ספר התרומה, פסקים מ״טSefer HaTerumah, Psakim 49
א׳והיכא שתחב כף של איסור בקדירה מלא היתר צריך שיהיה ס' ברוטב ובחתיכות שבקדירה כפי שנכנס מן הכף ברוטב כי כל מה שתחב ברוטב רואין כאילו היא איסור. ואם כף חולבת תחב בקדירה שיש בה תבשיל בשר אם הכף בת יומא צריך ששים בתבשיל לבטל כל מה שתחב מן הכף בקדירה ואז התבשיל והקדירה מותרת והכף אסורה שהרי בלועה מחלב ומבשר ואם אין ששים הכל אסור ואם הכף אינה בת יומא אם כן התבשיל והקדירה מותר אפילו ליכא ששים אבל מכל מקום הכף אסורה שהרי בלועה מטעם הבשר לכן אסור לתחבה בקדירה של חלב. וכן אסור לתחב' בקדירה של בשר שהרי בליעת' היתה תחלה מחלב ואף על פי שאינה בת יומא לכתחלה אסור גזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחב' בקדירה של בשר ופלטה החלב וכן הדין בכף הבלועה מבשר שתחבה בקדירה של חלב והיכא שספק אם היה ס' בהיתר לבטל דבר האוסר אם כן אסור דטעם הולך עד ששים וקיימא לן דטעם כעיקר כדגמרי' מגיעולי עכו"ם או ממשרת ענבים (מ"ג) פרק אלו עוברין א"כ ספיקא דאורייתא לחומרא לאפוקי מפירוש רש"י שפיר' דטעם כעיקר מן התורה א"כ לדבריו היכא שנשפכו המים ולא ידעינן אם היה ס' בין מים בין חתיכות של היתר לבטל האיסור הוי ספקא דרבנן ולקולא והחתיכות של היתר או דגים או בצים או בשר הנשאר יהא מותר לדבריו. אבל אם המים והחתיכות של היתר בפנינו ואינו יודע לשער או למדוד אם יש ששים אין לו' כאן הוי ספיקא דרבנן שהרי אין קרוי ספק דבר שחכם יכול לברר ולשער דדעת הטפשים אינו כלום.
1
ב׳ועתה אפ' דין טעם כעיקר אי דאורייתא או דרבנן פירש רבינו שלמה מ"מ דטעם האיסור שישנו בהיתר אינו אוסר מן התורה אפילו אכל מן ההיתר כל כך שאכל מן האיסור הנבלע שם כזית בכדי אכילת פרס דמן התורה אין אסור אלא איסור שהוא בעין ולא טעם איסור נבלע במקום אחר ומגיעולי עכו"ם שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין לא גמרינן דחדוש הוא דאפילו בת יומא אי אפשר דלא פגמא ואפילו הכי אסריה רחמנא וקרא דמשרת דמייתי פרק אלו עוברין אסמכתא בעלמא תדע דעל משנת רבי טפת חלב (ק"ח ע"א) אמר אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא מדבעינן טעם גבי טפת חלב. ורבא אמר דרך בשול אסרה תורה משמע דסבר לאו דאורייתא והלכה כרבא לגבי אביי (ס"ז) ועוד אמר רבי יוחנן פרק בתרא דעבודה זרה כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו טעמו וממשו אסור ולוקין עליו. ותו דאמרינן פרק גיד הנשה זהו היתר מכלל איסור מה שהתיר הכתוב לבשל עם איל נזיר. דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. והכא גבי זרוע בשלה מותר מדנקט רבא בקדשים טעם כעיקר משמע הא בחולין שרי ואין נראה לרבינו יעקב מכל מקום אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאין מינו כדמייתי פרק אלו עוברין מקראי דמשרת וגעולי עכו"ם ולאו אסמכתא נינהו ומאן דיליף מן גיעולי עכו"ם לאו חדוש הוא דרבי עקיבא יליף טעם כעיקר מן געולי עכו"ם ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה וקרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ורבנן ילפי טעם כעיקר ממשרת אבל מגעולי עכו"ם לא ילפי דסברי