ספר התרומה, פסקים נ״הSefer HaTerumah, Psakim 55
א׳לכך פי' מורי רבינו דהגעלת כלי מדין שלא היתה בני יומן דלפגם הוא ולא אסר הכתוב אלא דוקא בני יומן צוה הכתוב להגעיל ודווקא כלים קטנים הגעילו בכלי גדול המחזיק ס' כמותו דאלו בכלי גדול שאין מחזיק ס' כמוהו שם המים נאסרים מחמת פליטת הכלי הנגעל חוזרין ונבלעים בכלי ראשון הנגעל כדפרי' לעיל והלכך עכשיו נכון להמתין שלא יגעילו הכלי עד שיהא הוא אינו בן יומו דאז המים שביורה אפילו אם אין בהם ששים לא יהו נאסרין מחמת פליטת איסור דשאינו מינו ולפגם הוא אמנם ערב הפסח שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר הוא להגעיל אפילו אותן שהם בני יומן שנשתמש בהם חמץ רותח באותו יום עצמו משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא קודם שיהא אסור כמו דגים שעלו בקערה מותרין לאכלן בכותח משום דטעם הבשר נכנס בקערה ומן הקערה בדגים הרי כאן שנים ועדיין דגים היתר הוא קודם שיאכלם בכותח של חלב הכי נמי טעם חמץ נכנס בקערה ומן הקערה נכנס במים כשמגעילה הרי כאן שנים ועוד מן המים חוזר אל הקערה הרי שלש קודם שיבא זמן איסור חמץ ואע"פ שיש אומרים דווקא דגים שעלו בקערה רותחת או דגים רותחין בקערה מותרין אבל נתבשלו אסורין ולקמן אפרש. ומ"מ גבי חמץ בפסח שיש שלשה נותני טעם של היתר כדפרי' הכל מותר מיהו צריך ליזהר שלא יגעיל ערב פסח אחר ד' שעות כי אם כלים שאינן בן יומן דכיון דמטא זמן של איסור חמץ ליכא כאן נ"ט בר נ"ט של היתר דטעם חמץ בקערה אמש או בבקר כשנפלט במים לאחר ד' שעות נאסרו המים מיד ונעשו נבלה וכי חוזרין ונבלע בכלי חוזרין ואוסרין אותו ז"ו הגה"ה מדי"ן חמ"ץ ואם מצא חטה או שעורה בעופות מלוחין או צלויין ערב פסח אפילו אחר ד' שעות ישליך החטה או השעורה ומותרין העופות ואע"פ שבזמן פסח יש נ"ט משהו חמץ כיון שנתבטל הטעם מערב פסח בס' דאינו במשהו עד שיהא פסח דאז הוי חמץ בכרת והרי נתבטל מקודם ואינו חוזר וניעור לאסור אחרי כן בשיהא זמן איסור משהו כדתנן במס' כלים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה כו' אלמא אע"ג דאיסור כלים במשהו אפילו בחוט אחד פשתן בבגד גדול של צמר כיון שנתבטל צמר רחלים מקודם בגמלים ברוב אינו חוזר וניעור אחרי כן בפשתן לאסרו במשהו אע"ג דמשהו דכלאים הוי דאורייתא כ"ש משהו דחמץ דהוי דרבנן ומהאי טעמא שפוד ישן אם צלו בו עופות בפסח מותרין אע"פ שצלו בו כבר בשר שנמלח ולא נבדק המלח מן החמץ שטעם החמץ שיהיה במלח נתבטל מקודם פסח וכן דגים שקורין הראנייש או בשר שנמלח בחורף ולא נבדק המלח מחמץ מ"מ מותר בפסח לאכול מהם שטעם חמץ כבר נתבטל בס' קודם פסח אע"פ שעדיין יש משהו טעם חמץ בפסח הכל מותר וכן מותר לטגן בפסח עור שמן של אווז שהופשט ונמלח קודם הפסח אע"פ שלא נבדק המלח מן החמץ אבל שומן שמהותך מקודם פסח אסור לטגן בו בפסח לפי שהמחבת שהתיכו בה העור היתה בלועה מחמץ לפי שפעמים שמבשלין בה לחם וקורין אותו שלקות בלעז או רויישלש בלעז ויש טעם חמץ בשומן שהתיכו בה אחר כך ואף על גב דנותן טעם בר נותן טעם מותר הלא שמא כשנתבשלו אסור. ואע"ג דלא התיכו העור במחבת ביום שבשלו בו חמץ והויא כמו אינה בת יומא