ספר התרומה, פסקים ס״בSefer HaTerumah, Psakim 62
א׳הילכך אם רוצה לאכול בשר לצלי אינו צריך מליחה כלל כמו שהוכחתי כי דם שלא פיר' מותר גמור ואותו שפולט שריק ונופל לארץ וכ"ש אם מלחו שמותר לצלותו מיד בלא שום שהייה אבל לקדירה צריך לו להדיח תחלה הבשר או לשרות אותו במים ולמולחו אח"כ היטב ולשהות עד שיעור שיהא הבשר צלוי כדאיתא בה"ג שיעור שהייה במליחה כשיעור צלייה. וצריך לתת הרבה מלח דכל מליחות שלנו צריך שיהא קרוי אינו נאכל מחמת מלחו שיהא רוב המלח מקלקל טעם של בשר וגם צריך למלוח הבשר מכל צדדין וכן התרנגולת או הטלה צריך למלוח מבפנים ובחוץ כדפריש' לעיל דאיתא במנחות גבי קדשים במלח תמלח הרבה וגם הופכו וחוזר והופכו ומולחו ועל הכל אמר רבא וכן לקדירה. ולאחר שהיית הבשר ששהת' במליחה שיעור צלייה או יותר ורוצה לבשלו ולתתו בקדירה צריך להדיח את הבשר ב' פעמים מים ראשונים להעביר את המלח הבלוע מן הדם ומים שניים כדי להסיר להדיח לחלוחית מים הראשונים שנשארו על הבשר. (חולין קי"ג) וכן אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ובמתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ושמואל שלא הזכיר הדחה ראשונה מיירי בחללי בי טבחא. ולכך הזכיר ב' פעמים יפה גבי מליח שצריך ליתן רוב מלח עד שיהא אינו נאכל מחמת מלחו והזכיר שני פעמים יפה גבי הדחה אחרונה שצריך להדיח במים ב' פעמים כדפרי' וצריך למלוח ע"ג כלי מנוקב או דף שיזוב הדם כשפולט דאמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב ואם מלח בכלי שאינו מנוק' הכל אסור הכלי והבשר לפי שהדם נבלע בכלי וגם חוזר ונבלע בבשר כיון שאין לדם מקום ללכת וליפו' וכן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שהקערה אסורה. וכן ההיא פינכא דהוה בי רבי אמי דמלח ביה בישר' ותברא ואפי' לא שהה הבשר בקערה כשמלחה רק מעט שנראה בקערה קצת הדם הנפלט הכל אסור. וכשמדיחין הבשר לאחר מליחה רגילין לתת תחלה מים בכלי ואח"כ נותנים הבשר במים להדיח'. אמנם בדיעבד אם נתן הבשר תחלה בכלי ואח"כ נתן המים לא נאסר בכך הכלי כיון שהבשר כבר שהה שיעור מליחה ופלט כבר הדם ואין נשאר דם רק הבלוע במלח שסביב הבשר.
1
ב׳אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח כבוש כמבושל. ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרי' רב חיננא. אמר רבא קסבר כי אמר שמואל מליח כרותח ה"מ היכא דאינו נאכל מחמת מלחו שנמלח כל כך הרבה שפוגם המאכל מחמת רוב המלח אבל האי כמכא דנאכל מח' מלחו שאינו מלוח רק קצת אינו כרותח והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי אסור ולא סגי בקליפה. מליח כרותח דאמר היינו אינו נאכל מחמת מלחו לא כדברי הר' יעקב שהיה אומר דוקא מליח כל כך הרבה עמו כאלו רוצה להוליכה לארץ מרחק וכה"ג בשבת חייב משום עבוד כדאמרי' (ע"ה ע"ב) פרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה במלח כדבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מכליה עץ. ומחמת כן התיר גיגית מלאה בשר שחוטה שנמלחו עם בשר נבלה וזהו אינו שהרי הנהו אטמא ואטמתא דאמלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא ומייתי עלה מליח כרותח וכי נמלחו למיזל לאורחאי. