ספר התרומה, סימניםSefer HaTerumah, Simanim
א׳דין שחיטת העוף סימן אחד ובהמה שני סימנים ורוב אחד כמהו ושחיט' ורידי' בעוף שצולהו כאחת או מנקבו בקוץ דהלכה כרבי יהודה בורידין בפ"ק דברכות ואם לא חתכו בדיעבד כשר.
1
ב׳דין פגימת סכין שצריך לבדוק הסכין תחלת שחיטה וסוף שחיטה ואם לא בדק הסכין בסוף כשרה. ואם מצא לו בסוף פגימה כל הבהמות פסולות ואם שבר בה עצם כשרות אם בדק את הסכין תחלה. ומותר לכרוך מטלית על הפגימה ולשחוט. וצריך לבדוק הסימנים אחר שחיטה אם שחוטי' יפה ואם לא בדק בסוף פסולה.
2
ג׳דין שהה באמצע שחיטה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא מפורש בדין חלדה.
3
ד׳דין דרסה שלא הוליך ולא הביא הסכין.
4
ה׳דין חלדה שהסכין מכוסה מן העור או אפילו מסובך מצמר וגם לאחר ששחט מעט פעמים ששוחט בראש הסכין שלא יחתוך מן העור יותר ואז פעמים שראש הסכין ששוחט ממנו מתכסה מן העור ופסולה כך פרש"י פ' חטאת העוף שזהו חלדה שהיתה במליקה א"כ יש להזהר מזה ונראה זהו דוקא אם הסכין מכוס' במה ששוחט ואם החליד או שהה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא פסולה בר משהה בקנה במיעוט קמא דכשר' כמו חצי קנה פגום כך פירש"י והלכות גדולות:
אבל בתוספת' שהה במיעוט בתרא כשרה אבל במיעוט קמא פסולה לכל הפחות בושט והחליד במיעוט בתרא יכול להיות דכשרה כמו הגרים דכשר.
אבל בתוספת' שהה במיעוט בתרא כשרה אבל במיעוט קמא פסולה לכל הפחות בושט והחליד במיעוט בתרא יכול להיות דכשרה כמו הגרים דכשר.
5
ו׳דין הגרמה ששחט שלא במקום שחיטה למעלה משפוי כובע או למטה מאונ' קמא וכן בושט למעלה מתפיסת יד או למטה משישעיר ואם הגריס במיעוט קמא פסולה במיעוט בתרא כשרה דהא רב ושמואל פסקו כר' יוסי ברבי יהודה דשחט בטבעת גדולה ושייר מלא החוט על פני רובה כשרה ואם הגרי' אחרי כן כשרה שאין דינו כמו שהה או החליד במיעוט סימנים כדפרישית לעיל.
6
ז׳דין עקור שנעקרו הסימנים ממקום חבורן בלחי או נפסקה הגרגרת מאמצע ברובה פסולה מדתנן ניטל לחי התחתון כשרה תלמוד' משני לה שפיר ואם ספק לו מתי נעקר לאחר שחיטה או לפניה פסולה אפילו הסימן השמוט הוא שחוט ואפילו לא תפס בסימנין דהא אמר רבי יוחנן יביא ויקיף.
7
ח׳דין שחט בשנים או שלשה מקומות.
8
ט׳דין תרי אוני דסריכן בשלא כסדרן טריפה ואם סריכי בכסדרן צריכי נפיחה ופעמים טריפה לדברי ר"ח בשם הגאון היכא דעיקרן מיפרקי ואין סירכא במקום שמתחילות ליחלק.
9
י׳דין אונא באומא דסריכי יחד טריפה.
10
י״אדין ריאה הסרוכה לדופן האומא דהיינו ברוחב החזה טריפה ואם האונא דהיינו במיצר החזה סרוכה לדופן כשרה כדאמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן לא סגי דסוף הסרכא ליפסק ואפילו סביך בבשרא ממש ובמיצר החזה כמו האונא דכשרה היינו בנפיחה דווקא כך פירשו הגאונים ואם יש סירכה מהריאה לשומן הלב או לשום מקום טריפה.
11
י״בדין חשבון אונות תלת מימינא ותרתי משמאלא מלבד תרי אומי' אי חליף או יתיר חסיר טריפה ואם היתיר' בדרא דאוני כשרה ולא מצרפינן החסרה לעינוניתא דורדא אא"כ קיימ' בדרא דאוני ואי יש תרי עינוניתא טריפה אי אין בה אפילו אחת כשירה.
12
י״גדין בועה שבריאה אי תרי דשפכי אהדדי או אחת כשרה אבל תרי דסמיכן ולא שפכן אהדדי או אחת בשפולי ריאה דנראית כשתים טריפה כדאמר בה"ג או הריאה שנשתנית מכמות שרגילה או ממראה או מדבר אחר.
13
י״דדין מחט שנמצאת בריאה ואין המחט נראית בחוץ והריאה באת לפנינו שלמה כשרה ואם חתך ממנה ובא לפנינו עם המחט טריפה או מחט שנמצאת בתוך הכבד אפילו שלם לפנינו אי קופא לצד חוץ טריפה דדרך הושט עם המאכל בא ויצא לחוץ וחזר ונכנס בכבד והוה ליה נקובת הושט ובקופא לגיו כשרה ובמחט קטינתא כדידן טריפה בכל ענין אבל בריאה בכל ענין כשרה שהריאה והכבד תלויין בקנה וסמוך לקנה יותר לריאה וגם רחב יותר אבל מכבד רחוק וקטן אי נמצא' בסימפונא דכבדא כשירה אי תחובה מבפנים בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה וכן נמצאת המחט בחלל הקורקבן גם נתחב בבשר מבפנים או נמצאת בחלל הושט בכל ענין כשרה שהקורקבן ובית הכוסות תלויין בושט והמאכל בא דרך הושט וגם המחט בא דרך הושט עם המאכל ואפי' קופא לבר ננעץ בבשר כשרה דאוכלין ומשקין דחקוה להיות תחובה שם אבל הכבד תלוי בקנה ואין לומר שהקדים קנה לושט שאין רחב וקרוב לכבד כמו לריאה אם תולעים יוצאים מריאה כשרה דלאחר שחיט' פריש וכשנתחב' המחט מבפנים בדקינן אי בקורקבן ואין נכרת מבחוץ ויש קורט דם בחוץ נגד המחט טריפה ואם המחט נכרת משני צדדין ואין קורט דם על המחט ולא על הבשר לאחר שחיטה יצא לחוץ וכשרה ולא חיישינן שמא עבר מחיים לצד חוץ וחזר ונכנס לפנים.
14
ט״ודין נקבים שבגרגרת אם יש בהם חסרון לכאיס' אם אין בהם חסרון לכרוב' או סדוקה לארכה נשתייר חוליא כשרה ואף נקבה למטה מהכשר שחיט' דינה במשהו.
15
ט״זדין חוט השדרה שנפסק ברובו ובראש הוי במשהו ניקב קרום של מוח למטה לצד הזנב עד בין הפרשות ברובו מכאן ואילך כשר ובעוף עד בין אגפים ברובו מכאן ואילך הוי כשר.
16
י״זדין נקבים דמיטרפא בהו אם סותמתו שומן הנאכל בין בבהמה בין בחיה בין בעוף הויא סתימה וכשרה דמהד' אבל חלב שאינו נאכל אינו חשוב סתימה וטריפה אבל ריאה הדבוקה לשומן הלב לא קרוי סתימה דדוקא שומן הגדל במקום הנקב סותם וכשרה.
17
י״חדין נפלה בהמה מן הגג או מן העלייה או נפלה דרך ארוב' מגובה עשרה טפחים טריפה ואם דלגה מאיליה אמדה נפשה וכשרה ואם הניחה למעלה ומצאה למטה יש לומר שדלגה וכשרה ואילים המנגחין זה את זה כשרין וטבח המפיל בהמתו לארץ בשעה שרוצה לשחטה אע"פ שמפילה בחוזק כשרה לפי שנועצת צפרניה בארץ או אם החליקה ונפלה לארץ מאיליה אע"פ שעתה אינה נועצת צפרניה כיון שלא הפילוה בכח כשרה כיון שאין גובה עשרה מכריסה עד לארץ כדאיתא בפ' הפרה ואדם שזרק טלה לארץ אם נפל על מתניו כשר ועופות שנצודין ואין יכולין ללכת אי מקרבי קטרי של מצודה חיישינן וכל מקום שיש לחוש משום ריסוקי אברים כגון נפלה מן הגג או מאליה או טרפה בכותל צריך להמתין עד שתלך והלכ' אינה צריכה בדיקה.
18
י״טדין בהמה שלא בדק בה סרכי הריאה טריפה אבל הטלה אין רגילות להיות בו סירכא כשהוא קטן ואם לא בדק כשרה בדיעבד.
19
כ׳דין ניטל הטחול או הכליות דכשרה ובניקב הטחול בסומכא טריפה אבל בקולשיה כשרה וכוליא שלקתה טריפה כי מטי לקותא עד מקום חריץ וכוליא שהקטינ' בדקה עד כפול בגסה עד כענבה.
20
כ״אדין נשמט ירך או בבהמה או בעוף מקום חבורו בקולית בלא איעכל ניביה כשרה אבל איעכל ניביה טריפה שמוטת יד בבהמה זה הוא רגל שלפני' כשרה שמוטת גף בעוף ממקום חבורו בכתף שמא נקבה הריאה שהוא פקח.
21
כ״בדין ניטל צומת הגידין שנחתך מעט מהבשר עם אחד מהחוט' למעלה מהארכובה בסמוך והעצם שלם דבחוט אחד או רובו טריפה בין בבהמה בין בעוף.
22
כ״גדין נחתכו רגליה למעלה מצומת הגידים טריפה והוא הדין אם נשבר העצם ויצא לחוץ גרידא דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין רוב השבירה ודווקא ברגל של אחרים אבל בשלפניה אפילו כולו נחתך למעלה מן הארכובה כשרה דאמר רב בעלת שלש בעלת חמש ברגל טריפה אבל ביד הוי מום לגבוה אבל להדיוט כשרה והיכא שנשבר העצם למעלה או למטה ולא נחתך לגמרי אם לא יצא לחוץ הכל כשר בין בהמה בין אבר ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכוב' הכל אסור משום טריפה אבל למטה מהארכובה ויצא לחוץ בהמה כשרה אבל האבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסור למולחו עם הבשר להושיטו לבן נח מדרבנן ונפקא מינה דאם יש ספיקא לקולא אבל מן התורה אין לו דין אבר מן החי אפילו למעלה מן הארכובה משום טריפה כדתנן בפרק אמרו לו.
23
כ״דדין עור ובשר חופין רוב השבירה צריך רוב הכסוי מבשר ומעוט מעור ואין הגידין מועילין לכסות כמו העור ואם יצא העצם דרך נקב קטן וחור בפנים אין מועיל אחרי כן עור ובשר חופין רוב השבירה.
24
כ״הדין דרוסת הזאב אפילו הכה בידו בהמה גסה טריפה ודווקא ביד שלפניה הכה הבהמה ולא ברגל של אחריו וגם לא בשן וכן חתול בגדיי' וטלאים דווקא ולא באמרי רברבי וחולדה בעופות טהורין או עוף טמא שהכה בידו עופות טהורים נץ בעוף הגס וגם בעוף הדק ושאר עופות כדכותייהו טריפה ואם שחט העוף טהור קודם שהסיר העוף טמא את ידו מעליו כשר אבל יש לחוש שהסיר ידו שלא בפניו ואסור אם זאב או חתול נכנס בעדר עם הבהמות ושותק והם צועקים חוששין ואם חתול או חולדה נמצא בלול של תרנגולים וצועקים והוא שתיק דזה שכיח מותר דאינו זורק אבל במצילי' שבורחין מפניו בחתול וחולדה ועוף אבל בזאב ליכא חלוק ואסור וזאב שנשא בהמה מן העדר והצילה הרועה ונתערבה עם בהמות הוי ספק וצריך עיון אם יש להתירה מטעם ספק ספקא שמא הכה בשן ולא ביד דאין דרוסה אלא ביד ואפילו הכה ביד שמא אין זאת. אמנם פי' לקמן הלכות איסור והיתר בשם מורי רבינו דבר זה או דבר שבמנין דלא בטילי באלף אין חלוק בין היו אסורין בודאי קודם שנתערבו בין היו אסורים מספק מקודם דאפילו הספק חשוב ספק' דאורייתא. דאי שייך בו כרת היה חייב עליו אשם תלוי ואם באה בהמה שמלוכלך צוארה מדם מהכאת זאב או חתול אסור ואפילו בקנה דאי במשהו ואי מקוץ הוי מלוכלך ולא מן דרוסה ברובה ואם הוא עיף דממסמס קועיה יכולין לבדוק וכל ספק טריפה שבא לחכם ולא נתברר לו כגון נשבר העצם ויצא לחוץ ואינו יודע אם מחיים או לאחר מיתה שחיטה או ספק סירכא או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אי איעכל ניביה או שאר ספק איסור בכולן פסק בהלכות גדולות לאיסור ולא דמי לנשחטה הותרה אלא היכא שיכול לתלות ההיתר כגון בא זאב ונטל בני מעיין והחזירן נקובין ועצם שנשבר למעלה מן הארכובא ונקשר ונרפא דכשר.
25
כ״ודין עוף הבא לפנינו ואין מכירו אם טמא אם טהור יבדוק בקליפת הקורקבן ואם יש עוד סימן אחר עמו שהוא טהור.
26
כ״זדין ביצים היאך לוקחים אותם מכותי הלא אי' אומר מעוף פלוני הם שטהור ובשביל סימנין אין לסמוך כדאמרינן סימנין של בצים לאו דאורייתא אלא סומכין על הרוב שבינינו שטהורין וכן דגים שאי' ניכר בהם קשקשת ויש לספק שמא נשרו כשעלו מן המים יש לסמוך על סימנין של עוברי דגים שהחתיכה ראשה אחד חד והשני כד זהו עב ועגול כדמוכח בשלהי אין מעמידין שסימני עוברי דגים יש לסמוך עליהם.
27
כ״חדין ביצים הטרופות בקערה אין קונין אותם מן העכו"ם והנהו קנטיאש ואובליאש שפיר קונין מן העכו"ם אע"פ שלא ראינו הבצים וגם אין לחוש שמא היה בהם דם ואי' אסורים משום בשולי עכו"ם של בצים למי שאינו תופס איסור בשולי עכו"ם בפת.
28
כ״טדין בצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה שמותרין לתתן בתבשיל של חלב אם בקליפה דווקא נמצאו ואין צריכי' מליחה אבל בשאינן בקליפ' אסורי' בחלב גם צריכי' מליחה ואם נמצאת ביצה בתרנגולת נבלה אסורה אטו של טריפה כדאיתא בעדיות ואם נתערבה אותה ביצה עם שאר בצים שטהורים אפילו באלף כולן הוו אסורים משום דבר שבמניין ואם נמצאת מספק נבלה הביצה עצמה כשרה דספקא דרבנן לקולא ואם ביצה מתרנגולת טריפה אפילו אם נתערבה עם בצים אחרי' באלף כולן אסורין ואפילו הביצה מספק טריפה כיון דהוי ספיקא דאורייתא אוסרת אפילו נתערב' באלף כמו שפירשתי בסוף הלכות איסור והיתר.
29
ל׳דין ביצים שנולדו מן ספק טריפה מתי ידע אמתת הדבר גם מן הבצים גם מן התרנגולת אם נזקקת אחרי כן לתרנגול ויש לה עוד ביצים הכל מותר ואפילו התרנגול' כדאמרי' בנקב' כל שאינה יולדת הוי ספק ובזכר כל שנים עשר חדש מכאן ואילך הכל מותר.
30
ל״אדין ביצים של עוף טמא או ביצה טהורה שיש בה אפרוח או דם ונתבשל עמהם ביצים כשרים או דבר אחר בין עם קליפתן בין בלא קליפתן הכל הוי אסור עד שיהיה ששים בהית' ואם הכה על התרנגולת ויצת' ביצת' כשרה ואין בה דין אבר מן החי.
31
ל״בדין ביצים שיש דם על קשר של חלבון הדם אסור והביצה מותרת ואם הדם על קשר של חלמון אף הביצ' אסור' ואם הדם על הקשר של חלבון וגם נתפשט חוץ לקשר על הביצה הביצ' אסור' וגם אם הדם על הביצה ואין כלל דם על הביצה בקש' הדם אסורה והביצה מותרת והדם אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן.
32
ל״גדין ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מן התורה כי אם מדרבנן דדרשא דהשרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפקחו עיניהם הויא אסמכתא אבל שמא אסורין משום נבלה כמו בהמה קודם שמנה ימים ומתי יהיה מותר האפרוח לאחר שיצא מן הקליפה אבל לרבי אליעזר בן יעקב עד שיתפתחו עיניהם.
33
ל״דדין תולע הנמצא בפרי אם בא בעוד הפרי באילן אסור ואם בא לאחר שנתלש מותר ואם מחיים פי' חוץ לפרי אסור וכן תולעים הנמצאים תוך שרביטי פולי' ופייש דאותן באו במחובר אסורין ואותן זבובים שבתוך גוף הפולי' עצמן באי' בתלוש ומותרין ואינן אסורים אא"כ פירשו חיים ומשפרשו אינן חוזרים ונכנסים לכך כשנמצאו בקדיר' בתבשיל של פולין והם מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולי' ואין בהן משום שרץ האר' ואע"פ שעתידים להיות חוזרין ופורחין אין לאוסרן משום שרץ העוף כיון שנוצר בתוך הפרי כמו זיזין שבעדשים ושבכליסין שאינן בברייתא אלא מקר' דשרץ השורץ על הארץ ויש שמחמירין ונותנין אותן תחלה לבשל במים רותחים כדי שימותו מיד בתוך הפולין שאם ישימו הפולין במים צוננין אולי מחמת המים יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים ונאסרו המים ומתים שם בשעת רתיחה והרי הוא אוכלן בקערה.
34
ל״הדין שרביטי קושש של פולין או של פוייש שנתבשלו ונמצא תולע באחת מהן השרביט שנמצא בה תולע זורק לחוץ והשאר יש אוסרים אפילו ע"י ששים של היתר שיש במחבת וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא אחד מהם דג טמא זורקו לחוץ והשאר יש אוסרים אפילו ע"י ששים ולכך טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם או ישים מים צוננין עמהם לצננן תחלה אמנם נ"ל דשרביטי' ודגים קטנים יש להתיר כיון שמער' לבסוף כל המים לחוץ א"כ העשרים או הל' שנאסרו כב' בטלים ברוב שנשארו ואין חוזרין ואוסרים השאר שבמחבת אע"פ שנוגעים בהם חמין לפי שאיסור הנבלע אינו חוזר ונפלט ביבש אלא ע"י מים עמהם ולכך בעינן ניער וכסה גבי טפת חלב וגם קליפה שנשארה אינה חוזרת ואוסרת קליפה אחרת סמוך לה וכן לעולם ואע"פ שטעם גופו נפלט נבלע דבר בסמוך לו כמו חם בתוך חם אפי' בלא מים מכל מקום האיסור הנבלע בו ממקום אחר אינו נפלט בלא מים וא"כ אע"פ שהחתיכ' עצמה נעשית נבילה מ"מ לא יהא טפל חמור מן העיקר וכיון שאינה אסורים רק העשרים הרי הם בטלין בשאר שבמחב' שהם רוב שאינו מכיר איזה הם ולא שייך לומר בריה לא בטלה אלא בדבר שאסור מחמת עצמו בלא בליעת איסור ממקום אחר אבל גבי ביצים אסור הכל דאין רגילות לבשל בצים יחד כ"כ שיהו שלשים או מ' שנאסרו בטלים בשאר שיהיה עוד רוב של היתר.
35
ל״ודין תולעים שהם בחתיכת בשר או בחתיכת דג שבאו מחיי בהמה והדג שאסורין ואותן שבאו לאחר שחיטה מחמת סרחון מחמת הבשר או בגבינ' מותרין לאחר שמתו אבל אם מחיים פירשו על הבשר אסורים לעולם כמו פירש על גג תמר' ולהא לא חיישינן דבשעה שמדיח הבשר במי' יבא על הבשר בחוץ אם היו בחוץ נופלין ואם תולעים הגדלים בכלים שבמים וכן במים מכונסים שעל הארץ שמותר לשתותם אפי' פרשו בדופני הכלים והגומא מבפנים וכן יבחושין הגדלין ביין או השכר שמותר לשתותן עם המשקה ואם סנן השכר או היין דרך מטלית או תבן ופרחו שם אסורין.
36
ל״זדין לקשור שתי פרדו' לקרון שאסור אם אין שתיהן שוות מאב ואם וכל שכן בהמה אחרת ופרדה שאסור.
37
ל״חדין אותו את בנו בחיה.
38
ל״טדין אותו את בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האב תחלה ואחר כך הבן בין אפכא והיום הולך אחר הלילה שלפניו.
סימן לט השני:
דין כסוי עפר למעלה ועפר למטה לכתחלה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה לפי שמא צריך לחזור ולברך על השחיטה אם דיבר בינתים אבל מילי דשחיטה כגון תן לי הסכין או העוף אינו הפסקה כמו לאחר המוציא גביל לתורי.
סימן לט השני:
דין כסוי עפר למעלה ועפר למטה לכתחלה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה לפי שמא צריך לחזור ולברך על השחיטה אם דיבר בינתים אבל מילי דשחיטה כגון תן לי הסכין או העוף אינו הפסקה כמו לאחר המוציא גביל לתורי.
39
מ׳דין אם צריך לכסות כל הדם ובאיזה עפר מכסין.
40
מ״אדין ולד שליל הנמצא בתוך בהמה שנשחט שמותר העובר בשחיטת אמו וגם גידו וחלבו מותר אבל הדם אסור והני מילי שלא הלך כלל אבל הלך צריך שחיטה ואם נמצאת טריפה שעתה שחיטת האם אינה מועלת לעובר אם העובר בן תשעה חדשים מותר העובר בשחיטת עצמו כרבא דאמר ארבעה סימנים אכש' רחמנא אבל בן שמנה אסור דלא שייך ביה שחיטה ולפי שלא יוכל להבחין מתי יש לו תשעה חדשים טוב לאסור הכל כשהאם טריפה.
41
מ״בדין לנקר גיד הנשה וגם לחטט אחריו וגם שמנו אסור מדרבנן.
42
מ״גדין חלב מן התורה דהוא חלב הנמצא על הקרב ועל הכסלים ושעל הכליות ושעל הדקים דהיינו ריש מיעיא באמתא בעי גרירא דהוא ממקום שמתחלת הקיבה להתקצר ואילך צריך גרירא שיעור אמת' כדפירש רש"י ועל הקיבה עצמה יש חלב אח' דייתרא ודאקשתא.
43
מ״דדין חוטין האסורי' שבעוקץ תלתא מימני' ותרתי משמאלא וחוט' שבתוך הכולי' וגם לובן כוליא וחוטין שעל הטחול הכל אסורין משום חלב מדרבנן אבל חוטים שבכתף לפנים ושבלחיים אצל הלשון אסורין משום דם וצריך לחותכן ולמולחן ולצלי סגי בחתיכה בלא מליח' ואף אם לא הסירן מן הבהמה אם חתכינהו הוי כשאר בשר.
44
מ״הדין שצריך להסיר הקרום מעל הכסלים סמוך לחזה וגם מן הבשר שסביב הדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם לבדוק הריאה צריך להסיר הקרום מאותו בשר מבחוץ לפי שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם ונוגע שם וקרום שבראש שהמוח מונח שם צריך להסיר משום דמא.
45
מ״ודין ראש כבש וגדי שנותן על הרמץ כדי להסיר השער אותביה אבית השחיטה שפי' דמי אצדדין מקווא קווי דמא ואסיר וכתב בהלכות גדולות מוקרא הוא דאסור משום שמתבשל בתוך הדם רישא גופא שרי. וכן התרנגולת הנתונה על הרמץ כדי להסי' הנוצ' וכן רגלי בהמה שנתנו על האש להסי' השיער והטלפי' הכל מותר דאיסור' ליכא אלא משום דם שבראש ובהני ליכא ראש בנור' ויש מולחין תחלה הרגלים והראש קודם שיתנום באש ולאחר שהסירו הטלפים והשער מולחים אותן פעם שניה לפי שהשערות והטלפים מנעו כנגדן ליכנס היטב המלח בבשר וזהו חומרא בעלמא המליחה ראשונה.
46
מ״זדין חתיכת בשר שהניח' בביתו ואין איש רואה והלך לשוק אם מצאה במקום שהניחה מותרת בלא טביעת עין וסימן וליכא למיחש לחלפה עורב ואם לא מצאה שם אז צריך טביעת עין. ואם הניחה בשוק בין העכו"ם כמו כן צריכה פן חלפוה.
47
מ״חדין איסור שנפל בקדירה שיש היתר רותח בין במינו בין שאינו במינו נשער בששים ברוטב בקופה וחתיכות ולא במאי דבלע בקדירה ואם בשל היתר בקדירה של איסור בת יומא הכל אסור ואם אינה בת יומא אסור לכתחילה לבשל ובדיעבד מותר.
