ספר התרומה, פסקים פ״זSefer HaTerumah, Psakim 87
א׳הלכך בזמן הזה אם אשה רואה אפי' טפת דם ולא יותר צריכה לספור ז' נקיים שכל הנשים הרואות יש להם לספק שמא כבר ראתה שני ימים לבד זה ושמא היא עומדת בימי זיבה. וליום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד יהיה ניכר בה ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים ולמחרת של ראייתה תתחיל למנות השבעה אבל יום שהיא פוסקת בו אינו מן המנין שהרי (שם י"א ע"ב) תנן הכותים הם מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש טעמא משום דיום שפוסקת בו משלימתו לענין שבעה וכן פרק בתרא (שם ס"ט ע"א) פריך על רב וכי ככותאי אמרה לשמעתיה וכן כי התקין רבי בכשרות התקין ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והם. ראתה שלשה תשב שבעה נקיים אבל בששה נקיים והוא לא סגי דאותו יום שפוסקת בו אינו מן המנין לזבה גדולה דאפי' לר"י דאמר מקצת היום ככולו פרק כיצד (פסחים פ"א ע"א) צולין ופ' ג' דנזיר היינו בשומרת יום כנגד יום שאינה צריכה לספור רק יום אחד ולכך קאמר סוף היום עולה לשמור אל תחלת היום שראתה שכך הוא הדין סוף היום נקי בסוף המנין עולה שפיר ולכך פריך זבה גדולה היכי משכחת לה ומשני בראתה שני בין השמשות אבל זבה שצריכה לספור ז' נקיים מודה דסוף היום נקי אינו עולה בתחלת המנין כי אם סוף היום בסוף המניין הלכך למחרת שפסקה לראות תתחיל לספור השבעה.
1
ב׳וצריכה לבדוק בכל יום שחרית כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבה"כ קודם שיהא לילה וצריכה להכניס או בגד פשתן לבן או מוך באותו מקום ברחמה בעומק ולהוציאו ולראות בו אם ניכר שום אדמימות וכן תהא עושה כל שבעה שחרית וערבית ואם מצאה שום כתם במטלית שבודקת עצמה בו או בחלוקה או בסדינה אפי' יום שביעי סותרת כל מה שספר' וצריכה להתחיל ולספור מיום המחרת.
2
ג׳יערב שיחי ואשמח תוך עדה בהתחילי לתוות הלכות נדה
3
ד׳בדתך אל פתח לבי, ודיעה תן בתוך קרבי, ראה אויבי ואת מריבי, הדוך רשע וריב את ריבי, והבא איש שמו תשבי, בנה ביתך שכון קרבי, כבודך תן עלי כרובי, בעת קראי היה קרובי.
4
ה׳ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה. פסוק זה מדבר בנדה דאם ראתה דם משהו טמאה כל שבעה ימים ואפי' אם רואה טיפת דם כל שבעה ימים טהורה מן התורה והיא טובלת בליל שמיני ובלבד שהפרישה בטהרה בערב סוף השביעי. והטבילה לנדה היכן מצינו. פי' רב האיי גאון קל וחומר ממגעה. דכתיב והנוגע במשכבה ורחץ במים. ורבי יעקב פי' מדכתיב גבי מדין אך במי נדה יתחטא. ודרשי' בשלהי ע"ז ימים (ע"ה ע"ב) שהנדה טובלת בהם אי נמי מדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ודרשי' פרק במה אשה (שבת ס"ד ע"ב) לעולם היא בנדתה עד שתבא במים.