לגבי העור שהתיכו בה והלא אין יום שלא יעשה חמץ במחבת ונעשית הבליעה בת יומא כדפרישית לקמן דוגמא דאמרי' פ' דם חטאת בכל יום נעשית גיעול לחבירו. ועוד דבכל יום מדיחין בה את הקערות שמלאות חמץ. ועוד פעמים כשמטגנין במחבת בויינץ או רושויילש יש יותר מדאי שומן וחוזרין ושופכים המותר בקדירה עם שאר השומן הרי כל השומן מלא חמץ. לכך אסור לטגן בפסח בשומן מהותך. אבל נמצאת החטה בפסח מה' המינים חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון וכוסמין אם במרק מצאו הכל אסור המרק והבשר שהמרק מוליך טעם החטה בכל הקדירה והרי חמץ במשהו בזמן פסח. וכן הדין בצלי אוסרין הכל במשהו לפי שטעם החטה הולך בכל העוף כשהופך השפוד בשעת צלייה וצריך להשהות המאכל עד לאחר הפסח ואז מותר לאוכלו. אבל אם מצא החטה על הבשר שנמלח נראה שאינו אסור רק קליפה מקום החטה שהטעם אינו מפעפע. ואם נתן העוף אפילו במים רותחין הכל אסור אם מצא אחרי כן החטה שהרי כבר נתחמצה משעה שנמלח הבשר. ושמעתי אומרים שאפי' נמצאה החטה במים או במרק אם החטה שלימה היה ר' אליהו מתיר. ואע"ג דאמרי' נתבקעה אסורה. לא נתבקעה ממש אלא אלו מניחה על פי חבית ונתבקעה הרי לדידן ספק הוא שאין אנו בקיאין מהו ראויה להתבקע והוי ספיקא דרבנן לקולא שהרי איסור משהו של חמץ אינו אלא מדרבנן אבל קשיא לרבי' עלה הלא ספק מוכן אסור פרק אין צדין אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו מתירין לאחר יום טוב אזלינן לחומרא. ובמחזור ויטרי יש על חטה שנמצאת שרבי זהו רבינו שלמה מצריכה להשהות' עד לאחר הפסח דאף על גב דתניא (פ"א מ"ז) במסכת אהלות בדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף הוי עיכול לגבי טומאה ומספקא ליה אי ילפינן איסורא מטומאה משום דאמרי' (פ"ו) פרק כיסוי הדם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להיתר. וצ"ע במנחות פרק אמר ר' ישמעאל דזאבים בלעו תנוקות וטיהרו הבשר. ופרק קמא דבכורות דתנא דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. אלמא יש חילוק בין טומאה לאיסור אכילה. נחשין שבגללי בהמה שמטמו כרבי ישמעאל דלא שהו בבטן מעת לעת כדי עיכול. אי נמי אתיא כר' יהודה בן בתיר' דאמר במס' אהילות בדגים ובעופות מעת לעת ולכך אסור דלא שהו ופליג אתנא קמא דאמר כדי שתפול לאור ותשרף א"נ כל היכא שמהותך ובלעם הוי עיכול בין לטומאה בין לאיסור אכילה כששהה זמן עיכול שפירשו חכמים וכי הוו שלמים לא הוי עיכול לגבי שום דבר. ולגבי חיטה שנמצאת בפסח יש להחמיר ואחרי כן מצאתי כן בתשובה אחת שפירש רבי בן רבי שמואל בשם רבינו יעקב דחמץ שנתעכל קודם הפסח בטל בס' אינו חומרו ניעור בפסח במשהו. וגם אינו במשהו עד הערב שהויה אבל לא הביא ראיה מכלאים מצמ' גמלים וכן הדין בקנבוס ופשתן שטרפן זה בזה וערבן וטוו אותן יחד אם רוב מקנבוס מותר ליתנם אח"כ בבגד צמר אבל אם טווה קנבוס לבדו ופשתן לבדו ואחר כך עירבן יחד אפילו רוב קנבוס אסור להביא צמר לשם דהתניא צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן ואין טירוף ותערובת שייך אלא קודם טוויה. ואותו טפיי"ן בלעז שמציעין על המטות הערב הוא מצמר והשתי ספק מקנבוס ספק