48
מ״טדין כף של איסור שתחב בקדירה של היתר ואם הכף חולבת ותחבה בקדירה מלאה מן תבשיל של בשר או אפכא אפילו אינה בת יומא הכף אסורה והתבשיל מותר ואם הכף בת יומא צריך בתבשיל ס' ואם נשפכו המים מספיקא אסור דטעם כעיקר דאורייתא ולא כפירוש רש"י.
49
נ׳דין איסור שנתערב בהיתר בדבר יבש במין במינו בטל ברוב ואם בדבר לח כגון יין ביין או חלב בחלב צריך ששים וכן מין בשאינו מינו אפילו בדבר יבש ואין צריך להשליך אחת כמו בתרומה שנפלה בחולין מפני גזל השבט ואם חתיכה גדולה של נבלה או של בהמה טמאה נפלה בהיתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה לא בטלה אפילו באלף של היתר כיון דראויה להתכבד כדתנן בפר' בת' דע"ז אבל חתיכה גדולה של הית' שנאסרה מחמת בליעת איסור בטלה שפיר ברוב ביבש ואם בתבשי' נפלה בטלה בששים אם אינו מכירה וכן כל דבר שבמנין כגון ביצת נבלה או טריפה או פירות גסות של ערלה אפי' באלף לא בטילי. וכן כל דבר שקרוי בריה כגון דג קטן טמא או עוף טמא או גיד הנשה ואוכלו שלם חייב מן התורה אפילו לית ביה כזית הלכך אם נתערבו בהיתר ואינו מכירן במקום שנתערבו דאפילו באלף לא בטילי מדרבנן ודווקא שלמין אבל חתוכין ומרוסקין אפילו יהיו כולן בטלין בששים וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפילו שלימה אינה קרויה בריה כדאיתא בפ' כל הבשר אפילו הכי אינה בטלה באלף אם הוא דבר שבמניין או ראויה להתכבד אבל אם נאסרה מחמת דבר בליעת איסור או דג טהור שנבלע מחמת איסור ונתערבו עם היתר אפילו הם שלמים אינן קרוין בריה ובטלין בששים ולא דבר שבמנין ולא ראויה להתכבד אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטלה כדאיתא פרק בתרא דעבודה זרה משום דאוכל ממנה כזית לוקה.
50
נ״אדין איסור הניכר ואצלו רוב היתר הניכר לקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח אסור מן התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם נמצא חתיכה אחת לארץ או לקחה כותי שלא בפנינו או עכבר אז מותר דכל דפריש מרובא פריש וליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהקבוע ניכר וידוע האיסור היכן הוא דלא מחזקינ' גברי ברשיעי ליקח מן האסור בודאי בלאו הכי יכול לקנות נבלה מן השוק אבל בדבר המעורב יחד איסור והיתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטל שפיר ואם דבר שבמנין הוא או ראויה להתכבד דלא בטיל אפילו מעורב באלף ואסור הכל מדרבנן אם פירש אח' מהם אותו אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דשם מן התורה בטל ואינו אסור אלא מדרבנן או שרינן למשקל בפי' אתי למשקל בקבוע כדאיתא בפ' התערובות וזאב שדרס בהמה אחת בין הרבה בהמות שייך לדין זה ואין להתירן מטעם תערובות אפילו לאחר שפירשו זה מזה כדפרישי' ורבי' יעקב היה מתיר לאחר שפירשו זה מזה לפי דכל דפריש מרובא פריש ואולי דההיא דפ' תערובות דגזר שמא הוה מוקי לה דווקא בקדשי' וגם אין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר דאפילו דרס ביד שמא אין זאת דבסוף הלכות איסור והיתר פירשתי דדבר שיש ספק איסור דאורייתא והוא דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל כגון ביצת ספק טריפה דלא בטלה אפילו באלף דמורי רבינו מפרש דנתערב באלף כולן אסורות קאי אפילו אספיקא דלא כרבינו יעקב.
51
נ״בדין חתיכת היתר שנאסרה או מחמת בליעת טפות חלב או גם איסור אחר נבלע בה אם נתחבה אותה חתיכה בקדירה רותחת לא די לה בששים לבטל טיפת איסור הבלועה בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ס' לבטל כל החתיכה ואפ"ה חתיכות בשר הרבה שנמלחו ונתנן בגיגית של עצים ואבנים אם נמצאת חתיכה אחת בתוך הציר אותו מקצת אסור ואפילו לית ביה פילי לא סגי ליה בקליפה כיון ששור' בציר דמי לכבוש והרי הוא כמבושל אבל חצי החתיכה שלמעלה אינה אסור כלל דדם אין מפעפע אפי' יש שמנונית באותו מקצת שבתוך הציר אע"ג שטעם השמנונית הנאסר מפעפע למעלה וחתיכה עצמה שבציר נעשית נבלה ואלו היא נבלה ממש או חזיר היתה אוסרת למעלה מחמת פעפוע מ"מ את שלמעלה מותר כיון שאין הדם עצמו הולך ולא יהיה לו כח לאסור יותר מאלו היה כולו דם שזהו דבר האוסרו והיינו נמי טעמא למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם הוא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר אלא כיון שדם אינו הולך שם הוי מותר וכן כל דבר שצריך קליפה למה אינה אוסרת אותה קליפה כל שסמוך לה וכן לעולם הלא פעמים היא שמנה אלא כיון שהאיסור נבלע בה אינו הולך יותר לא יהא טפל חמור מן העיקר.
52
נ״גדין מלח הבלוע מדם או מאיסור ונתנוהו בקדירה שאם יש בקדירה ששים של מלח הכל מותר אע"פ שהמלח שנעשה נבלה נותן טעם אפילו באלף דאין חמור יותר מאלו היה כולו דם או איסור הבלוע בו ואם מלח הבלוע מבשר או תבלין שדכו במדוך של בשר ונתנוהו בתבשיל של חלב או אפכא אין צריך ששים אפילו מן המלח כי אם ששים מטפת בשר הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור.
53
נ״דדין להגעיל כלי דווקא כשיהיה אינו בן יומו ואז אפילו בתוך כלי כשר מותר להגעילו ואם בכלי האסור שאינו בן יומו טוב יותר אבל תוך כלי אסור בן יומו לא יגעיל.
54
נ״הדין להגעיל כלי לצורך פסח אם מגעילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד' שעות מותר אפי' שניהם בני יומן דאין בהם כי אם טעם חמץ ולכן שרי דנותן טעם בר נותן טעם הוא אבל לאחר ארבע שעות אסור להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דהחמץ נעשה איסור וחוזר ונבלע וחטה שנמצאת בעופות ערב פסח והם מלוחין או צלויין ישליך החטה והכל כשר כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם פסח אינו חוזר וניער לאסור במשהו כשיבא פסח דאינו במשהו עד שיבא זמנו שזהו פסח וראיה דתנן צמר גמלים ורחלים שטרפן אם רוב מן הגמלים מותר לו להביא פשתן לשם וכן בשר מלוח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ וכן הסלים ישנים מותרין בפסח וכן שפוד ישן מותר לצלות בו בפסח מהאי טעמא ודין בן יומו היינו יום ולילה מעת לעת ודין שצריך לשפוך מים צוננים על הכלי הנגעל מיד.
55
נ״ודין לב שלא נקרע ולא הוציא דמו בין לצלי בין לקדרה.
56
נ״זדין כחל בין לצלי בין לקדרה או לעשות ממנו פשטיד"א בין בלא בשר עמו בין יש בשר עמו ושמותר לשומו בקער' רותחת שהיה בה בשר או לחתכו בסכין של בשר.
57
נ״חדין כבד לבשל אותו בקדירה שהקדירה אסור' או הבשר אם נתבשל עמו אסור אפילו הכבד במלח אבל הכבד מותר כדתנן במס' תרומות הכבד אוסרת ואינ' נאסרה מפני שיש בו רוב דם פולט ואינו בולע ולפי' רבי' יעקב אם לא נמלח כך הדין אבל אם נמלח הכבד הכל מותר ואם צולהו על הגחלים לחתכו ולנקבו.
58
נ״טדין כבד שנצלה עם בשר בשפוד וכן כחל עם בשר בשפוד לכתחלה אסור ובדיעבד שרי.
59
ס׳דין כרישין ובצלים שרוצה לתתן בקדירה של בשר וחתכם בסכין חולבת או אפכא דלא סגי להו בהדחה לפי שראשי הכרישים והבצלים חריפין והוו כמו צונן שחתכו בסכין ואם נתן אותו בקדירה מותר דאין צריך רק ששים של טעם הסכין הבלוע בירק שהוא דבר מועט ואם חתכן בסכין של עכו"ם אז צריך ששים של כל הירק דכולו נעשה נבלה והדין הוא אפילו שאינו בן יומו אבל עלין של כרישין וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה.
60
ס״אדין קערות חולבות שהדיחן במחבת של בשר או אפכא דאם שניהם בני יומן הכל אסור ואם האחד אינו בן יומו וחברו בן יומו הכל מותר אפילו נאמר נותן טעם בדנותן דמותר בלעו דווקא אבל היכא דנתבשלו אסור הכא מותר דאיכא תלתא נותני טעם ע"י המים חד הבשר במחבת בת יומא ומן המחב' במים ומן הקערות במים ומן המים בקערות שאינן בני יומן שהוא היתר קצת וגם לא קבלו בו אם מטעם שני וכן הדין בקערות של בשר בנות יומן שהודחו במים רותחין בכלי ראשון עם קערות חולבות שאינן בני יומן דקוד' היו שנגעו במים ראשונים בתחלה זו לזו חמין אם כן איכא שלשה נותני טעם של היתר. וכן ביצים שנתבשלו במחבת חולבת מותרים לתת בפשטידא או איפכא אם נתבשלו במחבת של בשר מותר לתת בפלדין וכן ירקות שנשלקו במחבת חולב' מותרין לתתן בתבשיל של בשר אפילו המחבת בת יומא וכן אפכא וכן קטנית פולין או פוייש שבשל בקדירה חולבת מותר לערותן בקדירה של בשר אפילו לכתחלה ואפילו הקדירה ובת יומא הכל מותר כמו דגים שעלו בקער' מותר לאכלן בכותח וה"מ כשהקערות אינן מלוכלכות בשיורי המאכל אז שייך היתר של נותן טעם ואם שניהם בני יומן הכל אסור דהמים נאסרים מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין כאן נותן טעם בר נותן טעם של היתר ואסור לאפות עוגה קטנה בצד פשטידא או בצד פלדין כדאמרינן אין טשין את התנור באליה ואם אופ' תחת הכלי אפי' לא נגעו זה לזה אסור לאפות שתיהן יחד דאזיל האי ומפטם האי ואין להתיר משום נותן טעם בר נו"ט ולא משום דדבר הבלוע בחתיכ' זו ממקום אחר אינו פולט משם כי אם ע"י מים כמו דפרישי' לקמן גבי טפת חלב מ"מ פעמים ששמנונית הבשר יוצא חוץ לעיסה.
61
ס״בדין בשר כדי לצלות אין צריך למלוח ואם לתת בקדירה צריך להדיחן תחלה ואח"כ למולחה משני צדדין וכן התרנגולת בפנים ובחוץ ושימלח היטב אינו נאכל מחמת מלחו ולשהות שעור צלייה ואחר כן ידיח הבשר שני פעמים וכשימלח צריך להיות על דף או על סל המנוקב אבל בכלי שאינו מנוקב הכל אסור וכשידיח הבשר בכלי צריך לתת המים תחלה בכלי ואח"כ הבשר ולא בשר תחלה ואחר כך מים אם הבשר לח.
62
ס״גדין בשר וגבינה כשהם לחין ונוגעין זה בזה ואם שניהם מלוחים ואינן יבשין שניהם אסורים ואם אחד מליח ואחד תפל אז התפל אסור והמלוח מותר וכן הדין בבשר כשר ובשר נבלה שנגעו זה בזה אם השחוטה מלוחה לבדה הכל מותר ואם הנבלה מלוחה לבדה הכל אסור כדין טהור מליח וטמא תפל מותר וכן בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששים כיון שהאסור צלול הוא ואם אין מלח לא בזה ולא בזה אם אין פילי הכל מותר בהדחה ואם הבשר צלי בלא פילים צריך קליפה משום דרכיך כגוזלא אבל כשהבשר כשר או הנבלה האחד מחמת בשול או צלי ונגעו זה לזה אין להם דין טהור מליח וטמא תפל אלא עילאה גבר ותתאה גבר דהלכה דתתאה גבר ואפילו כי החם למעלה דאז התחתון כשר מכל מקום קליפה מיהא בעי.
63
ס״דדין גבינות ישראל אם נעשו בדפוסי הגוים שעשו כבר הגוים בהם גבינותיהן מותרין בדיעבד.
64
ס״הדין קיבה ודקין וטבחיא דאין מחזיקין בהם דם אם מלחן בקערה או נתנן בקדירה ולא נמלחו שהכל מותר אבל השומן שעליהם יש דם וצריך למלוח וכן שאר בני מעיין צריך למלוח כגון הכרס וכן יש בה"ג דהשומן יש בו סורייקי סומקי ואם מלח את הקיב' והדקי' והטבחי' שהם בלא דם ומלחם עם בשר אחר אפילו הכי הכל מותר ולא דמי לדגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסור.
65
ס״ודין לתת כלי תחת עופות שצלאן כדי לקבל השומן שאסור אא"כ הבשר הודח תחלה ונמלח ושהה שעור מליחה ואח"כ הודח פעמים דלא בקיאינן בשעור בתרי גללי דמלחא דפי' בהלכות גדולות לא פחות ולא יותר.
66
ס״זדין בשר שחוט' שנמלח עם בשר נבלה דהכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא אבל דגי' טהורין וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק לקולא ואם עכו"ם או שפחה עכו"ם שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדירה ולא ראה הישראל או הדיחו קערות חולבות ושל בשר ולא ראה ישראל אם יחד הודחו או כל אחד לבדו או בגווני אחריני דדמו להני אם אינן יודעין דין הדבר אז הכל אסור דשמא להקל טרחין עשו באיסור ואם יודעין הדין היאך משפט לעשות לישראל אז אם ישראל יוצא ונכנס או גם תנוק שחכם כל כך שלפעמים סומכין עליו לראות אז הכל מותר.
67
ס״חדין חתיכות בשר של שלש פרות או ארבע שמלח ונתנן זה על זה שגמר פליטת דם חתיכה ראשונה קודם שמלח חתיכה אחרונה דכשר ואם מלח לאחר יום אח' חתיכה ונתנה על בשר שנמלח אתמול דאף זה מותר דאכתי פליט הראשונה הציר.
68
ס״טדין בשר הנמלח ומיד נתנו עם בשר שלא נמלח שיחזור וימלח הבשר ומותר.
69
ע׳דין סכין ששחט בה טריפה שצריך הסכין הדחה תחלה קודם שישחוט בה עוד או קודם שיחתוך בה רותח ואם לא הדיחה תחלה צריך הבשר קליפה כרב דאמר קולף אבל סכין של עכו"ם צריך הגעלה תחלה ואם לא הגעיל ושחט בה קולף.
70
ע״אדין סכין שחתך בה בשר ורוצה לחתוך בה גבינה או אפכא צריך לסכין נעיצה בקרקע עשר פעמים ומיהו רוב סכינים יש בהם גומות ואינן חלקים צריך לשפשף היטב בפיחם או באבן רך ואם רוצה לחתוך בסכין של עכו"ם אפילו הפירות כן הוא הדין אבל לחתוך בשר רותח מן הסכין צריך הגעלה ויש אומרים צריך לבון.
71
ע״בדין קיבה של גדי וטלה שלקחו מן העכו"ם ולא חיישינן שמא ינקו מן הטמא' ומן הטריפה ולכך הקיבה מותרת להעמיד בה גבינות. וקיבה של גדי וטלה שהרגו עכו"ם אע"פ שלכתחלה אסורה בדיעבד מותר ואפילו הקיבה שראינו שינק הגדי והטלה מן הטריפה או מן הטמאה אם העמיד בה גבינות מותרות דמן הקרוש שבו העמיד והוי פירשא בעלמא ואסור לשרות הקיבה עם עורה בכלי של מים זמן ארוך כדי לקרוש הלח שטעם לחלוחית של קיבה נכנס בעור וחוזר ונפלט והוה ליה בשר בחלב.
72
ע״גדין בהמה שנמצאת טריפה מה דינם של גבינות שנעשו ממנה באותה שנה רבינו שמואל התירן מטעם חזקה וכן רבי' יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו.
73
ע״דדין תרנגולת שהיא ספק טריפה דאורייתא או ביצה ספק טריפה או חתיכה של בשר מחלב מספק וכיוצא כאלו שהם דבר שבמנין ויש בהן ספק ונתערבו אפילו באלף כולן אסורי' כאלו נתערב ודאי של איסורי' ואינו קרוי ספק ספיקא כיון שהספק הראשון הוי ספיקא דאורייתא וגם הוי דבר שבמנין והכי מיישב מורי רבינו ההיא דנתערבה באלף כולן אסורות דקאי שפיר אספק ביצה דאיירי לעיל התם בברייתא.
74
ע״הדין חכם הבא להתיר על ידי ששים קדירה שנתחב בה כף איסור שצריך לחקור ולישאל אם נתנו מים בקדירה לאחר שהיה האיסור בקדירה.
75
ע״ודין חכם הבא להתיר כלי ע"י שלא היה בן יומו צריך לחקור ולישאל אם היה בו אפילו מים רותחין בינתים דכך שוה כאיסור עצמו.
76
ע״זדין נטילת ידים שצריך לשפוך המים מהכלי ע"י ולא לתוחבן בתוך הכלי ולא ירחץ ידיו בקלוח צנור המקלח מי גשמים ואפילו מקלח ממעיין דבעינא מכח גברא ולא דמי לכיור שהיה בו ברזא והיו נוטלין מכח ראשון אבל תוחבן בתוך מי המעיין שפיר דמי שטובל ידיו ואז לא יברך על נטילת ידים.
77
ע״חדין נטילת ידים עד פרק שלישי שזהו כל האצבעות אפילו לחולין ושצריך לשפוך המים שני פעמים על ידיו וצריך להגביהן פן יחזרו המים הראשונים הטמאות ויבאו על המים השניים הטהורות ויטמאו אותה ואסור לרחוץ ממים שרחץ בהם חברו ושלא תגע ידו שכבר רחץ פעמים על ידו שנית שלא שפך עליה רק פעם אחת פן תטמאנה וצריך שיהו המים צלולין שיהו ראויין לשתיית בהמה ואפילו הצלולין צריך שלא יהו מאוסין וסרוחין שתוכל בהמה לשתותן.
78
ע״טדין כלי שנוטל ממנו ידיו צריך שלא יהא נסדק ולא יהא נקב במקום שהמים עוברין כששופכן על ידיו ואסור ליטול ידיו מכוס שהוא משופע שאינו יכול לישב שלא מסומך כגון כסוי כוס וכסוי קנקן ושלא יהא חציצה בו על אצבעותיו לא טיט ולא בצק בין צפרניו כל כך שהוא מקפיד עליו ורגיל להסיר מחמת גנאי וקפידא ומותר לקבל מים לנטילת ידים מן האשה נדה ומן העכו"ם.
79
פ׳דין הלש עיסה מפריש מעט ממנה ושורפה ואם רוצה יתננה לכהן קטן שלא ראה קרי מעולם ויאכלנה או אף לכהן גדול שהוא רואה קרי אך שטבל לקריו והעריב שמשו ומשום טומאת מת אין חששא ואפילו לא טבל כלל אם מבטלה ברוב חולין מותר לאוכלה אך הזר אסור לאוכלה ע"י בטול ברוב ויש מקומות שמפרישים עוד חלה שניה ככר גדול ונותנין אותה לכהן גדול ואוכלה אפילו בעל קרי ואפילו אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או עכו"ם אחר כן בקערה.
80
פ״אדין חלה או הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריך אחד ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הדין אפילו בחוצה לארץ אבל נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דווקא לכהן קודם שטבל לקריו אבל לזרים לא.
81
פ״בדין עיסה כשיהיה בה שעור מ' ושלש בצים וחומש ביצה חייב להפריש ממנה חלה ויתר משעור זה אינו יכול ללוש יחד בפסח פן תחמיץ ואם לש הרבה מצות טוב לעשותן פחותות מכשעור ואם משום חלה יתנם כולם תוך המחבת וגם שיגעו זה בזה אז יתחייבו. ואם הם כולם גדולות כשעור בכל אחת אין צריך רק לתתם בכלי בלא נגיעה יפטור את חברתה כדאיתא בירושלמי כיון שאינו מקפיד על תערובתן. ומ"מ המעט עיסה שיקרא לה שם חלה יגע אל אחת מעיסות גדולות בשעת קריאת שם או שמא לדידן דהויא חלה ח"ל אין צריך מוקף בשעת קריאת שם דהא תרומה ח"ל אוכל ואינו מפריש. וצרוף מ"מ יפשה כדי לפטור מאחת את חברת' וכשיתנם במחבת או בכלי אחד כדי לצרפן צריך שלא יהא שום עיסה למעלה משפת הכלי שיהו כולן תוך הכלי.
82
פ״גדין עיסת שני בני אדם כגון תלמידים הלומדים לפני רבם אע"פ שאין כשעור בחלק אחד לבדו כיון שיש בשעור בין שניהם חייבת בחלה וגם אע"פ שנתערב חלקם שלא מדעת' והמפריש את החלה צריך ליקח רשות משניהם והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אפילו מאותן שיקנה אחר כן ואינו צריך ליטול רשות בכל פעם. וכן אשה יכולה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות אלי או פלדון וכיוצא בזה והפרישי חלה אע"פ כי בשעת הצווי היתה קמח ולא ראויה לחלק דהמפריש חלתו קמח לא עשה ולא כלום ולאחר שנעשית עיסה לא אמר לה להפריש וכן מנהג ואע"ג דאמרינן הריני נזיר מן הגרושו' גבי א' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים וקאמר דשרי באות' גרוש' שהיתה אשת איש בשעת הצווי דמילתא דלא מצי עביד איניש לא משוי שליח יש לומר דה"ק לאו דעתא דאיניש לשוויי שליח לקדש אשת איש לאחר גרושי' ואפילו גירשה לא מצי משוי שליח שאני התם דאית בידו לגרש אשת חברו אבל ביד האשה לעשות עיסה מן הקמח או לומר לאחר לעשות והוי כמו פירות ערוגה זו מחוברין והביאו שליש אמר רבי יהודה לכשתלשן על פירות הללו דאמר רבי יוחנן פרק האומר דהוו תרומה דכל שבידו לא מחוסר מעשה והתם נמי מייתי הרבה טובא כי האי גונא.
83
פ״דדין הרוצה להפריש בפסח בשני ימים טובים הראשונים או בשנים האחרונים לא יקרא לה שם חלה בעודה עיסה כי לא יוכל לשורפה ולא לאפותה ביום טוב לפי שאסורה לאכול והיא אפויה שלא לצורך ולא להשהותה עד החול פן תחמיץ לכך תאפה תחלה ואחר כך יקרא לה שם כמשפט בשעת נגיעה אל המצה וצריך שיוליך המצות והעוגה קטנה בתוך התיבה כשיגיעם יחד ויקרא שם לעוגה ויניח העוגה שם בתיבה במקום המוצנע עד החול וישרפנה אבל אם יקרא לה שם חוץ לתיבה אפילו כמשפט שוב לא יוכל לטלטלה כדי להצניעה שהרי תנן חלה טמאה לא יזיזנה ממקומה שוב פירשתי שמותר לטלטלה אפילו לזרים כיון שראויה לכהן קטן לאכול או לכהן גדול שטבל כמו תרומה שמותר לטלטלה לזרים וכמו לוף שמותר לטלטלו כיון שראוי למי שיש לו עורבים ותו כיון שמטלטלה בשעת קריאת שם מותר לטלטלה אחרי כן קודם שיניחה לארץ כמו צריך למקומו דשרי פרק כל הכלים למאן דאמר אין כלי ניטל אלא בדבר הניטל ואי אירע שקרב שם בעודה עיסה תטיל אותה במים צוננין ולא תחמיץ שם ובחול ישרפוה אבל לכתחילה אין לסמוך על זה ובשא' ימים טובים כגון עצרת וסוכות וראש השנה יעשה כמו כן תאפה ואחר יקרא לה שם כענין זה אף על פי שיכול לקרות לה שם בעודה עיסה ולהשהותה עד חול אינה טובה להצניעה כל כך כשהיא עיסה לפי שהיא נדבק' לדברים אחרים אמנם יכול להיות אפילו לאחד שקרא לה שם בעוד' עיסה יוכל לאפות ביום טוב חלה דידן שהיא חלת חוצה לארץ אין זה אפייה שלא לצורך אם יש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו שהוא כהן גדול שראה קרי וגם לא טבל לקריו הרי יכול לבטלה ברוב חולין ויאכלנה וכן פירש רב כהן צדק.