דחדוש הוא דאפי' בת יומא פגמה פורתא ואסרה תורה אלמא טעם כעיקר לאו אסמכתא היא דכמו לרבי עקיבא מוקי לה להיתר מצטרף לאיסור היינו ללקות מן התורה בכזית בכדי אכילת פרס ואלמא רבי עקיבא דיליף מגעולי עכו"ם טעם כעיקר סבר דלאו חדוש הוא דסבר בת יומא לא פגמה ואפילו רבי מאיר דסבר שלהי ע"ז דבת יומא פגמה סבר לאו חדוש הוא דיליף מיניה נותן טעם לפגם אסור ואנן קיימא לן כרבא דאמר פרק בתרא דע"ז הלכתא נותן טעם לפגם מותר א"כ לאו חדוש הוא (ע"ח) ועוד דאמרי' פרק התערובות עשה חטה מן האורז ומן החטים אם יש בו טעם דגן הוי חייב בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת אלמא טעם כעיקר דאורייתא ואם תאמר זהו מפני שממשו של חטין ישנו בעיסה אבל בליעת טעם גרידא אינו כעיקר מן התורה מכל מקום קראי דמייתי פרק אלו עוברין נראה דהוי דרשה גמורה וההיא דפרק כל הבשר דחויא בעלמא הוא דקאמר רבא מבשר בחלב לא תפשוט דטעמו ולא ממשו דאורייתא משום התם דרך בשול אסרה תורה אבל אמת הוא דהוי דאורייתא מקראי דמשרת וגעולי עכו"ם וההיא דא"ר יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מיירי במין במינו דבטל ברובא מן התורה כדאמר רבא בפרק התערובות אמור רבנן ברובא כגון מין במינו אבל מדרבנן הוי בס' כדאמר רבא בפרק גיד הנשה אמור רבנן בס' מין במינו ולכך אין לוקין עליו והוא הדין אפי' טעמו וממשו של איסור ישנו בעין דאין לוקין עליו אם אין מכירו אלא בטל ברובא אלא נקט טעמא ולא ממשו לומר דאפי' הכי איסורא איכא ועוד דלא פסיקא ליה אלא הכי צריך לפרש אם אין מכירו. וטעמו וממשו לוקין עליו מיירי כמו כן במין במינו היכא שמכיר ממשו של איסור אבל במין בשאינו מינו הוי טעם גרידא ולוקין עליו. והר' יוסף ברבי יצחק בן הנדיב ר' יוסף מקינון היה אומר דמיירי שפיר במין בשלא במינו דאף על גב דטעם כעיקר דאורייתא היינו מגיעולי עכו"ם דאמר קרא תעבירו באש והיינו עשה. אבל לאו ליכא ולכך אין לוקין וקשה על דבריו הלא בפסולי מוקדשים כתיב תזבח ואכלת בשר. ודרשינן תזבח ולא גיזה ולא עבודה ואין זה כי אם לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה דאפילו הכי (ד' ט"ו) תני פרק שני דבכורות הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים אלא על כרחי' היינו טעמא דבקדשים כתיב לא תגוז ולא תעבוד וכי הוממו ונפדו שריין שהן חולין. וכי אמר קרא תזבח דדרשינן ולא גיזה גילה לנו שהם באיסורן הראשון בלאו דלא תגוז. (כ"א) ושלהי מכות דאמרינן המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה משום כלאים הוא הדין דלוקה משום עבודה כדפרישית אלא איסור כלאים גרידא קא חשיב שמשמיענו דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין דכתיב כצבי וכאיל הוא הדין נמי כי אמר קרא בגיעולי עכו"ם תעבירו באש אהדריה לאיסוריה קמא ואשמעינן דפליטת איסור מכלי הוי איסור ולעולם בלאו ומורי רבינו יעקב היה מפ' דשפיר מיירי במין בשאינו מינו והכי פירושא טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור בתוך כדי אכילת פרס אין לוקין עליו. אבל טעמו וממשו שיש כל כך איסור שיש כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליו וההיא