מפשתים אם באו מאנגלטיר' או ממקומות אחרות שאין קנבוס הרי הן כלאים ואסור לישב עליהם. וכן הלולאות אפי' אותן של משי יש בהן חוט א' שספק קנבוס ספק פשתן. ואסור לתתו בסרבל של צמר אבל החלולות כולן של משי וכשירות. וכן בחביות כשמתקנין אותן נותן העכו"ם עיסה בשולים בין נסר לנסר כדי לחברם ביחד מותר לשתות בפסח מאותו יין אם יש שני חדשים עד הפסח כשנתנו שם העיסה לפי דטעם חמץ שנכנס ביין לפני הפסח כבר נתבטל בהיתר וכשיבא פסח לא יהא ניעור כדמוכח ראיה של צמר גמלים ואילו היה בתוך ימי פסח עצמו אין החמץ נותן טעם ביין דהוקשה ואין שם חמץ עליו אבל קרוב לפסח אם תקנו חבית אסור לשתות מאותו יין שתוך שני חדשים עדיין העיסה רכה ונותנת טעם בתוך ימי הפסח וכשמגעילין כלי רגילות הוא ומנהג כשמסירין הכלי הנגעל מהיורה מיד שופכין מים צוננין על הכלי וכן פירש רב האיי ורב נהילאי. ותימא למו' רבינו אם בשביל המים שנאסרו שחוזרין ונבלעים מאי תקנה במים צוננין הללו הלא קודם שהספיק לשטפו בצונן יש לומר שהמים של איסור נבלעו בכלי ועוד אם המים אסורים כגון שאין ס' כדי כלי הנגעל א"כ אף ביורה רותחת קודם שהוציא הכלי משם נבלעים בכלי כדפרישית לעיל אלא אינו מגעילו לעולם כי אם שאין בן יומן או כלי קטן שיש ס' במים מן הכלי הנגעל שאז המים מותרים ומה שנהגו לשפוך מים צוננין על הכלי נראה למורי רבינו יצחק דק"ל כרבנן דפ' דם חטאת דאמרי מריקה בחמין ושטיפה בצונן והתם נמי אמרינן מאי טעמייהו דרבנן מידי דהוה אגעולי עכו"ם וה"ה נמי דגעולי עכו"ם מדמינן לקדשים וכיון שאין להגעיל כלי עד שיהיה אינו בן יומו שלא יהיו המים אסורים אם כן מותר הוי להגעיל כלי אסור בכלי כשר והכל מותר אמנם יש שמחמיר ומגעילן בכלי אסור שאינו בן יומו אבל בבן יומו אז פשיט לן שהכלי שרוצה להגעיל יהיה אסור ושעור אינו בן יומו מעת לעת ואם קדירה אסורה מחמת שנבלעה מבשר וחלב שזהו הנאה לכאורה אסורה להשתמש בה אפילו צונן פירות וסובי' אע"פ שעתה אין נהנה מן האיסור הבלוע מידי דהוה אחרס הדרייני שאסור לסמוך בו כרעי המטה הא ליתא שהרי חבית של יין נסך שאסור בהנאה אמרינן פרק אין מעמידין רמא ביה עכו"ם חמרא שרי לישראל למרמא ביה שכרא וכן פרק שנים אוחזים גבי מצא חבית של יין קאמר שהיין הוי אסור בהנאה והחבית מותרת וסתם חביותיהן של חרס הוו דלא שייך בהו הגעלה. ועוד דשרי לתת בה שכרא ואסור לתת חמרא אם כן לא עשה בה הגעלה והא דחרס הדרייני אסור בהנאה משום שרוצה בקיומו משום הבלוע בתוכו.
1
ב׳תנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו פירש רש"י דמפרש (כ"ב) פרק דם שחיטה דווקא לב עוף דאין בו כזית אבל לב בהמה דאיכא כזית עובר וחייב כרת אף לאחר בשולו ומה שאמר הגאון אף לאחר בשולו לא טוב פתר דהא אמרינן (כ"א) פרק הקומץ רבה דם שבשלו אין עובר עליו אלא מתני' דאין עובר עליו מיירי בין אכלו חי בין מבושל ועל זה אמר פרק דם שחיטה לא שנו אלא לב עוף אבל לב בהמה דאיכא כזית עובר אם אכלו חי. תניא הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר פירש רש"י דווקא דם שבלב אסור אבל בשר הלב מותר משום דהלב חלק ואינו בולע כדאמרינן (ע"ד) פרק כיצד צולין שאני לב דשיע.
2