84
פ״הדין אם לש עיסה מערב יום טוב וגמר לישתה אסור להפריש חלה ביום טוב כדתניא בתוספתא דביצה והא דאמר רבא גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב היינו כי ערב מים וקמח גריד' ולא גמר לישתה וכן נמי דייק בירושלמי דפרק אלו עוברים על ברייתא דאמר' לש אין ערב לא פי' גמר לישתה אין גלגל גרידא זהו תערובת קמח ומים לא משום דאין מפרשים חלה אלא סוף הלישה כי אם בעיסה טהורה.
85
פ״ודין נדה וזבה דאורייתא וטבילתם זו ביום וזו בלילה ואפי' במי גשמים מכונסין שאינן נובעין.
86
פ״זדין בזמן הזה רואה טפה אחת או כתם דם בחלוק או בסדין סופרת ז' נקיים מלבד יום שפסקה בו ולערב יום שפסקה תפסוק עצמה להפריש בטהרה ולמחרתו תתחיל לספו' ז' ימים נקיים רצופין.
87
פ״חדין שלכתחילה בודקת עצמה ערב ובקר כל שבעה ימי הספירה ואם שכחה ולא בדקה רק יום ראשון ויום שביעי מותר ואם לא בדקה יום השביעי עד השמיני מחלוקת רב ורבי חנינא תחילתן אע"פ שאין סופן לכן צריך לכל הפחות שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה אחרונה.
88
פ״טדין שאסור ליגע לאשתו כל ימי נדתה אפילו באצבע קטנה ויש נזהרין אפילו להושיט לה שום דבר ולכל הפחות דבר מאכל ומשתה טוב ונכון ליזהר שלא יושיט מידו לידה וכן בימי לבונה וספירתה עד שתטבול.
89
צ׳דין אשה בימי נדתה וספירת' שאסורה לישן עם בעלה אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה ואסורים לאכול על שלחן אחד סמוכין זה אצל זה אלא אם כן יש שום שנוי להיכירא על השלחן או הקנקן או ככר או דבר אחר בין קערה שלו ובין קערה שלה.
90
צ״אדין אשה שאמרה לבעלה שהיא נדה ואח"כ אמרה משחקת אני שאינה נאמנת וצריך לפרוש ממנה ואם נתנה טעם למה אמרה כן טהורה.
91
צ״בדין אשה שמצאה כתם או לכלוך דם בחלוקה טמאה ואם יש מכה או גרב בבשר' שאם יוסר הקליפה תוציא דם תולה בה וטהורה וכן בסדינה אם מצאתה כתם ואם שכב עמה או אשה או בנה או בעלה שיש להם כן תולה בם וטהור' ואם נתעסק' בבשר שחוט או בבשר או בדבר שיכולה לתלות תולה בם וטהורה ואם אין בם כל זה אם הכתם יתר מכגריס טמאה ואם פחות מכגריס טהורה דתולה במאכולת ולא שנא אם הכת' עגול או משוך וארוך היא טהור' כדתניא בתוספתא ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודע' אם מוציאה דם אם יש כתם על בגדה תולה בה וכשר ואם ספרה ג' ימים נקיים ומצאה כתם כשר אבל ימים ראשונים של ספירה נר' דבעינן נקיים בלא ספק שתדע שפסק דם המקור אבל אם בודקת עצמה באותה מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמאה ואין לתלות במכה אבל אם פקחת לדעת שדם יוצא מאותה מכה גם דם שבשעת בדיקה טהור כדתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם אלמא דוקא כשיודעת שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיק' אבל אם ספק לאשה אינה תולה דם של מכה בבדיק' אבל כתם של בגדה תולה בה ואפי' כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דאם כן לא תהיה לעולם טמאה.
92
צ״גדין אשה שרגילה לראות בשעה ביום קבוע ויש לה וסת כשיבא אותו יום צריכה לפרוש ממנה עונה או יום או לילה כיצד רגילה לראות בו אפילו בסוף אסור לבא עליה אפילו מתחלת הלילה שאחר כן וכל שכן בלילה שלפניו וכן אם רגילה לראות בתחילתו אסורה כל היום ולא יותר וכן הדין אם רגילה לראות בלילות ואפילו אם רוצה לצאת לדרך צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה אך מותר לפקדה בדברי רצוי ופיוסין.
93
צ״דדין אשה שטהורה שאינה צריכה לבדוק עצמה בשום פעם בין יש לה וסת בין אין לה וסת דכל אם לבעלה לא בעיא בדיקה.
94
צ״הדין אשה ששמשה ואחר כך תוך שלשת ימים ראתה דם או כתם אינה יכולה לספור שבעת ימים למחרת אלא צריכ' להמתין ג' ימים אחר יום מן התשמיש אחר כך תתחיל לספור דהיינו יום חמישי עם יום שמושה דהלכה כרבנן דבעו שש עונות לפליטה וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותרת יום הפליטה ואם היא רוצה להתחיל ולספור למחרת ראיית הדם או הכתם אם תרחץ בחמי' ותקנח עצמה במטלית יפה או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל לספור למחרת.
95
צ״ודין נושא הבתולה קטנה או נערה או גדולה בועל בעילת מצוה ופורש אם רואה דם בשעת תשמיש אף על פי שהוא דם בתולים צריך כמו כן שלשה ימים לאחר התשמיש ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים או תרחץ בחמין ותקנח עצמה ותספור למחרת.
96
צ״זדין אשה יולדת בין קיימא בין נפל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וחשובה כאלו ילדה בזוב וצריכה לספור ז' נקיים ומותרת לבעלה אחרי כן אפילו רואה דדם טוהר הוא עד מלאת ארבעים לזכר ושמנים לנקבה וצריכה לפרוש ליל ארבעים ואחד לזכר וליל שמנים ואחד לנקבה ואפילו אינה ראתה אסורה לשמש כדאיתא בערבי פסחים.
97
צ״חדין אשה יולדת שספרה ז' נקיים וקודם שטבלה ראתה אין כאן חששא ובשביל כן לא סתרה מניינא אם לא מלאו ארבעים יום לזכר ושמנים לנקבה וטובלת לערב ליל שמיני ומשמשת.
98
צ״טדין לשון רב סעדיה גאון שפירש כל דין יולדת ומשפטה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה וכן שאלתות דרב אחאי והלכות גדולות דרב יהודאי גאון ורב אלפס ורבינו חננאל ורבינו שלמה ורבינו שמואל וחולק עליהם רבינו יעקב ואו' דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין ולפי דבריו היה נראה להצריך לכל יולדת שתי טבילות.
99
ק׳דין לרחוץ בחמין ולחוף ביום השביעי ולשהות שם עד הערב ובלילה תטבול ואם חל טבילתה ליל מוצאי שבת או ליל ב' בשבת וחלו שני ימים טובים אחר השבת שעת' אינ' יכולה לרחוץ ולחוף סמוך לטבילתה תרחוץ בטוב ערב שבת ותשמור עצמה בכל היכולת מטנוף ולכלוך גם תנקר ותחצוץ שיניה ליל של טבילת' ואם מוצאי שבת או ליל שני בשבת חול הוא אם חפצה תרחוץ בחמין באותה לילה סמוך לטבילה אך טוב ונכון לרחוץ ערב שבת בנחת שלא במהירות: ובליל טבילתה תחוף עצמה במעט מים חמין ולסרוק ראש ולנקר שיניה.
100
ק״אדין טבילה שצריך אף בזמן הזה בלילה שאחר יום שביעי אבל ביום לא תטבול אפילו בשמיני ובתשיעי משום סרך בתה שלא תטעה לעשות כן ביום שביעי והוא אסור משום דרבי שמעון שלא תבא לידי ספק שלא יבא עליה בו ביום ואם תראה תסתור למפרע מה שספרה ובמקום שיראים בלילות מפני פריצים או שומרי העיר מותר לטבול ביום השמיני ואפילו במקום גנבי אסור לרחוץ בחמין ולחוף ערב שבת שהוא שביעי ולטבול למחר בשבת שהוא יום שמיני דתרי קולי בהדי הדדי לא קא עבדינן.
101
ק״בדין טבילה שצריך להרחיב ירכותי' מעל גופה ושלא יגעו זה לזה ולפשוט זרועותיה מעל גופה ואצבעותיה להרחיק זה מזה ולהגבי' דדיה מעליה בשעת טבילה ושלא תדחק שפתותיה זו מזו כי אם מרופות ולא תעמוץ עיניה ביותר ושלא ישאר בין שיניה לא מאכל ולא עצם ולא שום דבר.
102
ק״גדין חפיפה שצריך לעשות בכל גופה ובראשה ושלא יהו שערותי' קשורות זו בזו וצריך לסרוק הראש ולרחוץ במים חמין כדי לחוף גופה ולהסיר כל גלד ומכה מעליה.
103
ק״דדין לחתוך צפרניה להסיר טיט שתחת הצפורן ואם בחול המועד תגלחם שפחתה גויה.
104
ק״הדין אשה שיש לה קוץ תחוב בבשר ולא הוסר כולו אם אינו נראה שהוא כל כך עמוק בעומק אינו חוצץ או קרם העור אחר כן עליו.
105
ק״ודין אשה שהשתינה ומצאתה דם בתוך המי רגלים טהורה.
106
ק״זדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש אם נמצא על שוליה או בדקה עצמה כשעור וסת או אחר זמן כשעור זמן חיוב אשם תלוי תשמש עוד שניה ושלישית ואם רואה בענין זה אסור' לשמש אלא א"כ תבדוק בשפופרת של אבר ובתוכ' מכחול ובראשו מוך אם אין דם בראשו טהורה דלא מן המקור בא אלא מן הצדדין ומותרת לבעלה ואם נמצא דם בראש המוך בידוע שמן המקור בא וטמאה ואסור בין לבעלה בין לינשא לשני כיון שהיא הוחזקה שלש פעמים וגם נתברר שהיא טמאה אבל קודם בדיקת שפופרת מותרת לינשא לשני אף על פי שהוחזקה לראשון כיון שלא נבדק' ולא נודע בודאי שמן המקור בא אבל אם לא ראתה בסמוך לתשמי' בתוך זמן חיוב אשם תלוי מותרת לשמש אפילו פעמים רבות לאחר ספירת ז' נקיים ואם יש שם רופא תנסה הרפואה קודם שתהא מוחזקת שלשה פעמים.
107
ק״חדין אשה שחל ליל טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול עד לילה שאחרי כן.
108
ק״טדין אשה הרוצה לינשא הן בתולה הן אלמנה בין גדולה בין קטנה צריכה לבדוק עצמה ולספור ז' נקיים קודם שיבא עליה החתן ואם עשתה נשואין קודם אז צריכה שתישן היא בין הנשים והוא בין האנשים.
109
ק״יהכותב גט צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל וגם שכר הסופר עליו מן הדין ואם האשה נתנה השכר אין בכך כלום אבל בקולמוס אין קפידא.
110
קי״אהכותב צריך שיקצע הקלף קודם שיכתוב הגט ואם טעה הסופר באמצע יחתוך תחלה מה שכתב ואחר כך יחזור ויתחיל לכתוב ואם קצע מן הקלף לבסוף פסול כך איתא בהלכות גדולות.
111
קי״בהכותב גט צריך שישרטט תחלה שנים עשר שיטין כמנין גט.
112
קי״גהכותב צריך ליזהר לזיין ולעשות תגין בראשי אותיות שעטנ"ז ג"ץ וטוב למנוע פן יקלקל האותיות.
113
קי״דהכותב גט צריך ליזהר שלא תגע אות לחברתה אלא כל אות ואות תהא מוקפת גויל.
114
קי״ההכותב גט צריך ליזהר שלא יפול כלל מן הדיו טפה קטנה בתוך האות דאין מועיל מה שימחוק אחרי כן הטפה של דיו שבתוך חלל האות דהוה ליה חק תוכו' ופסול וכן אם פתוחה המם אם החליק ידו ונסתמה פסול ואין מועיל מה שימחוק אחרי כן הנגיעה לבסוף.
115
קי״והכותב גט יעשנו לכתחלה ארכו יותר על רחבו ושלא יכתוב חוץ לשטה ימנית ושמאלית בתוך הגליון תיבה שלימה ושלא יהיה בו שום טשטוש שלא יכתוב על המחק וצריך שיכתוב בגט לשון זה הרי את מותרת לכל אדם.
116
קי״זהכותב גט צריך לכתוב ספר תירוכין קודם שיטה אחרונה ויש עושין כן גם מגט פטורין לפי שנראה דבר עיקר וצריך לעדים לחתום תחת הגט בראש שיטה ושלא ירחיקו חתימתן מכתיבת הגט רוחב שני שטין חלק ושלא יחתמו אלא זה בפני זה והבעל אם כותבו יאמר תחלה אני כותבו לשם גירושין פלונית אשתי וגם הסופר יכוין כך וצריך לעדים שיחתמו הם לבסוף אותם שישבו שם בשעת נתינת הגט שידעו שזהו הגט שצוה הבעל לכתוב וגם שיהא נכתב לשמה ואם היו שם כשנכתב תחלתו אפילו שטה ראשונה ולא יותר כשר.
117
קי״חהכותב גט ואירע לו ספק ורוצה לכתוב אחר צריך ליטול רשות מהבעל בכל פעם שיכתוב אחר לכן טוב מתחלה שיאמר הבעל אני נותן רשות לך לעשות הרבה גטין כאשר תחפוץ ואפילו אם הראשון כשר תוכל לעשות אח' או ליתן שניהם אם תרצה מחמת ספק וכן צריך לומר לעדים שיחתמו.
118
קי״טקטן או חרש או שוטה כשרים לכתוב את הגט ובלבד שיהו גדולים עומדים על גבם מתחלה ועד סוף אבל נכרי לא.
119
ק״כהבעל הנותן גט לאשתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם שלח אותו ביד אחר צריך לאומרו. הבעל יכול לעשות שליח להוליך הגט ליד אשתו וכן האשה יכולה לעשות שליח לקבל גטה מיד שליח בעלה.
120
קכ״אהעושה שליח להוליך גט לאשתו אל מקום אחר לכאורה נראה שצריך שיכיר את האש' שהוא אשתו של בעל קודם שיקבל הגט להוליך ולא סגי במה שיאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינה שזו היא אשתו של בעל דומיא דסומא דפסול להביא אמנם כשר השליח להביא בענין זה כדמוכח בעובדא דאבא בר מניומי.
121
קכ״בהנותן גט לאשה צריך למקרייה קודם שיתנוהו כדאמר אמימר פ' המביא שני וגם צריך לקרותו פעם שנייה לאחר נתינה דילמא עייליה לבי ידה וחליפ' כדמשמע פ' האשה רבה ואם מיד לאח' נתינה קראוהו ולא לפני נתינה סגי בכך.
122
קכ״גהנותן לאשה גט צריך שתהא יד האשה לעולם פתוחה עד שיניח הבעל לה הגט מידו לידה פתוחה קודם שתסגור ידה שלא יהא גט בידה ומשיח' בידו דאם יכולה לנתק הגט להביאו אצלו דאינה מגורשת ואע"פ כן שמא היה כשר כמו עזיק חרציה ושלפתיה.
123
קכ״דדין הזורק גט לאשתו אם היא ברשות הרבים אין מועיל אפילו הוא בארבע אמות שלה עד שיהא בידה אבל אם זרקו בחצרו כשר לאפוקי מרבנו חננאל דפסל.
124
קכ״הדין כשהעידים חותמין בגט צריך שלא יהא הסופר אחד מהם דלשמואל ולכל אמוראי דאמר אומר אמרו כשר אפילו בדיעבד סברי חתם סופר ועד פסול וגם פסול אומר הבעל לשנים אמרו לסופר לכתוב ולעדים חתומו פסול כדתניא פרק מי שאחזו עד שישמעו קולו ולאפוקי ממאן דמכשר אומר אמרו ואף על גב דהיינו תרי חומרי דסתרן אהדדי לא נתברר הלכה כמאן וצריך ליזהר משתיהן.
125
קכ״ודין צריך ליזהר שלא ישלח אדם כתב ידו לבית דין לכתוב גט לאשתו אפילו הוא פקח כדמשמע לכאורה בתוספת'.
126
קכ״זדין אדם הכותב גט ויש לבעל שני שמות יכתוב תחלה אותו שם שהוא עיקר ואחרי כן שם הטפל ויכתוב כך פלוני המכונ' פלו' כמו מרים דמתקרייא שרה וכמו אחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי וקדמונים הרגילו לכל אדם לכתוב אנא פלוני וכל שום וחניכה דאית לי.
127
קכ״חדין מומר דמגרש אינו כותב רק שם שהיה לו כשהיה יהודי ולא שם כינויו ואם כותב שם יהדות וכתב וכל שום וחניכה דאית לי טוב הדבר ומותר להכריחו על ידי עכו"ם בין מומר בין כל אותם כופין אותם להוציא שיאמרו להם עכו"ם עשה מה שדייני ישראל אומרים לך וצריך שיאמר רוצה אני ולכל נותני גט צריך שיבטל הבעל כל מודעי דעבד.
128
קכ״טדין הכותב גט כשכותב למניי' שאנו מונין כאן צריך שיכתוב מקום עמידת הסופר בשעת כתיבת הגט ומקום עמידת העדים בשעה שחותמין בו ומקום עיקר דירת הבעל וכן עיקר דירת האשה שדרין בשעת כתיבת גט. אבל אין צריך לכתוב מקום שבאו שם הבעל והאשה כשכותבין הגט. כיון שאינה דרי' שם כמו שאין כותבין מקום עמידת האשה בשעת כתיבת הגט כששולח לה גט למדינת הים כי אם עיקר מקום דירתם וגם אין צריך לכתוב מקום לידתם ואף על פי כן יש שכותבים הכל בגט שנולדתי במקום פלוני ועכשו הנני דר והנני עומד היום במקום פלוני.
129
ק״לדין שכיב מרע הנותן גט על מנת שימות יאמר כן הרי זה גיטך ואם לא מתי לא יהא גט ואם יעמד מחליו הרי הגט בטל. ואם אחר כן יחלה יעשה גט אחר ואם רוצה שתהא מגורשת בגט ראשון ישים זמן בתנאי ויאמר אם מתי עד זמן פלוני ואפילו למאן דאמר אין בריר' בגט של שכיב מרע שיש בו תנאי כשר ודין גט של גוסס אם יכול לדבר כשר וצריך ליזהר שיהיה פקח בשעת כתיבת גט שלא יהא מטורף כעין חולה. שפעמי' אינו יודע מה מדבר כעין רישבייר בלעז והוה ליה כשוטה ואין הגט כלום וצריך ליזהר שלא תתייחד עמו כל ימי חליו דכיון שאין הגט נגמר עד שימות הוה ליה גט ישן ופסול ואפילו מת אינה מגורשת בו.
130
קל״אדין עידי חתימה ועידי מסירה לר' מאיר ורבי אליעזר ובגט צריך שניהם אפילו לרבי מאיר ובשטר מכר ומתנה סגי בעידי חתימה אפילו לרבי אליעזר או אפילו בלא שום עדים אם שניהם מודין כן. סדר כתיבת הגט והיאך יאמר הבעל לסופר ולעדים והיאך יחתמו הכל מפורש בקוצר וצריך לייבש הגט קודם שיתננו לאשה פן יהא קרוי יכול להזדייף והאותיות מהם המשונות וטופס הגט להעתיק מהם.
131
קל״בדין גט של נערה או אם היא קטנה אם יכולה לקבל גטה או אביה יקבלנו או שמא לא זה ולא זה יקבלוהו בין היא ארוסה בין היא נשואה בין יש לה אב בין אין לה אב בין יש לה שבע שנים דהיינו הגעת פעוטות בין אין לה שבע שנים הכל מפור' המשפט ובכולם אינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה.
132
קל״גיבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים להשלים חמשה לפרסומי מלתא ויזהרו שלא יהו קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה ויאמרו נלכה למקום פלוני כדי לחלוץ שצריך לברר מקום תחלה כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב השערה:
וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה וכדאמר רבי חייא בר אבא בתי עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח בפרק בתרא דמועד קטן ואף על גב דדריש לה בספרי עמידה מועמד אם כן ליהוי עכובא מככה והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה. אלא העמידה הוא מטעם כמו דין וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל. ואחר כן יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהי' אותו המת בעל של אשה זאת ובעדות אפילו קרוב או אשה סגי כדאיתא פ' החולץ. ואחר כך ישאלו אם יש לאיש שלש עשרה שנה ויום אחד. ולאשה שתים עשרה שנה ויום אחד. ואף על פי שאין האב נאמן על השנים כדתניא בפרק האומר בקדושין. מכל מקום אין צריך להביא עדים אלא אם כן הוחזקה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא על פי האב סגי בכך ואחר כך יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והוו שומא והבדיקה של היבמה יכולה להיות על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר' יהודה דריש פ' בא סימן דהלכה כמותו לגבי ר' שמע וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לרבי יהודה דהלכה כמותו לגבי רבי שמעון וברייתא דאין אשה נאמנת ואע"ג דאמר רב הונא שערות שאמרו צריך שיהא בהם גומות ואין בקיאי' בגומות לכן אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה אין צריך לבדוק יותר על שנותיהן נמי יש לסמוך אם יש רבוי שערו' בלא הוחזקה על פי שכנות ובלא עדו' ואם בדקי והדדים שוכבין ומוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן אי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון ואחרי כן נתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו בית דין שלא אכלה האשה עדיין באותו יום דשמא אכלה דברים הגורמים רוק לבא דאמר רבא אכלה תומא או גרגושתא לא חלצה דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאיתא בפרק אף על פי ושאר דברי' שאין עולין על לב אדם ואחר כך יאמרו בית דין ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהם בו תפורות וגם קרסים בלולאות כדאמרינן אף על גב דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין אבל אפילו בדיעבד צריך ליתני ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע וברגלו יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך למעלה מן הארכובה דלא להוי מעל דמעל ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגל' וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצתא אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וצריך שיאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק ואלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד שתי תיבות אלו בלא הפסקה לא אבה כדאמר רב כהנא מודה רבא בלא אבה דאין להפסיק ואין בו וי"ו כי אם לא אבה בלא ו"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרים וי"ו לא אבה יבמי. לא אבה ה' השחיתך ישראל לא אבה לי בתלים. ואחר כך יאמר האיש לא חפצתי לקחתה. ואחר כך יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחקיה לכרעיה. ואחר כך תתיר האשה קשר הרצועו' והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעתן כדאיתא בירושלמי אף על גב דמן התורה אין צריך ימין דגדמת בשיניה מועיל כדאמרו ללוי מי כתיב וחלצה ביד. ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה ולא יושב כדפי' לעיל ואחר כך וירקה. וצריכי דייני דליחזו רוקה דנפיק מפומ' דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גיצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן דמטי עד להדי אפי' ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. אלה הדברים הם חסרים. לזכרון משפט אם נזונית לאחר שלשה חדשים אם חלה או ברח או נפלה לפני יבם קטן וממון שומרת יבם למי פלוגתא דידו כידה דאביי ורבא פ' הכותב והחולץ והלכות גדולות פסקו כאביי משום דרבא קשיא מתא ואם חליצה פסולה היא צריכה לחזר על כל האחים למאן דאמר יש זיקה דויקא כדאיתא פ' רבן גמליאל ולא למאן דאמר אין זיקה וחליצה פסולה מהו והלכה כדברי מי.
וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה וכדאמר רבי חייא בר אבא בתי עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח בפרק בתרא דמועד קטן ואף על גב דדריש לה בספרי עמידה מועמד אם כן ליהוי עכובא מככה והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה. אלא העמידה הוא מטעם כמו דין וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל. ואחר כן יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהי' אותו המת בעל של אשה זאת ובעדות אפילו קרוב או אשה סגי כדאיתא פ' החולץ. ואחר כך ישאלו אם יש לאיש שלש עשרה שנה ויום אחד. ולאשה שתים עשרה שנה ויום אחד. ואף על פי שאין האב נאמן על השנים כדתניא בפרק האומר בקדושין. מכל מקום אין צריך להביא עדים אלא אם כן הוחזקה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא על פי האב סגי בכך ואחר כך יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והוו שומא והבדיקה של היבמה יכולה להיות על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר' יהודה דריש פ' בא סימן דהלכה כמותו לגבי ר' שמע וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לרבי יהודה דהלכה כמותו לגבי רבי שמעון וברייתא דאין אשה נאמנת ואע"ג דאמר רב הונא שערות שאמרו צריך שיהא בהם גומות ואין בקיאי' בגומות לכן אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה אין צריך לבדוק יותר על שנותיהן נמי יש לסמוך אם יש רבוי שערו' בלא הוחזקה על פי שכנות ובלא עדו' ואם בדקי והדדים שוכבין ומוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן אי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון ואחרי כן נתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו בית דין שלא אכלה האשה עדיין באותו יום דשמא אכלה דברים הגורמים רוק לבא דאמר רבא אכלה תומא או גרגושתא לא חלצה דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאיתא בפרק אף על פי ושאר דברי' שאין עולין על לב אדם ואחר כך יאמרו בית דין ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהם בו תפורות וגם קרסים בלולאות כדאמרינן אף על גב דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין אבל אפילו בדיעבד צריך ליתני ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע וברגלו יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך למעלה מן הארכובה דלא להוי מעל דמעל ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגל' וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצתא אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וצריך שיאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק ואלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד שתי תיבות אלו בלא הפסקה לא אבה כדאמר רב כהנא מודה רבא בלא אבה דאין להפסיק ואין בו וי"ו כי אם לא אבה בלא ו"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרים וי"ו לא אבה יבמי. לא אבה ה' השחיתך ישראל לא אבה לי בתלים. ואחר כך יאמר האיש לא חפצתי לקחתה. ואחר כך יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחקיה לכרעיה. ואחר כך תתיר האשה קשר הרצועו' והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעתן כדאיתא בירושלמי אף על גב דמן התורה אין צריך ימין דגדמת בשיניה מועיל כדאמרו ללוי מי כתיב וחלצה ביד. ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה ולא יושב כדפי' לעיל ואחר כך וירקה. וצריכי דייני דליחזו רוקה דנפיק מפומ' דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גיצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן דמטי עד להדי אפי' ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. אלה הדברים הם חסרים. לזכרון משפט אם נזונית לאחר שלשה חדשים אם חלה או ברח או נפלה לפני יבם קטן וממון שומרת יבם למי פלוגתא דידו כידה דאביי ורבא פ' הכותב והחולץ והלכות גדולות פסקו כאביי משום דרבא קשיא מתא ואם חליצה פסולה היא צריכה לחזר על כל האחים למאן דאמר יש זיקה דויקא כדאיתא פ' רבן גמליאל ולא למאן דאמר אין זיקה וחליצה פסולה מהו והלכה כדברי מי.
133
קל״דלפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם מקח וממכר ולהלוותן וללוות מהם לפרען וליפרע מהם ואמר שמואל אינו אסור אלא יום אידם בלבד ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה דווקא ימי הזכרון העיקרים שלהם ואפילו אותן יש להתיר משום איבה או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה או משום שהוא כמחניף לו ואין כאן משום לפני עור ואף על פי שנודר תקרובת לכומר ממעות אלו דאינו נותן לכומר כל כך שלא היה מוצ' בטוב אפילו לא היה מלוה לו הישראל מעות אלו ועוד מקח וממכר אומר רבינו יעקב דאינו אסור אלא במידי דתקרובת.
134
קל״התנא דבי אליהו ששת אלפים הוי העולם כולי מפורשת.
135
קל״ודין שטר שדלג ממנו לבריאת עולם שכשר וכן נמי אם לא כתב בו הכלל כגון ארבעת אלפים רק הפרט תשע מאות וששים כשר והוא הדין אם לא כתב פרט גדול כגון תשע מאות רק פרט קטן כגון שנת ששים כשר.
136
קל״זישראל שהיה לו עכו"ם בידו ומכרה בדיעבד הדמים אסורין אבל עכו"ם שמכר עכו"ם הדמים מותרין ולכך מותר לקבל חובות מן הכומרים אף על פי שמכרו עכו"ם כדי לשלם החוב ויריד שקבעו הכומרים לקבל ממנו מכס וישראלים מוכרין ולוקחין שם בהמות ובגדים ולוקחים מכס ממה שקנה ומכר ורבי יוחנן א' מהנה אסור היינו כשהמכס עשוי לקנות ממנו כלי תשמישי עכו"ם ופעמים כשהעכו"ם מוכר חפץ שלו בשוק או ביריד שאומר בכך וכך יהיה לך ועוד פשוט לבניין עכו"ם של קדש פלוני זה הישראל אסור ואם אין אומר רק סתמא ועוד פשוט מותר ואפילו אומר ועוד פשוט לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים.
137
קל״חישראל שהיה לו עכו"ם בידו ומכרה בדיעבד הדמים אסורין אבל עכו"ם שמכר עכו"ם הדמים מותרין ולכך מותר לקבל חובות מן הכומרים אף על פי שמכרו עכו"ם כדי לשלם החוב ויריד שקבעו הכומרים לקבל ממנו מכס וישראלים מוכרין ולוקחין שם בהמות ובגדים ולוקחים מכס ממה שקנה ומכר ורבי יוחנן א' מהנה אסור היינו כשהמכס עשוי לקנות ממנו כלי תשמישי עכו"ם ופעמים כשהעכו"ם מוכר חפץ שלו בשוק או ביריד שאומר בכך וכך יהיה לך ועוד פשוט לבניין עכו"ם של קדש פלוני זה הישראל אסור ואם אין אומר רק סתמא ועוד פשוט מותר ואפילו אומר ועוד פשוט לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים.
138
קל״טאסור לומר חפץ זה יהא הקדש שהרי פירות כסות וכלים ירקבו ובהמה תעקר וכלי מתכות יוליכם לים המלח אלא יאמר אני נותן חפץ זה או דמים לצדקה או למצוה זו לעשותה.
139
ק״מאין מוכרין לעכו"ם בהמה גסה ולא עגלים וסייחין אלא מותר למכור לעכו"ם פרה דאימר לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבן פרה לעכו"ם מהאי טעמא ומתניתין דאין מוכרין כשפירש ואמר למלאכה אני קונה כן פי' רש"י מכל מקום פעמים שמוכר ישראל שור לעכו"ם אפי' כשאומר בפירוש לחרישה אני קונה וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה אין מוכרין דאפילו דבן בתירה מתיר בסוס משום שאין עושין מהם רק רכיבה שאין חייבין עליה חטאת הלא מלאכה שרוכבין עליה בשבת מוכרין לעכו"ם הסוס והחמור כגון למשוך בקרון ולהוליך משא על גבם פירש רבינו יעקב דלא בקיאין בקלא ולא שייך למימר נסיוני ומהאי טעמא שרי התם אידא דספסיר' ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר להם ומורי רבינו מפרש בימים של התלמוד היו הרבה ישראל ביחד והיו יכולי' למכור לישראל חברו אבל אנחנו מעט ביחד אם לא נמכור לעכו"ם אית לן פסידא ומהאי טעמא שרי התם למכור להם חטין ושעורים משום פסידא אמנם מהאי טעמא לא שרינן למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר דלא ימצא ישראל שיקנה אלא עכו"ם אבל אסור לישראל לקנות סוסים וסייחים כדי להרויח ולמכור לעכו"ם.
140
קמ״אאין מוכרין להם כלי זיין. והאידנא דמזבני היינו לפרסאי דמגנו עלן ומהאי טעמא מותר למכור שריונות וכובעים של ברזל.
141
קמ״בישב לו קוץ בפני עכו"ם לא ישחה ויטלנה או נתפזרו לו מעות לא ישחה ויטלם מפני שהוא נראה כמשתחוה לעכו"ם ואם אינו נראה מותר לא שאין אדם שם קאמר כדקאמ' בירושלמי ופליג' דרב דאמר אפילו בחדרי חדרים אלא כדמפר' בירושלמי אם אינו נרא' כמשתחוה יהפוך אחוריו לצד עכו"ם ופניו וזה לצד אחר מותר. ופרצופו' המקלחו' מים לא ישים פיו על פיהם לשתות שנראה כמנשק לעכו"ם ולא ישים פיו על הסילון וישתה ולא מן הנהרות בפיו ובידו אחת מפני סכנת עלוק' אבל בשתי ידיו מותר שלא יהא כל כך נמהר לשתות עד שיראה שאין שם דבר.
142
קמ״גרבי יוסי אומר בחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה ואין שכונה פחות משלשה בתים אסור לישראל למכור שלשה בתים זה בצד זה לשלשה עכו"ם אם שום ישראל סמוך להם נשאר או הוא או אחר דילמא הנהו תלתא עכו"ם מיעצי עצה רעה וקטלי ליה או מוקי ליה.
143
קמ״דאף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז דאגרא לא קניא ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך והאידנא שמשכירין בתים לעכו"ם דאיתא בירושלמי מקום שאמרו למכור מותר למכור אפי' לבית דירה ולהשכיר אפי' לבית דירה. אם כן בחוצה לארץ שמותר למכור מותר להשכיר אפי' לבית דירה והטעם אומר מורי רבינו דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר שם דומיא דמזוזה אבל מדרבנן אסו' לביתו אלא אם כן דר שם ולכך בחוצה לארץ לא גזר. ואף בארץ ישראל לא גזר מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן וארוות.
144
קמ״הישראל שיש לו שדה או כרם מותר להניחם לעכו"ם לחרוש או לזרוע לקצור ולבצור אף על פי שהעכו"ם עושה בו מלאכה בשבת. והני מילי כשהעכו"ם קבל למחצה או לשליש או לרביע אבל אם במעות טורח בהם אסור ואפילו בקבולת כיון שהוא במחובר כדפסיק בירושלמי דפ' קמא דשבת ועכו"ם כרבי שמעון בן אלעזר. אבל מרחץ אסור משום דמרחץ לאריסו' לא עבדי אינשי אבל תנור נראה דמותר כמו שדה דרגילות הוא לשוכרו לשליש ולרביע.
145
קמ״וישראל שיש לו שדה או כרם ויש לעכו"ם חלק בהם לא יאמר ישראל לעכו"ם עמול אתה בהם בשבת ואני או שלוחי נטרח בהן בחול יום אחר נגד השבת אם לא התנו קודם שקנו הקרקע ביניהם אז לעשות כן והוא הדין בתנור ומרחץ שאסור אם לא התנו מתחלה כדתנן במסכת דמאי.
146
קמ״זישראל שיש לו כרם או פרדס של ערלה ויש לעכו"ם חלק בהם מותר לומר לעכו"ם תזמור ותעדור שלש שנים של ערלה ותאכל הפירות ואני או שלוחי בשלש שנים שאחרי כן אע"ג דבשבת כי האי גוונא אסור אבל אם אמר לו הישראל תזמור שלש של ערלה ותאכל כל הפירות ובשאר שנים שאחרי כן תזמור אתה לבדך ואוכל אני לבדי הפירות חליפי שלש שנים ראשונים נראה דאסור אבל אם העכו"ם לוקח בפירות או שליש או רביע גם בשלש שנים שאחרי כן מותר.
147
קמ״חישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד וחורש בהם בשבת בימי רבינו שלמה שאלו דבר זה ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קבל עליו אחריו' מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל ויש שאוסרי' בכל ענין דאין העכו"ם יכול לקבל כל זה ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא. וישראל מצווה על שביתתה וצריך ענייני היתר.
148
קמ״טאין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם הקודמים ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם בזמן שהם חשודים על הרביעה והם משבע מצות ודבק באשתו ולא באחרת וישראל עובר על לפני עור לא תתן מכשול. ואנו אין נזהרין מכל אלה ואין סומכין על שנויא דמקום שנהגו למכור התירו ליחיד דהשתא אין חשודין על הרביעה אי נמי בשנויא דרבי פדת דאמר הא רבי אליעזר דחייש לרביעה הא רבנן דלא חיישי לרביעה וקיימא לן כרבנן וההיא שנויא מדהוי בתראה אם כן דסמכא הוא.
149
ק״נאשת כהן שנתייחדה עם העכו"ם אינה אסורה בשביל כך לבעלה לכהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה לכהן בשביל כן דדוקא באשה שנחבשה בידי עכו"ם שבע"כ הוליכוה שם איכא למיחש שמא אנסוה אם לא מפני הפסד ממונו אבל במקום שאינה מסורה בידו להיותה שם בע"כ מותרת.
150
קנ״אבת ישראל לא תיילד את העכו"ם לפי שמילדת בן לעכו"ם והני מילי בחנם אבל בשכר מותר משום איבה אבל עכו"ם מילדת את בת ישראל בזמן שאחרו' עומדות על גבה ולא בינה לבינה דילמא קטיל לה ועכשיו ליכא למיחש.
151
קנ״בבת ישראל לא תניק את בן העכו"ם ואפי' בשכר דלא שייך איבה בהאי אבל עכו"ם תניק בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה ונראה דאפי' אין ישראל בבית מותר אם יש בעיר בת ישראל דיוצא ונכנס מותר אבל אם הלכו כל הישראלים חוץ לעיר ונשאר' המניקה עכו"ם בעיר דבר זה אסור.
152
קנ״גמותר להתרפאות מן העכו"ם חולה שאין בה סכנה ואם הוא מומחה אפי' יש בו סכנה מותר ולגבי הקזה מעכו"ם רובן מומחין הם אבל מן המינין או מן העכו"ם שיאמר לחש עכו"ם אסור וכן מן העכו"ם שיאמר ליקח ממים עכו"ם או מן האילן שגדל לפני עכו"ם אסור אבל אמר לו סתם קח ממי מעין או מאילן פלוני ואינו מוצא דבר זה כי אם בעכו"ם מותר כיון שלא תלה רפואתו בעכו"ם ואם היה מוצא במקום אחר היו מועילין כמו אלו כדאיתא בירושלמי.
153
קנ״דחולה שאין בו סכנה וכן מכאוב שבעין אם אין בו סכנה נותן בו הקילור מערב שבת והאספלנית על המכה אבל בשבת לא ואם לא נתן מערב שבת יתן הקילור בשבת על גב העין דוקא ולא בתוך העין ואם יש עכו"ם אפילו אין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה ואם יש בו סכנה רב יהודה שרי למכחל עינא בשבתא למשחק סמנין ולאייתו אינהו דרך רשות הרבים ומפרש כגון רירא דיצא וכו' וגב היד וגב הרגל ומכה של חלל מקרו שפיר של סכנה ומחללין עליה השבת.
154
קנ״האסור לישראל להסתפר מעכו"ם ביחוד אם אינו רואה הישראל במראה ובחנם לראו' אם הוא נאה אסור לאיש לראות במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה מדהתירו לבי ר' דווקא לראות במרא' מפני שהם זקוקי' למלכו' וגם המסתפר מן הכותי אינו רואה במראה אם לא תאמר הפי' אינו רואה במראה אינו צריך לראות והא דבפ' שואל מוקי טעמא דאיסור מראה בשבת דוקא של מתכת שלא ישיר נימין היינו באשה אבל באיש אפי' בחול אסור ובירושלמי יש טעם אחר.
155
קנ״וחומץ יין אף שהתלמוד מתיר ליגע בו עכו"ם מ"מ לדידן אסור דאין אנו בקיאים בשעור חזקו מתי קרוי חומץ ומתי קרוי יין וכן בוסר אסור לומר לעכו"ם לסוחטו וליגע בו אחר שנסחט דאין אנו בקיאין בשעורו מתי קרוי בוסר ומתי קרוי ענבים ועוד ללשון שני שפירש רש"י פרק כל הגט בכל ענין אסור אבל יין מבושל מותר במגע עכו"ם מדשתי ליה שמואל ואבלט ויש לו גבול לאחר שהרתיח באור.
156
קנ״זיין שנתנו בתבשיל או עם משקין אחרים ונגע בו עכו"ם קודם שהרתיח באש מותר וראיה להך מאלונתית כבריתא מותרת או מרישא אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחלתו יין.
157
קנ״חשכר של ענבים של עכו"ם אסור לשתותו בבי' העכו"ם דהא רב פפא ורב אחא שתו ליה אלא חוץ מבית העכו"ם ואם נתאכסן בבית העכו"ם מותר אבל דבש ושאר משקין מותר אפי' בבית העכו"ם.
158
קנ״טשכר או דבש אם רגילות לתת בהם שמרי' של יין להחמיץ ולהעמיד אסורין.
159
ק״סמי תותי' וכל משקי' של עכו"ם שהם יקרין יותר מיין אסורין לשתות מן העכו"ם אם לא ישראל רואהו כשמושכו העכו"ם מחבית דילמא ערב בו יין להגדיל המדה אבל בחבית ליכא למיחש שערב בו יין דמסר' סרי.
160
קס״אנודות של עכו"ם של עור אם אינן זפותין מותרין ואם זפותין אסורין וקנש ויושטש שזפותות מותרות לקנות מן העכו"ם אם רואה הישראל פנים צהובות ונראה לו הישראל שהם חדשות ולא נתן בהם עכו"ם יין מעולם ואותן של ישראל ויש בהן יין משקה טופח ונגע בהן עכו"ם אסורין אם לא בעירוי או בהגעלה דומיא דנודות דאין מכניסן לקיום ובעי ערוי מיהו אם יש הפסד גדול כגון שמשך בהן הרבה יין אין לאסור אם שכשכן במים תחלה או יבשין היו כשמשך בהן יין דשמא נודות דוקא שהם מעור קא בלעי טובא ובעו ערוי אמנם לכתחלה צריכי ערוי או הגעלה ולא סגי בהדחה דומנין שנשר הזפת ממקומה ויש בהם מקומות מלאות יין כמו מעצרת' דבי רב דאפי' פלויי ומלא חמר' תותי ואמר לא סגי לה בנגוב והחביות של עכו"ם אע"ג דקינסא אסור לכפות חבית' על האש מכל מקום אם האש כל כך גדול וחזק מבפנים שגם בחוץ אין יכול ליגע וידו סולדת בחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה. וחביות של עכו"ם מותר לתת לתוכן שכר או שאר משקין אבל יין אסור לתת בתוכן אפי' לאחר שנתן בה שאר משקי' אבל נתן ציר או מורייס שהוא שורף יין האסור הבלוע אז מותר לתת אחרי כן יין של היתר אבל אחר שאר משקי' לא.
161
קס״בדין גתות של עכו"ם שדרך בה אם אינן זפותו' של עץ ושל אבן ינגב ואם של חרס אמר רבא נעוה ארתחו ואם הן זפותות צריכין קלוף זפת ואם הגת של ישראל ודרך בה תחלה ואחרי כן נגע עכו"ם ביין שבגת או שמא אפילו דרך בה עכו"ם אחרי כן אין צריך רק הדח' ואם זפות' אז צריך קלוף זפת ואם יש נעורת של פשתן או כלאי בגדים בין נסר לנסר כיון שרגילות לדבקן יחד אפי' אינה זפותה לא סגי בנגוב וכן הדין במשפך וגם כלי המדה כגון המודיא וההין שרגילין למוד בהן מנהג הוא להחמיר כמו משפך לעשות ואם הם זפותים צריך לקלף הזפת.
162
קס״גואותן גיגיות גדולות או גתות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן עכו"ם תחלה יש להן דין גת להצריכו נגוב כי אין לו' בגת דוקא צריך נגוב שנכנס בה היין בחוזק ובכובד הקורה לא היא דבגיגיות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה קורה בהן כי אם בבית הבד כדאמרינן מהו לדרוך עם הנכרי בגת והוא מנסך ברגל טובא ואפי' הכי מצריך נגוב הוא הדין בגיגיות גדולות.
163
קס״דואותן גיגיות גדולות או גתות שלא דרך בה עכו"ם מאשתקד צריכות נגוב או שיהיה שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עד האידנא ואין להק' על מה שאמר רשב"ג מגת לגת דהא פירושו הוי מגת לגת לתחלת גת ופעמים שימי הבציר היה אשתקד חדש או יותר וליכא שנים עשר חדש עד תחלת גת דהאידנא.
164
קס״הואם דרך בהן בגת בדיעבד או בגיגיות שלא עשה בהן נגוב היה מתיר רבי יעקב ואפי' דרך בו עכו"ם היום וישראל דרך בה אחרי כן וגם המשיך היין בם מטעם דיין שלא נתנסך לעכו"ם בטל בששים או משום חמרא חדתא בענבי דאמר רבא בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאין מינו ואפילו לאחר שנתן בה הגורגותני מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רב' עליו ומבטלו ורב הונא דאמר אם החזיר גרגותני לגת אסורה ליה סלק את מינו כמי שאינו:
או אית ליה כאביי דאמר בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא ואם הגיגית שהי' אסורה ומלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשרה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבי' יעקב דאמר יין ביין בששים.
או אית ליה כאביי דאמר בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא ואם הגיגית שהי' אסורה ומלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשרה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבי' יעקב דאמר יין ביין בששים.
165
קס״ודין סל וגרגותני אם הם של עכו"ם לא סגי בנגוב כמו עקלים דא' מישנן שנים עשר חדש ואם של ישראל הן ונגע בהן עכו"ם כשהיה בהן יין משקה טופח שמא סגי בהדחה כמו גת של ישראל שנגע בהן עכו"ם או שמא כיון דחמיר מגת דהא של עכו"ם לא סגי בניגוב גם של ישראל לא סגי בהדחה. וכלי חרש חדשים צריך שיתן בהם מים שלשה פעמים או ישהא בהם מים זמן גדול שיהו המים בהן בלועין ואם לא עשה כן אם העכו"ם נותן בהם יין נסך אסורין וצריכין ערוי ג' ימים ולדברי רבינו יעקב אפי' אם לא עשה כן אין צריך רק הדחה שלשה פעמים לאחר שהיה בהן יין נסך ועתה יש מקומות שהעכו"ם מחמצין אותה משמרי יין ומייבשין אותה תחלה בתנור ויש שמתירין הפת כמו דורדיא דארמאי דשרי לבתר תריסת ירחי שתא. ורבינו יעקב אסר דהיינו דוקא שמרים שנתמדו במים ונסחטו ואותם קרויין דורדיא אבל שמרים קרוי אותם שלא היו בהם מים מעולם ואותם אינו מועיל לייבש בתנור ולא שנים עשר חדש מיהו בירושלמי קאמר שמרים של עכו"ם לאחר שנתייבשו מותרין.
166
קס״זגיגיות של ענבים דרוכין מותר עכו"ם ליגע בהם אפי' לכתחלה דא' רב הונא אינו נעשה יין נסך עד שימשוך וזהו עד שיתן הסל והגרגותני שם ולקח הישראל מן היין שבשל משם ואילך אם נגע עכו"ם ביין שבגיגית נאסר הכל ואם לא נגע רק בזגי' ובחרצנים ששם אי' הכל נאסר אלא אם כן משק' טופח להטפיח עליה שמחבר הכל וצריך עיון גבי עם הארץ שנגע באשכולות סביבותיו טמאות וכל הגת טהורה ואפי' לא לקח הישראל מן היין שבסל נקרא המשנה כיון שהיין צלול שם נכנס בתוך הסל ונבדל מן הזגים וחרצני' ולדברי רש"י והרב ר' יהודה בר' נתן אפי' בלא נתינ' סל אלא שפנה הענבים אילך ואילך ויין צלול כנוס לתוכו באמצע מקרי המשכ' ושמ' לדבריהם זהו כשל' נשארו הענבים עד שולי הגיגית במקום שיין הצלול כנוס שם.
167
קס״חגיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנ' ורוצה ישראל או עכו"ם ליקח מהם בכוס לנסו' אם טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד שלא תחשב המשכה ותאסר הגיגי' אם יגע בהם אחר כן עכו"ם אמנם אפי' לקח בכוס יין צלול יכול להיות שאינו נחשב המשכה בשביל ההוא פורתא וגם לא נתכוון לכך כי אם נסיתו ואותו שבכוס מקרי יין כיון שהוא צלול ואם נגע בו עכו"ם נאסר ואותו יין שבכוס שנאסר במגע עכו"ם אם החזירו לגיגי' דרוכה הכל מותר ואפי' נמשך מן הגיגית הוי מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו וזגי' וחרצנין שקרויין אינו מינו לרב' דאמר בתר שמא אזלינן רבין עליו ומבטלן ואפי' לאביי דא' בחמרא חדתא בענבי בתר טעמא אזלינן והכל מין במינו הוי מ"מ מותר בששים לפי' ר' יעקב דמפרש דוקא יין שנתנסך לעכו"ם אוסר במשהו דזהו דומיא דמים במים דתנן התם.
168
קס״טוגיגיות מלאות ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית העכו"ם שבוע או יותר ויש הרבה שישראל קונה אחרי כן יין שם ואינו חושש שמא המשיך העכו"ם ממנו היין או יותר ונאסר כל מה שנשאר שם וגם בירו' אמרי' העלים אינו אסור ודוחק הוא לומר דהירוש' קא מיירי שהגיגי' אינה מלאה דלשם אם המשיך ממנה אין החסרון ניכר אבל אם הגיגית מלאה דאם המשיך ממנה קצת ניכר החסרון משם אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלא' והמחמיר לתת בגד על הגיגית ועושה חותם מיד שבצר הענבים ודרכן טוב הדבר.
169
ק״עיינו של עכו"ם בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה ויכול ישראל ליקחנו בחובו מן העכו"ם ויין של ישראל שנגע בו העכו"ם מות' למוכרו והמחמיר שלא ליקחנו מן העכו"ם בחובו תבא עליו ברכה מכל מקום אם נגעו עכו"ם ביינו של ישראל מוכרו לאותו עכו"ם שנסכו מאי טעמא שקיל מיניה מה שהזיק לו כדאמר רב אשי וכן נכון לעשות אם הוא יכול.