דאמרינן דטעם כעיקר בקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי הוא הדין דבחולין אסור והא דנקט קדשים משום דבקדשים מיירי גבי זרוע בשלה. ועוד דרבינו יעקב גריס לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דפריך תלמוד' מהתם נפקא הנוגע בבשרה יקדש שאם פסולה תיפסל והאי קרא מוקי לה להיתר מצטרף לאיסור פרק אלו עוברים ובחולין הוא דשרי אבל טעם כעיקר קא מפיק ממשרת. ולר"ע מגיעולי עכו"ם ואפילו בחולין אסור. (ל"ה) מיהו פרק ג' מינין אמרינן ורבנן תיפוק לי' היתר מצטרף לאיסור מחטאת. ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא וכההיא סוגיא אתיא הך דמפיק טעם כעיקר מיקדש דכתיב גבי חטאת ואפילו למאי דמפיק פרק אלו עוברין מקרא דחטאת היתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר. מכל מקום מייתי הכא קרא דחטאת לטעם כעיקר משום דאי לאו דהוה נפקא לן טעם כעיקר מקרא אחרינא כגון ממשרת או מגיעולי עכו"ם אז הוה מוקמינא קרא דחטאת לטעם כעיקר דפשוט יותר לאיסור ולא להיתר מצטרף לאיסור וכי האי גוונא אשכחנא (כ' ע"א) פרק הקורא את המגילה לא מוהלין אלא ביום מקרא דביום השמיני. (קל"ב) ובפרק אם לא הביא מוקי ליה לרבות אפילו בשבת ומיעוט לילה מפיק מבן שמנת ימים אלא במגילה מייתי קרא דפשוט יותר למעט לילה אי לא הוה אלא חד קרא.
2
ג׳אמנם מורי רבינו יצחק ברבי שמואל קשה לו על גירסת הספרים דגרסי טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי בזרוע בשלה. והלא ליכא טעם זרוע באיל הא איכא ששים דמיניה גמרינן למישרי בחולין בששים ואילך ואי נתינת טעם איכא בששים אף בחולין היה אסור דהא טעם כעיקר דאורייתא ואפילו לר"ש דפי' טעם כעיקר דרבנן מ"מ לכל הפחות מדרבנן הוה לן למיסר בחולין אפילו כי איכא ששים ומאה כיון דאיכא נתינת טעם דהא מקראי דמשרת וגיעולי עכו"ם דהוי אסמכתא גמרינן דמדרבנן אסור דטעם כעיקר ואי תפרש לא נצרכא לטעם כעיקר דבקדשים אסור דאפילו יותר מס' ומאה נהי דטעם כעיקר גמור ליכא ולכך מותר בחולין מכל מקום טעם כל דהו איכא ואפילו הכי אסור בקדשים והשתא אתי ליה בפשיטות לישנא דקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי אם כן אין ראיה מכאן לרבי' שלמה דבחולין לא הוי טעם כעיקר מן התורה דהא לא מיירי כי אם בטעם גרוע כל דהו ביתר מס' ולכך בקדשים דווקא אסור ולא בחולין ועוד היאך תוכל לפרש דבקדשים אסור טעם כל דהו הא תנן פר' דם חטאת קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנותן טעם הלא לעולם חשוב נתינת טעם ואפילו ביותר מס' ומאה. מיהו יש לומר במין בשאינו מינו מיירי דבעינן נתינת טעם גמור וחשוב אבל מין במינו אוסר בכל שהו בקדשים כרבי יהודה בשאר איסורין דהא זרוע בשלה מין במינו הוא מכל מקום קשה (ע"ח) דאמרינן פרק התערובות אמר ריש לקיש הפגול והנותר והטמא שכללן זה בזה ואכלן פטור ש"מ טעם ברוב לאו דאורייתא במין במינו (כ"ג) ובהקומץ רבה נמי אמרינן שתי מנחות שנקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן דרבי יהודה ותו אמרינן (ל"ז) פרק דם חטאת בכל יום ויום נעשה גיעול לחברו ואינו צריך מריקה ושטיפה והשתא בשלמא אם מין במינו אף לקדשים בטל ברובא