ספר מצוות גדול, עשין קמ״דSefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 144
א׳כתוב (א) בפרשה בא קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא ונאמר והעברת כל פטר רחם לה׳ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳ ונאמר כל בכור אדם בבניך תפדה ובפ׳ קרח נא׳ כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה יהי׳ לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה ופדויו מבן חדש תפדה כערכך כסף חמש שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא. [בקידושין דף כ״ט] הרי המקראות מוכיחות כי הבנים הזכרים קדושים בבכורה ולא הבנות שנאמר בניך וכתיב הזכרים. ושנינו בפ״ק יש בכור [דף מ״ט] מת הבן בתוך שלשים יום אעפ״י שנתן כבר פדיונו לכהן יחזיר לו הכהן ואפילו מת ביום שלשים כאילו מת ביום שלפניו ופטור רבי עקיבא אומר ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ספק בכור. והלכה כחכמים ומפרש בגמ׳ שם טעם שלהן שלמדין חדש חדש ממדבר שנא׳ שם מבן חדש ומעלה ואתמר [שם] הפודה את בנו בתוך שלשים רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי ומסקינן שם אע״ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל. [שם דף מ״ו] ובכור לאיש ולא לאשה אינו בכור לכהן אבל בכור לאשה אע״פ שאינו בכור לאיש הר״ז בכור לכהן דבפטר רחם תלה רחמנא והלכה כחכמים שאומרים שם שהאשה שהפילה דבר שיש בו צורת אדם שאמו טמאה לידה שהבא אחריו אינו בכור לכהן שהרי הנפל פטר את הרחם [בדף מ״ט] מי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ואפי׳ ביום שלשים אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי ואם אמר לו לאחר שלשים יום בנו פדוי ואע״פ שנתאכלו המעות בתוך כך. גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״ז) ובב״ק [דף י״א] אך פדה תפדה את בכור האדם יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום ת״ל אך חלק וגרסינן בירושלמי נטרף הרי הוא כמת פי׳ נטרף נולדו בו סימני טרפה ובפ׳ הקומץ (מנחות דף ל״ז) מביאו על ההוא ינוקא דאית ליה תרי רישי דכל יתר כנטול דמי משמע מכל זה שנטרף הוא מעניין טרפות ודלא כפירוש רבינו שלמה שפירש נטרף נהרג שנינו בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ח) מי שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור זכר ונקבה אין לכהן כלום שנינו בבכורות [דף י״ג] הכהנים והלווים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור והטעם מפורש בפ״ק [ד״ד] מקל וחומר אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמם ובפרק יש בכור (בכורות דף מ״ז) אמר אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ומסקינן [שם] אפי׳ נתעברה מישראל דבפטר רחם תלה רחמנא שנינו בבכורות [דף מ״ט] ה׳ סלעים של בן במנה צורי וכבר ביארנו במקום אחר [לעיל בסי׳ מ״ה ובסי׳ קל״ה] שהמעה היא משקל י״ז שעורה בינוניות ולפי משקל זה תוכל לשער ה׳ סלעים של בן תניא בספרי [פרשת קרח וכן בבכורות דף נ״א] ופדויו מבן חדש תפדה כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון מכאן אמרו בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות פרט הוא הפירוש של כלל ואין בכלל אלא הפירוש וכשיבא הכלל האחרון מרבה כעין הפרט אבל ריבה ומיעט וריבה הוא עניין אחר כי מיעוט אינו מפרש הריבוי אלא מיעטו שלא תרבה אלא כעין המיעוט בכלל ופרט וכלל וכשיבא הריבוי האחרון מרבה כל דבר וממעט דבר אחד הדומה למעט יותר מן הכל [בפ״ק דקידושין דף ח׳] נתן לו סודר שאינו שוה בשוק חמש סלעים ואמר הכהן לדידי שוה חמש סלעים הרי בנו פדוי אמר רב אשי דווקא באדם גדול שצריך לו סודר לראשו אבל באדם אחר לא יועיל והנותן על מנת להחזיר בנו פדוי כדאי׳ בקידושין [דף ו׳] עוד מפרש שם [דף כ״ט] שאם עבר האב ולא פדאו שחייב הוא לפדות את עצמו ואין האשה חייבת לפדות את בנה שנאמר אך פדה תפדה החייב לפדות את עצמו חייב לפדות את בנו. [בפרק יש בכור דף מ״ז] מי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב לפדות את עצמו שנ׳ פטר רחם בישראל וזה פטר הרחם בישראל. בסוף ערבי פסחים (פסחים דף קכ״א) מפרש שהפודה את בנו מברך אקב״ו על פדיון הבן וחוזר ומברך שהחיינו ואח״כ נותן פדיון הבן לכהן לפיכך אם פדה את עצמו מברך על פדיון הבכור ושהחיינו:
1