170
קע״אעכו"ם שנגע ביין ונתכוו' ליגע וגם היה יודע שהיה יין אע"פ שלא נתכוין לנסך אסור בהנאה כי ההוא עכו"ם דשכשך בידיה בדוולא להראות שהוא יין ואסרוהו שמואל ורבי יוחנן בהנאה וראיה מאגרדומים עכו"ם שקדח במנקת והעלה שמצץ בפיו ואסרוהו בהנאה.
171
קע״בואם נגע עכו"ם בידו ליין שלא נתכוון אפי' ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו הוי אסור בשתייה ומותר בהנאה כי ההוא דסליק לאיגרא בהדי דנחית נגע לחמרא בלא כוונה ושרייה רב לזבוני לעכו"ם ולא גרסינן התם נגע ברישא דלוליבא לפי' ר' יעקב ורבי' חננאל והלכות גדולות ואפי' לספרים דגרסי נגע ברישא דלוליבא יש להביא ראיה להתירו בהנאה אפי' כי נגע בידו בלי כונת מגע מדתניא מדדו ביד ימכר ואפי' לרבי נתן דאמר אסור בהנאה משום שנתכוון ליגע ביין וגזר טרוד למדוד אטו נתכוון ליגע בלא טרדא.
172
קע״גנגע עכו"ם בידו ביין וסבור שהוא משקה אחר כמו כן מותר בהנאה ואסור בשתייה כדתניא עכו"ם שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר ונראה למה שפירש דכל שכן אם לא נתכוון כלל דמותר בהנאה.
173
קע״דואם נגע עכו"ם ליין בקנה או בדבר שאינו ידוע אם יודע שהוא יין ונתכוון ליגע אסור בהנאה אף על גב שלא נתכוין לנסך ואם טרוד לעסוק בדבר אחר כגון למדוד תנן מדדו בקנה ימכר ואין הלכה כרבי שמעון דשרי בשתייה ואם לא נתכוון ליגע כלל ליין כמו כן אסור בשתיה לפי מאי דגרסי ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושריה רב לזבוני לעכו"ם אבל לשתות אסור וכדפריך והא נגע בנטלא פירש שתחב הנטלא בתוך היין שבדוולא ואסור אף על פי שהיה סבור שהיה שם לפירוש רבי יעקב והגאונים דלא גרסי ברישא דלוליבא אלא בידו היה מותר אף בשתיה כיון שלא נתכוון כלל ליגע ביין כמו זרקו חבית לבור בהמתו מותר בשתיה אע"ג דאזיל מניה וביה.
174
קע״האם שפך עכו"ם מכלי על כלי אם היה סבור שהוא שכר או משקה אחר מותר אף בשתייה כמו בעובדא דרבי יוחנן בן ארזא דאתא עכו"ם ואוריק אורוקי ושרי בשתייה משום דסבירא ליה לעכו"ם דשכרא הוה והוא הדין אם נושא עכו"ם גיגית מלאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין לחוץ שלא בכונתו מותר אף בשתיה ואפילו מה שנפל לחוץ וכן פירש רבי שמואל פרק בתרא.
175
קע״וואם שפך עכו"ם יין מכלי אל כלי בכונה וגם היה יודע שהוא יין מה שנפל לחוץ אסור אפי' בהנאה לפי שהעכו"ם היה יודע שהוא יין ומוקמינן ליה באוריק אורוקי וכן אמר רב פפא עכו"ם אדנא של יין וישראל אכובא ריקנית ושפיך עכו"ם הדנא בתוך הכובא חמרא אסור והיינו אפילו בהנאה כדמפרשי' אבל מה שנשאר עדיין בכלי שלא עירה עדיין הוי מותר אפילו בשתיה למאן דאמר ניצוק אין חבור ולמאן דאמר נצוק הוי חבור מותר אי מקטף קטופי כדאמרי' גבי מערה חבית של יין כשר לבור של יין נסך קלוח שמחבית לבור אסור ומה שבחבית מותר ומוקי לה בעכו"ם המערה דמא של מאבראי גזרו רבנן שיצא על ידי כחו ומה דלגואי לא גזור ומה שנפל לחוץ דאמרן דאסור דוקא כי עירה עכו"ם לבדו אבל סייע לו ישראל לערות מותר הכל.
176
קע״זישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר אסור לומר לעכו"ם לסייעו כדאמר רבא ולשפוכאי לא לסייע עכו"ם בהדייכו דלמא משתליתו ושפכיתו וסמכיתו עלי אמנם אם סייע עכו"ם עם ישראל מותר היין.
177
קע״חהמשפיל קורה כבידה של ענביו לא יניח לעכו"ם לגלגל בלבדו דרבינו חננאל פסק כמאן דאסר אפי' בכח כחו ואף על גב דבמעצרתא שלנו יש שלש כתות אין חילוק בין שנים לשלשה.
178
קע״טאסור לעכו"ם שישא כלי מלא יין פן יגע בו ביין כדאמר רב פפא קובא חסרה שרי מליא אסור והני מילי כשנושא הדלי בין עידיו או על כתפו אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו שרי וליכא למיחש שמא יגע ביין אבל נוד שפיו סתום או עקום אמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסרא שרי וכן הלכה ולא כרב פפא דאסר.
179
ק״פעכו"ם שזרק צרור או שום דבר בתוך יין מרחוק ואפי' בכונה מותר ואפילו בשתיה וגיגית שיש ענבים דרוכים בה והמשיכו ממנו יין אז אסור להביא עכו"ם ענבים בסלים לשופכן בגיגית משום שהאשכולות דבוקות זו לזו והוי כמו אזיל מיניה וביה, וצריך שיסייע לו הישראל לשפוך ואם לא סייע אסור אם לא זרק מרחוק ואסור שישפוך עכו"ם מים לתוך כלי של יין משום לך לך אמרי' נזירא וכו'.
180
קפ״אספר תורה תפלין ומזוזה צריך לכתוב על עור של בהמה טהורה או חיה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך בין שחוטות בין נבלות כדאיתא פרק שמונה שרצים וריש מס' סופרים וכן עור הבתים והרצועות צריך מעור המותר בפיך כדאיתא פ' במה מדליקין.
181
קפ״בצריך שיתן העורות בעבוד לשמן כמו דאיתא פרק הניזקין גוילין שלו ולא עבדתים לשמן ופסלה ר' אבהו וגם רבא אמר הזמנה לאו מלתא היא פרק נגמר הדין וסבר כרשב"ג דאמר עד שיעבדם לשמן לפי' רבי חננאל ורבינו יעקב וכן עור הבתים והרצועות צריך עבוד לשמן דברייתא דצפן זהב בעור הבתים מיירי.
182
קפ״גוצריך להשחיר לרצועות תפלין והכל יעשה ע"י ישראל ולא ישחירם עכו"ם כמו טוייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה כשמואל דפ' התכלת והלכה כותיה מדאמר תלמודא דסבר כרשב"ג פרק נגמר הדין.
183
קפ״דוצריך שיאמר לו בפירוש שנותנן בעבוד לעשות מהם דבר קדושה וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה וכן גט צריך שיאמר בתחלה בפני עדים לשם האיש ולשם האשה לגרשה ולהתירה אבל תקון הקלף ושרטוטין על ס"ת תפלין ומזוזות יכול לעשות העכו"ם וא"צ לשמה והרב רבינו משה ב"ר מיימון אומר דמזוזה אינה צריכה עבוד לשמה ולא אתמר גבי ספר תורה ותפלין ואומר הטעם דמזוזה אינה לחובת גופו כי אם לשמרו מן המזיקין ואין לסמוך על דבר זה בלא ראיה שהרי מזוזה חמורה להצריך שרטוט משא"כ בתפלין.
184
קפ״המשפט קלפים שהם בעבוד סיד ומלח כשלנו כשרין לתפלין ומזוזות ומגילה וספר תורה אע"פ שאינן בעבוד עפצים ואע"ג דא' בפרק ב' דמגלה פסולה על הדפתרא וכן נמי פרשת סוטה משום דכתיב בהו ספר ודפתרא היינו לא עפיץ כדאיתא פרק המוציא יין ופ"ב דמגילה וכל שכן ספר תורה דכתיב ביה בספר בהרבה מקומות או מגזירה שוה דכתיבה כתיבה ודואני כותב על הספר ובדיו דמהך גזירה שוה מצרכינן דיו פ"ב דמגלה הוא הדין דנצריך ספר גזירה מהאיך גזירה בכל מקומות דכתיב כתיבה ודפתרא אין קרוי ספר מכל מקום קלפים שלנו הם בעבוד טוב כאלו הן בעבוד עפצים ובימי התנאים היו כותבין בקלפים שאינם מעופצים כדאמרי' פ' הקומץ גבי ספר תורה הא דעפיצן הא דלא עפיצן.
185
קפ״ומשפט לידע אם יכתבו לצד שחור או לצד לבן הנה גויל קרוי שהוסר השיער לבד ולא נתקן לצד הבשר כדאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וכותבין בו בצד השחור שהיה בו השיער ונתקן אבל קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכים העור לשנים וכותבים בשני הקליפות במקום חתך אותה קליפה של צד בשר קרויה דוכסוסטוס וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד שחור והקליפה שלצד שיער קרויה קלף וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד לבן השתא ספר תורה ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה כמו שפירשתי בגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לבן לצד לבן ואם שינה כשר אבל תפלין צריך לכתוב בקלף לצד לבן ואם שינה פסול בין על דוכסוסטוס כתקנו צד שחור בין על קלף לצד שחור הכל פסול כך איתא פרק הקומץ רבה ואומר רבינו תם דקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותן וגוררין אותם לצד בשר ונשארה הקליפה של צד שיער ואם כן למצוה כותבין בהם לצד לבן לצד בשר ספר תורה ומזוזות דאין קלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שגוררין אותן לצד שיער ומסירים קליפות קליפות ונשארה אותה של צד כשר א"כ קליפות היכי כתבי' בקלפי שלנו הלא דינם על קלף ולצד לבן ואם שינה פסול.
186
קפ״זמשפט ספר תורה לכתוב בדיו כדאמרינן פרק הבונה שלא בדיו יגנז וההיא ברייתא מוקי לה פרק הקומץ בספר תורה ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפלין ומזוזה כמו שפירשתי במקומו ומותר לתת ארמאנע בתוך הדיו להשחירו ואין זה קנקנתום דפליגי ביה תנאי בפרק קמא דעירובין אם אסור.
187
קפ״חאמרינן פרק הקומץ ובפרק ב' דמגלה מזוזה צריכה שרטוט והלכה למשה מסיני ותפלין אינן צריכין שרטוט היינו בין שטה לשטה אבל למעלה ושמא גם ארבע שרטוטין צריך אפילו שלש תיבות של פסוק כדאיתא פרק קמא דגיטין שתים כותבין שלש אין כותבין אבל בס"ת אומר רבינו יעקב שאין צריך שרטוט בין כל שורה לשורה והא דאמרי' סוף פרק קמא מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו במזוזה שיש בה עול מלכות שמים בפרשה ראשונה אמנם בירושלמי מוכח דכאמתה של תורה היינו ספר תורה דקאמר נאמר כן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף כאן צריכה שרטוט ואמת קנה על התורה נאמר ועוד קאמר מה להלן ניתנה לידרש אף מגילה כן והיינו התורה שניתנה לידרש במסכת סופרים אומר מסרגלים בקנה אומר מורי רבינו לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע"י צבע או שחור או אדום.
188
קפ״טספר תורה תפלין ומזוזה צריך לכתוב על עור של בהמה טהורה או חיה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך בין שחוטות בין נבלות כדאיתא פרק שמונה שרצים וריש מס' סופרים וכן עור הבתים והרצועות צריך מעור המותר בפיך כדאיתא פ' במה מדליקין.
189
ק״צצריך שיתן העורות בעבוד לשמן כמו דאיתא פרק הניזקין גוילין שלו ולא עבדתים לשמן ופסלה ר' אבהו וגם רבא אמר הזמנה לאו מלתא היא פרק נגמר הדין וסבר כרשב"ג דאמר עד שיעבדם לשמן לפי' רבי חננאל ורבינו יעקב וכן עור הבתים והרצועות צריך עבוד לשמן דברייתא דצפן זהב בעור הבתים מיירי.
190
קצ״אוצריך להשחיר לרצועות תפלין והכל יעשה ע"י ישראל ולא ישחירם עכו"ם כמו טוייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה כשמואל דפ' התכלת והלכה כותיה מדאמר תלמודא דסבר כרשב"ג פרק נגמר הדין.
191
קצ״בוצריך שיאמר לו בפירוש שנותנן בעבוד לעשות מהם דבר קדושה וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה וכן גט צריך שיאמר בתחלה בפני עדים לשם האיש ולשם האשה לגרשה ולהתירה אבל תקון הקלף ושרטוטין על ס"ת תפלין ומזוזות יכול לעשות העכו"ם וא"צ לשמה והרב רבינו משה ב"ר מיימון אומר דמזוזה אינה צריכה עבוד לשמה ולא אתמר גבי ספר תורה ותפלין ואומר הטעם דמזוזה אינה לחובת גופו כי אם לשמרו מן המזיקין ואין לסמוך על דבר זה בלא ראיה שהרי מזוזה חמורה להצריך שרטוט משא"כ בתפלין.
192
קצ״גמשפט קלפים שהם בעבוד סיד ומלח כשלנו כשרין לתפלין ומזוזות ומגילה וספר תורה אע"פ שאינן בעבוד עפצים ואע"ג דא' בפרק ב' דמגלה פסולה על הדפתרא וכן נמי פרשת סוטה משום דכתיב בהו ספר ודפתרא היינו לא עפיץ כדאיתא פרק המוציא יין ופ"ב דמגילה וכל שכן ספר תורה דכתיב ביה בספר בהרבה מקומות או מגזירה שוה דכתיבה כתיבה ודואני כותב על הספר ובדיו דמהך גזירה שוה מצרכינן דיו פ"ב דמגלה הוא הדין דנצריך ספר גזירה מהאיך גזירה בכל מקומות דכתיב כתיבה ודפתרא אין קרוי ספר מכל מקום קלפים שלנו הם בעבוד טוב כאלו הן בעבוד עפצים ובימי התנאים היו כותבין בקלפים שאינם מעופצים כדאמרי' פ' הקומץ גבי ספר תורה הא דעפיצן הא דלא עפיצן.
193
קצ״דמשפט לידע אם יכתבו לצד שחור או לצד לבן הנה גויל קרוי שהוסר השיער לבד ולא נתקן לצד הבשר כדאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וכותבין בו בצד השחור שהיה בו השיער ונתקן אבל קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכים העור לשנים וכותבים בשני הקליפות במקום חתך אותה קליפה של צד בשר קרויה דוכסוסטוס וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד שחור והקליפה שלצד שיער קרויה קלף וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד לבן השתא ספר תורה ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה כמו שפירשתי בגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לבן לצד לבן ואם שינה כשר אבל תפלין צריך לכתוב בקלף לצד לבן ואם שינה פסול בין על דוכסוסטוס כתקנו צד שחור בין על קלף לצד שחור הכל פסול כך איתא פרק הקומץ רבה ואומר רבינו תם דקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותן וגוררין אותם לצד בשר ונשארה הקליפה של צד שיער ואם כן למצוה כותבין בהם לצד לבן לצד בשר ספר תורה ומזוזות דאין קלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שגוררין אותן לצד שיער ומסירים קליפות קליפות ונשארה אותה של צד כשר א"כ קליפות היכי כתבי' בקלפי שלנו הלא דינם על קלף ולצד לבן ואם שינה פסול.
194
קצ״המשפט ספר תורה לכתוב בדיו כדאמרינן פרק הבונה שלא בדיו יגנז וההיא ברייתא מוקי לה פרק הקומץ בספר תורה ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפלין ומזוזה כמו שפירשתי במקומו ומותר לתת ארמאנע בתוך הדיו להשחירו ואין זה קנקנתום דפליגי ביה תנאי בפרק קמא דעירובין אם אסור.
195
קצ״ואמרינן פרק הקומץ ובפרק ב' דמגלה מזוזה צריכה שרטוט והלכה למשה מסיני ותפלין אינן צריכין שרטוט היינו בין שטה לשטה אבל למעלה ושמא גם ארבע שרטוטין צריך אפילו שלש תיבות של פסוק כדאיתא פרק קמא דגיטין שתים כותבין שלש אין כותבין אבל בס"ת אומר רבינו יעקב שאין צריך שרטוט בין כל שורה לשורה והא דאמרי' סוף פרק קמא מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו במזוזה שיש בה עול מלכות שמים בפרשה ראשונה אמנם בירושלמי מוכח דכאמתה של תורה היינו ספר תורה דקאמר נאמר כן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף כאן צריכה שרטוט ואמת קנה על התורה נאמר ועוד קאמר מה להלן ניתנה לידרש אף מגילה כן והיינו התורה שניתנה לידרש במסכת סופרים אומר מסרגלים בקנה אומר מורי רבינו לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע"י צבע או שחור או אדום.
196
קצ״זשעור יריעה לא פחות מג' דפין ולא יותר משמונה דפין רוחב הדף שיוכלו לכתוב בה שלשה למשפחותיכם בשטה אחת ובסוף הספר אפילו פסוק א' בדף א' וארכו של ס"ת ששה טפחים בלוחות והקפו כן ושני אצבעות גליון בין דף לדף ולמטה טפח ולמעלה שלש אצבעות ובין שטה לשטה כמלא שטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלא חוט השערה כל אות שאינה מוקפת גויל פסולה ולעיני כל ישראל בסוף הדף בסוף שיטה רב אשי אמר באמצע שיטה.
197
קצ״חצריך ליזהר לסופר שלא יקרא לו אחר ויכתוב אלא יכתוב הסופר תחלה דבפ' הקומץ ושלהי השותפין אמרי' עד כאן עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה כותב והרבה ספרים גורסין ומשה אומר וכותב.
198
קצ״טמשפט אם דלג הש' בהקומץ פליגי תנאי רבי יצחק אומר מוחק החול בפנים ויכתוב לו את השם על המחק והחול יתלה ר' יהודה אומר על הגרר זהו לאחר שיהיה החול ויגרור אותו ויהיה נאה אז יותר ויכתוב שם השם ורבי שמעון שזורי ורבי יוסי אומרים תולין את השם רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר לא יכתוב השם על המחק ולא על הגרר ולא יתלנו בין השיטין אלא מסלק את היריעה השתא פסק דהלכה כרבי שמעון שזורי בכל מקום ליתא כדמוכח שלהי בהמה המקשה לילד דאין הלכה כמותו כי אם במסוכן ותרומת מעשר אבל רב חננאל אמר רב הלכה תולין וקשה דבירושלמי פרק קמא דמגילה אמר רב חננאל אמר רב הלכה מוחק וכותב את השם על המחק ולא תולין אבל כגון אני ה' אלהיכם שלש תיבות אלו מותר לתלות ומבעיא ליה משום דאיכא חול שתולה עם השם או שמא בלא חול נמי מותר לתלות שלש שמות ואינו גנאי כיון דאיכא שלש שמות כגון ה' אלהים ה'. ועוד קשה דבמסכת סופרים אמרי' רבי יהודה אומר תולין רבי מאיר אומר מוחק השתי' נראה דטוב יותר לגרור החול כשהוא יבש ויכתוב השם עליו ולא יתלנו בין השיטין אח"כ שלש תיבות ואחד מהם חול כגון אני ה' אלהיכם אבל בדיעבד אם תלה השם לחודיה בין השיטין שפיר דמי אבל מצוה יותר לכתוב על הגרר כי היכי דלא תקשי מרבי יהודה דהקומץ אר"י דמס' סופרים ולא מרב חננאל אמר רב דהקומץ ארב חננאל אמר רב דירושלמי ומרבי מאיר ארבי מאיר לא תקשי דההיא רבי אלעזר משום רבי מאיר וכל הדינין ואלו הם בספר תורה שדלג השם והוא הדין בנביאים וכתובים שהרי ה' אלהים ה' הוא ביהושע של מזבח של עבר הירדן ובתהלים במזמור דבר ויקרא ארץ דאין לומר ספרים שלהם היו בגליון והיה בהם קדושה יותר ובירוש' דפרק קמא דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות ומשמע לא שנא קודש ולא שנא חול ויש אומרים הטעם משום דאמרינן במכילתין כתבן שלא כסדרן יגנזו ולא מפליג בין בפרשיות בין באותיות ותיבות.
199
ר׳משפט פרשה פתוחה או סתומה או סדורה פירש רבי יעקב יש בסדור קדמוני פתוחה בסוף שטה מקרי פתוחה ויש חלק לכתוב שלש תיבות משלש שלש אותיות ואם סיים פסוק שלו בסוף השיטה יניח שיטה שלמה חלק ואם כתוב מכאן ומכאן ובאמצע יש חלק היינו סתומה ואם הניח חלק בסוף השיטה ומתחיל בשיטה שתחתיה כנגד ההנחה שלמעלה היינו סדורה ואלו במסכת סופרים יש פתוחה בתחלת שיטה קרויה פתוחה לכן טוב הוא להניח יתר חלק בסוף השיטה ובתחלת שיטה לקיים ידי שניהם כך פירש רבינו יעקב וקשה על זה דהא בירושלמי דמגילה יש אומרים רב שמואל בר רב שילת בשם רב מזוזה פרשיותיה פתוחות שאין זה מקומה פתוחה בסופה קרויה פתוחה או פתוחה בראשה גרידא מקרי פתוחה ופתוחה מכאן ומכאן סתומה א"כ אין טוב להניח פתוחה משני צדדין ועוד קשה דבפרק הקומץ אמר רב יהודה מזוזה פרשיותיה סתומות דאזיל בתר מנהגא. ויש מפרשים הכי בירושלמי מזוזה פרשיותיה פתוחות והדר מפרש היכי דמי לא בפתוחה גמורה כגון פתוחה מסופה גרידא וגם פתוחה בראשה גמורה הוי פתוחה גמורה אלא פתוחה דקאמר רב היינו שמכאן ומכאן סתומה ובאמצע יש חלק השתא הכל נתיישב ועל מה דבפ' הקומץ דרב אזיל בתר מנהג לעשות פרשה מזוזה סתומה קשה ואנו עושין חלק בראש והיה אם שמוע והיינו פתוחה. ושמא כיון שאין חלק שלש תיבות אין קרויה פתוחה אי נמי כמו כן מנהג להניח חלק בסוף ובשעריך והיינו מכאן ומכאן דהיינו סתומה בירושלמי אמנם לא פירשתי כך לעיל הפירוש ומצינן נמי למימר הכי דפתוחה דקאמר רב היינו כשפתוחה מכאן ומכאן ומקריא סתומה והשתא לא תקשה דרב אדרב וצריך עיון.
200
ר״אאמר רב שעטנז גץ כל מקום ששבע אותיות אלו ישנן בספר תורה צריכות שלשה זיונין בראש שמאלי. והא דאמרי' בשימושא רבה דתפלין צריכין שעטנז גץ זיונים וחשיב של שמע משמע דבשאר תיבות אפילו אלו אותיות לא בעו התם מיירי בתגין גדולין כעין מקלות וגם כל ראשי האות צריכין זיון.
201
ר״בפרק השותפין אמרי' חכמים אומרים עושה לספר בתחלתו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף. אלמא נגלל הספר לסופו כיון שהעמוד בתחלה וכדי היקף בסוף דתניא התם כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה שקורין בו תדיר לאמצעיתו הוא נגלל ועושה לו שני עמודים. ומזוזה נמי אמרי' כורכה מאחד כלפי שמע והתם נמי אמרינן ספר עזרא שאין קורין בו לתחלתו הוא נגלל ובמסכת ידים תנן גליון שבסוף אינו מטמא ידים עד שיעשה לו עמוד וכיון שעמוד בסוף א"כ נגלל לתחלתו וצריך לגרוס אפכא בברייתא דחכמים אומרים בתחלתו כדי לגול היקף ובסופו כדי לגול עמוד ומגילה שיש לה דין שאר ספרים הדין להיות עמוד אחד בסופה וכדי לגול היקף בתחלתה בלא עמוד.
202
ר״גמשפט לתפור ספר תורה היריעות זו אל זו ומוכיח במסכת סופרים ובירושלמי פרק בתרא דמגילה שהתפירה תהיה מבחוץ ותופרן בגידין ועושין שיור למעלה ולמטה שלא יתפור רוחב כל היריעה אל חברתה.