מדאורייתא אף על גב דמדרבנן צריך ס' מכל מקום בכלי המקדש אוקמוה אדאורייתא אבל אי בטעם משהו אוסר בקדשים מדאורייתא אם כן בשל שלמים אתמול אמאי מבשל בה שלמים היום כדמפ' שלהי עבודה זרה הא ממעט להו בזמן אכילתן שלא יהו נאכלין רק היום מפני שלמים דאתמול שנבלעו בשל יום מיהו יש לומר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם (קי"א) כי ההיא דפרק כל הבשר דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר כמו כן שלמים דאתמול בקדירה ומן הקדירה בשלמים דהיום ועדיין הוא היתר. וזמן של שלמים דאתמול עד לילה הבא ומותרין לאכול שלמים דהיום לשני ימים ולילה אחד מכל מקום קשה דשלהי עבודה זרה מפרש דכי מבשל בה חטאת הדר מבשל בה שלמים לאלתר ואמאי הא מביא קדשים הללו לידי פסול דאוסר שלמים הללו לזרים לנשים ולעבדים דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בשלמים ולא שייך לומר נותן טעם בר נותן טעם אלא כשיש שתי נותני טעם של היתר קודם שיבא זמן האיסור כמו דגים שעלו בקערה קודם שיאכלם בכותח ותו דווקא עולין כמו דם הפר ודם השעיר לא בטיל במין במינו לרבנן אבל מין במינו שאינן עולין שפיר בטיל לרבנן אפילו בקדשים כדאיתא פרק הקומץ רבה והתם נמי בשמעתא דנבלה בטלה בשחוטה מוכח דבקדשים מין במינו בטיל לרבנן ואפילו לרבי יהודה היכא דלא אפשר להיות זה בזה וצריך לפ' לגירסא לא נצרכה לטעם כעיקר דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן הזרוע ומקצת מן האיל ונוגעות זה לזה ונותן טעם זה הזרוע באיל ואפילו הכי מותר דכל דרך בישול התיר הכתוב ומה שאומר דבקדשים אסור הוא הדין נמי דבחולין אסור אלא משום דאיירי בזרוע בשלה דהוו קדשים נקט קדשים. ולפי' רבינו יעקב נמי דגריס לא נצרכא להיתר מצטרף לאיסור צריך לומר כגון דפעמים שמקצת זרוע ומקצת איל חוץ לרוטב הן ונותן טעם הזרוע באיל ובכזית בין איל בין בליעת טעם של זרוע חייב בעלמא בקדשים והכא בזרוע בשלה התירו הכתוב ולפי מה שפירשתי דנותן טעם הוי מן התורה בממש הא דאמרינן בירושלמי דמס' ערלה אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר. התם פיר' כלומר מצטרף לאיסור דבפרק אלו עוברין ובפרק שלשה מינין אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. והתם בפרק אלו עוברין ובפרק שלשה מינין דאמר שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ופריך אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא כי אם בבת אחת אמאי אמר שאני אומר כיון דאיכא שיעור נתינת טעם לפי מה שפירשתי דטעם כעיקר דאורייתא יש לומר הני מילי במין בשאינו מינו אבל התם מיירי במין במינו דמדאורייתא בטיל ברובא דאי מין בשאינו מינו היאך (פ"ב) אמר ריש לקיש פרק הערל והוא שרבו חולין על התרומה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא רבו. וכי תימא דמדקאמר כזית בכדי אכילת פרס אם כן איכא רובא דחולין ואם כן מדאורייתא בטיל כיון דהוי מין במינו ואם כן מאי פריך אמאי אמרינן שאני אומר. ויש לומר משום דהוה לן להחמיר כיון דבמין בשאינו מינו כי האי גוונא הוי מן התורה אי נמי כיון דבמין במינו החמירו חכמים ס' מדרבנן א"כ לא הוה לן למימר שאני אומר.
3