5
ו׳ואחרי אותן שבעה ימים באין אחד עשר יום שיש לה דין אחר. ועליהן כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ומפיק פרק בתרא דנדה מהני קראי אחד עשר יום. אם ראתה שלשה ימים רצופין צריכה לספור שבעה ימים נקיים רצופים ואחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מספק' ביניהן. ולעולם לא תתחי' להיות נדה עד שתספור ז' נקיים. ואם ראתה יום אחד תשמור יום שאחריו אם לא תראה תטבול ביום בסוף השני וטהורה. ואם ראתה בהן שני ימים תשמור יום שלישי אם לא תראה תטבול בסוף הג' וטהורה. אבל אם ראתה כל השלשה ימים אז צריכה לספור כל השבעה נקיים בלא הפסקת ראייה בינתים ואם ראתה יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שמור למחרת אלא מותרת באותו יום עצמו בערב. אבל מדרבנן צריכה שמור, אבל ראתה יום עשירי בעי שמור לר' יוחנן יום של אחד עשר כנגדו מן התורה. אבל אם יום עשירי ואחד עשר דהשתא כל ז' ימי זיבה ומתחילין ימי נדה. אית דאמרי צריכה שמור יום שנים עשר מדרבנן לרבי יוחנן כיון דעברו ימי זיבה. ואי' דאמרי מן התורה. ולריש לקיש מדרבנן כדמוכח פרק בא סימן (נדה נ"ד ע"א) בסופו וטבילת נדה אינה אלא בליל' (יומא ו' ע"א) דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה שלמים בעינן אבל טבילת זבה הויא אפי' ביום שביעי לספירתה ואפי' בתחלת היום. אבל אמר ר"ש (פסחים צ' ע"ב) ואחר תטהר אחר מעשה תטהר (נדה ס"ה) אבל אסור לעשות כן לטבו' ביום שלא תבא לידי ספק. פי' שמא יבא עליה ויהיה בספק אם תראה אחרי כן בסוף היום. שהרי סתרה כל מה שספרה. והרי שבעל זבה למפרע דלא מצינן לפרש אר"ש אחר מעשה תטהר לשמש אבל אסור כן לשמש שלא תבא לידי שתראה אבל הטבילה מותרת לעשות ביום אפי' מדרבנן. בהא לא פליגי רבנן דפשיטא דאסור לשמש כדתנן פרק בתרא טבלה יום שני לראיתה הרי זו תרבות רעה. מגען ובעילתן תלויין. ואף רבי יהודה אמר בגמרא והלא לא נתכוין זה אלא לבעול שומרת. אלמא פשיטא לכ"ע אסור. דאסור לבעל אלא דר"ש מוסיף דאסור אף לטבול ביום שביעי. וכן משמע לישנא שמא תבא לידי ספק. אם תטבול שמא תבעל ותבא לידי ספק. אבל אם אסור לבעול קאמר מהו שמא תבא לידי ספק. הלא כבר בא לידי ספק שמא תראה. וכן משמע פרק בתרא דפריך ליטבלא ביממא דשבעה. ומשני משום דר"ש דאמר אסור לעשות כן. משמע דאתשמיש קאי שהרי הטבילה עושה משום טבילה בזמנה מצוה כדאיתא התם. לא היא. אלא אטבילה קאי כדפרישי'. והתם פרי' כיון דאיכא ספקות טובא יהא מותר לשמש. ומשני ר"ש היא דקא אסר אף הטבילה. לכך בטועה התשמיש נמי אסור אבל הטבילה תהא מותרת אף לר"ש. משום דאיכא ספיקות טובא וגם עושה שלשים וחמש טבילו' בלא תשמיש. כמו כן אין לחוש אם תעשה טבילה זו.
6
ז׳טבילת נדה וזבה אין טעונות מים חיים. כדתני' בתוספת' בהדי' אין בין זב לזבה אלא שזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה. ואבוה דשמואל (נדה ס"ז ע"א) דעביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן. ומפרש פרק במה אשה (שבת ס"ה ע"א) שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. היינו משום דאמרי' בתורת כהנים המעיין מטהר בזוחלין. והמקוה דווקא באשבורן ולא בזוחלין וכיון שרבו נוטפין שהם מי גשמים והם זוחלין פסולין למקוה הלכך אי מי גשמים שאינן נובעים צריכים שיהיו קוו וקיימי ולא זוחלין ואי נובעי' הן מותרי' בכל ענין אי מכונסים כעין בור או כנהר שהן זוחלין. ולדידן מותר לטבול אף בנהר אף ביומי ניסן אע"ג שהם זוחלין. דאין לחוש לרבו נוטפי' עליהן כדאמרינן אמר אבוה דשמואל דהא אמרינן בתענית (כ"ה ע"ב) אין טפח יורד למעלה שאין טפחים עולין מתהום למטה ועוד ראיות אחרות. ע"כ פירשתי דין נדה וזבה היאך מן התורה וגם טבילתן. (נדה ס"ז ע"א) אבל אמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים לפי שאינן פקחות לידע מתי הן בימי נידה ומתי הן בימי זיבה החמירו לישב ז' נקיים אפי' בטפה אחת. והא דנקט כחרדל פשיטא שטמאה במשהו כמו בראיה גדולה דהא תנן פרק יוצא דופן מטמאין בכל שהן אלא חדושא הוי דסד"א כיון דלא ראתה אלא טפה אחת מסתמא לא ראתה גם אתמול גם שלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה שתהא זו צריכה לישב שבעה נקיים רק ששה והוא דאם איתא דמעיינה פתוח לראות אם כן היתה רואה עתה הרבה קא משמע לן שתשב ז' נקיים.
7