203
ר״דתפלין הקלף שכותבין בהם הפרשיות וגם הרצועות והעור של בתים צריך להיות מבהמה טהורה כדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ואפילו על גבי נבלות כדאיתא פרק שמונה שרצים וגם צריכין עבוד לשמן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר ציפן זהב פסולין כו' עד שיעבדם לשמן וכרבא דבפרק נגמר הדין וכרבי אבהו דפ' הניזקין וצריך כתיבה לשם קדושה ולא סגי במחשבה ואינו צריך עבוד בעפצים כמו שפירשתי בהלכות ספר תורה וגם פירשתי שם דין קלף ודוכסוסטוס ותפלין אי כותבין אלא לצד בשר וקלפין שלנו יש להם דין קלף וכותבין לצד לבן ומשפט הדיו ומשפט ארימאט מותר לתת בדיו שאין זה קנקנתום וצריך לשרטט בתפלין ארבע שרטוטין סביב הגליון ולא בין שיטה לשיטה ומסרגלין בקנה לאו למעוטי סכין אלא למעוטי מין צבע ותולין דילוגין בספר תורה ואין תולין דלוגין בתפלין ומזוזות כדאיתא בפ' קמא דמגלה כל אלה משום דאמרי' במכילתין סוף פר' בא אל פרעה כתבן שלא כסדרן יגנזו ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא אם כן חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב עד הנה פירשתי גם בהלכות ספר תורה במקומו על ידי ראיות וטעמים באורך.
204
ר״התפלין של ראש צריכין לכתוב בעור קלף ולצד לבן וארבע פרשיות יכתוב בארבע חתיכות קלף לכתחלה ואם כתבן בחתיכה אחת ארוכה כל פרשה בעמוד א' יצא ויתנם בעור אחד שיש בו דפוס ד' בתים ולא בארבעה עורות כל דפוס בית בפני עצמו ובתפלין של יד יכתוב בעור קלף אחד לכתחלה ארבע פרשיות בארבעה עמודים ואם כתבן בארבע חתיכות קלף יצא ויתנם בעור דפוס בית אחד שהרי מי שיש לו שני תפלין של ראש טולה עור על א' מהם לכסות הבדלת הבתים וכשרין לשל יד אלמא כתבן בארבע חתיכות יצא וצריך לכתוב בימינו ואטר יד ימינו בשמאל העולם שהוא ימין אליו ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם ואם נפלה טפת דיו בחלל בי"ת או חי"ת או אות אחרת ועתה אין שמה הראשון עליה או מן שמאל של מם פתוחה נגע לשל תחתון ונעשית בכך סתומה או אות רי"ש עשה דלי"ת כל כי האי גוונא לא יועיל תקנו למחוק הטפה ולגרור בתער דהוי כחק תוכות ופסול בין בספר תורה ותפלין ומזוזה ובגט ולא יועיל אחר כן להעביר את הקולמוס על האות לא לרבי יהודה ולא לרבנן דאם כן דמועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשויה כמו לשמה מכל מקום לשויה אות לא יועיל וכל אות ואות צריכה מוקפת גויל מארבע רוחותיה ואם נגעה אות לחברתה יועיל תקון ולא מקרי חק תוכות אבל בירושלמי מכשיר נגיעת אות לאות שלמטה ופוסל נגיעה למעלה ומסופק אם נוגעות באמצע ואם יש נקב בקלף בחלל האות אפי' הנקב ממלא כל החלל כשרה כדמוכח פרק הקומץ אבל בירושלמי דמגילה קא מצריך גויל סביב האות בפנים וצריך להניח ריוח גליון למעלה ולמטה כמו במזוזה מלא אטבא ובימין מעט ולא כדי לגול היקף והשיטין לא תהא אחת ארוכה ואחת קצרה אלא יעשם שוות וצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשער של בהמה טהורה וטוב לכרוך בשער שור כדאיתא בשמושא רבא ויש כורכין אחרי כן כל פרשה ופרשה לבדה בקלף קודם שיתנם בדפוס בבתים.
205
ר״ומשפט סדר הנחת הפרשיות בבתים לדברי רבינו שלמה מימין הקורא האיש העומד כנגד המניח קדש מימין הקורא ואחריו בית שני והיה כי יביאך ואחריו בית שלישי שמע ואחריו בית רביעי והיה אם שמוע וכן נמי איתא בשמושא רבא וזהו הסדר כמו שכתובות בתורה וגם במכלתין סוף פרשת בא אל פרעה מביא כתבן שלא כסדרן יגנזו אבל רב שרירא גאון ורב האי גאון בנו ורבינו יעקב מפרשים דבית שלישי והיה אם שמוע בית רביעית שמע ישראל וסימניך הוויות יחד והיה כי יביאך והיה אם שמוע באמצע סמוכות ועוד וסימניך שינין סמוכין זה אל זה שמע מבחוץ סמוך לשין שבקמט עור דפוס מבחוץ וקדש סמוך אל שין שבקמט ימין בעור דפוס מבחוץ מכל מקום צריך לכותבן כסדר הכתובות בתורה כדתניא במכלתין ובתפלין של זרוע שכותב בחתיכת קלף אחת בארבעת עמודים אחר שכתב בעמוד שני והיה כי יביאך יניח חלק עמוד שלישי ויכתוב בעמוד רביעי שמע ישראל ואחר כך יכתוב בעמוד שלישי והיה אם שמוע שזהו סדר שבתורה ואמרי' בפרק הקומץ כל בית חיצון שאינו רואה האויר פסול וגם אם החליף גוייאתא לגוייאתא פסול אם כן הנחת הגאונים פסול לדברי רש"י וירא שמים משום ברכה לבטלה אם אינו מניחם רק כדברי אחד מן הגאונים הלכך יניח שנים של יד בברכה אחת ואחר כך יניח שנים של ראש בברכה אחת שהרי יש בראש וכן בזרוע מקום להניח שני תפלין כדאיתא פרק המוצא תפלין ואם אינו יודע לכון המקום להניח שניהם יחד אם כן יניח כדברי האחד יברך על של יד ויניח ואחר כך יברך על של ראש ויניח ולא ישהה אותם בראשו ויסלקם ואחר כך יניח כדברי הגאון השני על סמך ברכה ראשונה ולא ידבר בנתים והשניים ישהה בראשו כמו שירצה ואף על פי שעתה מברך על של ראש בפעם ראשונה להנחת של יד בפעם שניה זה טוב יותר מלעזוב לגמרי שלא להניח כלל.
206
ר״זרצועות שחורות הלכה למשה מסיני ושמא כמו כן עור הבתים צריך להיות שחור ויכול עור הבתים לעשות מקלף מעובד לשמו אף על פי שהוא דק מקרי שפיר עור דהא תניא יכתבם על ארבע עורות ויכול לעשות מעור שליל הקלף ויש אומרים שטוב יותר והגון לפי שלא נעבדה בו עבירת תשמיש ושפיר קרוי עור דלא גרע מעור עוף דכשר כדאיתא פרק שמונה שרצים אף על גב דלגבי טומאה חשיב כבשר דחשיב ליה גבי עורותיהן כבשרן.
207
ר״חאמר אביי שין של תפלין הלכה למשה מסיני יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית שין של ארבע רישי פירו' שני יודין יעשה בתוכן ובשמאל יעשה שין של תלתא רישי פירוש אחת יעשה בתוכה פרק הקומץ אמרי' וצריך שיגע חריץ אל מקום התפר פירוש מסך קמטי השין מבחוץ צריך להם שיגיע עד למטה עד התפירה אבל רבינו שלמה פירש לענין חוץ הבדלת הבתים שיהו עד למטה עד התפירה ובברייתא נמי תניא אם אין חרצן ניכר פסולות גבי בתים. אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפלין הלכה למשה מסיני אמר אביי מעברתא של תפלין הלכה למשה מסיני פירש רש"י לאחר שהכניס האגרות בבתים מקצע כל הבתים לבד עור הבית הרביעי מניח ארוך וכופלו למטה לכסות פיות הבתים וזהו בית מושבו של בתים תיתורא לשון גשר. מעברתא היינו מאותו עור הנכפל למטה עושה בליטה כפולה חוץ לבתים שמכניס לתוכה הרצועות ומושכות אילך ואילך ועוברת ויש שקוצעין כל עור הארבע בתים למטה ולוקחין עור מן מקום אחר וקודרין בו בראשו כמין ארובה ומכניס שם הארבעה בתים וראש השני כופל למטה לעשות תיתורא ומעברתא כמו שפירשתי לעיל ויש מפרש מעברתא קרוי יש' שנותנין עור שני על בית של זרוע מצד זה לצד זה.
208
ר״טתניא תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני בתפרן ובאלכסונה העור הנכפל למטה שהוא התיתורא יתפור עם עור הבתים סביב ברבוע וכי נמי יהיה זויות בתפירה צריך שעור זה באלכסון כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה ולא ארכה יתר על רחבה. וגם עור התיתורא והבתי' היוצא חוץ לתפירה קוצצן ברבוע ועור הבליטה הנכפל הקרוי מעברתא מקצרין כדי שיהיה ניכר רבוע עד התיתורא וכן גוף הבתים בראשון צריך שיהא מרובעת ארבעתן יחד כדאיתא בשימושא רבא מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי אבל הבית אחד לבדו לא בעי רבוע וגם בגובה הבתים אין קפידא וכן תפלין של יד יש להם דין זה צריך רבוע בתפירת התיתורא. וכן בעור התיתורא וכן בגוף רחב הבית בראשו.
209
ר״ימשפט התפירה צריכה מגידי בהמה טהורה וכתב בשמושא רבא תריסר תפירי ליהוי בה ואי איכא עשרה כשר דכי שקלת מלכא ושמשא פירוש יהודה ולוי אייתר עשרה ואי טפי שפיר דמי דכי מיספ' מנשה ואפרים הוו ארבע עשרה בר מדנפיק ועייל פירוש בארבע עשרה מקומות יתחוב המחט כשיעשה את התפירה מרובעת בר מדנפיק ועייל היינו מלבד שלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יתפור עור הבתים לעור שלמטה והיינו דקאמרינן פרק הקומץ ושוין שנותן חוט ומשיחה בין כל אחת ואחת ויש שמוליך את התפירה בשלשה מקומות מחריץ ימין לשמאל דרך רבוע התפירה ואם נפסקה התפירה בשלשה מקומות אין תקנה לחזור ולקשור אלא צריך תפירה חדשה כדאיתא בירושלמי דמגילה פרק קמא.
210
רי״אמשפט אורך הרצועות אמרי' פרק הקומץ עד אצבע צרדה חוץ לקשר מר מחוי פשוט מגודל עד אמה. אבל בילמדנו משמע דהיינו דוקא בשל יד. אבל בשל ראש שיעור אחד וכן בשמושא רבא ורב אלפס הביאו אורכא דרצועא דימינא עד טבורא ולחזיא דשמאלא ובדרעא עד אצבע צרדה ויהיו משולשין בתלת זמנין הלכך רצועה של יד ארוכה מן הקבורת של זרוע עד אצבע אמה ויכרוך שלש פעמים סביב אצבעו ושל ראש של ימין עד הטבור. ושל שמאל עד החזה ורחבן כאורך שעורה ואם נפסקה הרצועה ופחותה מכשעור אין תקנה לא לקושרה ולא לתופרה ויזהר בהנחתן שלא יהפכו הרצועות דאמר רב ונוייהן לבר.
211
רי״בקשר של תפלין הלכה למשה מסיני היינו השם שדי שין שבקמט הדפוס מזה ומזה ואות דלת בקשר של ראש ואות יוד היא בשל יד חוץ לקשר רצועה קטנה מאד וכפופה כמו יוד.
212
רי״גמשפט סדר הנחת תפלין ובאיזה מקום ביד ובראש תחלה יניח של יד ואחר כך של ראש דכתיב ולטוטפות בין עיניך כשיהיו בין עיניך יהיו שתים. וכשחולצן תחלה יחלוץ של ראש ואחר כך יחלוץ של יד וכן בתיק יצניע תחלה של ראש ואח"כ יצניע של יד לפי שכשירצה ליקחם ימצא לפניו תחלה של יד ולא יעבור על המצות כדאיתא פרק התכלת ויניח ביד שמאל דכתיב ידכה יד כהה ועוד כתיב וכתבתם וקשרתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואם הוא אטר יניח בימין העולם שהיא שמאלו ושולט בשתי ידיו יניח בשמאל העולם ובאיזה עצם יניח תנא דבי מנשה ידך זו קבורת בשר המכונס כמו קיבורא דאהיני. ושמתם על לבבכם שימה כנגד הלב ובפרק המוצא תפלין ובפרק התכלת תפלין בזרוע. ובמס' אהלות מונה הזרוע והעצם המחובר לכתף וראש שני מחובר למרפק שקורין קודא. וכן פרק האומר משקלי דאורייתא בתפלין קבורת כולה בנדרים עד האציל דהיינו מרפק משמע נמי קבורת זהו בעצם שהוא למעלה מן הקודא סמוך לו יש בשר מכונס היא קבורת והוא כנגד הלב ותפלין של ראש בגובה של ראש מקום שמוחו של תנוק רופס ונראה דמתחלת השער הסמוך למצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס הוי מקום תפלין ויש שם מקום להניח שני תפלין והוי מקום שעושה קרחה וראוי לטמא בנגע אחד והוי שפיר בגובה של ראשו הקשר יהדק בראש למעלה בעורף ולא במרפקת כדי שיהיו ישראל למעלה ורחב הבתים לכתחלה שתי אצבעות כדאיתא בשמושא רבא אמרינן פרק הקומץ מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן עד שעת קשורן האי קשורן הדוקן בראשו בשעת הנחה כמו שליא קשורה דאי עושה קשירה ממש בכל פעם ופעם שמניחן מאי איכא בין חדשות דאסור משום קשר של קיימא בשבת ובין ישנות דשרי וכשמניח של יד מברך אשר קב"ו להניח תפלין ואח"כ יניח של ראש ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפלין ואם סח בין של יד לשל ראש יברך שתים על של ראש להניח ועל מצות תפלין כך פי' רבינו יעקב ורב עמרם ורב יהודאי גאון וכן אם אין לו אלא תפלין אחת של ראש לבד או של יד לבד אין מעכבות זו את זו ויניח אותו שיש לו ויברך עליהן שתי ברכות והחולץ תפלין לא יברך לשמור חוקיו ולא שום דבר ואפי' חולצן סמוך לחשכה דקיימא לן לילה זמן תפלין. דאמר רב אשי הלכה לילה זמן תפלין ואין מורין כן פן יישן ויפיח בהם. ובפרק הקומץ נמי אמרינן ומודים חכמים לר' יעקב דלילה זמן תפלין שאם חולצן סמוך לחשכה שאין מניחן א"כ ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה בחקת הפסח מדבר. מימים ימימה היינו מזמן לזמן ולא בתפלין וימים למעוטי לילה ואפי' חולצן בערב שבת סמוך לחשכה לא יברך כלום דשבתות לא אמעיטו מושמרת את החקה אלא מוהיו לך לאות. וזמן הנחתן שחרית לכתחלה אמר אביי לתפלה כאחרים משיכיר חבירו ברחוק ארבע אמות כדאיתא פרק קמא דברכות ובחול המועד של פסח וסוכות יניח תפלין אמנם מר' מאיר ור' יהודה דאמרי פרק ואלו מגלחין כותב אדם תפלין לעצמו אין ראיה שיניח בחול המועד שהרי אפי' בשבת סוברין דמניח תפלין כדאיתא פרק המוצא תפלין אבל יש ראיה מעובדא דירושלמי וצריך שימשמש בהם לפרקים כשמונחים בזרועו ובראשו כדי שלא יסיח דעתו מהם ק"ו מציץ דאמרה תורה והיה על מצחו תמיד ובפ' לולב וערבה אמר מר זוטרא חזינא לרב פפי דכל אימת דמניח תפלין מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי מברכי לפי שמצוה למשמש בהם מפני קדושתן כמו גבי ציץ.
213
רי״דמשפט רשויות שבת פירשתי במקומה מהו רשות היחיד מהו רשות הרבים מהו כרמלית מהו מקום פטור וחיובן ואיסורן ופטורן.
214
רי״הדין אם צריך לחפץ שברשות הרבים או אם יש לו חפץ בבית אחר שלו או להביא יין ורשות הרבים מפסקת יוליך תינוקות שם אם יקחו מאליהן ויביאוהו טוב הדבר כדאיתא פרק חרש גבי מפתחות דבי מדרשא דארכסא ברשות הרבים ואמר ר' יוחנן לידבר טליא וטלייתא התם ואם התינוקות לא יבחינו להביא יעשה מחיצה של בני אדם יקבץ לו אנשים שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדר' שלא יהיה שלשה טפחים בין זה לזה ויועילו כמו קנים כדאיתא פ' מי שהוציאוהו גבי זיקי דאשתיור בריסתקא דמחוזא אבל מבית חבירו לא יועיל כן לפי שצריך עירוב.
215
רי״ודין סעודה גדולה כגון של חופה או רוב בני אדם אוכלים יחד אסור להתחיל משבע שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני מנחה גדולה ואם התחיל אפי' לאחר מנחה זו אינו מפסיק עד הערב שיוכל להתפלל תפלת מנחה ביום אבל סעודה קטנה אין אסור להתחיל עד יבא מנחה קטנה דהיינו תשע שעות ומחצה ואם התחיל לאחר מנחה זו שמא יפסיק והלכה למעשה צריך אדם להתנאות לפני בוראו בשעה שמתפלל ומתעטף בטליתו וכן לחגור רצועתו אע"פ שיש לו מכנסים שעתה אין לבו רואה את הערוה וערב שבת עם חשכה צריך למשמש בבגדיו כדתני חנניה אם יהיה סכינו עליו או מחט תחובה לו בבגדיו או מעות בכיסו שמא שכחם ויסלקם מפני השבת.
216
רי״זדין אשה נדה ורגילה לתת סינר בחול ולאחוריה סמוך לבשרה שיפול דם נדותה שם ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתן ברצועות או בחוט משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאה לבושה בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש דכל אצולי מטנוף הוי משוי ולא דמי לסינר שתקן עזרא וסינר דפרק המצניע דשרי דהתם היה לפניה ולאחריה כעין בגד עד למטה לארץ.
217
רי״חדין מותר להרוג בשבת כינה שקורין פדוייל ששורץ מן בשר אדם ורגילים להיות בראש דבית הלל מתירין ורבא מקטע להו אבל פונ"א המקפצת לכאן ולכאן ופרה ורבה אסור להורגה כמו אלים ותחשים דמשכן ואסור לצוד אותה ללוקחה אבל בשעה שהיא על בשרו ועוקצת אותו מותר ללוקחה ולהשליכה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואסור והכא שיש צער שרי ליה רבנן כמו מפיס מורסא להוציא ממנה ליחה דהוי מותר אבל בשעה שדולגת אסור ליקחנה.
218
רי״טדין שאסור לקרות לאור הנר בשבת אא"כ קורא אדם אחר עמו במקום אחד יקראו שניהם אבל לקרות בשני מקומות אפילו בספר אחד לא יועיל ואסור ובליל כפורים הוי מותר כל אחד ואחד לבדו לומר סליחות לאור הנר אפי' יחידי וכן מנהג מפני שהוא יום כפרה וסליחה ואימת יום הכפורים עליו ונזכר ולא יטה הנר וגם צורך שעה להרבות תחנונים אבל ליל יום טוב שחל להיות בשבת אסור לומר פיוט לאור הנר אבל אלא א"כ יקרא אחר עמו בספרו ואפי' במקום צבור אבל אם יודע קצת הפיוט מבחוץ על פה מותר לעיין ראשי הדברים בתוך הספר והוא יגמור סוף הדבר מבחוץ וחוזר ומעיין בספר לאור הנר וגומרו מבחוץ כדאמר רבה בר שמואל אבל מסדר ראשי פרשיות מבחוץ. וכן הדין בליל פסח שחל להיות בשבת וצריך לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו אם אינה יודעת לקרות ואם בעיוני ראש הדבר יודע לגמרו מבחוץ מותר כדפרישית.
219
ר״כדין מורסן לצורך פרתו או תרנגולין שאסור לתת מים בסובין בשבת כרבי דאסר פרק בתרא וסתם מתניתין דפרק קמא אין שורין דיו ואף סממנים כוותיה והיכא שנתן מבעוד יום את המים מותר להוליך מקל פעם אחד שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המים והמורסן מעורבין יחד ואמר רב יהודה מנערו בכלי ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא פרק מי שהחשיך וחרדל שלשו מערב שבת. וכן שום שרסקו וכתשו מבחול אמרינן למחר ממחו ביד או בכלי יערב בהן המים באצבע או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו כשנותן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול ההוא דשחיק תותא חייב משום דש דיהיב משקין חייב משום לש.
220
רכ״אדין אסור לתת חטים לתוך רחים מערב שבת אלא כדי שיטחנו מבעוד יום משום טעמא דמשמיע קול ויסברו שנתן שם בשבת החטין אבל מותר לתת גחלים מערב שבת לתוך כלי מנוקב עשוי מבריחי ברזל ומתחממים בשבת שם וגם מותר להשאיל לעכו"ם מערב שבת קרדומו ואיתו ומחבתו אע"פ שהעכו"ם עושה בו מלאכה בשבת כבית הלל דלית להו שביתת כלים בשבת כלל אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לו אפי' בחנם כדתניא לא ישאילנו אלא כדי שיגיע לביתו קודם השבת ובית הלל מתירין כדי שיגיע לבית סמוך לחומה ורבי עקיבא מפ' דברי בית הלל כדי שיצא מפתח ביתו של ישראל קודם שבת אבל בשבת עצמה אסור להשאילו ודוקא בחנם מותר להשאיל לעכו"ם כליו מערב שבת אבל בשכר אסור מפני שנראה כשכר שבת אבל בחמישי מותר ודוקא שוכרו לשבוע אבל לימים אסור אפי' רחוק משבת יותר כיון שיעשה מלאכה בשבת דתניא לא ישכיר כליו מערב שבת אבל ברביעי ובחמישי מותר אבל בהמתו אסור להשאיל לעכו"ם אפי' רחוק הרבה משבת לא בשכר ולא בחנם אם יודע שעושה בו מלאכה בשבת משום למען ינוח שורך ומכירת בהמה לעכו"ם פירשתי בע"ז.
221
רכ״בדין מותר לתת בגדיו לעכו"ם מערב שבת בקבולת אף על פי שהוא יודע שהעכו"ם מתקנן בשבת כיון שהעכו"ם מתקנן בביתו כדתנן עורות לעבדן וכלים לכובס עכו"ם בית הלל מתירין עם השמש ואסור לומר לעכו"ם מערב שבת תעשה האש או תדליק הנר בשבת אבל מותר לומר לעכו"ם בחול מדוע לא עשית כך בשבת שעברה אע"ג כי שמא העכו"ם ע"י כן עושה העכו"ם בשבת הבאה כן ומותר להניח לעבדו עכו"ם לעשות מלאכתו בשבת כשהמלאכה של עכו"ם עצמו וליכא לאו למען ינוח שורך כדאיתא פרק ד' מחוסרי כפרה ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מערב שבת היכא שיודע שישאם העכו"ם בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל הוא כיד /ביד/ עכו"ם ויסברו שבשבת נתנו לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עבד אבל עבדו שכירו אינו כן אם הדליק הנר או עשה האש בשביל הישראל תנן פ' כל כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו ואע"פ שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף הישראל נהנה מגוף מלאכת שבת שנעשית בשבילו ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות לכך קצץ מותר אם ישראל שכר עכו"ם לבנות ביתו בקבלנות אפי' לבנות בשבת ולא דמי לעורות לעבדן וכלים לכובס נכרי דמותר שהם תלוש אבל בית שהוא מחובר אסור כדפסיק פרק קמא דע"ז ופ"ק דשבת כרבי שמעון בן אלעזר דקא אסר מחובר וכדמוכח בתוספתא דע"ז ולתקן האבנים או לתקן הקורות והנסרים דזהו תלוש מותר לתקנן לעכו"ם רחוק ממקום החומה ומקום בנין הבית שלא יהא נראה בשביל בנין ישראל הוא מתקן ושמא גם זה אסור כיון שצורך מחובר הוא ובמחובר כי האי דוקא פליגי ופסיק כרבי שמעון בן אלעזר דלעשות הבנין שמא אף רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא דאף תלוש כמו כלים לכובס נכרי דשרי היינו דוקא ברשות העכו"ם ודין שדה באריסות או כרם או תנור פירשתי שלהי פרק קמא דעבודה זרה.
222
רכ״גדין גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהה שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מהיין שבגיגית אף על פי שכל שעה יוצא מתוך הענבים השחוקים כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט ומתערב ומתבטל מיין שכבר יצא ולא היה מעולם בעין יין היוצא בשבת דנאסור אותו מטעם דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהם ונקרא רפיד מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעים ויוצא מהם יין בשבת דבעת יציאתן מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר ומחסרי' דיכה דאסור היינו כי ליכא יין צלול מערב שבת ומתמצה בשבת מן הענבין המרוסקים וכן ענבים שדרכן היטב והוציאו יין ונותנין שם מים שקורין גייטואה שרי ואפי' לא נתן שם מים אלא היין זב ומתמצה מאליו כיון ששחקו תחלה הענבים היטב כרבי ישמעאל דאמר במסכת עדיות יגמור פי' יניח למצות היין ולגמור וגם יאכל וישתה.
