קדירה מן ההיתר ואם בשל היתר בקדירה של איסור לא נשער במאי דבלע הקדירה מן האיסור תחלה רואין כאלו הקדירה כולה מאיסור. אבל אם בשל היתר בקדירה של איסור שלא היתה בת יומא התבשיל מותר דנותן טעם לפגם הוא ושרי אבל לכתחילה אסור לבשל בקדירה של איסור אפילו אינה בת יומא כדאמרינן שלהי ע"ז דגזרי' שאינה בת יומא אטו בת יומא.
2