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה וכדלמיזל באורחא רחיקא אמלח'. ורש"י פירש מליח כרותח היינו כי אינו נאכל מחמת מלחו היינו כמו שמולחין אותה בימות החורף כדי להתקיים כל השנה. אמנם רבינו יעקב פי' דכל מליחות שאנו עושין לבשל מיד בקדירה מקרי אין נאכלות מחמת מלחן והוא כרותח. חדא מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה א"כ סוברות דיוצא הדם מחמת מליחה כעל יד צלייה א"כ מליחות שלנו שאנו עושין בכל יום להוציא הדם כדי לבשל בקדירה מיד הוו כרותח דצלי. (כ"א) ותו אמר פ' הקומץ רבה טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי לבעי מלח הא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו וכן דם שבשלו אין עובר עליו. אלמא מליחה שרגילין לעשות בקדשים הויא כבשול. והתם קאמר אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות של קדירה צריכות להיות כמו בשול. וכן איתא התם במלח יכול תבוננו ת"ל תמלח. מאי תבוננו אמר רב אסי יכול ליתן בו טעם כביצה. פי' מעט מלח כדי להסיר טעם התפל כביצה המיישר' האדם ת"ל תמלח הרבה. שיהא רוב מלח מקלקל את הטעם וזה אינו נאכל מחמת מלחו. הופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות שעושין לבשל לאלתר צריכות שיהו אין נאכלות מחמת מלחן. ויש ספרים נמי שכתוב בהן אמר רבא וכן לצלי. אך מורי רבי' יצחק בר' שמואל פי' דשבוש הוא דלצלי אין צריך מליחה כלל. חדא דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כדאיתא פרק דם שחיטה ואותו שנפלט אין חוזר ונבלע אלא משרק שריק. (ד') והא דאמרינן פ"ק דכריתות ה' לאוין בדם חד לדם האברים היינו דוקא כשפירש דאין בו רק לאו ואין צריך מליחה לצלי משום דם הוורידין שבכרת אפילו לא פירש הלא כיון שחתוכין יוצא הדם מאליו בלא מלח כע"י מלח. (קכ"ח) וכן פ' מפנין בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור. ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא. שאני בר אווזא דחזי לאומצא אלמא מותר לאכול בשר חי. וה"ה לצלי והיינו טעמא דדם שלא פירש מותר גמור הוא. וכן בשמעתי' דרב הונא חלטי ליה כבדא בחלא סבר רבינ' למימר חלא אסיר לפי שהכבד פולט הדם בחומץ. א"ל רבא אי חלא אסיר איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע שחזקו של חומץ מרככו וחוזר ובלע מה שפלט אלא אפי' חלא שרי לפי שהוא צומת הדם בתוך הכבד ואינו יוצא אלמא דם שלא פי' מותר. וכן אמר שמואל כבד שחתך עליה בשר של צלי אסור לאכלה לכבד לפי שדם בשר פי' עליו אבל גוף הבשר מותר דדם שלא פירש מותר ובשרא דאסמיק דאמרינן פ' גיד הנשה ופ' (ע"ד) כיצד צולין אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד משמע דצלי לא בעי מליחה. וכן פרש"י שפדיה בשפודא מידב דייב דמא ופי' בלא חתכיה ומלחיה. מיהו חתכיה צריך דאין חלוק בין לקדירה וצלי רק מליחה אבל כמו שלקדירה צריך חתיכה ה"ה לצלי שהוא תחת מליחה שצ' חתיכה. ולכך אמרנו למעלה שכמו שרגילין העולם לתת הכבד לטגן במחבת אחר שנצלה או' רבי' יעקב שכמו כן מותר לתת במחבת לאחר שנמלח והא דאמרי' (ל"ג) פ' השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפש' חותך כזית בשר בבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו. וההיא אי לבשול מיירי הלא כיון דהוא צריך לשהות במליחה שיעור צלייה א"כ קודם יצאה נפשה ומהו ממתין דקאמר אלא לצלי מיירי וקאמר מולחו ומדיחו. וי"ל דהתם כיון שחתכה קודם יציאת נפשה צריך מליחה שהדם מתקבץ שם. מיהו נר' דלבשול קא מיירי דאי לצלי טפי לא היו מבשר' דאסמי' דאמרי' דלצלי לא בעי מליחה. וכן הא דאמר בפירקי' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל הבריות ומבליע דם באברים. ואיבעיא להו גוזל את הבריות משום שמבליע הדם באברים וכבדה ושוקלה יותר הא לדידיה ש"ד והיינו בלא מליחה לצלי או חי דאי לקדירה ולמליחה מאי קאמר או דילמא אפי' לדידיה אסור הלא בבשר' דאסמיק אמאי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד. וכן איתא ברוב ספרים הלא לדידיה ש"ד באומצא. והא דאמרינן (י"א) פ"ק דביצה ושוין שמולחים עליו בשר בצלי לא משום שצריך מליחה בצלי אלא קמ"ל שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות למלוח לצלי ואין כאן איסור עבוד העור.
2