223
רכ״דדין מותר לתת סמוך לחשכה שפוד של בשר או של עוף אם הוא לנתחים בתוך התנור ופיו מכוסה אע"פ שיש אש בתוך התנור ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אסי דשרי בשיל ולא בשיל אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דוקא שרי משום דבני חבורה זריזין הם אבל חוץ לתנור אצל האש אסור אלא א"כ כמאכל בן דרוסאי קודם שבת כדתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומוקי לה בבשר אגומרי פירש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה ועוגה או פשטיידא או פלדון יתן סמוך לחשכה על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו פני העסה תחתון ועליון ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי קודם השבת.
224
רכ״הדין אסור לילך בספינה בשבת ואפי' נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט וגזירה שמא יעשה חבית של שייטין או גזירה שמא ינהיגנה ארבע אמות דרך המים שהן כרמלית וכ"ש אם הולכת חוץ לתחום אסור ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת תוכה אפי' בשבת כדתניא אין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים קודם שבת ולדבר מצוה שרי אפי' מערב שבת ולעבור ים האי שקו' איגליטארי רגילו' לעבור ביום א' כשיש להם רוח טוב ומותר ליכנס מערב שבת אפי' שלא לדבר מצוה אמנם בכל ענין שנכנס בספינה או בהיתר או אפי' בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה אף על פי שהולך חוץ לתחום ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כרב דפסק פרק מי שהוציאוהו כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה אבל בקרון אסור לילך אף על פי שהעכו"ם מנהיג הבהמה משום שהמשתמש מבהמה והוה ליה צדדין אסורין כדאיתא פרק מי שהחשיך.
225
רכ״ודין מי שהחשיך לו בדרך קודם שנכנס בעי' ויש עליו כיסו או חבילה יתננה לנכרי ואם אין נכרי יתננה מבעוד יום על הסוס או על החמור וכשתרצה ללכת יחזור ליתנה על הבהמה שלא תעשה הבהמה עקירה והנחה ואם אין לו בהמה יתננה לקטן ישראל שעמו ואם אין לו לא זה ולא זה יביאנה פחות מארבע אמות קודם שהלך ארבע אמות יעמוד וינוח ויעמוד וילך. ואם מתיירא מפני גנבים פן יראוהו ויגזלוהו לו יניחנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו אז יזרקנה בפנים לאחר יד ונראים הדברים דאם ירא פן יבאו עבדי המושל ליקח מעות שבתיבתו או כספו וזהבו שאינן כלים מותר להוציאם במקום שירצה ברשות היחיד כי משום פסידא התירו אפי' להוליך פחות מארבע אמות אפי' דרך רשות הרבים שיש לחוש לאיסורא דאורייתא ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות כי אם ספר עמהם דלמא אתי לכבויי וגם אפי' לחצר שאינה מעורבת. וגם בשהדליקה דוקא באותו בית כדפירש רבינו יעקב. נותנין לעכו"ם ולכלב מזונות אם הישראל נותן להם רשות לאכול בביתו ואם כן אם יצאו עם הלחם אין בכך כלום אבל צריך לצאת ולאכול חוץ לביתו אסור לצאת להם. ואסור ליתן עצים באש אא"כ יכול להיות נאחז האש ברוב עצים קודם לשבת אבל בפחמין מותר אפי' כל שהו נבערין לפני השבת.
226
רכ״זדין קנבוס שקורין קנבא וכן צמר גפן שקורין קוטן מותר לעשות מהן פתילות לשמן לצורך שבת אף על גב דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן הני קנבוס וצמר גפן לא מן העץ דאמרינן פרק כיצד מברכין כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא בורא פרי העץ והני אין הענף מוציא פרי בשניה ופשתן שהוצרך להתיר לפי שקרוי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ולא כפי' רבינו שלמה דאסר להו וזפת ושעוה וחלב מהותך מותר לעשות מהם כמין קנדוילא בלע' להאיר בשבת והא דתנן לא בזפת ולא בשעוה ולא בחלב היינו חתיכה מהן על הפתילה אסור או אם הם מהותכין צלולין כמי' שמן אסורין אבל יבשין כרוכין ודבוקין לפתילה כעין קנדוילא מותר כדאמר מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ"ל וגם ספק אם מותר לעשות ממנו פתילה לשמן או לא ואם אסור אם כן הכי נמי יהא אסור לכרוך פשתן סביב הגמי לעשות פתילה דכרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אסור אם לא להקפות.
227
רכ״חדין נר הדולק בערב שבת במרתף לראות למשוך יין או בחדר אסור להיות מחלב כ"א מדברים שמדליקין לאכול בהם דאמר רב חסדא שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לצורך שבת מדליקין בהם בחנוכה בחול דכבתה אין זקוק לה אבל בחנוכה בשבת אין מדליקין משום דמותר להשתמש לאורה ואיכא למגזר שמא יטה הנר ונר היתה בחוץ סמוך לפתח ושם לא היו אוכלים וקאמר כיון דמשתמש שפיר לאורה איכא למיחש שמא יטה הוא הדין לנר של מרתף ליין או לנר בחדר כדי לשכב.
228
רכ״טדיני חנוכה הלכה כרבי יוחנן ורב דאמרי נר חנוכה שכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה להרצות מעות או לאכול או מלאכה אחרת וזמן שיכול להדליקה עד שתכלה רגל מן השוק דתו ליכא פירסום נס והני מילי לקדמונים שהיו מדליקין ברשות הרבים וליכא פירסום נס לאחר שכלה רגל מן השוק אבל אנן דמדלקינן בפנים הוי הכירא לבני הבית עד עמוד השחר וכן דאמר רב הונא חצר ולה שני פתחים לשני צדי רשות הרבים צריך להדליק לכל פתח משום חשד עוברי דרכים ולדידן דמדלקינן בפנים אין צריך רק רוח אחד דבני הבית יודעין דשני פתחים לאיש אחד הן והלכה כבית הלל דאמר ראשון מדליק נר אחד ולילה ראשונה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים ושהחיינו מכאן ואילך שתים להדליק ושעשה נסים ולא יותר דכל יומא נס איתיה ולמעלה מעשרים אמה פסולה ובתוך עשרה טפחים עדיף טפי ומניחה לצד שמאל של כניסת פתח הבית ובטפח הסמוכה לרשות הרבים ואם בדלת עצמו מניחה יניחנה מחציו לצד שמאל של כניסה ונר שמן שיש לה שני פיות עולה לשתי נרות ואנשים הרבה בבית אע"פ שחלוקים באכילה ישתתפו יחד לקנות נר אחד ותו לא ואם הוא במקום אחד כגון תלמידים הבאים ללמוד חוץ מביתם או אורח אין צריך ליתן בנר אם יודע שאשתו או בניו או אביו ואמו מדליקין בשבילו במקומו כדאמר רבי זירא מרישא הוינא משתתף בהדי אושפיזאי כיון דנסיבנא לא צריכנא דקא מדלקו עלאי בגו ביתאי.
229
ר״לדין מותר להדליק נר של חול או קיסם מנר של מצוה כגון של שבת היכא שמדליק מאותה של חול נר של מצוה אחרת כגון של חנוכה או אפכא דהלכה כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר אבל אם אינו רוצה להדליק מאותה של חול שום נר של מצוה אסור להדליק נר של חול מנר של מצוה דהא אין שוקלין דינרי זהב כנגד מעשר שני. תני רבי אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד אומר י"ח ברכות מעין המאורע דהיינו יעלה ויבא אומר בעבודה בברכת רצה ואם לא אמר יחזור ויתפלל בר מערבית של ראש חודש דאם שכח ולא אמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החודש בלילה וכן יאמר בברכת המזון יעלה ויבא אבל אין מחזירין אם לא אמר כיון דאי בעי לא אכיל ואין בהם קדושה על הכוס אבל ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות אומר י"ח ברכות ואומר עננו בשומע תפלה ערבית ולמחר שחרית ומנחה אבל ערבית אחרון לא שאין אותו ערבית מיום התענית כי אם מיום של אחריו ובהלכות גדולות מפרש שאין אומר עננו ערבית ראשון ושחרית פן ירעב ויאכל אומר שיאחזנו חולי בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו אבל שליח צבור אומר עננו שחרית בקול רם בין גואל לרופא דאי אפש' שלא יהא אחד מן הצבור בתענית ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם הזכרה בברכת המזון ובחנוכה ובפורים יאמר על הנסים בהודאה וגם בברכת המזון משום פרסומי ניסא ואף על פי אי לא אמר אין מחזירין אותו כדתניא בתוספתא דברכות ומזכירין על הנסים במוסף של שבת וכן במוסף של ראש חודש שבת אע"פ שתפלה זו של מוסף אינה בחנוכה כלל מכל מקום אומרים על הנסים משום דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות ומהאי טעמא יזכיר של שבת בתפלת נעילה ובמגן אבות בדברו שאומר בליל שבת ואומר אחריו רצה נא במנוחתנו וחותם מקדש השבת אם היה יום טוב לא יזכירנו לומר והזמנים לפי שברכה זו דמגן אבות ביום טוב ליכא וגם בשבת אין אומרין אותה אלא מפני הסכנה ובראש חדש או יום טוב שחל להיות בשבת ואומר רצה והחליצנו בברכת המזון ואומרים יום השבת לא יזכיר החג אלא יום ראש חודש לפי שיאמר יעלה ויבא ויזכירם שם בו ובשני פעמים להזכיר למה לי.
230
רל״אדיני עניני הטמנה מותר לתת קדרה מערב שבת על פטפוט שקורין טרפיי"ד בלעז אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת אם התבשיל כמאכל בן דרוסאי והלכה כחנניה דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותה על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ואפילו תבשיל שמשביח להשהות הרבה על האש ומצטמק ויפה לו כרבי יוחנן דשרי וכן פסק רבינו חננאל אבל צריך ליתנה מבעוד יום כדי שיכולה להתחמם קודם חשכה אם היתה צוננת דהא תנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש לא יחזיר ואפי' מערב שבת אבל לסמוך הקדרה אצל האש מותר אפי' סמוך לחשכה ממש אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה ואפי' מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינה קטומה ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה ולא דמי למבשל בשבת בשוגג דהתם ליכא למיחש לאיערומי ובחופה רגילות לתת היורה מערב שבת על הפטפוט והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדים עכו"ם מחממין אותה בשבת למחר אם לא נתקררה כל כך שלא היתה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממוה עכו"ם אם כן אין חששא בחמים ושרי לאכול ואע"ג שמותר להשהות קדרה ע"ג כירה שיש גחלים בוערות מ"מ אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור שהרי תנן אין טומנין בדבר שמוסיף הבל ואפי' על גבי מלח וסיד' וגפת פסולת זתים ואפי' אם הקדרה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדרות שרגילין להטמין מיירי מתני' וקדרות בין השמשות רותח וכל שכן מבושלות ומה שנותנין קדרה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים שנותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אע"פ שמוסיף הבל דלא אסרו להטמין במוסיף הבל גזרה שמא יטמין ברמץ אלא דבר הדומה לרמץ שמטלטל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדרה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היה מדבר היתר להכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא ולשכח קדרה על גבי כירה דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור ופירות חיות מותר להטמינן אפי' סמוך לחשכה כיון שנאכלות כמו שהם חיין ולא דמי לא לבשר ולא לביצה ולבצל דאין צולין אלא בכדי שיצולו מבעוד יום דאין רגילות לאוכלן חיין אמנם משחשכה אסור להטמינה ולא להוסיף כסוי עליה ואפי' על קדרה שאינה מבושלת כל צרכה אע"פ שתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כסוי שבת הוה ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת ולאפות ולא המים אלא כדי להפיג צינתן ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אף על פי שהקדרה מבושלת כל צרכה והיכא שהטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן נתגלה פירוש משתחשך מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינים ומניח הגלופקרי' אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך.
231
רל״בדין יין ושמן מותר לפשר בכלי כדאמר רבי לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזרה פן יבשל וגם לתת כנגד המדורה אסור כדי לפשר אבל כדי שתפוג צינתן מותר כיון שאין דעתו להשהות רק מעוט זמן וצריך עיון בירושלמי.
232
רל״גדין רחיצה בחמין הן בשבת הן ביום טוב כך הלכה אסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפי' הוחמו מערב שבת ואפי' בקרקע אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריא ודוגמתייהו בקרקע דוקא מותר כדתניא המרחץ שפקקו נקביו מערב שבת ואסרו רחיצה והתירו חמי טבריא והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו וכן גופו אסור אבל פניו ידיו ורגליו לחודיה שרי אפי' בכלי כדאמר שמואל ותניא כותיה חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר הוחמו ביום טוב ואם החמין הם בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר והיינו להשתטף כרבי שמעון אבל הוחמו ביום השבת אסור אפילו ידיו לחודיה ואפי' הם בקרקע וביום טוב אסור לרחוץ בהם כל גופו אפי' אבר אבר זה אחר זה אם הוחמו ביום טוב ושמא אפי' הם בקרקע כדתניא לעיל דאין צריך לומר אם הוחמו בי"ט אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו גרידא מותר אפי' להחם לכתחלה בי"ט כדתנן לא יחם חמין לרגליו ובית הלל מתירין.
233
רל״דדין ערוי מים רותחין הוי כמו כלי ראשון בולע ומבשל כמו קליפה ולא יותר לפי דתתאה גבר ואם ערו מים רותחות מכלי ראשון על התרנגולת שוכבת בכלי באותו ענין שהנוצה הולכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה אבל אם ראשי הנוצה הולכין למעלה אסור כדי קליפה שהמים נכנסים בתוך הנוצה סמוך לבשר ולכתחלה שרי למלוג בענין זה לערות תחלה מים רותחין בכלי ריקן ואחר כך ישים התרנגולת בתוך המים וחבית הבלוע מיין נסך או שולי חבית של יין נסך סגי בערוי מים רותחין עליו כדאמרינן נעוה ארתחו או ינסר ויקלוף בגרזן מותר דבערורי רותחין נמי לא פליט רק כדי קליפה והרי קלפו ואם כבר נתן השולים של עכו"ם בחבית של ישראל ומלאהו יין כשר אם השולים הפוכין מה שהיה תחלה לצד היין נסך היה עתה בחוץ וצד חצון של שולים הוא לצד היין של ישראל הכל מותר אבל לכתחלה לא יעשה כן פן יחליף.
234
רל״הדין אסור לרחוץ ידיו בשבת משלג וממים שמעורב בהן ברד חתיכות גלצ"א בלעז לפי שממעך ונמס בין ידיו ונעשים מים והוה ליה נולד כדתניא שלהי במה טומנין אין מרזקין את השלג והברד אבל נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואין חושש ולכך מותר לתת חתיכת ברד שקורין גלצא בתוך כוס של יין לצנן כמו שעושין בארץ אשכנז ברד פירש רש"י גלצא בלעז והני פשטיידא בימות החורף צריך לשמור ביום השבת שלא יתן סמוך לאש לחמם מפני כי השמנונית הנקרש עתה נמחה על ידו כמו ברד שהיה תחלה מים ונקרש ועתה אסור ליטול מהם ידיו אבל אם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיידא האוכל בשבת בפרדס כמו בימות הקיץ צריך ליזהר שלא יעלו מים על העשבים בשעה ששותה או שנוטל ידיו שם לפי שהמים הם גורמים לעשבים שצומחת והוו אב מלאכה שמשקה מים לזרעים והוי פסיק רישיה וטוב לשמור עצמו בשבת מלאכול במקום עשבים מחוברין מפני שבקושי יכול ליזהר שלא יפלו מים עליהן בשעת שתיה או בשעת נטילת ידים אבל מיין או ממשתי' שם אין לחוש ששורפין העשבים ואדרבה מונעין אותם מלצמוח.
235
רל״ופרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לא לנוי ולא לשמור דאינה צריכה שמירה שלא תברח כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמר בטוב באפסר או בשיר חבל כרוך בצוארו אבל סוס מותר בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור ואע"ג דתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס הפרד הגמל והחמור ונטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור מ"מ פרומביא לא מקרי שמירה יתירתא אבל חמור נוח יותר וסגי בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לצמצם השמירה שלא להוסיף פורתא שהרי תנן הסוס בשיר ואפילו הכי תניא ד' בהמות יוצאות באפסר וכו' וכן לובדקיה תנן באפסר ותניא בפרומביא אפי' הכי יש מחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר ועם פרומביא ביחד בסוס אסור דמשוי הוא וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדו אבל בחטם אסור ועגלים מותרים לצאת בחבל לפי שצריכין שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעבד רב הונא וכשמוציא הסוס לר"ה ותפס האפסר בידו צריך שלא תצא חוץ לידו החבל טפח וגם צריך שיגביה טפח החבל מן הקרקע מה שבין ראש הבהמה לידו ואומר אני שצריך להניח הזמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש יתידות דקות שלא יניק פרה בשדה דוגמת דתנן ולא את הפרה בעור הקופר הריצו' בלע' כי היכי דלא למצויה יאלי.
236
רל״זאין הסוס יוצא לר"ה עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אא"כ קשורה לו מערב שבת וחמור דוקא שרי בקשירה וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס אפי' בחצרו ולא להסיר המרדעת מעל החמור ואם נצטנן מותר לתת על החמור ודוקא המרדעת לחמם דאית ליה צערא טובא בקור כדאמרי' חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירה ליה אבל על הסוס אסור. ואסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן גזירה משום שחיקת סמנין דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים ולא משוה אותם התלמוד תנאי כי אם להוליכה בחצר כדי לשלשל אבל להעמידה במים כולי עלמא מודו דאסור. ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה בכרמלית אע"פ שהוא פקוק דמחזי כמאן דאזיל לחנגא להוליכה בשוק ולמוכרה וגם משום משוי אבל בחצר מותר ובלבד שהזוג פקוק ואין משמיע קול וה"ה נמי לתרנגול אסור כעין בהמה ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו כשיש עליו מכה עבדינן ליה כדי שלא יכוף ראשו לחייך בשניו על מכתו ולא ברצועה שברגליו דעבדי' ליה שלא יחוף רגליו זו לזו בלכתו ולא תרנגולין בחוטין שקושרין להם לסימנא שלא יתחלפו ולא ברצועה שברגליהן דעבדי להו פן יברחו וגם לא ישליכו להם צרורות בלכתם ולא העגל והפרה בגימון של קטן שבצוארו ולא סוס וחמור כמו כן ואסור ג"כ להוליך לרשות הרבים שתי בהמות קשורות יחד דמחזי דאזיל לחנגא לשוק למוכרן אבל שתי בהמות שאינן קשורות מותר להוליך יחד בידו אחת ואם החבלים מבהמה אחת צמר ומבהמה אחת פשתים אסור לכרוך בידו החבלים אפי' בחול משום כלאי החבלים.
237
רל״חדין סכין ומפרכין לאדם דוקא שמן סכין אבל חלב ושומן לא לפי שנמחה והוה ליה נולד כמו אין מרזקין השלג והברד ובחול מותר לסוך חטטי' מאיסור חלב אף ע"ג דסיכה כשתיה פרק אמר רבי עקיבא מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וזר אסור לסוך משמן של תרומה מולא יחללו פרק בנות כותים קראי אסמכתא ומדרבנן אין אסור אלא כי עביד לתענוג. אבל משום צערא כגון לחטטין או למכה שרי דהא ביום הכפורים שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואין חושש ופ' אמרו לו אמרי' כהן שסך שמן של תרומה בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש פי' משפשף עצמו ותינוקות נראה שאסור לאמותם לסוך גופן מחלב ומאיסור חזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוך אותם ולהאכילן דלהזהיר גדולים על הקטנים אין אסור אלא כי ספו ליה בידים ומפרכין לאדם מותר להסיר גלדי צואה וגלדי מכה ואפי' ע"י תענוג ולבהמה אסור משום תענוג ומשום צער שרי ומורסה שקורין קייטר"א מותר להוציא ממנה ליחה אע"פ שיש בה דם כדאמרי' פרק קמא דכתובות גבי מתניתין המפיס מורסא להוציא ליחה פטור ומפרש אע"ג דאית ביה דם דדם מפקד פקיד אבל אם מתכוון לעשות לה פה להכניס הרוח ולהוציא הליחה חייב.
238
רל״טדין אשה אינה יוצאה בשבת. בחוטים של צמר או פשתן או רצועות כרוכות סביב שערות ראשה דלמא מתרמיא לה טבילה והיא מסירה אותם משום חציצה ומתיא להו ארבע אמות ברשות הרבים אבל אם הם בתוך קליעת שערות ראשה מותר דיש איסור בסתירת הקליעה ואם החוטין הם ארוגים כעין תיכי חלולות מותר אפי' הם כרוכות סביב השערות משום דליכא בהו חציצה ואינה צריכה להסיר משום טבילה ואם מוזהבות שמקפדת בטנופן אסור בכל ענין שתסירן בשעת טבילה שלא יטנפו אמנם יש פי' אחר ואני אומר שיכול להיות שבכל ענין מותר לדידן דלית לן רשות הרבים רחב שש עשרה אמה ושישלטו ששים רבוא וליכא למגזר מידי ואפילו לתנאים שהיה להם רשות הרבים ולא מצינו שאסרו לכרמלית כי אם בתכשיטים דוקא.
239
ר״מדין תכשיטי אשה חשוק של כסף או של זהב סביב ראשה ואין לה צעיף עליו דהיינו עיר של זהב והיינו עטרות כלות דאסרו אפי' בחול לכלות דוקא או איישפיגלא בלעז דהיינו מחט שאינה נקובה וראשה אחד עב וסוגרת מפתחי צוארה או בצעיף וטבעת שאין עליה חותם בכל אלה תנן לא תצא אשה ואם יצאת לרשות הרבים אינה חייבת ואסורין דלמא שלפא ומחויא ורב דאמר אפי' בחצר אסורין מדתנן כבול ופאה נכרית יוצאין בחצר מכלל דכל שארא אסורין ונזמי האף כמו כן אסורין אבל נזמי האזן פירש"י דמותרין דמהודקין היטב אמנם פי' רבינו יעקב דכל אלו תכשיטין מותרין דהלכה כרבי ענני בר ששון דלא אסר כי אם ברשות הרבים ופליג אמתני' א"כ לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מותר ואומר אני כדי ליישב מתני' דאפי' למתניתין דאסרה כרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו ר"ה אבל לדידן דלית לן כי אם כרמלית מותר דליכא למגזר מידי וגם לדידהו נמי הוי כגזירה לגזירה דאסרו כרמלית גזירה אטו רשות הרבים וברשות הרבים עצמה גזירה דלמא שלפא ומחויא ולכן לדידן לא גזרינן דלית לן רק כרמלית אבל לא נתיר לדידן להיות ברשות הרבים ולשתות ולרוק ולהשתין ברשות היחיד משום דלדידהו לא הוה אלא חדא גזירה ונושקא של כסף או של זהב דהוא כולייר דהיינו מכבנתא דתנן בה חייב חטאת גם לדידן אסור דכל שאסור מן התורה ברשות הרבים אסור לדידן אע"ג דלית לן רק כרמלית אמנם י"ל דוקא תלויה בלולאות חייב חטאת אבל אם תקועה הנושקא בשלשלת כסף או זהב שיש שם תכשיטות מותר או אם יש מחט באותה נושקא שסוגרת בה מפתח מלבושה סביב צוארה מותר והוי כמו אפיקא בלעז שהוא תכשיט וזה הדבר פשוט לסמוך היתר ודוגמת זה רגילות עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או זהב ויש בה מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה סביב צוארה או קוטא שלה ועושה כן מפני יראת העבדים או השפחות שגונבות מפתח התיבה שלה ונותנת כל מפתחות של כל תיבותיה בתיבה אחת שמפתחה של זהב או של כסף ונושאה בצוארה לתכשיט בשבת וכן איתא בירושלמי על רבן גמליאל שיצא במפתח בשבת עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפילו ר"ה אינן אסורין אלא דלמא שלפא ומחויא וכן באיש טבעת שיש עליה חותם מותר באיש ואפי' בר"ה גמורה דלא גזרי ליה באיש דלמא שליף ומחוי כדתניא קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא נושא טבעת ושיר וכן בירוש' תכשיטי אשה אסורין לפי שהן שחצניות משמע אבל באיש לא גזרינן ולא קשה ממפתח שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חבריו אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש שניהם אסורים אפילו לדידן דהא תנן בהו חייב חטאת וא"כ בכרמלית אסור אף לדידן והיינו דאמר עולא וחלופיהן באיש ומותר לאשה לקשור רצועה סביב בתי שוקים שלה פן יפלו אע"פ שאין הרצועה או המשיחה קשורה כמו בירית דרב הונא ור' יוחנן דהוו בשתים רגלים ויוצאים בהן בכבלים דאין יוצאין בהם זהו כשיש שלשלת מזו לזו ובני אדם הנחבשים ויש להם כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאים בהן בר"ה ואומר מו' רבינו שמותר ואינם משוי וליכא למגזר בהו דלמא פסקי ואתי לאתויי לפי שתקועים היטב ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום כשהיא נדה פן יפול הדם על בשרה וישרט את בשרה אבל שלא יטנפו בגדיה אסור וכדפרישית פ"ק דכל אצולי מטינוף אסור ואדם שיש לו ריח הפה הוה מותר לתת פלפל בפיו ולצאת בר"ה אבל ספק אם צריך ליתנו מערב שבת כמו גרגיר מלח ומותר ליתן תבן או מוך בתוך מנעלו בשבת ולצאת בו ובלא קשור דליכא למגזר פן יפול אבל בסנדל אמרי' דבעי קשור בה והא דקאמר ובלבד שלא יתן לכתחלה וגם אם נפל לא יחזור לא קאי אמוך בסנדלה כמו דלא קאי אמוך שבנדתה שצריכה להסירו כשתצטרך לנקבים מותר ליתן אגוז בטליתו או בסרבלו משני צדדים ולכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו או אבן אם התקינו מערב שבת אבל על המטבע אסור וכדתנן פורפת על האגוז או על האבן וכו' וכן מותר ליתן אגוז בראש בתי שוקים לקשור שם הרצועה התלויה באבנט למותחן ומותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצנה אפי' שאסור לצאת בשבת בשתי חגורות דהא דאמר תלמודא תרי המייני קאמרת פירש"י שני פירושים אחד לאיסור ואחד להיתר. ומותר לצאת בקמיע בשבת אם הוא מומחה או האדם הנותן קמיע זו לבדו מומחה שריפא ג' בני אדם כל א' מחולי משונה ולחש של זה אין כלחש זה או האדם הנותנו אינו מומחה ולא נתעסק מעולם ברפואות אבל הקמיע מומחה הוא שהלחש הזה ריפא שלשה פעמים חולי אחד ומותר ללכת בו בבית הכבוד אע"פ שיש בו שמות כיון שמחופה עור. ומותר לצאת באבן תקומה בשבת שלא תפיל או באבן אחרת שנמצאת מכוונת כמו משקל אבן תקומה.
240
רמ״אדין אדם שהוא חגר או כווצו גידי שוקיו מותר לצאת במקלות בשבת בר"ה ולסמוך עליהם כמו דהקטע יוצא בקב שלו לפי' ראשון וכן בכסא שלו וספסלים שבידו שמותר כדפי' רש"י וכן התיר רבי' יעקב אבל זקנים שמנענע גופן אינן יכולין ללכת בר"ה ולסמוך על מקלות וללכת דרך ישרה.
241
רמ״בדין מותר לתת מלח על נתחי עוף ואח"כ יין ומים וינענע יחד ואפי' לרבי יוסי דאסר מים ומלח תחלה כי אם שמן ומלח תחלה הוי טעם לחלוחית העוף הוי כמו שמן תחלה והשתא דאין הלכה כר' יוסי בהלמי כדאיתא פרק קמא דעירובין דאסר מים ומלח מועטין א"כ מותר לערב תחלה מים ומלח מועט ולטבול בו פתו או לשפוך על העוף או לטבול בו בליל ראשון של פסח שחל בשבת דטבול ראשון אינו בחרוסת עד יבא מרור שהוא עיקר המצוה שהיא לתיאבון וגם במשנה אין נזכר חרוסת עד טבול שני וצנון אסור למלוח כדי לשהות בתוך המלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול במלח שרי כדאמר רב נחמן ויין בתוך העין אסור וכן קילור אבל על גב העין שרי ורוק תפל שבו אסור ומי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין בשבת אבל לא בחומץ דמחזי רפואה טפי ואיכא למגזר משום שחיקת סמנין אבל אי אגבה דכרעיה או דידיה שרי דהוי כמכ' של חלל שמחללין עליה השבת מי שיש לו חולי בשניו לא יגמע את החומץ לרפואה כדי לפלוט החומץ לאחר ששהה בפיו אבל אם בולע החומץ מותר כל האוכלים אוכל בשבת לצורך רפואה וכן כל המשקין שותה לצורך רפואה אם רגילות בחול לאכלן או לשתותן בלא רפואה וכל האוכלין אפילו אין רגילות לאכלן בחול וכן בכל המשקין שאין רגילות לשתותן בחול מותר לאכלן ולשתותן לרעבו ולצמאו אם אין לו חולי שיועיל לו. וסך שמן על גבי מכתו אפי' שמן ורד באתרא דשכיח שמן ורד ואסור ליתן תוך המכה מים חמין אבל נותן חוץ למכה ושותת אל תוך המכה ואסור ליתן על המכה גמי יבש או משום דעביד רפואה כדאיתא פ"ב דזבחים ובירושלמי אומר משום גזירה אטו להוציא דם כדמשמע פ' המוצא תפלין ולא כתיתין יבשין הוא מה שגורר מבגד פשתן.
242
רמ״גדין קשר אם הוא של קיימא אסור מן התורה כגון רצועות שתוחב במנעל דרך נקב וקושרה בפנים שלא תצא וקשר של רצועה בחוץ שקושר כדי להתיר בערב מותר גמור וקשר של מנעל תלמיד חכם שכורכין מנעליהם יפה כדי שיוציאו רגליהן מן המנעל עם הרצועות הכרוכות סביב המנעל בלא התרת קשר אסור מדרבנן כך פירש רש"י ומו' מפרש מנעל מתלמידי חכמים אסור מדרבנן שקושרין בחוזק רצועות מנעליהן ולא פושטין לבושיהן כי אם משבת לשבת ואם כן אסור לקשור ולהתיר שני ראשי אבנטו ברצועות כשהאבנט מונח במכנסים שזהו משבת לשבת צריך לעשות עניבה וטוב יותר לעשות בראשו כעין בוקלא בלעז בראש אחד של אבנט כמו שעושים לחגורות. חבל שתלוי בצואר פרה או סוס מותר לקשרו באבוס או אפכא שהרי יתירנו בו ביום להוליכה לשתות אבל להביא חבל ולקשור ראש האחד לאבוס וראש האחד לבהמה אסור דכשיתיר ראש אחד השני יהיה של קיימא ואם בחגורתו מותר. מותר לקשור חגורו בטבעת הדלי כדי לטלטל הדלי בבור למלאותו מים שיתירנו לאזור במתניו אבל חבל דעלמא אסור שהוא של קיימא ואם נפסק החבל באמצע אסור לקשור שני הראשים יחד אלא עונבן דהלכה כרבנן דשרי עניבה ולא כרבי יהודה דאסר אע"ג דלכאורה סתם מתני' כרבי יהודה במה דברים אמורים בישנות מכניסן זוג זוג אבל בחדשות אסור משום שצריך לקושרן ואפי' בעניבה לא הותרו להביא.
243
רמ״דדיני סחיטה אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדים נוגעים במים פן יסחטם כדאמ' פרק אלו קשרים פגע באמת המים וכו' והמלבן הוי אב מלאכה אבל משום דבר מצוה מותר כדי להקביל פני רבו כדאמרי' פ' בתרא דיומא ונדה שטובלת בבגדיה כדאמרינן פרק י"ט וגם מתוך שלא התרת להטביל בגדיה אלא דרך מלבוש זכורה הוא שלא תסחוט ואם יש טנוף על בגדיו מקנחן בסמרטוט ואין נותן מים עליהם בשבת דשרייתן זהו כבוסן כדאמר פ' דם חטאת ופ' נוטל כיון דאיכא טנוף אבל אי ליכא טנוף אין נתינת מים בבגד קרוי כבוס ואינו אסור אלא גזירה שמא יסחוט דהוי לבון ובמקום מצוה לא גזור כדפרי' לעיל וכן מקנח ידו במפה שאינו מתכוון ללבן ואי' רק מעט מים אבל יין ושמן ושאר משקין בלא מים אין חששא אם בגדו טובל בהם רק בלבד שלא יסחוט הבגד דאסור משום דש שמוציא המשקה מתוכו אבל לבון לא שייך אלא במים וליכא למגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אינו חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין אבל סתימת כד וחבית שהיא למעלה ומסתימה מבגד או מנעורת פשתן ובליעה מיין אסור לתוחבה בנקב בחוזק לפי שמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרי' האי אודרא דשישא אסור להדוקה ואם מן הצד כמין ברזא הכרוכה מן פשתן או מן קנבוס והוא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך מאותה ברזא לפי שמשקה נסחט וגם הולך לאבוד כיון שיש כלי תחת החבית והוי חשוב כמין חתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד ככרוך בברזא נופל לארץ לאבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך מותר למשוך הברזא ומסוכרא דנזייתא אסור להדוקה וזהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאבוד ומורי רבי' מפרש דאיסורא דרבנן מיהא איכא אע"ג דהמש' הולך לאבוד כגון ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו הקערה מן השמן ומן המאכל א"כ אסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית. א' זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולין לתוך המשמרת ואינו חושש משום בורר אם יש קסמין קצת כיון דמשתתי הכי מקודם לכן ומשום סחיטה ליכא למגזר אע"ג דזהו מים כיון דהיינו משמרת העשויה לכך ולא קפיד בלבונה כדאמרינן גבי פרונקא פרק במה טומנין אבל במים בסודר אסור ויין שרי ומכאן הורה רבי' שלמה הלכה למעשה על מעשה של שקדים כתושין מערב שבת מותר לסננן דרך סדין או מטפח' בשבת דמשום בורר ליכא כיון דמשתתי הכי בלא סנון ולשמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בו.
244
רמ״המצילין כתבי הקודש מפני הדליקה אפילו למבוי שאינו מפולש ובימי התנאים והאמוראים דוקא תורה נביאים וכתובים שלא היו כותבין תלמוד משום אלה אתה כותב ולא דברים שבעל פה אבל לדידן שאנו רשאים לכתוב הכל משום שכחה יציל הן תלמוד הן תפלות ואם יש לו מעות והניח עמהם תפלין או מזוזה או שאר כתבי הקדש מערב שבת יציל הכל בשבת אפי' למבוי שאינו מפולש כדין כל כתבי הקדש אבל ככר או תנוק לא סגי ליה ליתן על המעות אף ע"ג דשרי ליה בירושלמי דהא אמרי' שלהי נוטל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אם לא נאמר מפני הדליקה התירו טפי אבל טבעת לתוך ארנקי אינו נראה דלהוי מותר להציל בכך המעות בחצר דהטבעת בטל לגבי ארנקי המעות ששוים יותר אבל כתבי הקדש לא בטילי ומציל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב את כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו. אבל לחצר חבירו שיש ערוב דוקא כלי תשמישי הצריכין לו לאותו יום ומזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך אחד יציל לו אפי' מאה סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורבת לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל אפי' הרבה פעמים ופירש רבי' יעקב דדוקא כשהדליקה באותה בית לא התירו רק אותן כלים הצריכין לו דוקא ג' סעודות אפי' לחצר המעורבת דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר לו להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו המעורבת ומוסיף אני לומר דוקא בחצר שאין מכוסה הדומה לרשות הרבים וגם בחצרם דוקא שהיה סמוך לרשות הרבים אסרו אפי' מעורבת אבל בבית חבירו מעיר שאין כל זה מותר להציל כל מה שירצה ועוד שאין רשות הרבים בינינו דשלטי ששים רבוא וגם רחב שש עשרה אמה דליכא למגזר מידי.
245
רמ״ות"ר נר שעל השלחן כעין קרושיי"ל מנער הטבלא ונופלת אם כבתה אין בכך כלום ודוקא בשכח שם מע"ש נרות שהן תקועות בגוף הדלת כגון נרות חנוכה אסור להיות פותח ונועל מפני רוח של נענוע הדלת והוי כמו פסיק רישיה אם אש המדורה בביתו על הקרקע כנגד הפתח והפתח לייט אביי הפותחו א"ר אמי מותר לומר לפני עכו"ם כל המכבה הדליקה אינו מפסיד אבל בשאר איסורי שבת אסור לומר כן כדאיתא פרק המדיר לאפוקי הלכות גדולות דשרו אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי יחיד מתפלל ויכלו בתוך אתה קדשת ואחרי כן אומרין כל הקהל יחד בקול רם גזירה אטו י"ט שחל להיות בשבת שאומר אתה בחרתנו בתפלתו ואין אומר ויכולו צריך שיהיה שלחנו ערוך ומטתו מוצעת ונר דולק קודם שבת וא"כ מלאכי השרת המלוין אותו אומרים יהי רצון שיהא שבת אחרת כן וצריך לו שתי מפות על השלחן והפת בנתים מערב שבת ולאחר קדוש יסיר המפה עתה נראה שהסעודה באה לכבוד שבת והיינו דאמרי' פורס מפה ומקדש ואחרי כן יסירנה ויסעוד וכן למחר בבקר יפרוס שתי מפות זכר למן מדבר שהיה טל תחתיו ועליו וצריך לבצוע על שני ככרות שלמות בליל שבת וכן למחרתו זכר ללחם משנה וצריך לאחוז השני ככרות בשעה שבוצע.
246
רמ״זפסק גדול מהרבה דברים הרגילים להיות במלאכת שבת ע"י ישראל או ע"י עכו"ם בין בשביל ישראל בין בשביל עכו"ם או פירות שנלקטו או דגים חיה ועוף שנצודו בשביל עכו"ם או בשביל ישראל בין בשבת בין ביום טוב או מאיליהם או עבדו של ישראל העושה מלאכה לאדונו ישראל או לעכו"ם או שואב מים מהחוץ או שירי פתילה או שירי מדורה הכל מבואר הנה בקוצר וקצת ראיות.
247
רמ״חמשפט מלאכת שבת אם ישראל מבשל בשוגג בשבת דחזי מקודם מותר אפי' לו ואפי' בו ביום כדתנן במס' תרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל ואם שוחט הוא ומדליק הנר אסור בו ביום לכל ישראל ואם עכו"ם עושה הוא אפכא אם הדליק הנר או עשה כבש ומילא מים ישתמש בו ישראל ואם בשל עכו"ם או דבר אכילה שמא אסור יותר מבשל ישראל שוגג דליכא למגזר פן ירשע לבשל מזיד כמו כן יאמר לעכו"ם לבשל דקיל טפי ואם בשביל ישראל הדליק הנר או כל דבר אסור לישראל והלחם שאפה עכו"ם בשבת או נטחן או נרקד ביום טוב יש פנים לאסור ולהתיר.
248
רמ״טמשפט פירות שלקט עכו"ם או צד דגים חיה ועוף בשבת או ביום טוב בשביל עכו"ם אסור בו ביום לישראל ואפי' נשרו מאיליהן או נצודו ולמוצאי שבת מותר מיד ואם בשביל ישראל עשה העכו"ם אסורין למוצאי שבת או למוצאי יום טוב בכדי שיעשו כדתנן במסכת מכשירין מרחץ המרחצת בשבת אם רוב העיר עכו"ם רוחץ למוצאי שבת מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואם ספק אם נתלשו היום או נצודו היום תנן ספק מוכן אסור ואם העכו"ם לקטן או צדן או עשה מלאכה הדליק הנר או עשה כבש בשביל שניהם למען ישראל ועכו"ם אסור כדמוכח פרק שואל ובירושלמי ללשון אחר שתופס רש"י עיקר ואם הפירות שהיום נתלשו או הדגים חיה ועוף שנצודו היום אין ידוע אם בשביל ישראל היה או בשביל עכו"ם היה או ידוע שבשביל ישראל היה אבל ספק אם נעשה בחול או ביום טוב אותו היום הוי ספק מוכן ואסור אבל למוצאי יום טוב פליגי פ' שואל רב אסר בכדי שיעשו ושמואל שרי מיד ואע"ג דבפ' יש בכור קא אמרינן הלכה כרב באיסורי בכאן הוי הלכה כשמואל דקאמר תלמודא תנן כותיה דשמואל מרחץ המרחצת בשבת ר' יהודה אומר אם יש רשות מותר מיד פי' אם יש עכו"ם חשוב שיש לספק אם בשבילו נתחמם מותר אלמא ספיקא אין צריך בכדי שיעשו ומדרבנן דאמרי מחצה על מחצה אסור בכדי שיעשו לא תקשי לשמואל דהתם ודאו לשם שניהם נתחמם וכן פירש רבינו שלמה ותופס גירסא זו עיקר וכן גריס רבינו חננאל.
249
ר״נמשפט שלקטן עכו"ם ביום טוב ראשון בשביל ישראל או צדן דגים חיה ועוף צריך להמתין בכדי שיעשו בחול במוצאי י"ט כדברי הלכות גדולות ורב יהודאי גאון שלא ירויח במעשה יום טוב הנעשה בשבילו פן יאמר לעכו"ם ביום ראשון ללקט כדי שיהיו מותרות לו ביום טוב שני ואם נלקטו בשביל עכו"ם וכן נצודו או מאיליהן היה וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון הכל מותר בי"ט שני מיד והני מילי פסח ועצרת וסוכות אבל ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת הן וכן הפירות והדגים עד מוצאי יום טוב שני מיד וכן יום טוב הסמוך לשבת לפניו ולאחריו אף על גב דשתי קדושות הן כארבעה זקנים מכל מקום ביצה שנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דאין יום טוב מכין לשבת וכן הדין בפירות והדגים אסורין עד החול.
250
רנ״אמשפט פירות או חפץ הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כיון דליכא רק איסורא דרבנן ואותו ישראל שהובא בגללו אסור בכדי שיעשו בחול וקצת ראיה יש מפ"ק ומפ' שואל ליל מוצאי י"ט אין מן החשבון שאין רגילות לבא בלילה מחוץ לתחום אלא למחרתו צריך להמתין שעור שהלך בשבת וביום טוב.
251
רנ״במשפט עבד עכו"ם או שפחה עכו"ם השואבת מים בשביל ישראל בשבת מבור שהוא בר"ה ומביא בבית ישראל ועוד שהבור הוא רה"י עשרה ורחב ד' מתיר רבינו יעקב לשתות לפי שהישראל היה יכול ללכת ולירד בבור ולשתות שם וכ"ש אם העכו"ם מביא מי הנהר שמותר שהיה יכול הישראל ללכת לשתות שם בקל ולאותו שמחמיר עליו ואינו סומך להיתר זה מ"מ הוי מותר לשתות אם העכו"ם הביא בשביל ישראל לדידן דלית לן ר"ה כי אם כרמלית וליכא רק איסורא דרבנן כמו פירות הבאות חוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומותר להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה לצורך עצמן כיון שאין צורך ישראל וליכא איסור למען ינוח דבפ' ד' מחוסרי כפרה פסיק כר' שמעון דשרי אבל אם עבר והדליק האש בשבילו אסור ישראל להשתמש בו ואין להתיר מטעם קצץ אבל אם עשה העכו"ם בשביל תנוק או בשביל גדול חולה אפי' אין בו סכנה מותר ואם היה כבר מעט אש שראוי לחמם בדוחק ובא העכו"ם ונתן עצים והרבה האש או היה נר א' דולק מקודם והעכו"ם הדליק עוד הרבה נרות מותר ישראל להשתמש באש ובאור הנרות ואסור לומר מע"ש עשה האש או הדליק הנר הלילה אבל בחול מותר לומר לעכו"ם מדוע לא עשית האש בשבת שעברה אע"פ שעי"כ יבחין לעשותו בשבת הבאה.
252
רנ״גמשפט הפתילות שכבו בי"ט ראשון של ראש השנה אסור להדליקן בי"ט שני וצריך פתילות אחרות וכן בי"ט הסמוך לשבת אותן פתילות שכבו בשבת אסור להדליקן בליל של מוצאי שבת שהוא י"ט כדאיתא בירושלמי ריש ביצה דהכבוי הוא הכנה ונוחות יותר להדליק ואם הדליקן וכיבן מבחול הוכנו כבר ואחרי כן כשהדליקן וכיבן בשבת או בי"ט ראשון מותרות לחזור ולהדליקן בי"ט הסמוך לזה יום אבל בשני ימים טובים של פסח ועצרת וסוכות אין לחוש דשתי קדושות הן והאחד קיל בודאי וכן הדין בלפידים שהובערו בשבת אסור להבעירן בי"ט שיהיה בליל מוצאי שבת וכן לפידים של יום ראשון של ראש השנה אסורין ליום השני. וצריך עצים אחרים להביא ולהרבות עליהם כדאמרי' ריש משילין והיינו דאמרי' בירושלמי דביצה שירי פתילה ושירי מדורה שכבו בשבת מהו להדליקן בי"ט רב ורבי חנינא אסרי ורבי יוחנן מתיר והלכה כרב דאסר דפסק תלמודא בריש ביצה כותיה באיסורי כי הני. סליק הפסק המובחר.
253
רנ״דכל הכלים שמלאכתן להיתר מחמ' לצל נמי שרי לטלטולי או שלא יגנב ואם מלאכתו לאיסור כגון קורנוס של נפחים ודוגמתו מותר לטלטלו לצורך מקומו ולצורך גופו אבל שלא יגנב אסור ומחט נקובה מותר לטלטל ליטול בה הקוץ מרגלו ואע"ג דחביל בשבת דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואם נטלה חודדה חוד שלה או עוקצה אסור לטלטלה באבן אבל לסוגר חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה אפי' נקובה אסור לצאת בה ברשות הרבים כי אם אותה שראש עב כעין אוישפיגלא שהיא תכשיט. הלכה כרבי שמעון בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת איסור ובמוקצה מחמת מיאוס בר מנר שהדליקו באותה שבת דדחייה בידים פרק בתרא חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי פרק כל הכלים. דג מליח מותר לטלטלו אבל לא בשלו אבל בשר אפי' תפל וחי מותר פרק מפנין מטלטלין עצמות מעל השלחן אם ראויין לכלב או לבהמה אחרת מעות שעל הכלי ינער הכלי ויפלו ודוקא שלא הביאם מע"ש כדי לישאר שם כל השבת כולה אסור ליתן ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר דלא שרי רבי זירא אלא ביש לו געגועין עליו דוקא ובאבן דוקא ולא בדינר מסננין יין דרך סודר לתוך הכלי ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין ויין עכור אסור לפי שנראה כבורר ובין הגתות שכולן עכורין מותר כובע של לבד מותר לצאת בו ברשות הרבים אם קשורה ברצועה תחת צוארו שלא יפול ברוח לפירוש רבינו שלמה וצ"ע בפירוש רבינו חננאל שלא יאסר משום אהל אבל כובע של בגד ומטוה של נוצה מותר בלא קשור דמהדק שפיר בראש ואסור לגרוף האבוס אפי' היא של אבן או של עץ גזירה אטו של קרקע אבל שלחן מותר ולשפוך מים על הארץ להרביץ האפר שרי כר"ש אבל לכבד הבית אסור אע"פ שהלכות גדולות מתירות ואסור ליקח תבן או מספא לפני בהמה זו ולתת לפני בהמה אחרת שאינה מינה אבל מקמי חמרא ליתן לפני שור שרי קש שעל המטה לא ינענענו בידו אא"כ ראוי למאכל בהמה או היה עליו כר או סדין מערב שבת טיט שעל גבי רגלו לא יקנחנו בכותל של אבנים שמוסיף טיט אלא יקנחנו בקורה לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול ויביאנו ולא תצא אשה במנעל בשבת אא"כ נסתה מערב שבת. שומטין מנעל מעל האימוס דפוס של עץ שהוא בדוחק וחבית שמטפטף מציל בחד כלי הרבה ואם מציל בכלים הרבה שלש סעודות ותו לא ובלבד שלא יקלוט הקלוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ קנה חלול מותר לקבוע בחבית ונותנין ברזא בתוך הקנה חלול למשוך היין אפי' לא היה שם קנה מעולם ולא נסהו. ואסור לשטוח בגדים בשבת אפי' בחדרו שלא כנגד העם ואסור להניח על כתיפו שולי טליתו הנופל לאחורו שני קרנות טליתו התלויין לפניו למטה אסור להניחן על כתפיו מימין ומשמאל ומותר ללבוש סרבלו בלא לולאות ולצאת ברשות הרבים ואם נפסקו רצועות סרבלו או לולאות שמכניס ראשו בהם מותר ללכת בכך שהלולאות בטלות לסרבל ואם הם מוזהבות וראויות עוד לשומם בסרבל אם כן חשובות הן ולא בטילי ואסור ללכת בהן ברשות הרבים כמו טלית שאינה מצוייצת כהלכתה דהיוצא בה חייב חטאת ורצועות התלויות באבנטו שבתוך מכנסים שלו ופעמים שהם חשובים ויקרים והם של משי ותלוי בהם קרסים מוזהבים ותולה וקושר בהם ראשו השני לאנפלויאו' של עור או בגדו למותחן ופעמים שהוא הולך יחף שמא מותר אף על פי שנושא אותן חוטין המשוכין התלויין באבנטו לפי שאם חפץ ילבש אנפלויות ויצטרך להם ואפילו ביום הכפורים פעמים שקושר בה ראשי מכנסים הנופלין למטה וזוקפן למעלה והמחמיר לקושרן ולקובען באנפלואות וכשנועלן ולובשן כורך ראשן השני באבנטו וכשהו יחף נשארין לאנפליאות ואינן כלל עליו טוב הדבר ויצא מכל ספק ותבא עליו ברכה.
254